Daniel R

נשיאנו הדגול בניסיון נוסף להוכיח שוב שכל מבקריו צודקים: הוא מרוכז רק בעצמו, במעשיו והצלחותיו, וכל זאת, כמובן, באטימות רגשית וחוסר רגישות אנושית. גם ביום ממלכתי שאמור להיות מוקדש לזיכרון.https://twitter.com/realDonaldTrump/status/1001085207825534976 …

בשנים האחרונות, לצערי, אני מוצא עצמי קורא פחות מאמרי ביקורת ספרות (אולי מלבד אלו הנהדרים של דרור בורשטיין), אבל את יהודה ויזן אני קורא כה בקלות - ההרגשה מזכירה צפייה באסתטיקה האלימה, הצבעונית והקלה לעיכול של טרנטינו: הרי לנו אדם הנהנה לנתז ראשים והרווה נחת מהדם המתפרץ לכל עבר.

רבים כל כך המתרגשים עד עמקי נשמתם מאמירה בעלת משמעות לאומית סמלית, ומתעלמים בקלות כה רבה ממעלליו של אותו אדם - מה הוא עולל ואיך דיבר לנשים, איך התנהג לנכים, איך זלזל בוולגריות ובגסות ביריביו הפוליטיים, איך דיבר בהכללה גזענית כלפי ציבורים שלמים ואיך בקושי הסתייג מאלימות ניאונאצים.

הרי שניתן לשנות אותן באמצעות זיהוי והוקעה. מי שעייף לשמוע על ה"אחר" מעדיף פשוט להשאיר עוולות על כנן, ובדיוק בגלל זה יש בעיניי גם לניתוח טקסטואלי, ביקורתי או תרבותי תפקיד אתי לא מבוטל בימינו.

כי האומץ לשנות מציאות חברתית חולה מתחילה מתוך התובנה שהקיים איננו הכרחי, שהמדוכא איננו חייב להיות לכזה, שאם נורמות מסוימות משתרשות בחברה תוך התעלמות מאנושיותם של קבוצות מתוכה,

של כותבים לעסוק ב"אחר", בהמשגה המוכרת של טבע מול תרבות, ויש שפשוט כינו את הכתיבה מסוג זה - כתיבה פוסטמודרנית מקושקשת. בעיניי הקמפיין הנוכחי מהווה הוכחה לכך שהחתירה כנגד ההשקפה המודרניסטית שרואה אמיתות ברורות בכל מקום, היא בסופו של דבר צודקת.

כמה מילים על קמפיין #MeToo מזווית קצת תיאורטית. אקדים ואומר שזוהי זווית משנית בסיפור, ועיקרה כמובן בחשיבות ההיסטורית של החשיפות השונות של ההטרדות וההשלכות החברתיות שלה. במאבקים שניטשו בשדה התיאוריה הביקורתית בעשרות השנים האחרונות, ישנם רבים שביקרו את מה שראו כנטייה חוזרת ומעייפת

אבל רבים אחרים היו שבירכו על תובנותיו, וכיום אין זה נדיר למצוא רבנים המוצאים את דרכם להתמודד עם ממצאי הביקורת, תוך קבלה חלקית שלה.

כפירה שאין ממנה חזרה (תיעוד חשוב של הפולמוס שעורר ברויאר, כולל תגובתו לביקורת שנכתבה עליו, ניתן למצוא בספר "שיטת הבחינות של הרב ברויאר"),

בנוגע לסיבת השוני בין המקורות. תורתו של הרב ברויאר לא עוכלה בקלות בידי האורתודוקסיה המודרנית, והיו אף כאלה שהאשימו אותו בדרדור תלמידיו לעבר

המקורות השונים עליהם הצביעו חוקרי מקרא, מבטאים למעשה צדדים שונים של גילוי האלוהות במציאות, וזאת בשונה כמובן מפרשנותם המקורית של חוקרי המקרא

נותר לו אלא לקבל את נכונותם ולהכיר בהם. דרכו שלו להתמודד עם "השערת התעודות" הייתה לקבל אותה תחת שם חדש: "תורת הבחינות", המורה כיצד השוני בין

בשר מבשרה של הציונות הדתית האורתודוקסית, שלימד במיטב ממוסדותיה במהלך חייו, הפתיעה רבים כאשר הכריז ברויאר כי למד את ממצאי ביקורת המקרא, ולא

המקרא, ויחסה זה התבטא או בדחייה גמורה שלה, או פשוט בהתעלמות ברורה ממנה. לאור כל זאת, וכאן נכנס גיבורנו לתמונה, תורתו של הרב מרדכי ברויאר,

אכן ניתן לחילוק למקורות שונים, שנכתבו בנפרד ונערכו בשלב מאוחר יותר. האורתודוקסיה המודרנית, יש לציין, לא שינתה במשך הזמן את התנגדותה לחקר

הדגול והלא-אורתודוקסי, פרופ' יחזקאל קויפמן, התווכח עם מסקנות ניתוחיו של ולהאוזן, אבל למעשה הוא קיבל את בסיס התיאוריה של האחרון, על פיה המקרא