הכי אמיתי בעולם !!!!!!!!!!!!!!!!!

#משפטים_יפים_א  

עם הנצח, לא מפחד .!  נקודה. סימן קריאה.
מסכימים ?

מה הייתם לוקחים ?

מסכימים ?

מי רוצה? שאל המרצה ונפנף בשטר מגוהץ של 200 שקלים. האצבעות כולם הונפו אל על. מי לא רוצה??
לקח המרצה את השטר וקימט אותו היטב. מי רוצה? שאל שוב. התלמידים כולם הניפו ידיהם. מי לא רוצה??
זרק המרצה את השטר על הרצפה, דרך עליו מכל הכיוונים. מי רוצה? שאל שוב. התלמידים כולם הניפו ידיהם ללא יוצא מן הכלל. מי לא רוצה??
הוציא המרצה נייר טישו מתיקו. מי רוצה? שאל. שום אצבע לא הונפה. אף אחד לא מעוניין בנייר. מדוע אינכם מעוניינים בנייר הזה? שאל המרצה והוסיף: זה נייר חלק, לא משומש ואף אחד לא נגע בו מלבדי.
גחכו התלמידים לעצמם והשיבו שאומנם הנייר חלק וחדש, אך ערכו מועט.

חייך המרצה בהנאה. לרגע הזה חיכה.
רואים אתם? השטר הכתום הזה שווה הרבה גם אם הוא ישן, מלוכלך ומקומט.  ערכו לא משתנה אף לא באגורה אחת! כך גם אתם. אתם בני אדם ששווים הרבה. גם אם נכשלתם פה או שם. גם אם נפלתם או טעיתם. גם אם אתם קצת שונים - אתם עדיין בני אדם. עם פוטנציאל שיש רק לכם. עם שליחות שנועדה בעבורכם ורק אתם יכולים לממש אותה !

אמת....

#פסח  . חג כשר ושמח לכולם !

"ואהבת לרעך כמוך" . זה כלל גדול בתורה ! 
[רבי עקיבא]

יש אמונה, לא ניכנע !
מחנה הריכוז גרוס רוזן. ליל חג פורים. שנת תש"ד – 1944. .
האסירים היהודים עלו כהרגלם על משכבם. אולי, איש לא זכר שהיום הוא חג פורים. גם מי שזכר, האם היה לו כיצד לחגוג? שמא יטול פיסת לחם קטנטנה וידמיין שזהו אוזן המן אותו הייתה מכינה אימא?
שקט שרר בצריף. השעה הייתה שעת ליל מאוחרת.
לפתע, כמו משום מקום, קפץ אחד האסירים מן הדרגש והחל לצעוק:
"יהודים יקירים, הלא חג פורים היום! היום אנו חוגגים את מפלת המן צורר היהודים אשר ביקש להשמיד את עם ישראל. אבל בורא העולם ראה את צעקת בניו והציל אותם, והמן הרשע נתלה על העץ!
"אחיי, כמו בימי מרדכי ואסתר, גם אנו נמצאים בעת צרה. לא המן שמו, אלא היטלר ימח שמו וזכרו! אבל חג פורים מזכיר לנו כי ישועתנו קרובה, וסופו של היטלר יהיה רע ומר כהמן!
"חיזקו ואימצו, עם ישראל חי!"
עיניו של היהודי בערו כלפידים וגופו כולו רעד מרוב התרגשות. ממקום אחר קפץ לו אסיר נוסף והחל לזמר באיטיות ובמתיקות את הברכה הנאמרת אחר קריאת המגילה:
"ברוך אתה ה'... הרב את ריבנו... והנוקם את נקמתנו..."
שני היהודים האמיצים שבו אל הדרגש והשקט השתרר שוב במחנה. בקרב האסירים שררה תחושה של שמחה והתעלות, אך גם חשש מן הבאות.
בבוקר אירע את אשר יגורו ממנו. קצין המחנה התפרץ אל הצריף והחל לצעוק.
"בלילה האחרון היו כאלו שהעזו לדבר נגד הפיהרר! הסגירו מיד את בני העוולה, אחרת מרה תהיה אחריתכם! אני מקציב לכם עשר דקות כדי להסגיר את אותם פושעים."
עשר דקות חלפו ואיש לא פצה את פיו.
"רוצו, רוצו!" החל הקצין לצעוק. האסירים הכחושים החלו לרוץ כשהגרמנים מצליפים בהם שוב ושוב. אחד משני האסירים כבר עמד להסגיר את עצמו, אבל היהודים סביבו לחשו לו "החזק מעמד! כולנו ערבים זה בזה!"
המירוץ המטורף נגמר. האסירים לא הוסגרו. באותו חג פורים, נס כפול אירע ליהודי המחנה גרוס רוזן: הם חגגו את החג, המרוץ השטני לא הפיל קורבנות, ואיש לא הלשין.

סיפורו של לוליק 
הכל היה מתאים. סוג הדם, היסטוריית הבריאות הטובה שלי, ובעיקר הרצון שלי. נשאר רק לבקש את אישורו של אבי. הוא חייב לחתום על הטופס, בלעדי חתימתו לא אוכל לתרום מח עצם. 
אבא שאל את השאלות הרגילות , מי זה, מאיפה אתם מכירים ? האם אתה בטוח שאתה מתאים, אתה מוכן לתהליך ?.   מה שם החולה , מי הוריו? עניתי על הכל..
"אתה לא תורם לו". אבא פסק. ולא הסביר מדוע. גם אם הרב הראשי יפסוק אחרת.
 * 
ליל הסדר. ארבע כוסות כבר מאחורינו. ואז רב הקהילה נכנס לפעולה. שואל שאלה, שאינה מופיעה בהגדה. "מדוע" ?
ואבא מתחיל לספר...
"זה סוד שאני נושא עימי מימי הגטו. זה סיפור על בני בכורי. לוליק.  הגרמנים לא ידעו על קיומו, מה שעזר לו, בנוסף למבנה גופו הצנון וזריזותו, לבצע פעולות "נועזות". מלהביא לנו אוכל לחדר, להבריח דברים מחוץ לגטו ובחזרה, וכמובן, לגלות לנו מה הגרמנים מתכננים, כאשר ישב והאזין ממרומי מקום המחבוא שלו, מעל חדר הקצינים.
יום אחד הגיע האבא של הבחור החולה בליווי שני קצינים. שני תקתוקים בתקרה עם קת הרובים. והתקרה קורסת יחד עם הבן שלי.  לוליק נלקח החוצה מהחדר. שתי יריות. ומאז לא ראיתיו. גם אף אחד אחר לא." אמר. והוסיף "לא אציל את בנו". 
כמה מילים מפייסות של הרב, ואבא הסכים לתרומה. בעילום שמו. לא מוכן לפגוש את האב.
 * 
נסתרות דרכי הבורא. ועיני שני ההורים נפגשו רגע לאחר התרומה. אבא לא הספיק לדבר, וכבר אביו של הבחור החל לדבר.
"אני יודע מי אתה, ואני יודע שאתה יודע מי אני. אך אינך יודע מה הביא אותי לקחת את בנך מהחדר. ביום ההוא בגטו.  
הגרמנים עלו עליו. הם הבינו שיש חפרפרת, ולקח להם עוד כמה ימים של האזנה עד שהבינו שהוא בעליית הגג. של כל הגגות.
הם שלחו אותי עם שני קצינים, בכדי לוודא שלא ארחם עליו. לא הייתה לי ברירה ושלפתי אותו מהגג.
 יריתי את היריות מחוץ לחדר. הרגתי את שני הקצינים במהירות. והברחתיו באמצעות חברים סמויים מחוץ לגטו.
הגרמנים עינו אותי. אך לא רצו לוותר עליי. הייתי מוכשר מידי עבורם, ובעל ידע רב. מה שכן הם עשו לי, זה להפוך אותי לעקר.
ובכן, כמו שאתה בטח מנחש, הבן הזה אינו שלי. הוצאתי אותו בהזדמנות הראשונה ממקום המחבוא וגידלתיו כבני.
הילד הזה הוא לוליק, בנך. בכורך. ועכשיו כמדומני, גם הגיע הזמן להחזירו אליך. בריא ושלם."

גאה להיות יהודי !!!
ואתם ?