חייבים לספח יהודה ושומרון זה לב של ארץ ישראל ולב שם אבותנו הקדושים זה לא נקרא סיפוח זה ארץ ישראל כמו פתח תקווה תל אביב וכל עיר בישראל מה כבר נשאר מאיתנו ויתרנו על כל חצי האי סיני כל המשולש הגדול יחד עם הנגב גבול טבעי של חצי האי סיני די לעשות מארץ ישראל נדל"ן.

ותוך 10 שנים ישראל היא חרדיסטן, טפיליסטן, בר-כוזיבה

ו 5 שנים אחר כך תחדל מלהתקיים

הפלג המשיחי שם הבטחות אלוהיות מעל ערכי אנוש. ישראל מבוססת על 10000 אנשים ולא 300000 כמו שנהוג לחשוב. חברת הייטק בנויה על 50 איש לא על ה 5000 שעובדים בה. בית חולים קם ונופל על 100 רופאים. אוניברסיטה על 100 מרצים

אותם 10000 הם.ן בני אדם יצירתיים עם חשיבה עצמאית סולם ערכים ליברלי, ברובם. ויש מסה קריטית שלא יקריבו את הנפש שלהם על מזבח "עם ישראל", אוסף השבטים שהדבר שמשותף להם הוא השנאה כלפי השבטים האחרים.

כפי שנכתב אנחנו עם חזק, אבל האם אנחנו גם עם חכם?

במאמר מופיע שחור על גבי צהוב שדחיית העימות הייתה צריכה להתבסס על *שני* רכיבים. האחד הוא "סיכול ומניעה יעילים" של פעילות נגד ישראל. את הרכיב הזה ללא ספק ניסינו שוב ושוב, אם כי אפשר להתווכח על היעילות. הרכיב השני היה "פעולה לשילובם של הערבים בחברה הישראלית תוך השקעה בתשתיות, חינוך, כלכלה וכדומה כדי לאפשר להם חיים סבירים וטובים". את זה ניסינו בצורה מוגבלת עם ערביי ישראל, אבל אין שום אפשרות לטעון שניסינו את זה בשטחים. להיפך, כבר עשרות שנים שהצבא, באישור ובהכוונת הממשלות, עוסק קודם כל בגיבוי המתנחלים ובאופן נרחב יותר בפעולות דיכוי שוטפות נגד הפלסטינים בשטחים. במילים אחרות, הם עובדים בפול גז על טיפוח שנאה. את זה לפחות כן עשו ביעילות, ואנחנו רואים את התוצאות. אבל אי אפשר להשתמש בזה כעדות לכך שאין תוחלת לנסות את הדרך השנייה.

אם מסכמים את עשרות השנים האחרונות, היה ניסיון אחד בלבד לפתור את הבעיה בדרכי שלום. זה היה תהליך אוסלו. הוא נפסק כי אנחנו – לא הפלסטינים – רצחנו את המנהיג שהוביל אותו, ובחרנו במקומו את ראש האופוזיציה שהתנגד לו ומסמס אותו. ההתנתקות לא הייתה ניסיון כזה. כפי שדב וייסגלס, ראש לשכתו של שרון, אמר בזמן אמת, המטרה לא הייתה להתפשר אלא להכניס את התהליך כולו להקפאה אבל בצורה שאפשר להתנער מאחריות עליה. וזה כן הצליח.

מצד שני היו עשרות מבצעים צבאיים שנועדו לעשות במידה זו או אחרת את מה שהכותב ממליץ עליו. תקצר היריעה מלמנות את כולם. אבל עצם זה שכל כמה שנים יש מבצע חדש, ומבטיחים שהפעם נכנס בהם ויהיה שקט 40 שנה, ואחרי שנים ספורות עושים את זה שוב, ואחרי עוד כמה שוב, ושוב, ושוב, מוכיח שאין תוחלת לדרך הזו. זה לא עובד. ולהציע את זה אחרי השנה האחרונה בעזה, כשהצבא שחוק לחלוטין, וברור לכולם שחמאס עדיין שולט בשטח, זה לא פחות מהזוי.

והטיעון האולטימטיבי: "אלוהים נמצא בצד שלנו והוא הבטיח לנו את הארץ הזו". ואללה. רק כדאי להזכיר שהאלוהים הזה לא הציל אותנו מהאשורים, מהבבלים, מהיוונים, מהרומאים, ממסעות הצלב, מהנאצים, ומחמאס. לפני שסומכים עליו שהפעם הוא יתעשת, אולי כדאי להתייחס גם לאפשרות שהוא בכלל לא קיים?

אין פתרון זבנג וגמרנו. אכן חצי מיליון מתיישבים בשטחים זו בעיה קשה. הם עובדים כבר חמישים שנה כדי להבטיח שזו תהיה בעיה בלתי פתירה וכדי למנוע כל אפשרות של פשרה. בשנות אוסלו עוד היו הרבה פחות מהם, ועוד אפשר היה להחזיר את הגלגל לאחור. כיום אולי לא. בהחלט יש סכנה שכתוצה מההתנהלות שלנו בעשרות השנים האחרונות, כבר עכשיו – אפילו בלי סיפוח – אנחנו על המסלול להשמדת הפרויקט הציוני.

אבל אם אנחנו רוצים סיכוי כנראה שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא להפסיק להקשיב לאנשי וגמלאי מערכת הביטחון. חוץ מיאיר גולן, הם כולם תמיד חושבים שהפתרון למה שלא הלך בכוח הוא להפעיל יותר כוח. והם אף פעם לא לומדים מכשלונות העבר, כי הם לא מוכנים להודות בכשלונות (חוץ מאוסלו). הרי אנחנו עם חזק ואלוהים איתנו.

והערה לסיום – לפי השורות האחרונות יתכן השכותב בכלל התכוון לכתוב הכל בהפוך על הפוך, לרמוז שאכן תוכנית ההכרעה של סמוטריץ היא מתכון לאסון, ושצריך להתעשת. אם כך, הוא לוקח סיכון עצום שרבים מהקוראים לא יבינו את הטוויסט הזה. אנחנו לא עם חכם.