אהוב יקר שלי,
אתמול בלילה שוב נאלצת להעיר אותי. צעקתי מתוך שינה, כמו שקורה לי הרבה בתקופה האחרונה, והערתי אותך. כשראית מה קורה, ניערת אותי ודיברת אלי בעדינות כדי לחלץ אותי מתוך הסיוט. לפני כמה לילות אני הייתי זו שהעירה אותך, כשראיתי שאתה נע מתוך שינה בתנועות חדות, כאילו נלחם ביריב בלתי נראה.
יש סיוטים שאפשר להתעורר מהם, ויש כאלה שלא, ושנינו נתונים בתוך סיוט כבר כמעט עשרה חודשים, ולא מצליחים להעיר אחד את השנייה. זה מעל לכוחותינו. שנינו מדברים הרבה על "המצב". אנחנו מבינים שאין הרבה שאפשר לעשות כדי לשנות אותו. שנינו עשינו כל מה שיכולנו, ומסתבר שזה לא מספיק.
אתה היית שם, מהיום הראשון. לא היססת. ברגע ששמעת מה קורה, כבר ארזת את התיק, לא חיכית לצו הרשמי שיגיע. הסעתי אותך למקום התכנסות כלשהו, ולא העזתי לחשוב על שום דבר מלבד התמונה שלך חוזר הביתה – בריא ושלם ומרוח בגריז, עם אותו חיוך עייף ומוכר – עוד כמה ימים. לא יותר. כמה ימים הפכו לכמה שבועות, שהפכו לכמה חודשים, ארוכים ומורטי עצבים. אני לא גאה בדרכי ההתמודדות שלי עם כל הסטרס במצב הזה. יכולתי לעשות יותר: לתרום יותר, להפגין יותר. תרמתי ועשיתי כמיטב יכולתי, אבל ברוב הזמן אכלתי לעצמי את הראש ואת הלב, אכלתי את משקלי בחטיפים, ביליתי לילות שלמים בבהייה בחדשות, והשתדלתי לכבות לעצמי את המוח בשעות העבודה, כי מהמשרד הבהירו לנו שההצגה חייבת להימשך ושאנחנו "מנוע כלכלי" שחשוב למדינה בזמן משבר. אני מניחה שזה נכון, אבל היה קשה לשים הכל בצד, להעמיד פנים שאין מלחמה ואין הרוגים ואין חטופים ואין ממשלה שלא מתפקדת, ולעבוד כמו הברגים הקטנים והטובים שאנחנו במנגנון שמייצר כסף בשביל אנשים רמי-דרג אי שם בעולם, שלא יודעים מי אנחנו ולא אכפת להם מה עובר עלינו.
עכשיו, לכאורה, הכל תקין. אתה בבית. שנינו עובדים, עושים קניות, דואגים למשפחה, מטפלים בארנבון. הכל תקין, אבל שום דבר לא בסדר.
שנינו עושים מאמצים כבר שנים כדי לשפר את המצב במדינה. לא תמיד הצלחנו, אבל תמיד ניסינו. לפעמים זז משהו, ואפילו אם היה מדובר בשינוי קטנטן, זה היה הכל בשבילנו. בשנתיים האחרונות, הרגשנו שכל ההישגים נשמטים לנו בין הידיים, מתמסמסים והופכים לאפר. המדינה שלנו שינתה את סדר העדיפויות בצורה כל כך קיצונית, שכבר אין לנו מקום אפילו לנסות לשנות. שנינו לא מאמינים בתחמנות, בקומבינות, בקיצורי דרך על חשבון אנשים אחרים. שנינו מתנגדים לשחיתות ואפליה כדרך חיים. שנינו חושבים ששמירה על חיי האזרחים חייבת להיות הערך העליון ביותר במדינה שקוראת לעצמה דמוקרטית. שנינו יודעים שאלימות לא באמת פותרת שום דבר, ושנקמה היא תוכנית פעולה לגיטימית רק אם קוראים לך "רמבו". מדינה ריבונית אמורה להתעלות מעל לרצון להיות אספסוף מוסת עם קלשונים ולפידים בוערים, ובמקום זאת לחשוב על היום שאחרי, כי כולנו נצטרך לחיות פה בטווח הארוך.
אנחנו הולכים מדי פעם להפגנות, בעיקר כדי להרגיש שאנחנו לא מקבלים בשתיקה את מה שמתחולל כאן. אנחנו לא יודעים מי מדאיג אותנו יותר: בריונים שצועקים לנו בפרצוף שאנחנו שרמוטות ובוגדים, ושחבל שהנאצים לא חיסלו אותנו, או שוטרים שעומדים בצד באדישות בזמן שהם עושים את זה. לפעמים המפגינים מאיימים באלימות, ולפעמים השוטרים הם אלה שדוחפים, מכים וגוררים בלי שליטה. אין מה לסמוך על המשטרה ועל העומד בראשה, שמחזיק משום מה את הממשלה כולה בביצים. אנחנו יודעים שאזרחים במדינה דמוקרטית לא אמורים לפחד מהממשלה. אם כבר, הממשלה צריכה לפחד מהאזרחים, כי היא כפופה להם ועושה כמצוותם. אבל ישראל של היום היא מדינה דמוקרטית בשם בלבד. מכל בחינה אחרת, היא עם רגל אחת עמוק בתוך הדיקטטורה, והרגל השנייה בוטשת בקרקע ומנופפת באוויר בכל הכוח, בתקווה להצליח לחלץ אותנו משם.
פעם חשבנו שזה רק עניין של "להעיר את הרוב השקט". רוב הישראלים, חשבנו, מיליוני א.נשים שיושבים בבית ואין להם זמן או כוח לצאת להפגין, חושבים בדיוק כמונו. זה רק עניין של לגרום להם לזוז, לצאת, למחות. הרי לא ייתכן שהרוב באמת חושב שאין ברירה מלבד מלחמה נצחית, נכון? לא ייתכן שכולם בסדר עם מצב שבו אין ביטחון בשום מקום, מאות אלפים מפונים מביתם, עוד ועוד חיילים נופלים מדי יום, ו-120 איש עוד נמקים בשבי והממשלה לא מוכנה להוציא אותם משם. לא ייתכן שכולם בסדר עם זה שאנשים יכולים סתם כך לנהוג במכונית, או לשכב לישון במיטה, או ללכת ברחוב, וטיל או כטב"ם יפגע בהם והם ייהרגו במקום – ואיש בקואליציה לא יפצה פה ויצפצף, כי חיי אדם שווים כקליפת השום במדינה שאינה דמוקרטית. אז איפה הרוב השקט? איפה הא.נשים שחושבים שבלי תהליך מדיני, בלי חשיבה לטווח ארוך, לא יהיה פה "היום שאחרי"? איפה הא.נשים שחושבים ש"שלום" היא לא מילה גסה? איפה הא.נשים שלא רוצים רק להמשיך למות בשקט כדי לא להרגיז את הממשלה?
חשבנו שיש כמונו מיליונים. טעינו.
יש לנו הרבה חברים שכבר עזבו את הארץ, וזה כל כך קשה אבל כל כך מובן. מי רוצה לגדל ילדים במדינה שרק רוצה שהם ימותו בשקט? מי רוצה לבנות עתיד במדינה שחיה על חרבה ורוצה רק להרוג, לכתוש, לחסל, להרוס, ואף פעם לא לבנות, לקדם, לטפח, לשקם? אנחנו חושבים מדי פעם על הגירה, ואז נזכרים שבעצם אין לנו לאן ללכת. ואנחנו רוצים שיהיה כאן טוב יותר. אבל אנחנו לבד לא מספיקים. ואין כמונו מיליונים.
אבל יש אותי ואותך. ואני אסירת תודה על זה, לפחות. כל מה שנשאר לי הוא לאחל לנו, לכולנו, לילות שקטים יותר. שכולן.ם יחזרו הביתה, החטופות והחטופים, החיילות והחיילים, המפגינים חמומי המוח והשוטרים קצרי הסבלנות, חברי הממשלה והכנסת חסרי הלב והאמפתיה. שכולם יחזרו הביתה, ייזכרו בדברים החשובים באמת, ויהיו פשוט א.נשים טובים שרוצים לעשות טוב בשביל אחרים. אולי אז נצליח לישון כמו שצריך בלילה.
אוהבת אותך כל כך,
אהובתך.
ואן דר גראף אחותך 