תל אביב
29°-23°
- קצרין 31°-18°
- צפת 29°-19°
- טבריה 37°-23°
- חיפה 30°-24°
- אריאל 31°-22°
- ירושלים 31°-20°
- באר שבע °-°
- מצפה רמון 32°-22°
- ים המלח 42°-28°
- אילת 42°-28°
- לדף מזג אויר
09:12
הייתי חייב לגמור לפני העלייה למטוס את בקבוק ה-0.3 ליטר שקניתי בדיוטי פרי. אסור להעלות נוזלים לטיסות לארצות הברית ועוד מעט יקראו במערכת הכריזה לנוסעים האחרונים. לקחתי עוד לגימה וניערתי את הראש, מעשה שרק הוסיף לתחושת הטשטוש שאפפה אותי באקווריום המעשנים בנתב"ג. "אני מפחד", הרגשתי צורך להסביר את מעשי לפני אשה זרה שנכנסה לפינת העישון והתיישבה בשולחן מולי.
"גם אני", היא אמרה במבטא מזרח אירופי, והדליקה לעצמה סיגריה בידיים רועדות. "אני מפחדת מאוד ממטוסים", היא אמרה ולקחה שאיפה ארוכה ואחר כך חיככה את כפות ידיה בעוצמה. "אבל אני חייבת", היא אמרה, "לא ראיתי את הילדות שלי כבר שנה. הן בכלל לא יודעות", היא לקחה פסק זמן מהחרדות וחייכה, "זו הפתעה, דיברתי עם הגדולה שלי רק לפני חצי שעה ולא אמרתי לה מילה על זה שאני באה לבקר אותן".
הגדולה שלה בסדר, לומדת כלכלה ועובדת קצת בבנק ברומניה. זה בעיה עכשיו עם רומניה וכלכלה, אבל היא בסדר. הקטנה מדאיגה אותה, יש לה ציונים מצוינים, תמיד היתה ילדה טובה ובסוף הלכה ללמוד תיאטרון. כל מה שהיא עשתה לא עזר, הילדה אוהבת תיאטרון ורוצה להיות שחקנית, אבל איפה תמצא עבודה. "קשה, זה מאוד קשה", היא אמרה, "ואתה? לאן אתה נוסע?"
איור: עמוס בידרמן.
"לאמריקה", אמרתי והאשה שמולי הצטלבה ואמרה שהיא בחיים לא תצליח לשבת כל כך הרבה זמן באוויר ומיד התנצלה, "יהיה בסדר", היא הבטיחה ושאלה, "בשביל מה אתה נוסע?"
"לא יודע", פלטתי ולקחתי עוד לגימה מהבקבוק שלסיים אותו היה אתגר ועכשיו, כשהוא עומד להתרוקן, אני מצטער על שלא קניתי עוד אחד. העובדת הזרה מעכה את הסיגריה שלה במאפרה, איחלה לי בהצלחה, הצטלבה עוד פעם ועזבה את פינת העישון.
יכולתי לספר לה שאני נוסע לשבועיים של הקראות ברחבי ארצות הברית. שאני לא נשאר בשום עיר יותר מיום אחד, שבשבועיים הקרובים לא אישן באותו בית מלון יותר מלילה אחד, שיש לי 12 טיסות שונות ושתי רכבות ושהכל חלק מקידום הספר שרואה אור בימים אלה בארצות הברית. אבל אני בעצמי כבר לא יודע בשביל מה אני נוסע.
עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם
כמה ימים לפני הטיסה גיליתי בתיבת הדואל שלי עצומה שקוראת לי לבטל את אחת ההקראות בבוסטון. התעוררתי באותו בוקר, הכנתי קפה, הדלקתי את המחשב וגיליתי על פי העצומה שאני משתתף בחגיגות העצמאות של מדינת ישראל באחת האוניברסיטאות בבוסטון. "זאת חייבת להיות טעות", היתה המחשבה שעלתה במוחי כשקראתי את תוכן העצומה, שעליה כבר היו חתומים יותר מ-50 סטודנטים ואנשי אקדמיה.
עוד לא הספקתי לקרוא את החומר לעומק, ואני מקבל טלפון מרדיו א-שמס, ששואלים אם אהיה מוכן לעלות לשידור בעניין ההשתתפות שלי בחגיגות העצמאות בבוסטון. "כן", מילמלתי, "מתי?"
"עכשיו", אמר המפיק מהרדיו, "תישאר על הקו, זוהייר בהלול תכף יפנה אליך".
בהלול דיבר בקו השני עם בחורה שהוגדרה פעילה פוליטית ועומדת מאחורי העצומה. היא סיפרה שקיבלה הזמנה מקבוצה ששמה "חברי ישראל", מאחת האוניברסיטאות בבוסטון, ובה נכתב שאני משתתף במה שמכונה "שבוע חגיגות העצמאות של ישראל", ושהיא וחבריה קוראים לי לבטל את ההרצאה שם.
"נמצא איתנו על הקו סייד קשוע", אמר בהלול ואני התעוררתי למשמע שמי.
"אני לא יודע בכלל על מה מדובר", אמרתי, "מעולם לא שמעתי על 'חברי ישראל', מעולם לא קיבלתי מהם הזמנה, ורק עכשיו אני שומע בפעם הראשונה שאני משתתף בחגיגות עצמאות כלשהן".
הפעילה אמרה שהיא מחזיקה בהזמנה המפורשת, ואני ביקשתי ללמוד את הנושא, אמרתי שאשמח לראות על מה מדובר, שאחכה עד שיעלה השחר בניו יורק ואוכל להיות בקשר עם המו"ל ומי שאירגן את ההקראות, והבטחתי שככל הידוע לי אני יוצא לסיור הקראות שתוכנן חודשים רבים מראש ושאין לו נגיעה לשום חגיגות ולשום עצמאות.
"ואם יתברר שאתה כן משתתף בחגיגות עצמאות?" שאל בהלול לסיום.
"אני לא אשתתף", אמרתי, "אני לא אוהב להיות מנוצל".
זה היה בוקר ארוך במיוחד. שלחתי מכתבים והמתנתי לתשובות. בינתיים התחלתי לקבל מכתבים מחברים בארץ ומחוץ לה שמבקשים ממני תשובות. "נשבע לכם", היתה התשובה שלי, "זו הפעם הראשונה שאני שומע על דבר כזה". בינתיים הפייסבוק חגג עם השמצות, קללות והאשמות בבגידה. הצלחתי ליצור קשר עם הסטודנטית שחיברה את העצומה והיא הפנתה אותי לעמוד פייסבוק של "חברי ישראל" שיש בו 184 חברים, שם נכתב שאני בא לחגוג עצמאות באוניברסיטה ומזמין את הקהל להצטרף לחגיגה.
עוד לפני שקיבלתי תשובות ממארגני ההקראות, שגם להם היתה זו פעם ראשונה לשמוע על "חברי ישראל" ועל קשר כלשהו לעצמאות ישראל, אותה פעילה פוליטית צעירה הבינה שייתכן שטעתה כשהתבססה על עמוד בפייסבוק שהיא לא יודעת עליו דבר. היא הורידה את העצומה מאתרי החרם והתנצלה. אלא שזה היה כבר מאוחר מדי. ההשמצות וההאשמות המשיכו לרוץ ברשת, ואני שקעתי בדיכאון עמוק שלפני הקראה. באתר אחד נכתב שאמנם כנראה איני חלק מחגיגות העצמאות, אך עדיין אני משתף פעולה עם בית הלל הידוע כציוני קיצוני. במקום אחר נכתב שאני נוסע לייצג את המדינה, שאני עלה תאנה, שאני משמש את ישראל בחו"ל להוכיח לכאורה את הליברליות שלה.
בשביל מה אני נוסע? עלתה שוב השאלה במוחי כשרוקנתי את הבקבוק שמולי והדלקתי עוד סיגריה בתקווה שיהיה לי די זמן לסיימה. בשביל מה? והאם כל הזהירות שאני נוקט כשמדובר בנסיעות, הקראות ואירועים יכולה להועיל בכלל? האם יש דרך כלשהי לצאת נקי כאן? ומה זה נקי בכלל? האם גם העיתון רואה בי עלה תאנה? ההוצאה לאור? הטלוויזיה? האם אנחנו צריכים לדרוש שוויון ממוסדות הממשלה או שמא להחרים אותם? ומה בדבר מרצים ערבים באוניברסיטאות, כשיש בעולם קריאות לחרם? האם גם הם בוגדים בשתפם פעולה? ועורכי דין בבתי המשפט הישראליים, ומורים במערכת החינוך הישראלית? ועמותות לשוויון זכויות, וחברי הכנסת הערבים, האם הם לא עלה התאנה הגדול מכולם?
אני לא יודע כיצד להיות נקי ובו בזמן לא להיות צבוע. אני רק רוצה לכתוב, לחשתי לגבר שלא הבין עברית והתיישב מולי עם סיגריה. "זוהי קריאה אחרונה לנוסעי דלתא לניו יורק", הידהד הכרוז באולם, ואני החלטתי שיש לי זמן.
הוספת תגובה
- 0minus
- 0plus
- 0minus
- 0plus
שלום אורח
הארץ מתאים את עצמו אליך. התחבר לאתר כדי להפוך את חוויית הגלישה לאישית יותר. תוכל לעקוב אחר מניות ותגובות גולשים, לשמור כתבות לקריאה מאוחרת יותר או להתעדכן בנעשה בפייסבוק שלך
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
