אחרי שעבד בה כל חייו והקדיש את כל זמנו לגידול הצמחים ובעלי החיים, הגיע הווארד קווימבי מניו יורק לגיל שבו הקצב מואט. כוחו כבר אינו כפי שהיה - וזה ניכר גם במראה החווה שלו. בעבר, כשבאו לבקר אותו, היו האורחים מוקסמים והווארד השווה את הפינה הקסומה שלו ושל אשתו לחוות הציוריות של אירלנד, עם הגבעות הירוקות וגדרות האבן בנות 100 השנים ויותר. כיום החווה אינה מתוחזקת כבעבר וחלק מהציוד מתבלה. אבל הווארד לא לוקח את זה קשה. הוא מבין ומקבל כי זה טבע העולם.
מי שגדל בשכנות לחווה של הווארד הוא איבן קאש, יוצר סרטים שבילה חלק גדול מילדותו בין בעלי החיים והמטעים. בגיל מבוגר יותר הוא חוזר לנוף ילדותו ומגלה חוואי מתבגר שלא נותן למהלך הדברים להשפיע עליו. גורל החווה תלוי כעת בבנותיו, אך לא ברור אם מישהי מהן בכלל מעוניינת לקחת עליה בעלות. אבל הווארד לא מוטרד מה יהיה גורל הנכס שבו חי כל ימיו: "הכול בא והולך... כשלא אהיה כאן לא אכפת לי מה יקרה לה, אני לא יכול לקחת אותה איתי", הוא אומר בנינוחות. יש משהו קסום בקבלה שלו, שמעורר במי שפוגש אותו שלוות נפש – ומותיר טעם אופטימי של שחרור והבנה עמוקה יותר של החיים.
