30 שנה אחרי מהפכת המכללות המוצלחת, האם הן ישרדו?

לפני מספר חודשים התבקשתי על ידי במה זו לכתוב מאמר במלאת 30 שנים למהפכת המכללות. בעודי עסוק בליטושיו האחרונים, התרחש טבח ה-7 באוקטובר. אין צורך להכביר מילים בעניין השפעת הטבח על מרחב עוטף עזה. והנה בכל זאת כמה מילים: בלב המרחב הזה, נמצאת המכללה האקדמית ספיר שאני נמנה עם הסגל הבכיר שלה. המכללה איבדה בטבח כמה עשרות של סטודנטים, עובדי מינהלה וגם מרצים. גם בימים אלה היא מתנהלת תחת אש. תלמידיה ומרציה עובדים מתוך מלונות ואכסניות בכל חלקי הארץ תוך אֶבל כבד על אובדן יקיריהם, כמו גם חטיפה של בני משפחה של עובדים במכללה. ברקע כל הקשיים הללו – שאנחנו חווים למעשה כבר מאז אפריל 2001, עת נפל הקאסם הראשון בשדרות – המכללה שנמצאת על קו הגבול עם עזה תפתח את שנת הלימודים האקדמית ב-24 בדצמבר, 2023. וזהו שבוע סמלי מאוד.

לא לכל מהפכה יש תאריך לידה. במקרה של מהפכת המכללות האקדמיות בישראל, גם שעת הלידה ידועה. זה קרה ביום שני, ה-27 בדצמבר 1993, בשעה 10:01 בירושלים. התכנסה אז הישיבה ה-165 של הכנסת ה-13 כדי לדון בשלל נושאים, ובהם התיקון לחוק המועצה להשכלה גבוהה. הדיון הראשוני בהצעת החוק שהחל אז, הסתיים ב-24 בפברואר 1995, עם חקיקת החוק. כך החל מה שנקרא בשיח הציבורי והתקשורתי "מהפכת המכללות" – וכפי שאראה במאמר זה, בצדק רב.

העתקה של חוליי מערכת החינוך

למהפכה במערכת ההשכלה הגבוהה קדמו שתי מגמות מנוגדות ואף סותרות: מצד אחד, עלייה הדרגתית בשיעור הזכאים לתעודת בגרות, ומן הצד השני, צמצום המשאבים שהוקצו לאוניברסיטאות, מה שפגע ביכולתן להגדיל את מספר הסטודנטים שלהן חרף העלייה האמורה בזכאות לבגרות. מצב זה יצר לחץ על המערכת הפוליטית להרחיב את מערכת ההשכלה הגבוהה, ולהנגיש אותה בפני אלו שכמעט לא היו חלק ממנה.

מדובר בעיקר בסטודנטים הערבים והמזרחים ששיעורם בין המתקבלים ללימודי תואר ראשון באוניברסיטאות היה נמוך משמעותית מחלקם באוכלוסייה. המצב החמיר אף יותר בנוגע לשיעורי מסיימי תואר ראשון: נתונים משנות ה-90 מראים ש-70 אחוז ממסיימי התואר הראשון היו מקרב יוצאי אירופה וצפון אמריקה וילידי ישראל, לעומת 25 אחוז בלבד שהיו מקרב יוצאי אסיה ואפריקה, ופחות מעשרה אחוזים מהחברה הערבית – אף על פי שחלקן באוכלוסייה של שתי הקבוצות האחרונות הוא כפול מזה. בכל הנוגע לייצוג הקבוצות הללו בסגל האקדמי הבכיר, המצב אף היה גרוע בהרבה.

בפני מקבלי ההחלטות ובראשם שר החינוך דאז, פרופ' אמנון רובינשטיין, עמדו אפוא שלוש חלופות: הרחבת האוניברסיטאות הקיימות, הקמת אוניברסיטה חדשה, או פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה באמצעות פיתוח מכללות קיימות ושדרוגן למעמד של מוסדות אקדמיים.

הבחירה באפשרות השלישית נבעה מכמה סיבות. העיקרית והמכריעה שבהן היתה שהקמת מכללות אקדמיות שאינן מוגדרות בהכרח כמוסדות מחקר הוזילה את עלות ההשכלה הגבוהה בישראל בכ-30 אחוז, ובכך אִפשרה את הגדלתה ואת גיוונה. מכללות נוספות הוקמו באזורי הפריפריה החברתית והגאוגרפית. העתיד נראה מבטיח.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ואולם, כשנתיים לאחר חקיקת החוק, כתבו שלמה וברברה סבירסקי דו"ח מחקר שבו ניתחו את מבנה ההשכלה הגבוהה לאור מהפכת המכללות, והתריעו על הבעייתיות באופן הקמתן. "נראה… כי יש סכנה ממשית של התהוות מערכת השכלה דו־דרגתית (כלומר, אחת של אוניברסיטאות ואחת של מכללות; מ"ג), כאשר הדרגות נבדלות זו מזו במישור התפקוד, התפוקות והיוקרה", הם כתבו בדו"ח. "התהוותה של מערכת השכלה דו־דרגתית באה על רקע קיומה של מערכת תיכון המאופיינת במסלולים נפרדים ובלתי שווים".

נקודת המוצא של סבירסקי וסבירסקי היתה שמי שיגיעו למכללות יהיו בעיקר סטודנטים שקיבלו חינוך בלתי מספק, לא השיגו בגרות טובה ולכן לא התקבלו לאוניברסיטאות, קל וחומר לחוגים היוקרתיים באוניברסיטאות. הנחה זו השתלבה היטב עם הצהרת המועצה להשכלה גבוהה ולפיה הקמת המכללות נועדה מלכתחילה לתת מענה אקדמי לסטודנטים "שאינם עומדים, מבחינת הישגיהם בתעודת הבגרות ובבחינות הפסיכומטריות, בתנאי הקבלה הקיימים".

במילים אחרות, סבירסקי וסבירסקי חששו שהפערים במערכת החינוך היסודית והעל־יסודית יועתקו לתוך מערכת ההשכלה הגבוהה – הפעם, בין המכללות, הממוקמות בפריפריה, לבין האוניברסיטאות, הממוקמות בערים המרכזיות הגדולות. לנגד עיניהם עמדו ככל הנראה הקולג'ים הקהילתיים הכושלים בארצות הברית, כדוגמה שלילית למערכת שעלולה להיווצר. זה, בתמצית, בסיס המתח הקיים עד היום ביחס למהפכת המכללות האקדמיות, ולעתידן.

מהפכה בהשכלה הגבוהה כולה

בתחילת שנות ה-90, עם הקמת המכללות האקדמיות, היו בישראל שמונה מוסדות אוניברסיטאיים: שש אוניברסיטאות – האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל אביב, הטכניון, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בר־אילן ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב – ולצדן מכון ויצמן למדע, שמציע תארים מתקדמים בלבד, והאוניברסיטה הפתוחה. נכון להיום, תחת המועצה להשכלה גבוהה יש 58 מוסדות אקדמיים, לרבות עשרה מוסדות אוניברסיטאיים (השניים הנוספים הם אוניברסיטת אריאל ואוניברסיטת רייכמן שהיו קודם לכן מכללות), מכללות להוראה, מכללות אזוריות, מכללות מתמחות וכן מכללות פרטיות.

בשנה שקדמה למהפכה בהשכלה הגבוהה, מספר הסטודנטים לתואר ראשון עמד על 68,250 סטודנטים. לשם השוואה, בשנת הלימודים הקודמת (2022-2023), מספר הסטודנטים לתואר ראשון עמד על 254,630 סטודנטים – גידול של כ-400 אחוז, שהוא פי כמה וכמה מהגידול באוכלוסייה באותה התקופה.

זאת ועוד: בתחילת שנות ה-90, 89 אחוז מכלל הסטודנטים לתואר ראשון למדו באוניברסיטאות המחקר ובאוניברסיטה הפתוחה (67,700 סטודנטים). בשנת 2022, אחוז הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות קטן ל-52 אחוז – ובכל זאת, מספר הסטודנטים לתואר ראשון באוניברסיטאות יותר מאשר הוכפל (133,211 סטודנטים). כלומר, הרפורמה הצליחה להגדיל ולגוון את מערכת ההשכלה הגבוהה מבלי לפגוע באוניברסיטאות – אם כבר, ההפך הוא הנכון.

נכון לשנת הלימודים 2022-2021, רבע מכלל תלמידי תואר ראשון (64,044 סטודנטים) לומדים במכללות ציבוריות, ו-14 אחוז נוספים לומדים במכללות הפרטיות (36,865 סטודנטים). כלומר, יותר סטודנטים לתואר ראשון בישראל לומדים במכללות מאשר באוניברסיטאות המחקר (34 אחוז מהסטודנטים), אף שהאחרונות ותיקות בהרבה ונהנות מתקציבים גדולים לאין שיעור.

מהפכת המכללות הגדילה אפוא משמעותית את מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון, והנתונים מראים שהמכללות משחקות תפקיד מכריע גם בהנגשת ההשכלה הגבוהה לפריפריה הגאוגרפית. בשנת 2021, כ-35 אחוז מכלל הסטודנטים לתואר ראשון במכללות הגיעו מיישובים הממוקמים בארבעת האשכולות החברתיים־כלכליים הנמוכים (1—4).

אין חולק שהצלחתה הגדולה של מהפכת המכללות היא בפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני קבוצות מוחלשות, שלא מעט מהן מגיעות מהפריפריה החברתית והכלכלית, כמו גם בקרב קבוצות זהוּת מגוונות כמו חרדים, יוצאי אתיופיה, ערבים ומזרחים. בכך שמהפכת המכללות הביאה לכניסה של מזרחים בהיקפים משמעותיים למערכת ההשכלה הגבוהה, היא סייעה ליצירת מעמד הביניים המזרחי, שצמח בשלושת העשורים האחרונים והפך לקבוצה משמעותית וחשובה בחברה הישראלית.

מטפלים באי־השוויון הלא נכון

ואולם, האם כל הנתונים האלה פירושם בהכרח שמערכת ההשכלה הגבוהה גם תורמת לצמצום אי השוויון החברתי בישראל? כדי לבחון זאת, יש לקחת בחשבון קטגוריה סוציולוגית נוספת: "דור ראשון להשכלה אקדמית" – כלומר מי שלהוריהם יש השכלה תיכונית ולמטה מכך. היא הופיעה לראשונה בארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא משמעותית. דו"ח של ה-OECD מ-2019 על מצב החינוך ב-33 מדינות מראה כי הסיכוי של סטודנטים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה להשתלב באקדמיה נמוך פי שבעה ממי שהוריהם הם בעלי השכלה אקדמית.

בישראל, כמעט שלא היו נתונים לגבי דור ראשון להשכלה גבוהה, עד לשנים האחרונות, אז כמה חוקרים העלו את המודעות לנושא – למשל בספר מגוונים את מגדל השן על ניסיונות החיים של בני ובנות דור ראשון להשכלה אקדמית, שהייתי מבין עורכיו. הלמ"ס הראה לקראת תחילת שנת הלימודים הקודמת (2022-2023), שבקרב צעירים בגילי 30-18, הסיכוי של בני דור ראשון להשכלה גבוהה לרכוש השכלה אקדמית נחתך כמעט בחצי (19 אחוז מהם נרשמים ללימודים, לעומת 39 אחוז שהם בנים לאקדמאים). בתארים אוניברסיטאיים שהביקוש להם גבוה, הפער הוא כמעט פי ארבעה (חמישה אחוזים בלבד נרשמים אליהם, לעומת 18 אחוז). כך, לדוגמה, הסיכוי של בן למשפחה של אקדמאים להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה גדול עד פי 6.2 מזה של סטודנט שהוא דור ראשון להשכלה אקדמית.

כיצד טופל, אם כן, אי השוויון בכל הנוגע ללימודים אקדמיים? המועצה להשכלה גבוהה לא השתמשה בקטגוריה של דור ראשון להשכלה, ולכן, בבואה לנסות ולצמצם את אי השוויון, היא התמקדה באי השוויון בין קבוצות שונות. היא הפעילה תוכניות ייחודיות בהשקעה כספית גדולה לכל אחת ואחת מהן – נשים, יוצאי אתיופיה, חרדים וערבים – במקום בקטגוריה הרחבה והמכלילה של דור ראשון להשכלה אקדמית.

דו"ח שיצא בינואר 2023 מטעם האקדמיה הישראלית הצעירה למדעים הוא הראשון שהראה נתונים מסודרים בנושא הדור הראשון להשכלה גבוהה. הנתון הכי מעניין לדידי הוא ש-88 אחוז מבני הדור הראשון להשכלה גבוהה שלומדים לתואר שלישי באוניברסיטאות לא הגיעו מהחברה הערבית, מהחברה החרדית או מקרב יוצאי אתיופיה (וגם לא 80.66 אחוז מבוגרי תואר שני ו-74.14 אחוז מבוגרי תואר ראשון).

כלומר, המסה הקריטית בדור הראשון להשכלה גבוהה לא מגיעה מקבוצות אלו – רחוק מכך. מאיפה כן? מרביתם מזרחים ומזרחיות, מעיירות הפיתוח בדרום ובצפון הארץ וממעמד סוציו־אקונומי נמוך; מיעוטם יוצאי ברית המועצות מהעליות הגדולות של שנות ה-90; ובשוליים יש גם אשכנזים ותיקים, ככל הנראה פריפריאליים ממעמד כלכלי נמוך. המשותף לכל הקבוצות הללו שאף אחת מהן לא נכללת בתוכניות הפעולה הממוסדות לצמצום הפערים. בהיעדר נתונים, המוסדות השונים בנו, ועודם בונים, תוכניות שלא מתוך מטרה לצמצם את אי השוויון אלא תוכניות שהן בגדר ירייה באפילה. פגע – פגע, לא פגע – לא נורא.

כמובן, גם מבט בחברי הסגל באוניברסיטאות ובמכללות מלמד ברוב המקרים על הומוגניוּת – כמעט ללא ערבים, חרדים ויוצאי אתיופיה, ועם מעט מדי מזרחים. הבעיה אף קשה יותר בקרב נשים ערביות, מזרחיות, אתיופיות וחרדיות. מחקר כמעט יחיד בתחום, שנעשה במסגרת לימודי תואר שני של ישראל בלכמן (ב-2012), הראה שאחוז המרצים המזרחים עמד על 8.93 אחוזים מתוך כלל הסגל האקדמי באוניברסיטאות, וחלקם של המרצים הערבים עמד על 0.93 אחוז בלבד. בהיעדר ייצוג לקבוצות אלו, גם חומר הלימוד הופך הומוגני מבחינה תרבותית, והפער בין המרצים לסטודנטים הולך וגדל. הדרך לשינוי עוברת בהבנה של המציאות הזו ומשמעויותיה, ופעולה לתיקון – הן בגיוון המרצים הן בחומר הלימוד.

גורל תקציב המכללות נגזר להיות נמוך בהרבה

חלק מהבחירה באקדמיזציה של המכללות נבע כאמור מהעובדה שהיתה זולה בכ-30 אחוז מהחלופות האחרות – הקמת אוניברסיטה חדשה או הרחבת הקיימות. "החיסכון" היה בכך שהמכללות יעסקו בעיקר בהנחלת הידע – כלומר בהוראה – ולא במחקר, בה בשעה שהתקצוב של מוסדות ההשכלה הגבוהה ניתן להם בכפוף להיקף המחקר שהן מייצרות. במובן זה המכללות הן, אכן, חסכוניות. לימים ניהלו המכללות מאבק לקבל תקציבי מחקר והוא ניתן להן, אך במשורה. בעיה נוספת היא, שמאחר שהמכללות מתוקצבות בכפוף למספר הסטודנטים הלומדים בשורותיהן, נוצרה בהן הטייה בלתי פורמלית לטובת "מדע יישומי" שבכוחו למשוך מספרים גדולים יותר של סטודנטים – וזאת להבדיל מהאוניברסיטאות שיש בהן כיסים נרחבים של ייצור ידע תיאורטי שאיננו "כלכלי".

כך נגזר גורלם של תקציבי המכללות להיוותר נמוך משמעותית מתקציב האוניברסיטאות. בתחילת דרכן, ב-1997, תקציבן של כל המכללות האקדמיות המתוקצבות עמד על פחות מ-100 מיליון שקל, בה בשעה שתקציב ההשכלה הגבוהה כולה עמד על 4.25 מיליארד שקל. בשנת 2022, תקציב ההשכלה הגבוהה עמד על 12.6 מיליארד שקל, כאשר כמעט 79 אחוז מתוכו הגיע לתשע האוניברסיטאות.

חלק מהפער התקצוב בא לידי ביטוי בתנאי שכר פחותים בהרבה של הסגל הבכיר במכללות, בהשוואה לעמיתיהם באוניברסיטאות: בעוד שחברי הסגל הבכיר במכללות מלמדים לפחות שליש משרה יותר מהקולגות באוניברסיטאות, הם משתכרים שכר זהה, לא נהנים משבתון כזכות מוקנית וכן אינם נהנים מקרנות השתלמות, תקציבי קרן קשרי מחקר, מענקים כגון מענק הסתגלות ועוד.

מטבע הדברים, פערי השכר וההטבות הללו מטים חוקרים וחוקרות לבחור לפתח את הקריירות שלהם באוניברסיטאות, וכך נוצר מבנה ריבודי שהופך את המכללות המתוקצבות ל"עדיפות שנייה" עבור חוקרים, לאחר שקיבלו תשובה שלילית מהאוניברסיטאות או מהמכללות הפרטיות. על פי רוב, הם מגיעים ללמד במכללות כסגל בכיר רק בלית ברירה. לדיון בעמיתֵי ההוראה ובמרצים מן החוץ לא איכנס כאן מפאת מגבלת המקום, אבל גם הם מופלים לרעה במכללות.

השפעה על רוחב כל החזית הפריפריאלית

אין חולק שמהפכת המכללות היא אחת החשובות בחברה הישראלית. שערי ההשכלה הגבוהה שהיו סגורים בפני קבוצות גדולות וחשובות בחברה הישראלית נפתחו סוף־סוף; מספר הלומדים במוסדות העל־תיכוניים גדל במאות אחוזים, מה שהפך את ישראל למדינה עם שיעור משכילים מהגבוהים בעולם; ונוצר מעמד בינוני מזרחי, שרבים ממנו עוסקים במקצועות החופשיים. אם עד תחילת שנות ה-2000 לא היה מקום אחד מראשון לציון ועד אילת שניתן היה ללמוד בו משפטים, הרי שכיום לומדים בבית הספר למשפטים בספיר למעלה מ-500 סטודנטים.

הנגשת ההשכלה הגבוהה הפכה אפוא את מערכת ההשכלה הגבוהה לאליטיסטית פחות ומגוונת בהרבה – עובדה ששיפרה בתורהּ את החוסן החברתי של ישראל. ופה גם יש משקל למיקומן של המכללות החדשות. העובדה שרובן בפריפריה הגאוגרפית הביאה לנהירה של אלפי סטודנטים לפריפריה, וכך הפכו המכללות למנוע צמיחה כלכלי ותרבותי באזורים שבהם הן פועלות. המסחר, שוק הדיור והקולינריה החלו לשגשג בהם; אלפים החלו להתפרנס במישרין ובעקיפין מאספקת שירותים לסטודנטים; וצמחו בסביבת מוסדות הלימוד פרויקטים חברתיים וקהילתיים רבים. בנוסף, המכללות מצמיחות שכבה של מנהיגוּת מקומית המחזיקה בתפקידי מפתח באזור ושלא ממהרת להגר למרכז, כפי שהיה מקובל בשנות ההגמוניה מלאה של האוניברסיטאות.

כך, הנגישות של ההשכלה הגבוהה שיפרה את ההון האנושי בישראל ואף השפיעה משמעותית על התוצר לנפש. המכללות גם תורמות להגירה פנימית מהמרכז לפריפריה, הן מצד סטודנטים שבתקופת לימודיהם קשרו את גורלם באזור המכללה שבה למדו, והן מצד סגל אקדמי שהשתקע בו. בסיכומו של דבר, כפי שהוכח שוב ושוב בשלושת העשורים האחרונים, המכללות מביאות לחיזוקה של מערכת ההשכלה הגבוהה, לחיזוקן של הרשויות המקומיות ולבסוף גם לחיזוקה של החברה הישראלית.

איך לא לאבד את המהפכה

ואולם, לצד כל היתרונות הללו, הסכנה שעליה הצביעו סבירסקי וסבירסקי – יצירתה של מערכת דו־דרגתית – אכן עלולה להתממש, גם אם באיחור של שלושה עשורים. אי־שוויון בין אוניברסיטאות למכללות תמיד היה, אבל כיום הוא גם מוֹנע מהמכללות להמשיך ולהתפתח. אשר על כן ראוי ורצוי לפקוח את עינינו לעיוותים, ולתקן את אשר דרוש תיקון.

אם השינוי המתבקש לא יקרה, ייווצרו דה־פקטו שתי מערכות השכלה גבוהה – אחת במרכזי הערים הגדולות, שאליה מגיע עיקר תקציב ההשכלה הגבוהה; והשנייה, מערכת המכללות האקדמיות אשר רובה בפריפריה הגאוגרפית והחברתית ושאליה מגיעים בעיקר "האחרים" של מדינת ישראל: מזרחים, חרדים, ערבים ויוצאי אתיופיה.

זה לא קרה עד כה, משום שחרף אי השוויון – הצמא העמוק להרחבת מערכת ההשכלה הגבוהה הביא איתו רוח חלוצית, התגייסות אידאולוגית ופתיחה של אופציות רבות שעד כה לא היו בנמצא, וכל אלה פיצו על הנחיתות החומרית של המכללות ועל פערי האיכות שלהן מול האוניברסיטאות. בנוסף, הנחת העבודה של אנשי סגל רבים, כמו של סטודנטים רבים, היתה בנוסח: "ניקח מה שנותנים ונילחם על שאר הדברים בהמשך הדרך".

כעת, מקץ שלושה עשורים, היתרונות הללו כמעט שהתבטלו, ונותרנו עם סגל בכיר – בעיקר באוניברסיטאות אבל רק קצת פחות מכך במכללות – אשכנזי ברובו, ועם מכללות שיש בהן רוב גדול לסטודנטים מקבוצות מוחלשות: מזרחים, ערבים ויוצאי אתיופיה. וזה מצב המצריך תיקון עמוק.

לכן, הצעד המתבקש הבא – ואחרי השבת הארורה ההיא, אף ביתר שאת – הוא לשנות את מודל תקצוב המכללות, כך שלכל הפחות ישווה אותן לאוניברסיטאות (ואף יותר מזה, משום שרמת החינוך בפריפריה, ממנה מגיעים מרבית תלמידי המכללות, נמוכה יותר ואת הפער הזה יש לסגור). בד בבד, יש לתעדף מוסדות פריפריאליים בעדיפות לאומית. כולנו מקווים שהשקט יחזור גם לדרום הארץ וגם לצפונה, אולם מדובר בתהליך הדרגתי שילווה בוודאי בחששות טבעיים ומוצדקים, וכדי לתמרץ אוכלוסיות חזקות להגיע לאזורים הללו, יש לחזק את מוסדות הלימוד בהם, בהתאם.

חלק אחר של התיקון הוא באמצעות מיפוי הדור הראשון להשכלה גבוהה ויצירת מאגר נתונים עליו, כמו גם יצירת מערך מלגות ותמיכות בהם בכל התארים. זאת, על מנת שנוכל לראות גיוון רחב יותר בהשכלה הגבוהה, של מזרחים, ערבים, יוצאי אתיופיה וחרדים, וכן בנוף האנושי של חברי הסגל הבכיר.

אם הפערים בין שתי מערכות ההשכלה הגבוהה ימשיכו להתרחב, ימשיכו להתרחב יחד איתם גם הפערים בשכר בין בוגרי אוניברסיטאות לבוגרי המכללות, והמהפכה למעשה תתאיין. היא תותיר אחריה מערכת של מכללות פריפריאליות המעניקות השכלה אקדמית חסרת ערך כמעט בשוק העבודה, די בדומה למציאות האקדמית בארצות הברית. כדי שלא נידרדר למצב הזה, הפעולה צריכה להינקט בהקדם האפשרי.

אנחנו בעיצומה של מלחמה שגבתה וגובה מחירים כבדים מנשוא. אם באמת חפצי חיים אנחנו, ואם האמירה "יחד ננצח" היא איננה מן השפה ולחוץ, אזי, גם אם בשנים הקרובות יוסטו תקציבים רבים למערכת הביטחון, אל לנו לשכוח את חשיבותו של החוסן החברתי לביטחון הלאומי; זהו נדבך קריטי. במובן זה, המכללה האקדמית ספיר – שתחל השבוע את שנת הלימודים באופן מקוון, תוך מאמצי העל של כל העושים במלאכה – או לצורך העניין מקבילתה הצפונית בתל־חי, אינן פחותות בחשיבותן עבור החוסן החברתי והלאומי מאשר עוד יחידה צבאית. הצעד המתבקש הראשון הוא, לפיכך, הפיכת שתיהן לאוניברסיטאות, ויפה שעת אחת קודם.

על ד"ר מוטי גיגי

סוציולוג, מרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. כיהן כראש בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר בין השנים 2022-2018. ספרו עיר בלי זיכרון על יחסי שדרות־שער הנגב אמור לצאת במהלך 2024 בהוצאת הספרים האקדמית של אוניברסיטת בר־אילן.