והספינה שטה

אז ככה: לגלוש פנימה, להתכסות בבצל השקוף, להתעטף בפטרוזיליה הרעננה, להשתעשע בכדורי הפלפל האנגלי, ולהתבשל בחום נעים, על אש קטנה, לנצח נצחים.

אף אחד לא יודע

מה חושב הראש

המשתקף לעיני

בזגוגית החלון

מלבדי

חפצים זנוחים מושלכים

בשולי הדרך

נשכן של תינוק

מצפה לשיניים

משקפי שמש חלודים

רוצים שיראו דרכם

כובע ללא ראש

ואני

הגעגוע הכי קשה

הוא הגעגוע לעצמך

אני מטה את ראשי לאחור

על מסעד הספה

כל המוח שבראשי

זורם לירכתיים

ושם אני משאיר אותו

בינתיים

אין סופים טובים, אבל לפעמים יש התחלות טובות. סופים הם תמיד רעים. אבל אחרי סוף רע יכולה לבוא התחלה טובה.

אני פוקח את עיני בשש בדיוק. היום יום שישי (ומחר שבת, מחר שבת), אבל שילוב של גיל והרגל מגרש את השינה, ואני יודע שאין טעם להיאבק בכך.

"ששש..", אני אומר בלבי, שעה שאני קם בזהירות מן המיטה. "הילדים ישנים". "הילדים ישנים", אני חושב לעצמי. ביטוי קצר כל כך שאומר הרבה כל כך. "הילדים ישנים" זה בית, "הילדים ישנים" זו משפחה, "הילדים ישנים" הם חמימות וביטחון.

אבל משהו מפריע לי. משהו צורם. שתי המילים האלה נשמעות פתאום אחרת, זרות ומוזרות. "מה מציק לי?" אני חושב, ואז אני מבין.

אלה מילים של ימי שלום.

מי שאינו מצפה לדבר

לא יתרגש מדבר

לא יעלב מדבר

לא יפחד מדבר

ולא יקבל דבר

איזו מילה נהדרת היא המילה 'תגובה'. ראשית, היא מראה לנו שאנחנו לא לבד בעולם – יש כוחות טבע ויצורים חיים נוספים שם מלבדנו, שפועלים עלינו, ומזמינים אותנו להגיב אליהם.

ושנית, היא מאפשרת לנו לבחור מתוך קשת אינסופית של אפשרויות, איזה תוכן אנחנו רוצים לצקת לתוכה – כיצד להגיב.

ומכאן והלאה, זה תלוי רק בנו.

אשה צעירה ויפה מלטפת כלב. שמש הסתיו הרכה מפזרת כתמים של אור וצל בין שולחנותיו העגולים של בית הקפה. אצבעותיה העדינות מונחות בקלילות על פרוותו של הכלב הגדול, במגע דק מן הדק שאני מכיר היטב. פניה המשורטטות, שסוודר הגולף הורוד שלה הולם אותם כל כך, קפואות בהבעה של הנאה וריכוז. המקום אחר מאוד אבל זו היא. זאת הבת שלי.