הסופר זוכה פרס הנובל ש"י עגנון נולד ב-1887 בעיירה יהודית באוקראינה של ימינו בשם שמואל יוסף צ'צ'קס. רק ב-1908, לאחר שעלה לארץ ישראל עברת, כמנהג הזמנים, את שם משפחתו ל"עגנון". אך מדוע עגנון?
הסיבה הביוגרפית היא שהסיפור הראשון שפרסם עגנון בארץ ישראל היה "עגונות", ומכאן הוא גזר את שמו. אולם העובדה כי נושא העגונות חזר בספרים הבאים של עגנון (כמו "והיה העקוב למישור) מרמז כי הבחירה בשם המשפחה ביטאה בעבור הסופר, שהקדיש תשומת לב יתרה לבחירת כל מילה בספריו, קל וחומר בבחירת שמו, משהו נוסף.
עגנון גדל בסופה של המאה ה-19 במזרח אירופה, תקופה של שינויים מרחיקי לכת בעבור היהודים החיים שם בתחומי חיים רבים. אחת התופעות שככל הנראה נחרטו בתודעתו של שמואל יוסף הקטן הייתה ריבוי העגונות, נשים שמיקומו של בעלן אינו ידוע והן אינן יכולות לפיכך להנשא מחדש, בסביבתו החברתית. תופעת ריבוי העגונות נבעה מגורמים חברתיים ותרבותיים רבים כמו עזיבת הדת והאמנציפציה היהודית שפתחה בפניהם את העולם, אך בסופו של דבר היה אמצעי אחד שאפשר לגבר יהודי ממזרח אירופה להניח את אשתו ואת כל עולמו הישן מאחור: הרכבת. לפני הרכבת אדם שמאס באשתו או בחייו עימה התקשה מבחינה לוגיסטית להתרחק יתר על המידה וקרוביה הזועמים של האישה הנטושה, למשל, היו יכולים למצוא אותו יחסית בקלות. כאשר פי הרכבת החלו להתרשת על פני אירופה ולהגיע לכל פינותיה, היא אפשר לאדם בקלות יחסית לקחת את עצמו ומעט מטלטליו בכדי להתחיל בתוך כמה ימים חיים חדשים בקצה השני של המדינה או היבשת.
ולא רק היבשת, שכן גלי ההגירה אל עברו השני של האוקיאנוס האטלנטי בעקבות החלום האמריקאי סחפו גם יהודים, שכ-100,000 מהם לפי הערכות גסות הותירו מאחוריהם אישה עגונה בעולם הישן. והיו גם כאלו שעשו מעשי ציוני, אם כי לא כל כך אבירי, ועלו לארץ כדי להתחיל חיים חדשים עם אישה אחרת. כך או כך, עיתוני יהדות אירופה התמלאה באותם ימים במודעות של נשים אומללות המחפשות נואשות אחר בעליהן שאבדו (מסמכים מקוריים מעניינים מאוד אפשר למצוא כאן). צ'צ'קס הצעיר, עגנון לימים, הכיר ללא ספק את התופעה מקרוב והיא ככל הנראה הותירה חותם גם ביצירתו וגם בשם המשפחה שבחר לעצמו.
אולם כאן לא תם הסיפור. תופעה תרבותית נוספת, דרמטית יותר אף מהנשים הנטושות, שעיצבה את חייו של עגנון הייתה החילון והנהירה ההמונית של יהודים אל מחוץ לעולם הדתי. עגנון עצמו היה מהנוטשים את דרכה של תורה בצעירותו, רק בכדי לחזור אליה ולשמור מצוות בגיל 37. במובן מסוים הנשים העגונות היו התוצאה, כמו גם הסמל, של תהליך היציאה של היהודים הן מהעיירות והן מהמסורת. העגונות היו כעין משל לאישה אחרת, אישה שבפרשנות הדתית המסורתית ל"שיר השירים" היא לא אחרת מ"כנסת ישראל" הבאה בקשרי אהבה עם דודה, הלא הוא אלוהים. עגנון ראה בימיו את יהדות אירופה ואת עצמו מתרחקים מאלוהים ואת אלוהים מתרחק מהם ואת היהדות מאבדת את המושיע והמיטיבי שלה שבו היא תלויה, ונותרת עגונה – לא יכולה לקבל את בעלה בחזרה ולא יכולה להשתחרר ממנו.
