תתפכחו, נתניהו כבר לא יתפכח

אם יש מילה אחת שנשחקה עד תום עקב שימוש יתר בשיח הציבורי בישראל מאז טבח ה-7 באוקטובר, זו ככל הנראה "התפכחות".

סלבס נשכחים כאלו ואחרים מצהירים חדשות לבקרים על "התפכחותם" מעמדות שמאליות או ליברליות שלכאורה דגלו בהן בעבר, וזוכים ל-15 דקות החייאה מלאכותית של תהילה שדעכה מזמן; תועמלני ימין מסבירים ש"הגיע הזמן להתפכח" מפתרון שתי המדינות; ואילו הוגי מרכז מעורפלי חזון דווקא מתריעים מפני הייאוש הטמון בהתפכחות, וקוראים להחליפו בחלום נאיבי ועתיר דמיון מבלי להסגיר ביותר מרמז מה אמור להיות תוכנו.

ובכל זאת, אין מנוס מלהודות שיש השקפות שמוראות ה-7 באוקטובר (והתנהלות הממשלה בעקבותיהם) המחישו באופן אכזרי את מופרכותן – ולפיכך חובה, אכן, להתפכח מהן. יהיה שם הַפּוֹעָל הזה שחוק ככל שיהיה.

הראשונה שבהן היא הקונספציה המופקרת של שלטון נתניהו שלפיה יש לחזק את החמאס כדי להחליש את הרשות. השנייה היא ההנחה הזחוחה שהכפפת האינטרס הלאומי הרחב לשיקולים מגזריים ומחנאיים ושיסוע החברה הישראלית במאבקים פנימיים, לא יחלישו במידה הרסנית את יכולתה להגן על עצמה גם במישור הביטחוני.

ואולם, גם על המחנה השני, הליברלי, להתפכח מתפיסות מסוימות. בראש ובראשונה, הוא חייב להיפטר מתקוות השווא הנואשת שמוסיפה לפעֵם בקרב חלקים ממנו ולפיה ניתן וצריך להשהות את המחלוקת הפוליטית עד אחרי המלחמה.

התפכחות מרעיון עוועים זה היא בגדר צורך בהול, קיומי. שכן אותה השקפה פאסיבית שלפיה "כשהתותחים רועמים המחאות שותקות" מטילה על רבים שעתידה של ישראל יקר לליבם שיתוק מסוכן, ועוד בתקופה הקריטית ביותר שבה יוכרע המאבק על צביונה, על ביטחונה ועל יחסיה המדיניים.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

האוזר לא טוב

המחשה חריפה לכך, קיצונית בעיוורונה, ניתנה ממש בימים האחרונים, במאמרו של מיכאל האוזר טוב בהארץ, תחת הכותרת "אולי ביבי צדק והמחאה באמת היתה רק נגדו".

כותב האוזר טוב: "בינואר 2023 שקמה ברסלר, משה רדמן, רן הר נבו וחבריהם ביקשו ממתנגדי הממשלה וגם מתומכיה את המנדט למנוע הפיכת ישראל לדיקטטורה. הם הצליחו במשימתם, ולכן היה מצופה שיחזירו את המנדט וישובו לביתם. אך מתברר שבפוליטיקה הישראלית האלטרואיזם מתחיל ונגמר בתרומת כליה".

האוזר טוב למעשה מאמץ את הטיעון הדמגוגי של נתניהו שלפיו מאבק להחלפתו ולהפלת ממשלתו נגוע ב"רצונות פוליטיים" שאינם ענייניים. בהמשך הטור הוא טוען נגד מובילי המחאה כי פגעו בטוהרתה הא־פוליטית בכך שלא הסתפקו בבלימת ה"רפורמה" המשפטית אלא הם ממשיכים לקרוא להתפטרות הממשלה ולקביעת מועד לבחירות.

יש כמובן היפוך אירוני בכך שהאוזר טוב מבקר את מובילי המחאה על כך שמעלו במנדט שניתן להם כביכול, וקורא להם לפרוש מהבמה הציבורית (!), במקום להכיר בלגיטימיות של הפניית קריאה זהה לנבחרי הציבור האמיתיים שמעלו במנדט שקיבלו – נתניהו וממשלתו.

אולם שורש העיוות הטמון בדברים עמוק בהרבה: הנחת היסוד המופרכת ולפיה האיום על הדמוקרטיה הישראלית הוסר. ההפיכה המשטרית רחוקה מלהתמצות ב"רפורמה" המשפטית, ורכיביה האחרים מיושמים בימים אלו ממש, אפילו ביתר שאת. בין היתר: יצירת מיליציות פוליטיות שיחליפו את המשטרה והצפת המרחב בנשקים פרטיים שיכרסמו בריבונות המדינה, בחסות בן גביר; השחתת השירות הציבורי והחלפת הדמוקרטיה האוניברסלית במשטר המעניק זכויות יתר למגזרים מועדפים; וחתירה למימוש "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' בחסות המלחמה ולהוצאת ישראל ממשפחת האומות הדמוקרטיות. גם בהקשר המשפטי גופא, יריב לוין ממשיך בתעלוליו ומוסיף לעכב את מינוי השופטים לעליון.  

אין נתניהו אחרת

כל הטוב הזה מתאפשר הודות לאדם אחד, והניסיון המלאכותי של האוזר טוב להפריד בין ה"רפורמה" המשפטית לשאר החבילה שהאדם הזה מקדם, מעיד יותר מכל על משאלת לב; זו הגורסת, בתמצית, ש"יש נתניהו אחר". גם הקריאה הנדונה להשתיק את המחאה הפוליטית בעת המלחמה נשענת על המיתוס הכוזב הזה. לכן, כדי להתמודד איתה – יש לפרק אותו. 

אם כן, המיתוס הזה גורס שנתניהו עשוי להתעשת, לשוב להיות גורם ממתן ביחס לקיצונים בממשלתו, ולקדם פתרון מדיני כחלופה לשלטון החמאס ברצועה. תרחיש פנטסטי זה נסמך על שרידיה של מעשיית־עבר לפיה הימין הקשה מחזיק את נתניהו כבן ערובה, משום שזה האחרון תלוי בו להישרדותו הפוליטית והמשפטית – אולם בבסיסו, יו"ר הליכוד הוא אדם מתון ופרגמטי, שמרן ואף זהיר. בצר לו, הוא אמנם אִפשר לשותפיו הפוליטיים להביא את המדינה אל פי התהום, אך התפקיד שמילא בכך היה, במידה רבה, פאסיבי, כמנהיג חלש ולחיץ שהובל יותר מאשר הוביל.

כן, כן: יש מי שגם לאחר שנת ההפיכה המשטרית, המחדל שאִפשר את אסון אוקטובר והמשך הפקרת העורף הישראלי אחריו, עדיין ממשיכים להשליך את יהבם על נתניהו. כך כותב ערד ניר במאמר שפרסם באתר 12N ב-29 בפברואר: נתניהו, טוען ניר, "שבוי בידי קואליציית ה-64", אך "לארצות הברית שלל מנופי השפעה שיכולים לגרום לנתניהו לשנות את דעתו […] אם יחליט הנשיא להשתמש במנופים הללו, יש להניח שבשביל להמשיך לשרוד פוליטית (וגם משפטית) […] לא יהסס נתניהו לשנות את הרכב הקואליציה כדי לקדם שיחות ישירות עם אופק למדינה פלסטינית בהסכמה". לכן, מסכם ניר, "במצבנו הפוליטי הנוכחי, אם נהיה ריאליים, אם נרצה או לא נרצה, נראה שגם להוביל לפתרון שתי המדינות – רק נתניהו יכול".

תקוות להתעשתות נתניהו הביעו בחודשים האחרונים גם כתבים ופרשנים אחרים, ביניהם בן-דרור ימיני ("נתניהו צריך להחליט, בטווח הארוך, על מה הוא מוותר. על בן גביר או על ארצות הברית") והכתבת המדינית של "מעריב" אנה ברסקי ("היום, במציאות שנוצרה אחרי 7 באוקטובר, סיום קריירה בחתימה על הסדר מדיני כולל נראה כמו התסריט הטוב ביותר מבחינת נתניהו").

הבעיה העיקרית הטמונה במחזה האבסורד "מחכים לנתניהו" היא שאין שום דבר פאסיבי בחלקו של יו"ר הליכוד ביצירת הברית הפוליטית האנטי־ליברלית, המהווה כיום את האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית. נתניהו השקיע לאורך שנים את כל כולו ביצירת קואליציית המתנחלים, הכהניסטים, הפופוליסטים והחרדים, ולכן הוא תלוי כעת בהישרדותה. זהו סדר הדברים הנכון, לא להפך. הוא לא יתייצב נגדה, לא משום שהוא בן ערובה בידיה – אלא כי מלכתחילה הוא הדֶבק המחבר בין חלקיה השונים והאדריכל שעיצב אותה במו ידיו.

לראיה, מייד בפתיחת המלחמה, כשעמדה לנתניהו האפשרות לבסס קואליציה רחבה עם יש עתיד ואולי גם העבודה, לצד המחנה הממלכתי, ובאותו אסימון להיפטר מהגורמים הקיצוניים בראשות בן גביר וסמוטריץ', הוא בחר לשמר את שני האחרונים בממשלה. מי שהעדיף את הישרדות הקואליציה שלו על פני טובת המדינה בשעת החירום החמורה בתולדותיה, כבר לא ישנה את דרכו.

מרעיל מאז 1997

כבר ב-1997 נתניהו הרעיל, כעצתו המקיאווליסטית של יועצו ארתור פינקלשטיין, את הבאר הלאומית בדיכוטומיה הכוזבת בין יהדות לישראליות ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי", כפי שלחש לרב כדורי בשנת 97'); אולם רק כעבור שני עשורים התלכד באופן מלא עם המגמה העולמית, והפך את הפופוליזם לכוח פוליטי המערער באופן רדיקלי את המבנה החברתי והמשטרי של ישראל.

אחרי בחירות 2015 נתניהו החל לרתום את מלוא כוחו הפוליטי והשלטוני, כמו גם את מעמדו כסמל זהותי בקרב חלקים נרחבים בציבור, כדי להפיץ את הנגיף הפופוליסטי. הדרך העיקרית שבה עשה זאת היתה העמקה חסרת תקדים של השסעים הפנים־חברתיים בישראל באמצעות הצגת יריביו הפוליטיים, המיעוט הערבי, אנשי התקשורת, בכירי מערכת המשפט, נשיא המדינה וצמרת הפיקוד של צה"ל בתור נטע זר; בני אליטה העוינים את "העם האמיתי" וחוברים ביודעין לשונאיו – ולפיכך הם בעצמם אויבי האומה.

זכורים דברי נתניהו מבוקר יום הבחירות ב-2015, "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", שהציגו אזרחים המממשים את זכותם וחובתם הדמוקרטית כקונספירציה לא לגיטימית נגד שלטונו; סרטוני הבחירות של הליכוד מאותה שנה שטענו שהשמאל טוב לדאעש והשוו בין ארגוני עובדים למחבלי חמאס; והפוסט שפרסם בדצמבר 2016 שבו כתב כי "פוליטיקאים ממפלגות השמאל ופרשנים בערוצי הטלוויזיה התמוגגו מנחת מההחלטה האנטי־ישראלית באו"ם, כמעט כמו ברשות הפלסטינית וחמאס".

מאז, כידוע, הפכה רטוריקת ההפחדה מזה ורטוריקת חרחור השנאה מזה לסימני ההיכר של שלטונו. כך, בספטמבר 2020 תייג את ההפגנות נגדו כ"מדגרת קורונה ומדגרת אנרכיה" שמשתתפיהן, כפי שאמר חודשיים קודם לכן, אשמים ב"הפצת מחלות" על ידי "עשיית צרכים ברחובות ובחצרות". בפברואר 2023 אמר לשרי ממשלתו כי הוא רוצה לתת להם אגרוף "כדי להלום" במפגינים נגד ה"רפורמה" המשפטית, ובספטמבר באותה שנה טען כי המפגינים הישראלים נגדו בחו"ל "חוברים לאש"ף ולאיראן".

אמנם, גם פוליטיקאים כליברמן, בנט ושקד קידמו בעבר רטוריקה פופוליסטית, אולם נתניהו היה מי שהפך את הזרם הרעיל הזה למגדיר הזהות המרכזי בקרב תומכיו. לראיה, בעוד שהעמדות השתנו חדשות לבקרים – יום אחד מנצור עבאס הוא שותף וחבר ולמחרת תומך טרור, יום אחד בן גביר איננו שותף לגיטימי ולא יכהן כשר ולמחרת הוא שר – המנגינה של שנאת האליטות־שמאל־ערבים לעולם נשארת. זהו פסקול־העד של עידן נתניהו.

שינה את הדי־אן־אי הליכודי

אולם, המלאכה של נתניהו לא הוגבלה רק למישור הרעיונות אלא התרחשה גם בעולם המעשה. כיו"ר הליכוד, ניצל את הפופולריות שלו בקרב הבייס ואת שליטתו במנגנון המפלגתי כדי לדחוק החוצה מנהיגים בולטים שסומנו כליברלים והיוו איום פוטנציאלי על הנהגתו, דוגמת משה כחלון וגדעון סער. במקומם, הוא קידם עסקונה של מקורבים עושי דברו שחלקה מושחת ונאשם בפלילים.

כך, הפך הליכוד בהובלתו ממפלגה לאומית ליברלית וחילונית שבעבר הובילה את פסילת מפלגתו של כהנא והוצאתה מחוץ לחוק, למפלגה דתית בואכה חרד"לית, מושחתת ותומכת השתמטות המהווה בית חם לכהניסטים מבחינה אידאולוגית ופוליטית כאחד.

נתניהו לא רק פתח בפני הכהניזם את דלת הכניסה למפלגת השלטון, באמצעות השינויים מרחיקי הלכת שחולל בה; הוא גם זה שהציב את מלוא כובד משקלו הפוליטי כדי להכשיר את רשימתו של בן גביר במישור הארצי. תחילה, כאשר כפה על סמוטריץ' לרוץ איתו ברשימה משותפת בבחירות האחרונות לכנסת במטרה למנוע אובדן קולות לגוש הימין; וכמובן, כאשר מינה את בן גביר – מעריצו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין וסניגורו בהתנדבות של עמירם בן אוליאל, הרוצח ששרף את התינוק בן השנה וחצי עלי דוואבשה והוריו בעודם בחיים – לשר בכיר בממשלתו, ושחקן וטו דה־פקטו בכל ההכרעות החשובות.

כמו סאורון ב"שר הטבעות"

גם הטענה ל"זהירותו" או ל"שמרנותו" של נתניהו בתחום המדיני והנגדתו לרדיקליוּת של שותפיו המשיחיים, אינה עומדת במבחן המציאות. נתניהו אינו רק זה שבאופן אקטיבי, כאמור, הפך את הליכוד למפלגה תומכת סיפוח ומינה את סמוטריץ', התומך במיסוד האפרטהייד, בטרנספר ובהרג בלתי מובחן בשטחים, לשר הממונה על המינהל האזרחי ולמעין רמטכ"ל־על בשטחי הגדה המערבית. נתניהו הוא גם מי שפעל במשך למעלה מ-15 שנה כדי לחזק את חמאס, במטרה לבדל בינו לבין הרשות הפלסטינית ולסכל כך כל אפשרות לקיום משא ומתן עם זו האחרונה.

מדיניותו הזאת, שנועדה להנציח את הקיפאון המדיני, אף פעם לא היתה פאסיבית, שמרנית או זהירה, אלא סללה ביודעין את הדרך עבור מתנחלים לקבוע עובדות בשטח שיהפכו את חלוקת הארץ במסגרת הסדר מדיני בעתיד לבלתי אפשרית.

כמו סאורון ב"שר הטבעות", ששיקע בטבעת האחת את כל כוחו האפל ובכך השתעבד למכשיר שבאמצעותו התכוון לשעבד אחרים, כך גם נתניהו הימר בכל מה שנותר מהונו הפוליטי והציבורי על קואליציית החושך שעמל שנים על כינונה וביצורה. המחשבה שהאיש שלאורך כל הדרך גילה נכונות להקריב את הדמוקרטיה הישראלית, את לכידותה החברתית ואת ביטחונה על מזבח שלטונו, יוותר אי פעם על הבייס שלו ועל בריתו הפוליטית עם האלט־רייט המקומי – נראית אף היא כלקוחה מעולמות הפנטזיה יותר מאשר כניתוח פוליטי רציני.

לא באג אלא פיצ'ר

האמונה משוללת האחיזה במציאות בפוטנציאל התיקון של נתניהו במישור המדיני, ששימשה הצדקה להשהיית המאבק הפוליטי נגדו עד אחרי המלחמה, חברה לאמונה חסרת יסוד אחרת – ההנחה הנאיבית שניהול המלחמה בידי הממשלה כיום הוא א־פוליטי בעיקרו. והיות שכך, גם אם יידרש עימות מולה בעתיד בסוגיית האופק המדיני, העת עבורו תגיע רק לאחר הניצחון על חמאס.

אלא שהמציאות שונה בתכלית. המאבק המדיני על היום שאחרי המלחמה כבר בעיצומו. במסגרתו, נתניהו וממשלתו ממשיכים לסכל הסדר מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה שלטונית לחמאס ברצועה, ובכך מחבלים במאמץ המלחמתי שהיעד המרכזי שלו הוא ניצחון על חמאס – ניצחון שלא ייתכן ללא החלפתו.

לשם כך הם עושים כל שביכולתם כדי להפוך את ישראל למצורעת בזירה הבינלאומית ולנתק אותה ממשפחת האומות המתוקנות. גם כאן, תגובתו הרפה במקרה הטוב של נתניהו נוכח התבטאויותיהם המבישות והמזיקות כאחד של חברי הקואליציה חדשות לבקרים, אינה ביטוי לחולשה פאסיבית אלא חלק ממדיניות מכוונת. תכליתה העליונה היתה ונותרה, כאמור, מניעת הסדר מדיני שיכלול את הרשות.

בהקשר הזה הראיות המרכזיות הן גאוותו המוצהרת של נתניהו על כך, תחת כל עץ רענן, ופציחתו כבר בסוף נובמבר בקמפיין נרחב ולפיו רק הוא יוכל לעמוד בפרץ וימנע הקמת מדינה פלסטינית. יתרה מכך, נתניהו מקווה שעל ידי הדיפת הלחצים המדיניים מהמערב הוא יבצר את שלטונו עד תום הקדנציה ב-2026, מה שיסלול מחדש את הדרך לחקיקה האנטי־דמוקרטית ולפירוק אושיות ישראל כדמוקרטיה ליברלית. שתי ציפורים במכה אחת.

כמו בקיפאון המדיני ובחיזוק חמאס בעבר, גם הפעם אי־ההכרעה היא הכרעה לכל דבר; וההימנעות הפאסיבית לכאורה מהדיון ביום שאחרי אינה אלא כסות למדיניות אקטיבית, התקפית, המכוונת למניעת פתרון מדיני ולהנחת התנאים הנחוצים למימוש החזון המשיחי של המתנחלים וביצור סמכותני של שלטון נתניהו.

האשליות שתוארו כאן הביאו רבים וטובים במחנה הליברלי בישראל להתבטל בפני התעמולה הצינית שמוביל נתניהו, שלפיה חתירה לקביעת מועד לבחירות בזמן מלחמה מהווה סיוע לאויב ("חלומם של סינוואר ושל נסראללה"), ולאמץ עמדה פאסיבית ותבוסתנית בנוסח שוחרי "הטוב המשותף" הרואים בכל מחלוקת פגיעה ב"אחדות הלאומית", שקיימת עדיין אך ורק בדמיונם.

נתניהו אינו גורם מתון, קורבן או בן ערובה, והאופן שבו הוא מנהל את מלחמת המגן המוצדקת וההכרחית של ישראל בעזה הוא הכל חוץ מאשר ממלכתי או לאומי. מי שמעוניין שישראל תנצח את חמאס, תגן על ביטחון אזרחיה ותשמור על צביונה כדמוקרטיה ליברלית, צריך לחדש עכשיו את המחאה נגד ממשלת ההפיכה והחורבן, לצאת לרחובות ולעשות הכל כדי להביא להתפטרותה ולקביעת מועד לבחירות. אם לא נעשה זאת כעת, כל עוצמתה הפוליטית של ברית נתניהו תושקע בניסיון לוודא שלא נוכל לעשות זאת בעתיד.