במאה ה-8, כאשר החל האסלאם להתבסס כדת ממסדית בערים של חצי האי ערב, החלה בקרב חלק מהמוסלמים תופעה הפוכה, נגדית, של ניתוק מהחומרי ושאיפה אל הרוחני. לימים, האנשים האלה יקראו סופים והם נחשבים לזרם המיסטי של האסלאם.

ליאת רגב וד"ר אבי אלקיים מנסים לחשוף את הצד הרוחני של האסלאם בסדרת מפגשים של רדיו מהות החיים. הסופים, שחזו באסלאם מתחזק ומתמסד, רצו לשמר את היסוד המהותי, הרעיוני של הדת. כאשר דת הופכת נפוצה יותר ויותר, נוצר קושי לתרגל אותה בצורה עמוקה כהווייתה המקורית, ולכן הסופים פרשו ממרכזי הערים למדבריות, שם החיבור הרוחני היה חף מהשפעות ממסדיות. המטרה הייתה לחזור למהות, לשמר את טוהר הלב.

איחוד עם האל הוא הביטוי האולטימטיבי של אהבה.

התורה הרוחנית הסופית נשענה במקור על שלילת החומר ועל ידי כך חיבור לרוח, לאל. אולם עם הזמן והקושי שבחיי הפרישות, התפתחה הסופיות לכיוונים חדשים. היסוד הראשי שעליו מושתת הזרם הסופי החדש, הוא אהבה. כלומר בסיס החיבור לאל אינו נטישה של העולם, אלא אהבה טוטלית. אחד המונחים שמתארים מהי אהבה טוטלית על פי הסופים, הוא "אחדות המציאות". על פי עיקרון זה כל יצורי הבריאה נכללים בתוך האהבה באופן שווה – בין אם זה הזולת, פרח או אבן. כלומר, האהבה לאל היא אהבה לכל המציאות.

המשורר ג'לאל א-דין רומי, אולי הסופי המפורסם ביותר, סיכם במילים יפות את עיקרון האהבה הטוטלית ואחדות המציאות: "באה האהבה ושללה ממני כל דבר זולתה. התודה לאלוהים שהמסני כהמס סוכר במים". כפי שהסוכר מתמוסס ומתמזג במים, כך הנשמה שלנו מתמזגת עם האל, המציאות שיצר וכל ברואיו.

כדי 'להתמוסס' בתוך האהוב, תנאי מקדים הוא ביטול האגו, או במילים אחרות, ביטול ה'אני'. זהו מהלך קשה מאוד, כיוון שמדובר בוויתור על כל מה שמגדיר אותנו, לרוקן את עצמנו מהאישיות. ביטול האגו הוא הכרחי כדי להגיע לאהבה טהורה על פי הסופים, מכיוון שכל הגדרה שאנו מחזיקים על עצמנו כובלת אותנו ומונעת מאיתנו להיות משהו אחר. כדי הנפש תוכל להתאחד עם משהו או מישהו אחר, היא חייבת להסיר את כל המחיצות שמפרידות בינה לבין מושא האהבה. ד"ר אלקיים מכנה את אחדות המציאות – חוויה אוקיאנית, תחושת אינסוף, כמו להיות מים בתוך מים.

אחד העקרונות החשובים למוסלמים הסופים הוא המעטה בחשיבות של הסטרוקטורה הדתית ובכלל זה המצוות - ודבקות בערכי מוסר ורוחניות. הסופיות היא הלב, ואילו הפרקטיקה של הדת הממוסדת היא הקליפה העוטפת את הלב. קיים קושי רב להגיע לרמה רוחנית כה גבוהה ולכן הדת הממסדית נפוצה יותר בקרב המאמינים באסלאם, כמו בדתות אחרות.

ג'לאל א-דין רומי

המשורר ג'לאל א-דין רומי חי בתורכיה של המאה ה-13 ולימד מוסלמים, נוצרים ואף יהודים. הוא חיבר שירים ברוח הסופיות שהפכו לנכס צאן ברזל לא רק בתרבות האסלאם, אלא אף במערב של ימינו. הוא היה גם מי שהמציא את הריקוד הסופי, המבטא את תפיסת העולם הסופית. הרוקד משמש כציר המסתובב בין שמיים וארץ כשידו האחת פתוחה מעלה והשנייה מכוונת לקרקע. זוהי מטאפורה לקבלת השפע מהאל ופיזורו לארץ ולבני האדם. זהו טקס טרנספורמטיבי שנועד לחבר את תודעת הרוקדים לריקוד עצמו.

רומי תרם לחדירת הסופיות לתרבות המערב וחידד את הרעיון של האהבה המוחלטת לאדם ולטבע. לשיטתו, ולשיטת הסופים בכלל, אהבת האל משמעה אהבת ברואיו. שיריו הביעו בצורה מיוחדת את תפיסת העולם הזו, שהתיישבה עם זרמי מחשבה מודרניים במערב.

דרך אברהם

אם חלק מהרעיונות הסופיים נשמעים לכם מוכרים, זה לא מקרי. הן באסלאם הרוחני והן ביהדות הרוחנית יש הסכמה ששורשי הסופים הם בנביאי ישראל. בנו של הרמב"ם טען כי הסופים שימרו את הרעיונות הטהורים הרוחניים של הנבואה היהודית. התפיסה שמאמץ רבי אברהם בן הרמב"ם היא שהאמונה האמיתית והטהורה מתרחשת בלב ולא בפרקטיקה המעשית, וזה לא משנה אם מדובר באסלאם או ביהדות.

קבוצה של יהודים ומוסלמים החליטו לפתוח בדיאלוג רוחני על בסיס המכנה המשותף של טוהר האמונה. הקבוצה נקראת "דרך אברהם" על שם האב המשותף של שתי הדתות והמטרה שלהם היא להסיר את המחיצות בין היהדות והאסלאם באמצעות העקרונות הסופיים.  בשורה החתונה, אפשר להגדיר את דרך אברהם והסופיזם כדת האהבה – עולם ערכי שמקבל את כולם על בסיס אהבה מוחלטת.