בשבועות האחרונים קורה בתנועת המחאה משהו חדש: מתוך ריבוי קולות ומטרות שונות צמחה ההבנה שכל הארגונים חייבים לעבוד יחד כדי למנוע הגעה לנקודת האל-חזור. לקראת יום ראשון הקרוב, ה-2.3.25, היום בו היה אמור להתחיל שלב ב' – החליטו מרבית הארגונים, ותיקים וחדשים כאחד, לשלב ידיים בקריאה משותפת: להשיב את כל החטופים. איחוד כוחות רחב ושיתוף פעולה בין כלל גופי המחאה, זה הצעד הראשון והחשוב ביותר למען התגברות על חוסר האונים הנרכש.

רבים שואלים איך יוצאים מחוסר האונים הנרכש שהשתלט על תנועת המחאה.

רועי אגמי הוא תושב הגליל, פסיכולוג קליני מדריך, פעיל במחאת בריאות הנפש, פועל למען תיאום וסנכרון בין גופי המחאה השונים.

אני כותב את המילים האלה מתוך תחושת דחיפות ומצוקה עמוקה. ישראל של היום נמצאת במשבר עמוק. לא מדובר רק במשבר פוליטי, אלא במשבר ערכי, חברתי וכלכלי, המאיים על יסודותיה של המדינה.

פעם היינו חברה מלוכדת, מדינה שהובלה על ידי מנהיגים שקיבלו החלטות אמיצות מתוך אחריות לאומית. היום הכל מתנהל מתוך שיקולים פוליטיים רגעיים, אינטרסים אישיים וציניות חסרת גבולות.

שמעון שבס, שהיה ממייסדי קיבוץ אפיק ויו"ר ועד יישובי הגולן, עמד בצומתי קבלת החלטות מרכזיים במהלך הקריירה הציבורית שלו, כולל תפקידו כמנכ"ל משרד רה"מ יצחק רבין. הוא לחם במלחמת יום הכיפורים ואיבד חברים רבים, חוויה שעיצבה את תפיסתו הציונית והחברתית. מחבר הספרים "חבר" ו"גנבו לי את המדינה".