לקראת יום הכיפורים שלח לי גוף כלשהו, גוף שאני דווקא מחבב, שאלון לגבי עמדתי בעניין היום הזה וכיצד אני מתייחס אליו ואל כל המקובל לעשות בו.

על כן לקחתי על עצמי לענות על השאלון הזה. אבל טרם אענה עליו כאן ולמען הסר ספק, רציתי להבהיר משהו בעניין יום הכיפורים ואני:

דוב ורחל היו ממייסדי קיבוץ יד-חנה.

בנם היה בגרעין הנח"ל שלי וגם היה חבר שלי. אחרי שהשתחרר מהצבא הוא עזב את הקיבוץ ולא שב אליו, ואילו אני נעשיתי לחבר הקיבוץ מן המניין. על כן ראו בי הוריו בן חליפי מאומץ. עליי יכלו להוציא את געגועיהם החבויים אל בנם.

התקשורת מדווחת עכשיו על "ימי הכרעה קריטיים", על הישורת האחרונה במשא ומתן על עסקה להחזרת החטופים. יש גם דיווחים סותרים. ואני, כמו רבים רבים אחרים, מצפה כמובן להחזרתם הנכספת בחיים (אך גם המתים) בעסקה אחת או בפעימות, חרף החשש הכבד לגורל הנשארים מאחור.

אבל הכיסופים מתערבבים באימה גדולה. הסיוטים אינם דמיוניים. יהיה כל כך מפחיד לשמוע את רשימת המתים שיוחזרו עטופים בשקיות. ואיך נוכל לשאת את מראה החוזרים שאולי יזכירו מוזלמנים, ניצולי שואה, רגע אחרי שחרורם ממחנות הריכוז וההשמדה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.