הרגולציה תאלף את חדי הקרן

איילין לי, שותפה ומייסדת בקרן הון סיכון בעמק הסיליקון, טבעה לפני שלוש שנים מונח חדש - חדי קרן. המונח מציין חברות פרטיות שגייסו הון לפי שווי של מיליארד דולר או יותר. בפוסט שפירסמה באתר טק־קראנץ', מיפתה לי את 39 חדי הקרן שהיו אז בשוק. מאז האמיר מספרם לכ-150. במקביל ירד מספרן של ההנפקות הראשוניות בבורסות - מתחילת 2016 היו בארה"ב כ-100 הנפקות ראשוניות, לעומת 170 ב–2015.

למעשה, כל אחד מחדי הקרן היה יכול לבצע הנפקה בשוק ההון. ואולם, הכסף הרב שזרם בשנים האחרונות לשוק הפרטי מאפשר לחברות הללו להישאר פרטיות זמן ממושך יותר. כך קיבלה אובר תג שווי של 68 מיליארד דולר, Xiaomi גייסה לפי שווי של 46 מיליארד דולר ו-Airbnb קיבלה שווי של 30 מיליארד דולר. בעבר זה לא היה כך - גוגל ואמזון, למשל, לא הגיעו לשווי של מיליארד דולר בשוק הפרטי, ואת התאוצה צברו כחברות ציבוריות. מי שמשקיע בחברות הפרטיות הגדולות הן קרנות הון סיכון, פרייבט אקוויטי, וגופים מוסדיים שלא רוצים לוותר על מקומם בחגיגת חדי הקרן - שחלקם עשויים לצמוח ולהיות בין החברות הגדולות בעולם.

השוק הפרטי הולך ומתפתח בשנים האחרונות. חלק גדול מהכסף שמושקע בחברות משמש לקניית מניות מבעלי המניות הקיימים, בהם מייסדי החברה, מנהלים ועובדים וכן משקיעים שהשקיעו בחברות בשלב מוקדם. כמה מהחברות אף מאפשרות למכור את המניות שלהן בשוק משני. הדיון בחדי הקרן עוסק גם בביצועיהם העסקיים, בתחזיות הצמיחה שלהם ובסיכוי שיהיו רווחיים. חברות ענק כמו אובר אף מקיימות שיחות ועידה עם המשקיעים שלהן, שבהן הן שופכות אור על התוצאות שלהן.

המגמה הזאת, לצד ירידה במספר ההנפקות ובכמות החברות הציבוריות והצמצום במחזורי המסחר, הובילו לדיונים רבים בנוגע לנחיצותן של הבורסות כמנגנון לגיוס הון וכמתווך בין חברות למשקיעים. גיוסי ההון מאפשרים לחברות להתפתח - לשכור עובדים נוספים, להקים מפעלים, להרחיב את פעילותן למדינות נוספות ולהשקיע במחקר ופיתוח. בכך הם מהווים את מנוע הצמיחה של המשק. ואולם, אם החברות מסוגלות לצמוח לחברות ענק באמצעות גיוס הון בשוק הפרטי, אולי השוק הציבורי מיותר?

הטוענים כנגד השוק הציבורי יוסיפו כי ויתור על המנגנון הזה יכחיד עמו גם גוזרי קופונים למיניהם ורגולציה עודפת. אין ספק שזאת מטרה ראויה. הבורסות יכולות לדעוך ולמצוא את מקומן בבית הקברות של הביורוקרטיה המיותרת - אנחנו נישאר עם חברות פרטיות גדולות ומנגנון מתפתח. ואולם, האם זה נכון?

כדי להבין לאן השוק הפרטי יצעד אפשר להסתייע בדברים שאמרה מרי ג'ו וייט, יו"ר רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC), במארס האחרון בפני אנשי עמק הסיליקון: "מעבר להייפ ולכותרות, האתגר הקולקטיבי שלנו הוא לבחון בזהירות את השוויים הגבוהים ואת ההשפעה של הטרנד הזה על המשקיעים, כולל עובדי החברות. אלה אזורים שמדאיגים את ה–SEC ואני מקווה שמדאיגה גם יזמים, יועצים ומשקיעים... אחד מהחששות שלנו הוא אם המידע שמסופק למשקיעים הוא מלא ואם הוא משקף באופן מדויק את הביצועים והתחזיות של החברה". בנאום שנערך באוניברסיטת סטנפורד מסמנת וייט את הכיוון: הרגולציה שאליה יהיו כפופים חדי הקרן תהיה דומה יותר ויותר לזאת של החברות הציבוריות.

איך ייראה השוק פרטי עוד כמה שנים - האם הרוכשים לא ירצו לקבל מידע על החברה שאת המניה שלה הם קונים? האם העובדים או המשקיעים הקיימים לא ירצו למכור את המניות שלהם בכמה פעולות פשוטות? האם הנזילות לא תהיה חשובה למשקיעים, ואם כן האם לא תוביל להערכות שווי יותר ויותר מדויקות? מי בכלל יורשה לסחור בשוק המשני? ואם השוק יילך ויתפתח, מי יגן על המשקיעים? האם לא יצוצו בשוק חתמים וברוקרים שתפקידם יהיה מציאת השקעות אטרקטיביות למשקיעים גדולים?

הנקודה ברורה: גם אם הבורסות ילכו וייכחדו, השוק הפרטי יעבור תהליך אבולוציוני וכבר לא יישאר ממש פרטי. המנגונים החדשים אולי יהיו טובים יותר ואולי לא, אבל מה שנשמע כמו בורסה, נסחר כמו בורסה, ובעל מנגנונים של בורסה - הוא בורסה.