גלו את המסורת היהודית

ראשית הופעתו של עם ישראל, בהוראה של ה' לאברהם אבינו לעלות לארץ ישראל, כדי להקים עם גדול ומבורך שיגלה את דבר ה' לעולם, ויביא ברכה לכל העמים, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ‏אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת ‏הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג). וכן נאמר ליצחק אבינו: "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (בראשית כו, ד), וליעקב אבינו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ" (בראשית כח, יד). במילים אחרות, ייעודו של עם ישראל לתקן עולם במלכות שדי, כלומר, לגלות בעולם את האמונה בה' ואת הדרך לחיות חיים מבורכים, לאור ערכי האמת והטוב האלוהיים, ובתהליך הדרגתי להשפיע טובה וברכה לכל העמים, המשפחות והאנשים.

בעת העתיקה אחוז ניכר מהאנשים היו במעמד של עבדים, גם יהודים לעיתים נמכרו כעבדים בעקבות מלחמות, שוד-כנופיות ואי-תשלום מיסים למלכות. בעמים אחרים היה מקובל להפקיר את העבדים. לדוגמה, חייל רומאי שנפל בשבי, איבד את מעמדו, אשתו הפכה לפנויה ורכושו עבר לרשות המלך, ואף אחד לא טרח לפדותו.  אולם בישראל, מצוות 'פדיון שבויים' עמדה בראש סולם המצוות שבין אדם לחברו, ולכן תרומה למען פדיון שבויים נחשבה לצדקה החשובה ביותר. וזאת משום שכל צרות העוני פקדו את השבוי והעבד, שסבל מרעב, מצמא, מקור ומהשפלה. בנוסף לכך חייו היו בסכנה, שכן החוק המקובל בעמים התיר לאדונים להכות את עבדיהם למוות. לכן הורו חכמים שלא לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים. וכל יהודי נדרש להתחייב בכתובה שנתן לאשתו, שאם תיפול בשבי, יפדה אותה בכל הרכוש שברשותו. מצווה זו נקראה 'פדיון שבויים', מפני שהזמן שבו יכלו להציל את העבד מגורלו המר, היה בעת שהביאו את השבויים לשוק העבדים למכירה, אבל לאחר שכבר נמכרו לעבדות היה קשה ...

אסרו חכמים לאכול מצה בערב פסח, כדי שהמצה תהיה חביבה בעת אכילתה בלילה, ויהיה היכר בין האכילה שלפני הפסח לאכילת המצה בליל הסדר. אבל מותר לאכול עוגות, עוגיות וקציצות (קניידלך) מקמח מצה. בשלוש השעות הסמוכות לכניסת החג, נכון למעט בכל אכילה, כדי להגיע בתיאבון לסעודת ליל הסדר. תענית בכורות: כיוון שבליל הסדר התרחשה 'מכת בכורות', נהגו הבכורים לצום ולהתעורר לתשובה בערב פסח. או לחילופין, להשתתף בחגיגה קטנה לכבוד 'סיום מסכת' ולטעום מהכיבוד שמגישים, וכיוון שאכילה זו לשם מצווה, היא גוברת על מנהג הצום ומבטלת אותו. גם מי שסיים ספר קודש בעל ערך, יכול לערוך על כך מסיבה קטנה, לטעום דבר מה ולהיפטר מהצום. בערב פסח שחל בשבת מקדימים את התענית ליום חמישי. ערב פסח שחל בשבת: כשחל י"ד בניסן בשבת, אסור לבדוק את החמץ ולבערו בליל י"ד שהוא ליל שבת, ולכן מקדימים לבדוק את החמץ לילה קודם, בליל י"ג בניסן. לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ כמו בכל השנים. למחרת ביום ...

למדנו בתורה שראוי לשבח את הארץ ולאהוב אותה, ולכן היא נקראת חמש עשרה פעמים בתורה "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". וכן נאמר: "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, ז-י). וכן מסופר בתלמוד על חכמים שעלו מבבל לארץ ישראל, וכשהגיעו לגבולה של ארץ ישראל, מרוב חיבת הארץ, נישקו את אבניה והתגוללו בעפרה, לקיים מה שנאמר: "כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ" (תהלים קב, טו). וכך במשך כל הדורות, רבים מהעולים לארץ נהגו לנשק את עפרה מרוב חיבתה. כיוצא בזה, ממקומם בגלות שרו גדולי ישראל שירי געגועים לארץ ישראל. נזכיר שורות אחדות משירי כיסופיו של רבי יהודה הלוי שחי בגלות ...

חמשת חומשי התורה מחולקים ל-54 פרשות. מצווה לכל ציבור מישראל לקרוא בשבת את פרשת השבוע מתוך ספר התורה המקודש הכתוב בדיו על הקלף. הפרשה מחולקת לשבעה חלקים כנגד ימות השבוע, ולכל חלק מזמינים אדם אחד, והוא מברך על התורה לפני קריאתו ולאחריה. על ידי קריאת פרשת השבוע משלימים ישראל בכל שנה את התורה כולה. לאחר הקריאה בתורה תיקנו חכמים לקרוא בנביא בעניין הקשור לקריאת התורה. קריאה זו נקראת 'הַפְטָרָה', מלשון סיום, שבה מסתיימת הקריאה. בנוסף, תיקנו חכמים ללמוד בכל שבוע את פרשת השבוע "שניים מקרא ואחד תרגום", כלומר פעמיים את פסוקי התורה ופעם אחת את פירושם. תקנה זו היא חובה לגברים ומצוות-רשות לנשים.

בדרך כלל מאכל איסור שנתערב במאכל היתר בטל בפי שישים ממנו, שכן רק עד פי שישים הוא יכול לתת טעם בתערובת. מהתורה כך הדין גם במאכלי חמץ, אלא שמפני חומרת איסור חמץ, החמירו חכמים וקבעו שהחמץ לא יתבטל אפילו במאכל שמרובה ממנו פי אלף ויותר. לכן מדקדקים מאוד באיסורי חמץ, ואין קונים שום מוצר בלא כשרות לפסח. מצה עשירה היא מאפה דגן שנילוש במי פירות במקום במים, ומצד הדין מותר לאוכלה, שכן רק על ידי מים מתרחשת ההחמצה. אמנם מחמת חששות שונים רבים נוהגים להחמיר שלא לאכול מאפה זה. יש נוהגים להחמיר גם שלא לאכול בפסח מצה שרויה, היינו מצה או קמח-מצה ששהו במים. תרופות: תרופה טעימה, כסירופ וגלולות מציצה, לכתחילה צריכה הכשר לפסח, ובשעת הדחק מותר ליטלה בלא הכשר לפסח. אבל אם היא מרה או חסרת טעם, אין צורך שיהיה לה הכשר. קרמים וסבונים אינם צריכים הכשר לפסח, ויש מהדרים להשתמש בקרמים וסבונים שאין בהם שמץ חמץ. משחת שיניים ...

שני שמות לחג בתורה, כנגד שתי משמעויותיו: חג המצות כנגד גילוי האמונה, כי ביציאת מצרים התגלתה הנהגתו של ה' בעולם באופן המוחשי ביותר, וזה ייעודה של המצה – להזכיר את האמונה. חג הפסח כנגד סגולת ישראל, שבכל המכות בלט ההבדל שבין ישראל למצרים, שהמצרים הוכו ובני ישראל ניצלו. וזה ייעודו של קורבן הפסח – להזכיר את סגולת ישראל, שבזכות קורבן הפסח, כאשר היכה ה' בבכורי מצרים, פָּסַח על בתי ישראל. שני היסודות הללו, אמונה וישראל, קשורים ותלויים זה בזה, שאין ישראל מתברכים בלא האמונה, ואין אמונת הייחוד מתגלה בעולם בלא ישראל. חג הפסח נקרא בלשון חכמים גם חג החירות, מפני שביציאת מצרים יצאו ישראל לחירות בשני רבדים: חירות מהשעבוד הממשי למצרים, וחירות מהשעבוד לתרבות המצרית ששעבדה את האדם לתאוותיו. בזכות יציאת מצרים יכול היה עם ישראל לקבל את התורה, שעל ידי הדרכתה יכול האדם להשתחרר מהתאוות שמשעבדות אותו ולהיות בן חורין באמת.

מצווה על ישראל לנהוג באופן מוסרי כפי האפשר במלחמותיהם. לפיכך, לפני שפותחים במלחמה נגד האויב, ואפילו המר ביותר כעמלק, מצווה להציע לו שלום, שנאמר: "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם" (דברים כ, י). הצעת השלום פירושה כניעה מכובדת, שעיקרה קיום אוטונומיה תחת שלטון ישראל, תשלום מיסים, ושמירת שבע מצוות בני נח. אם הצעת השלום נדחית, פותחים במלחמה תוך חתירה להכרעה מוחלטת, שתעקור את הרצון של האויב לפתוח נגדנו במערכה נוספת. לפיכך, כאשר היה מקובל לכל הפחות להוציא להורג את כל הגברים שהיו בסביבת המלחמה, מצווה היתה על ישראל לנהוג כך, שנאמר: "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" (דברים כ, יג). שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. לא זו בלבד, אם ישראל לא ינהגו כמקובל, יֵדעו כל העמים שסביבם שאם רוצים להילחם, כדאי תמיד להילחם בישראל, שאם ינצחו – מה טוב, ואם יפסידו – לא נורא. נמצא שהדרישה ...

מצווה על עם ישראל להקים בהר הבית שבירושלים מקדש שבו תשרה השכינה, ויבואו לידי ביטוי מכלול הערכים האלוהיים, וממנו תצא השראה של אמונה ותורה לכל ישראל והעולם, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). בתחילה הקימו ישראל משכן, היינו מקדש זמני, שנדד עימם במדבר, וכשנכנסו לארץ העמידו אותו בשילה. אולם המצווה היתה, שלאחר שעם ישראל יבסס את ממלכתו בארץ וינוח מאויביו, יבנה את בית המקדש במקומו הקבוע (דברים יב, ט-יא). וכך היה, לאחר התבססות המלוכה על ידי דוד המלך, בנו שלמה הקים את בית המקדש בירושלים. אולם מפני חטאינו, לאחר ארבע מאות ועשר שנים, החריבו הבבלים את בית מקדשנו. לאחר כשבעים שנה, חזרו ישראל והקימו את בית המקדש השני, אולם כיוון שרוב ישראל נותרו בגלות, לא שרתה בו השכינה כפי ששרתה בבית המקדש הראשון. בעוונותינו לאחר כארבע מאות ועשרים שנה, גם הוא חרב על ידי הרומאים. והננו מתפללים בכל יום שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.

התפילה היא אחד הביטויים העיקריים של האמונה. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן ראוי שיִפנה אל בורא העולם בתפילה. חוסר שלמותו של האדם ורצונו להתפלל באים לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, בעת מחלה או פציעה, כשהכאבים גוברים והאדם מבין שגם הרופאים אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק ה', שבידו נפש כל חי, יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו וחבריו מפנים לו עורף, הוא מבין שחייו הטובים תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה' שיעזור לו ויושיעו. אכן מצווה שבכל עת שאדם נמצא בצרה – יפנה בתפילה אל ה', וכאשר עם ישראל נמצא בצרה – יתפלל על ישועת ישראל. המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כאשר הבריאות ...

תיקנו חכמים להדליק נרות לקראת השבת שיאירו את הבית בליל שבת. רעיון נפלא רמוז בנרות השבת. אדם השרוי בחושך אינו מוצא את מה שהוא מחפש, ונתקל ברהיטיו וחפציו עד שנדמה לו שכולם קמו עליו להכשילו, ואם הדליק נרות לכבוד שבת – בא שלום לבית, והוא רואה שרהיטיו באו לשמשו, וכל חפציו מונחים במקומם, והוא יכול לענג את השבת בסעודתו. כמו כן, כשמתבוננים על העולם במבט רגיל, הוא נראה מלא קטטות, פילוגים ומלחמות ללא תקנה. כל צד חושב שברגע שיצליח לבטל את זה שכנגדו יגיע למנוחתו, וכך הסכסוכים נמשכים בלא סוף. אך לאחר שאדם זוכה לאמונה, האור האלוהי מתגלה והחושך מסתלק, והוא נוכח לדעת שכל הצדדים השונים משלימים זה את זה, ויש יד מכוונת שמובילה את העולם אל תיקונו, ומכל הצרות והייסורים צומחות ישועות ונחמות. כך נרות השבת שמוסיפים אור ועושים שלום בבית, רומזים לתיקון העולם על ידי הוספת אור אמונה ותורה. בכך שמירת השבת מקדמת את האדם והעולם לתיקונם ולגאולתם.

המתגייס לצבא ההגנה לישראל מקיים שתי מצוות גדולות וכלליות, שכל אחת מהן שקולה כנגד כל המצוות. הראשונה, הצלת ישראל מיד אויביהם, שאף המציל נפש אחת מישראל נחשב כמקיים עולם מלא, על אחת כמה וכמה המשתתף בהצלת עם ישראל כולו. השנייה, מצוות יישוב הארץ, שבלא צבא שיגן על הארץ, אין אפשרות לשמור על ריבונות ישראל בארץ. בשני ערכים אלו היו חיילי דוד מחזקים את עצמם לקראת המלחמה, שנאמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ" (שמואל ב' י, יב). במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי המקודש שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מתעלה למדרגת הכלל שהשכינה שורה בו. כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה, כי פעמים שאויבינו נרתעים מללחום בנו מכך שהם יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק. לכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם העם והארץ. הצורך להישען על צבא אינו ביטוי לחולשה באמונה, אלא להיפך, גילוי דבר ...