הנה, למשל, עניין שלא מחייב בעיניי התעקשות גאה על פעולה פוליטית. הנה מחיר שאינני מוכן לשלם. אני רוצה ללכת עם אשתי ובני לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, אבל לא אעשה זאת, משום שאני פוחד מפעילי הימין שיגיעו למקום. אני פוחד שתופעל אלימות כנגד הילד שלי, והוא רק בן חודשיים.

השאלה אם החשש שלי מציאותי או לא, איננה מן העניין. בשנה שעברה הלכתי לטקס המשותף, ואמנם נזרקו לעברי אבנים ביציאה ממנו, אך גם לו היו משפרים את סידורי האבטחה - זה לא רלוונטי. רלוונטי רק הפחד שלי, איתו אין דרך להתווכח, הוא ממשי מאוד ולא מאפשר לי להגיע לטקס בידיעה שאיני מסכן את שלום יקיריי.

כשלעצמו, אמור הפחד שלי לבייש אנשי ימין הגונים, המצויים עימי במחלוקת קשה על ענייני מטרה ודרך, אך מבקשים לקדם בישראל שיח פוליטי נורמטיבי. הפחד שלי הוא עובדה, ואני מבקש להטיחו בהם ולשאול - מה הוא מספר לכם על דרככם? איך אתם מסבירים אותו?

תהא תשובתם אשר תהא, זוהי תבוסת השמאל המוחלטת. היא מתגשמת בפחד החקוק בתודעת האנשים, בפנטזיות שלהם, בזיכרון, בגוף, בידיעת המותר והאסור. "כל עוצמתו של כוח שלטוני נעוצה ביכולתו לפעול בלי שייאלץ לצאת מן הכוח אל הפועל ולהופיע כאלימות גלויה", כתבו אריאלה אזולאי ועדי אופיר ביחס לכוח הדורסני שמפעיל השלטון בישראל על נתיניו, בספרם "ימים רעים" (רסלינג, 2002). זהו כוח שנותר לטנטי, בעודו פועל את פעולתו היעילה.

ואכן, שלטון הימין בן זמננו מתקיים באפשרות הסמויה, בדיוק כמו זו הממשית, של האלימות. הוא אינו זקוק עוד לאותם "עשבים שוטים" אשר יידו לעברי אבנים ביציאה מטקס יום הזיכרון המשותף בשנה שעברה. אלימות שכזו היא שלג דאשתקד, היא לא מכובדת ולא ממלכתית, ובמקומה מיטיב הימין להנחיל בתוכי אפקטים והפנמות מבעוד מועד. כיום אני נוכח שהפחד מופנם בי זה מכבר. על אף שאני סולד ממנו ובז לו, הרי שבנימי נפשי אני מזדהה עמו, משתחווה לו, נוצר אותו ולבסוף מוותר על הגעה לטקס בלי אומר ודברים.

כמעט לא הבחנתי בכך. ניצחון הימין טוטאלי, במובן שההתנגדות לו כמו מתנדבת להתמוסס מעצמה. ההחלטה לוותר על הגעה לטקס חלפה בראשי כמעט מבלי להותיר עקבות, ערפילית ורפה, מבלי שאתפוס שהפחד הוא שהדריך את צעדיי. סיבותיי כמעט ולא נרשמו בתודעתי. כך מתגשמת ההגדרה של הפילוסוף ז'אן-פרנסואה ליוטר למושג קורבן: "להיות קורבן", אומר ליוטר, "פירושו לא להיות מסוגל להוכיח שנגרם לך עוול".

אבל אני מסרב להיות קורבן של הימין בישראל. אני אעניק לפחד מילים ואכונן לו נמענים ואפנה אצבע מאשימה. לא אגיע לטקס יום הזיכרון המשותף לישראלים ולפלסטינים מחשש לאלימות, וברצוני לנסח לכך שמות - אתם עשיתם את זה, אתם אשמים לי, משום שהילכתם עליי אימים. חלשים. דומה שבסופו של דבר אתם באמת ובתמים פוחדים ממני.