אחרי שנים שבהם חקרה קשרים אנושיים, הגיעה הסוציולוגית ד"ר ברנה בראון לטיפול כשהיא סובלת, להגדרתה, מ"התמוטטות". אלא שהמטפלת שלה בחרה לקרוא לזה דווקא התעוררות רוחנית. מה שהוביל את ד"ר בראון לפרץ של רגשות לא פתורים אשר הפך להתמוטטות, היה גילוי מפתיע אליו הגיע במהלך מחקרה, של הרכיב הסודי הקיים בקרב אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה - תחושת הפגיעות. היא מתארת את עצמה כאדם בעל צורך כמעט כפייתי בשליטה, וההבנה כי אושר נובע דווקא משחרור וויתור על שליטה, גרמה לה לדיסוננס קוגניטיבי. בהרצאה אינטליגנטית ומצחיקה, היא מפרטת את התהליך שהוביל אותה לנסיגה ולזכייה בחייה בחזרה.
היכולת להיחשף ולהעמיד את עצמך חסר הגנה מול כל מה שהחיים מביאים עמם, כך גילתה ד"ר בראון, היא המפתח לשלוות נפש, לאושר, לשמחה וליתר הרגשות החיוביים שאנו כל-כך שואפים אליהם. בתהליך של מעל ל-6 שנים היא הצליחה לבודד את מה שמבדיל בין אנשים בעלי הערכה עצמית יציבה ובין אנשים שנאבקים עבור ההערכה העצמית שלהם:
- האומץ להיות בלתי מושלמים – לספר מי אנחנו באמת.
- חמלה כלפי עצמינו וכלפי אחרים – אנחנו לא יכולים להתייחס בחמלה לאנשים אחרים אם איננו מתייחסים כך לעצמנו.
- קשר אותנטי – מוכנות לוותר על מי שאתה אמור להיות, כדי להיות מי שאתה.
- פגיעות – לאמץ את הפגיעות לחלוטין. מה שהופך אותנו לפגיעים הופך אותנו ליפים.
פגיעות עשויה להוביל לצער ולכאב, אך ד"ר בראון הבינה שהיא גם ערש הבריאה של שמחה, יצירתיות, שייכות ואהבה. השאלה היא איך מתמודדים עם כפל התפקידים הזה? המסקנה שלה היא שהתרבות המודרנית למדה להרדים את תחושת הפגיעות, ואולם יש לכך מחיר, כיוון שאי אפשר לשתק רגש בודד – שלילי - מבלי להרדים רגשות נוספים כמו אושר ושמחה.
אז מה כן צריך לעשות? אחרי שנה של טיפול מאתגר בעצמה, ד"ר בראון הגיעה להבנה שעלינו לאמץ את הפגיעות: לתת לעצמנו להיראות, לאהוב בכל הלב, להכיר תודה והכי חשוב - להאמין שאנחנו מספיק טובים.
