מסופר על סולטן, שישב יום אחד במרפסת ארמונו, והשקיף על הנהר. והנה הוא רואה חוטב עצים מתיישב על החוף, מוריד חבילת עצים מעל כתפו,
מוציא מתיקו בצל אחד, בוצע אותו לחתיכות, כורך אותו בככר לחם ואוכל.
לאחר שסיים את ארוחתו, רחץ את ידיו ופניו במימי הנהר ,הביט לשמיים והודה לאל, המלך שנפעם מהמראה, ביקש ממשרתו להביא אליו את האיש. מבוהל, התייצב חוטב העצים בפני המלך, שהרגיע אותו ושאל:
איך זה שמסתפק הוא בארוחה כה דלה, ובנוסף לכך מברך את האל ישתבח? "הוד רוממותו הסולטאן", ענה האיש, "אני מקושש את העצים, מוכר אותם וקונה בתמורה בצלים ולחם, לי, לאשתי ולחמשת ילדיי הקטנים, וכך אנו חיים, תודה לאל. כל עוד יש בי הכח לעבוד ולפרנס, שמח אני בחלקי". המלך, שהתרשם מחכמתו וצניעותו של האיש, ציווה על מזכירו, להביא לו סלסלה מלאה מטבעות זהב. המזכיר, שקינא בעני ההולך ומתעשר לנגד עיניו, הפיל, בכוונה, , מטבע זהב אחד על הרצפה.
התכופף העני, הרים את המטבע והניח אותו בתוך הסלסלה. המזכיר כעס, פנה למלך ואמר: "אדוני, הרואה אתה עד כמה האיש הזה שפל? לא מספיקה לו סלסלה מלאה, אלא גם התכופף והרים את המטבע מהרצפה?" לשאלת המלך מדוע עשה זאת, ענה האיש: "הוד מלכותו! האם זה מכבודו שאני אדרוך בנעלי על הדיוקן שלו, המתנוסס על המטבע?" המלך היה כה שבע רצון מתשובת החוטב, עד כי ציווה על מזכירו להביא לו עוד סלסלה מלאה מטבעות זהב.


"איזהו עשיר - השמח בחלקו."