הנה מה שאמרה אדה קולאו, ראשת עירית ברצלונה החדשה, דברי סולידריות מפעימים
״שלשום חמישים בני אדם מתו בחנק בלב ספינה. אתמול יותר משבעים מתו בתוככי משאית. היום אנחנו מתעוררים עם הידיעה על עוד שתי טביעות של ספינות: קרוב לוודאי יותר ממאה מתים. הים שלנו מלא מתים. גבולותינו מלאו בגדרות תיל, בשוחות, במכשולים מלאכותיים… ובמתים.
גברים, נשים, ילדים, ילדות, מתים. וחלקה של אירופה מבכה, צועקת, אבל… אבל שלא יבואו, שיסתלקו, שייעלמו, שלא יתקיימו ושלא נצטרך לראות אותם בטלוויזיה, ועוד פחות מכך לפגוש אותם ברחובות שלנו, עם המעילים שלהם, במטרו, בחדרי המדרגות של הבתים שלנו.
יש המפיצים באופן חסר אחריות את תעמולת הפחד מפני ״האחרים״, ״הבלתי חוקיים״, ״אלא שבאים לרכול ללא רישיון״, ״אלה המבזבזים את כספי הביטוח הרפואי שלנו״, ״המתיישבים בבתי הספר״ ״שבאו לבקש״ ״לקבץ נדבות״ , ״לפשוע״…
אבל הפחד אינו אלא זאת: פחד. הפחד שלנו לחיות קצת פחות טוב לעומת הפחד שלהם שלא לחיות כלל. הפחד שלנו שנצטרך לשתף חלק קטן מהרווחה שלנו, מול הפחד שלהם מפני הרעב והמוות. פחד זה הוא כה עמוק אצלם שהעניק להם את אומץ הלב לסכן את הכל, לבוא ללא דבר, מצויידים בפחדם בלבד.
פחד לעומת פחד. ופחדם חזק יותר מזה שלנו. כך שאירופאים: הבה ונראה נכוחה. לא יספיקו חומות, לא גדרות תיל, על מנת לעצור זאת. לא גז מדמיע ולא כדורי גומי כדי לבלום אותם. או שנטפל בדרמה אנושית מתוך יכולתנו לאהוב, וזה הרי מה שעושה אותנו ליצורי אנוש, או שבסופו של חשבון נהיה כולנו נעדרי אנושיות בעליל. ויהיו עוד מתים, עוד רבים מאד. אין זה קרב על מנת להגן על עצמנו מפני ״האחרים״. עתה זו מערכה נגד החיים.
שייחדלו הממשלות לאיים עלינו ב ״חבר מביא לחבר״. מה שאירופה זקוקה לו, באורח דחוף, הוא קריאה לאמפטיה. אלה יכולים היו להיות בנינו, אחינו, או האימהות שלנו. היו יכולים להיות אנחנו עצמנו, ממש כפי שיצאו אל הגלות כה רבים מסבינו וסבותינו.
למרות שמדובר בנושא הנמצא באחריות המדינה ואירופה, מכאן, מברצלונה, נעשה כל אשר נוכל על מנת להשתתף ברשת של ״ערי מקלט״. אנחנו רוצים בערים מחוייבות לזכויות האדם ולחיים, ערים שנוכל להתגאות בהן.
