אצל הרבה אנשים העבודה והקריירה תופסות את הנתח הגדול ביותר של שעות היום (בהן הם ערים). העבודה והקריירה תופסות במקרים רבים גם את הנפח המנטלי הגדול ביותר בחייו של אדם (במקרה הזה הן לעתים חודרות גם אל שעות השינה). החשבון פשוט - כדי להיות אנשים מאושרים אנו חייבים להגיע למידה מסוימת של אושר בעבודה. איך עושים את זה?
לפרופסור דן אריאלי יש תשובה שאפשר לסכם במילה אחת – משמעות. בניגוד לדפוס המחשבה המקובל, תגמול כספי הוא לא גורם מספר אחד למוטיבציה בעבודה, אלא המשמעות שאנו מפיקים ממנה, תחושת ההתקדמות, היצירה, האתגר, הבעלות, הזהות והגאווה. בכנס של TED הוא מפרט סדרה של ניסויים אשר מאירים פן מרתק בהתנהגות האנושית, ויכולים ללמד אותנו הרבה על הכוחות המניעים אותנו ועל הדרך להגיע לסיפוק ואושר.
אריאלי מבחין בין שני גורמי דרבון בחיים בכלל ובקריירה בפרט: מוטיבציה שלילית ומוטיבציה חיובית. הניסויים הראשונים שהוא מציג עוסקים במוטיבציה שלילית. באחד מהם הוא מתאר סיטואציה שבה נבדקים התבקשו לבצע משימה כתובה תמורת סכום כסף ולהגיש אותה לבודק. לאחר מכן, נשאלו הנבדקים אם הם מוכנים לבצע את אותה משימה שוב, הפעם תמורת קצת פחות כסף. הם ביצעו את הבדיקה ב-3 תנאים שונים: הקבוצה הראשונה הגישה את העבודה לבודק, הוא הביט עליה, התרשם והניח בערמה על השולחן. הקבוצה השנייה הגישה את המשימה והבודק, שלא טרח להביט בה, הניח אותה מיד בערמה. בקבוצה השלישית, הנבדקים הגישו את העבודה והבודק גרס אותה מול עיניהם, מבלי להעיף בה מבט.
בתום הניסוי בדקו החוקרים כמה פעמים ישובו הנבדקים למלא את המשימה בכל תנאי. כצפוי, נמצא שכאשר הבודק התייחס לעבודה, אנשים נטו להסכים לחזור עליה מספר פעמים גבוה, תמורת סכומים הולכים וקטנים של כסף. בקבוצת הנבדקים שעבודתם נגרסה, הם נטו לחזור לבצע את המשימה מספר מצומצם מאוד של פעמים ביחס לקבוצה הראשונה. אך הממצא המעניין הגיע מקבוצת הביניים, שם העבודה לא נגרסה, אך גם לא זכתה להתייחסות מהבודק. בקבוצה זו התוצאות היו כמעט זהות לקבוצת הגריסה. כלומר, השמדה גסה של המאמץ אותו משקיע אדם או התעלמות ממנו, גורמות כמעט לאותה ירידה במוטיבציה.
בחלק השני, מתאר אריאלי את המוטיבציה החיובית, אותה הוא מכנה "אפקט איקאה": כאשר אנו משקיעים מאמץ רב בפעולה או עיסוק כלשהם, אנו מפתחים קשר עמוק, חיבה והזדהות לתוצר עמלנו. זה לא משנה כמה התוצר מוצלח, משנה כמה מאמץ השקענו בו. הוא מספר על חברת מזון ששיווקה בשנות ה-40 אבקה להכנת עוגת אינסטנט. המוצר יועד לעקרות בית, שכל מה שהיו צריכות כדי להכין עוגה זה לערבב את האבקה עם מים ולהכניס לתנור. אין ספק שמדובר במוצר יעיל שחוסך זמן, אך משום מה המכירות נכשלו. בחברה ביצעו בדיקות כדי לברר האם הטעם הוביל לכישלון, אך הגיעו למסקנה כי הטעם לא היה הבעיה.
מה שמנע מאבקת האינסטנט להפוך ללהיט הוא שלא היה מספיק מאמץ מעורב בהכנתן. כלומר, מי שאפה את העוגה לא הרגיש שהיא שלו, שהיא תוצרת כפיו "אנשים לא רצו אותן... היה כל כך קל להכין אותן שאיש לא היה יכול להגיש עוגה לאורחים ולומר – 'הנה העוגה שלי'", אומר אריאלי. כיצד התגברה החברה על הפופולריות הירודה של אבקת האינסטנט? הם הוציאו מהתערובת את הביצים והחלב ועתה היה על האופה להוסיף את שני המצרכים הללו באופן יזום, כלומר, להשקיע מאמץ. למרבה הפלא, זה עבד.
הניסויים העלו עוד סדרה של נתונים מסקרנים, כמו למשל העובדה שאדם אוהב את עיסוקו לא תורמת לאושרו אם הוא לא זוכה להערכה, או העובדה שככל שאנו משקיעים יותר מאמץ בעבודה, אנו יותר משוכנעים שאנשים אחרים יאהבו אותה. אריאלי ממליץ להתנער מהתפיסה השטחית לפיה תגמול כספי הוא מהות הכל, ולרדת לשורש ההתנהגות האנושית. שם נגלה כי למשמעות שאחרים מייחסים לעבודה שלנו, וחשוב מכך, למשמעות שאנו מייחסים לה, יש השלכות הרבה יותר רחבות על הפרודוקטיביות ושמחת החיים שלנו.
