אז מה גורם לנו לקום בבוקר, להתלבש, לנסוע לעבודה, להתיישב במקום שלנו ולהתחיל לעבוד? מסתבר שיש הרבה סיבות שבגללן אנשים הולכים לעבודה חוץ מכך שכסף והעובדה שרובנו כנראה נגווע ברעב (או לפחות לא נוכל להרשות לעצמנו אייפון חדש) אם לא נעבוד.
צמד החוקרים ניל דושי ולינדסי מקרגור (ראו כאן) טענו כי ישנם שישה סוגי גורמים עיקריים לכך העומדים מאחורי המוכנות שלנו לעשות משהו. הם מחלקים את גורמי המוטיבציה לעבודה לשני סוגים: ישירים ועקיפים.
בתחום גורמי המוטיבציה הישירים של דושי ומקרגור אנחנו מוצאים את המשחק כסיבה הפנימית והעצמאית ביותר שבגללה אנשים עובדים. כלומר, אנחנו עובדים כי יש הנאה בעצם ההתעסקות בדברים ובעיקר בהצלחה בהם, ולכל הפחות זה מעביר את הזמן. בדיוק כמו משחק. שימו לב כי מפתחי אפליקציות רבים כבר הבינו שהסבירות שתרדו במשקל או תלמדו שפה גדלה אם הופכים לכם את התהליך למשחק חמוד בו אתה מגיעים להישגים. במישור הזה העבודה היא לא שונה במהותה מתחביב שאנחנו עושים פשוט כי הוא מסב לנו הנאה.
סיבה ישירה שנייה לעבודה היא תכלית. כאן אנחנו מבצעים פעולה מסוימת בגלל שהתוצאה שלה ולא בגלל הפעולה עצמה. כאן אני הולך לעבודה לא בשביל ללכת לעבודה אלא בשביל מה שהעבודה תעשה בעולם או לפחות בחשבון הבנק שלי. אני עובד ברפואה כי אני רוצה לרפא אנשים, או בגלל שאני רוצה להיות עשיר, אבל לא בגלל שאני נהנה לבצע בדיקות של בלוטת הערמונית. התכלית עוזרת לנו להתגבר על עבודה שהיא אולי לא הכי נחמדה, אך אנחנו מוכנים לעשות אותה בשביל התוצאה.
הסיבה השלישית היא פוטנציאל. הפוטנציאל מבוסס על יכולת לראות את התוצאות ארוכות הטווח של העבודה (להבדיל מהמשחק שנהנה רק ברגע זה או התכלית שרוצה את התוצאות שלו). כאן אנחנו הולכים לעבודה עכשיו בשביל להשיג איזה רווח ארוך טווח המתאים למה שאנחנו רואים כחשוב. אני למשל אשב ואלמד הרבה לא בגלל הפרנסה המיידית שזה מספק (פחחח) אלא בגלל האדם העתידי שאני אהיה בזכות התמדה בלימוד.
בתחום הסיבות הלא-ישירות למוטיבציה אנחנו מוצאים לחץ רגשי. לפי החוקרים יש אנשים שעובדים כתוצאה מרגשות אשמה, בושה או חוסר רצון לאכזב, רגשות שנוגעות כולם לאנשים אחרים ועל כן הן אינן מוטיבציה פנימית. אנשים נמצאים בעבודה מסוימת כי הם נהנים מהערך והמעמד שהיא מקנה להם או מהעמידה בציפיות של משפחתם, אבל לא בשביל עצמם.
בדומה, גם לחץ כלכלי הוא גורם חיצוני לעבודה ומוטיבציה בעבודה. כאן העבודה מתבצעת על מנת לזכות בפרס או להמנע מעונש. המניע לעבודה הוא נפרד לחלוטין מהעבודה עצמה והאדם שמונע במוטיבציה כזו יסכים למעשה לכל עבודה אם שכרה בצידה (במונחים של מרקס הוא יהיה מנוכר לחלוטין לעבודה שלו ולא יהיה בה שום דבר ממנו). נקודה חשובה בהקשר זה הוא שלחץ כלכלי איננו עניין של רמת הכנסה שכן מחקרים בנושא הראו כי אנשים עם הכנסה גבוהה חווים לחץ להרוויח כסף בדיוק כמו אנשים עם הכנסה נמוכה.
לבסוף אנחנו מגיעים לסיבה החיצונית ביותר לעבודה ע"פ דושי ומקרגור היא אינרציה. כאן אנחנו עושים את מה שאנחנו משום סיבה אחרת זולת כי זה כבר מה שאנחנו עושים. אנחנו הולכים לעבודה היום כי הלכנו אתמול ומסיבה זו גם נלך מחר.
להמשך סדרת "שלוש ארבע לעבודה:"
חנה ארנדט על איך עבודה יכולה לעשות אותנו מאושרים ולמה היא הפסיקה לעשות את זה
לאן מוביל אותנו המרדף אחר האושר? סרטון אנימציה על מרוץ העכברים של החיים