Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
צילומים: אלכס קולומויסקי, זיו קורן (לע"מ), עמוס בן גרשום (לע"מ), סער יעקב, משה מילנר, קובי גדעון, הרמן חנניה. עיצוב: עדי רמות
הניכור והעוינות שמגלים כיום אנשי הליכוד כלפי מוסדות המדינה מעוררים אצל רבים תמיהה. אמנם, ההפיכה המשטרית שמוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו הניבה בינתיים רק שני חוקים שגם הם נתקלו בקשיים – ביטול עילת הסבירות ושינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים – אבל שרי הליכוד אינם פוסקים לרגע מניסיונם לחבל באיזונים ובבלמים הדמוקרטיים. החל ביריב לוין במשרד המשפטים, שאיננו מוכן להכיר בנשיא המכהן של בית המשפט העליון, מסרב למנות שופטים בכל הדרגים ותוקע את עבודת מערכת המשפט; עבור בשלמה קרעי, שיזם חוק שמטרתו לפרק את השידור הציבורי ולהעבירו לחזקת בעלי הון המקורבים לשלטון הליכוד, לצד חוקים נוספים שנועדו להצר את צעדיה של התקשורת החופשית; וכלה בשותפים הקואליציוניים של הליכוד, איתמר בן גביר, שהפך את המשטרה מגוף ממלכתי לפוליטי, ובצלאל סמוטריץ' באוצר ובמשרד הביטחון, שעבורו הכפפת בג"ץ לממשלה היא צעד הכרחי בדרך לסיפוח הגדה המערבית – נדמה שכּל אלה מתאמצים לחסל את האמון הציבורי במוסדות המדינה, על מנת לגרום למצב שבו האזרחים מעדיפים את ריכוז הכוח בידי הממשלה על פני הכאוס שאותו הם יוצרים במכוון.
האיבה העזה של הליכוד (ממשיכתה של תנועת חרות ההיסטורית) להליכים הדמוקרטיים ולשומרי הסף היא תופעה חדשה יחסית, אבל שורשיה נעוצים בהיסטוריה של התנועה. ההתנגשות הראשונה של חרות עם המדינה התרחשה בפרשת אלטלנה – ספינת המעפילים והנשק שהוטבעה ביוני 1948 בהוראת דוד בן־גוריון. ברבות השנים הפך העימות הזה למעין הצדקה רטרואקטיבית לחשדות ולחששות של אנשי התנועה מפני כוחה של המדינה. אולם בה־בעת, מנחם בגין, מנהיגהּ המיתולוגי של חרות שעלה בעצמו על סיפון אלטלנה, נחשב בעיני רבים גם לאביר ההגנה על זכויות הפרט אל מול עוצמת המדינה. בגין אפילו התנגד בשעתו לממשל הצבאי על האזרחים הערבים.
במילים אחרות, הגם שהרצון לצמצם את התערבות המדינה בחברה ובכלכלה ליווה את הליכוד למן ימיו הראשונים, בתקופתו של בגין המפלגה היתה אמונה גם על תפיסה אחרת – הגנה על החלש, תמיכה בזכויות הפרט, אמון בשלטון החוק. המפנה הפרדוקסלי של הליכוד ממקורותיו הליברליים למקום שבו הוא נמצא היום, ששיאו בהפיכה שמבקשת להכפיף את מוסדות המדינה לשליטת המפלגה והמנהיג, היה כרוך במסע ארוך.
כדי להבין ממה נובעת המהפכה המשטרית שמוביל נתניהו יש להתחקות אחרי התחנות במסע הזה. כפי שנַראה מיד, ניתן לזהות בו שלוש נקודות מפנה עיקריות: הראשונה היא 1977 – שנת המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון לראשונה; השנייה היא 1996 – מועד בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה בפעם הראשונה; והשלישית היא הקמת ממשלת נתניהו השישית בדצמבר 2022.
כשעלה הליכוד לשלטון ב־1977 הוא אימץ כלפי המדינה תפיסה מעורבת, ששילבה בין מחויבות אידיאולוגית לצמצום מעורבות המדינה בכלכלה ובחברה לבין ניתוב משאבים ציבוריים רבים יותר לפלחי אוכלוסייה מסוימים על פני אחרים. המפנה השני חל בעקבות מהפכת ההפרטה שהחלה בסוף שנות ה־80, אך התחזקה עם בחירתו של נתניהו לראשות הליכוד במחצית השנייה של שנות ה־90. ראשי הליכוד ביקשו אז לצמצם את המדינה למינימום ההכרחי, תוך דאגה לאינטרסים ולצרכים של בעלי הון ושל קבוצות כוח חברתיות שמקורבות לליכוד.
התפנית הנוספת, זו שהביאה את הליכוד למקומו היום, התרחשה בשלוש השנים האחרונות, ובמסגרתה הליכוד פועל להכפיף את מוסדות המדינה למרוּת המפלגה ולמרותן של שותפותיה לקואליציה – כביכול בשם "צורכי העם". מאמצים אלה מתגלמים בפרויקט ההפיכה המשטרית, שעיקרו ריכוז כוח בלתי מוגבל בידי שרי הממשלה על ידי ערעור האמון הציבורי בשאר מוסדות המדינה.
מה שהניע מאז ומתמיד את ההתפתחויות הללו היה רצונם של ראשי הליכוד להתאים את עקרונותיהם הוותיקים – החתירה ל"מדינה קטנה" מחד והפניית משאביה אל קבוצות מסוימות במקום אל כלל האזרחים מאידך – לנסיבות ולתנאים המשתנים בכל תקופה. אולם מנקודת מבט היסטורית, אם מתבוננים בסיפור "מהסוף להתחלה", מתחוור היטב כיצד הכרסום ההדרגתי באמון במדינה ובמוסדותיה שהוביל הליכוד – אותה המפלגה שבשעתו נאבקה נגד עריצות שלטונית – הכשיר לבסוף את הקרקע לרעיונות הסמכותניים של ההפיכה המשטרית בעיני ציבור רחב בישראל.
במילים אחרות, אי אפשר לעמוד על התהליך שעבר הליכוד מאז שנות ה־70 ועד לימינו מבלי להבין, ראשית, את החשדנות הטבועה בו כלפי מוסדות המדינה, שבתחילה היו מזוהים עם שלטון מפא"י/המערך ומאוחר יותר עם "השמאל"; ושנית, את שאיפתו להסיר, או למצער לצמצם, את הגורמים המתווכים בין השלטון לבין "רצון העם".
שלב המהפך: הליכוד כמפלגה שמרנית־ליברלית
המהפך הפוליטי של 1977 העלה לשלטון לראשונה בתולדותיה את תנועת חרות הוותיקה של מנחם בגין, השותפה העיקרית בקבוצת המפלגות שיצרו את הליכוד. המצע שהציג הליכוד במערכת הבחירות הזו קרא לצמצם את "מעורבות הממשלה והמנגנונים הציבוריים למיניהם בפעילות הכלכלית" על מנת להביא "לכינונו של 'משק חופשי' המבוסס על יוזמה ותחרות". לצד זאת, הוא גם ביקש להביא "לאוניברסליזציה ולריכוז שירותי הרווחה" בידי המדינה – ולא בידי ההסתדרות שניהלה אז רבים מהם. במילים אחרות, התפקיד שהועיד הליכוד למדינה היה כפול: מצד אחד, מעורבות מינימלית בכלכלה ובחברה, ומצד שני, תפקיד משמעותי בדאגה לצרכים החברתיים והכלכליים של האזרחים, בייחוד אלה החלשים בחברה היהודית, שהיוו אז חלק ניכר ממצביעי המפלגה.
על אף שעליית הליכוד ב־77' שיקפה זרמי עומק חברתיים שהתגברו אז בישראל ובעולם – כגון עליית האינדיבידואליזם הליברלי, גלובליזציה כלכלית ופוליטיקת זהויות – היא לא חוללה עדיין שינוי מהותי במערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה. תפיסת המדינה של הליכוד לא נבדלה בהרבה מזו של המערך, הזרוע המפלגתית של תנועת העבודה. ההבדל המרכזי התגלם בעובדה שראשי הליכוד היו נחרצים יותר במאמציהם להתיר את הקשר הגורדי שנרקם בין המדינה למן הקמתה לבין המוסדות של תנועת העבודה, ובראשם בסיס הכוח העיקרי שלה – ההסתדרות.
ההסתדרות שלטה בסוף שנות ה־70 בשורה של מוסדות כלכליים חשובים כגון קופת חולים כללית, הגדולה במדינה, ובה־בעת היתה הארגון הלאומי היחיד שייצג את העובדים מול הממשלה והמעסיקים. האנומליה הזאת הגבירה את תדירות סכסוכי העבודה בשנות ה־60 ותרמה לַירידה באמון שהעובדים החברים בארגון, שהיה אמור להגן על זכויותיהם מול הממשלה והמעסיקים, רחשו לו.
על רקע המשבר בין העובדים להסתדרות הקים מנחם בגין את סיעת "תכלת לבן" בניסיון להפוך את "מעוז הסוציאליזם", כפי שכינה את הארגון, לאיגוד מקצועי שאינו מעסיק עובדים, כלומר לנתק את חברת העובדים מההסתדרות. עם זאת, שתי ממשלות הליכוד הראשונות ששלטו בין 1977 ל־1984 לא שינו מן היסוד את היחסים בין המדינה להסתדרות, חרף עימותים תכופים בינן לבין הארגון, שכללו שביתות ועיצומים בכל פעם שהממשלה ניסתה לקצץ תקציבים או לשנות את הסכמי השכר.
המאבק נגד ההסתדרות לא נועד לכרסם באחריות החברתית של המדינה ובמחויבותה לפּרט. אדרבה, ממשלות הליכוד ביקשו לעשות שימוש במשאבי המדינה כדי לדאוג לשכבות החלשות בחברה. אולם, לדברי ההיסטוריון הכלכלי דני גוטוויין, הגישה החברתית של הליכוד שיקפה אוניברסליות סלקטיבית: "הענקת השירותים למעוטי ההכנסה בלבד ולא לכלל האוכלוסייה".
כבר באוקטובר 1977 קיבלה ממשלתו הטרייה של בגין החלטה לנקוט בכל המאמצים "על מנת לפתור את מצוקת הדיור במדינת ישראל בתוך חמש שנים". כך בא לעולם אחד המפעלים הלאומיים הגדולים בתולדות ישראל: פרויקט שיקום השכונות. בשיאו, באמצע שנות ה־80, הקיף הפרויקט 90 שכונות ויישובים ברחבי הארץ שבהם התגוררו למעלה מ־600 אלף תושבים. יתרה מכך: בניגוד למקובל במערב, שיקום השכונות לא התמצה בשיפורים פיזיים בדיור ובתשתיות, אלא כלל מלכתחילה גם מעורבות בחיי השכונה, בתחומי החברה, החינוך, התרבות והבריאות, ובשלב מאוחר יותר גם בתעסוקה. ממשלת בגין הראשונה היא גם זו שיזמה את חוק הבטחת הכנסה, שנכנס לתוקפו ב־1981 ונועד להבטיח קיום בכבוד למי שידם אינה משגת.
ממשלות הליכוד דאז נקטו צעדים חשובים גם לחיזוק זכויות האדם והאזרח. אף שבין 1984 ל־1990 נאלץ הליכוד לחלוק בשלטון עם המערך במסגרת ממשלות אחדות, דווקא ממשלת הליכוד הצרה שהקים יצחק שמיר ב־1990 היא שתמכה בחקיקת שני חוקי יסוד מהפכניים: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ששם דגש על חופש הקניין, וחוק יסוד חופש העיסוק, שעיגן את זכות הפרט לעסוק בכל משלח יד לפי רצונו. החוקים עצמם (שקיבלו את התואר "המהפכה החוקתית") והפרשנויות שסיפק בג"ץ להם צמצמו את היכולת של המדינה להתערב בחברה ובכלכלה והאיצו את השינוי המבני במשק הישראלי – משליטת המדינה לעבר כלכלת שוק.
מדיניות הליכוד כלפי מוסדות המדינה בשנות שלטונו הראשונות, בעיקר עד 1984, שיקפה מתח יסודי באידיאולוגיה של המפלגה, בין גישה סוציאלית־שמרנית לתפיסה ליברלית. בעוד שהגישה הראשונה דוגלת בהתערבות ממשלתית בכלכלה ובחברה באופן סלקטיבי (אז עוד למען הפלח החלש בחברה), העקרונות הליברליים תובעים לרסן את המדינה כדי להגן על היחיד, שזכויותיו היו מאז ומעולם בבת עינו של הימין הליברלי. את המתח בין שני הזרמים הללו עיצבה – ובה בעת שיקפה – העובדה שהליכוד קם כאיחוד בין תנועת חרות השמרנית לבין המפלגה הליברלית.
משקלו של היסוד הליברלי בתפיסת הליכוד הלך וגבר, הן בעקבות התוכנית הכלכלית לייצוב המשק ב־1985, שהיתה כרוכה בפיטורי ענק משירות המדינה ובצמצום מסיבי של תשלומי העברה; והן בעקבות "המהפכה החוקתית" האמורה של 1992 – שתיהן, אגב, תוצר של שיתוף פעולה בין חברי כנסת מהליכוד ומהמערך. שתי התפתחויות אלה בישרו על העידן הנאו־ליברלי בישראל, שחולל תמורות מהותיות, לא רק בקשר בין המדינה לאזרחים, אלא גם במפה הפוליטית.
כלומר, תהליך חברתי־פוליטי שהחל לקרום עור וגידים עוד מאמצע שנות ה־60 הבשיל באמצע שנות ה־80: הוויכוח האידיאולוגי בין הליכוד למערך עבר בהדרגה מהמישור החברתי־כלכלי אל המישור המדיני־ביטחוני. בתחילת שנות ה־90, כבר לא היה כמעט הבדל בין הליכוד למפלגת העבודה בכל הקשור למדיניות חברתית־כלכלית, מה שהעניק מן הסתם דחיפה לדומיננטיוּת הפוליטית של הליכוד: מאחר שהמפלגה היתה מזוהה מאז ומתמיד עם קפיטליזם, המעבר המלא לשוק חופשי העניק לה יתרון טבעי. את הוויכוח החברתי־כלכלי החליף, במידה רבה, הדיון המדמם בנחיצותו של הסדר קבע עם הפלסטינים, שראשיתו בהסכם אוסלו ב־1993.
שלב המהפכה: הליכוד כמפלגה נאו־ליברלית
בשנת 1996, בתום ארבע שנים באופוזיציה, חזר הליכוד לשלטון בהנהגת יו"ר חדש, בנימין נתניהו. את הנכונות לרתום את משאבי המדינה לטובת השכבות החלשות, בעיקר בחברה היהודית, החליפה עכשיו רוח נאו־ליברלית תאצ'ריסטית, שביקשה, בין היתר, לצמצם את זכות השביתה ולהחליש את איגודי העובדים.
התפקיד שהליכוד תחת נתניהו ייעד למדינה תאם את מודל "מדינת שומר הלילה" של אדם סמית' – מי שאמונה על הביטחון הלאומי, שמירת חופש החוזים ותו לא. אף שהליכוד בגרסתו זו המשיך לכאורה להישען על העקרונות שהנחו אותו בעת המהפך של 77' – צמצום מעורבות המדינה במשק תוך דאגה לפלחי אוכלוסייה מסוימים בלבד – הוא העניק להם כעת ביטוי הולך וגובר.
ממשלת נתניהו הראשונה ביקשה להתפרק מחלק גדול מתפקידיה באמצעות הפרטה מסיבית של חברות ונכסים שנשלטו עד אז בידי המדינה. הגם שתהליכי ההפרטה החלו עוד לפני נתניהו, בימי ממשלת רבין השנייה, הם התרחבו מאוד תחת ממשלות הליכוד. המגמה הגיעה לשיאה בממשלתו של אריאל שרון במחצית הראשונה של שנות ה־2000, שבה כיהן נתניהו כשר אוצר בשנים 2005-2003.
לצד הפרטת חברות כגון אל־על ותעש, קידם שר האוצר נתניהו רפורמות בשוק העבודה כגון תכנית ויסקונסין, שנועדה להפחית את תשלום דמי האבטלה, קיצץ ברבות מהקצבאות וערך שינויים במדרגות המס. הצמצום בתוכניות הרווחה השתלם לבעלי ההון ולמקבלי ההכנסות הגבוהות במשק, אך פגע בציבור הבוחרים העיקרי של הליכוד ושל שותפותיו הקואליציוניות – אותו ציבור שנהנה בשעתו מפרויקט שיקום שכונות.
מה שנותר בכל זאת מן הדאגה הישנה של ממשלות הליכוד לשכבות החלשות היתה מערכת רווחה, שבמרוצת שנות ה־90 הלכה ונעשתה עוד יותר מגזרית וסלקטיבית – בעיקר לטובת קבוצות מאורגנות המזוהות עם הימין, כמו חרדים ומתנחלים. בימי ממשלת נתניהו הראשונה תפחו התקציבים לאוכלוסייה החרדית בעשרות אם לא במאות אחוזים, בפרט בשדה החינוך. גם ההזרמה של כספי ממשלה אל מעבר לקו הירוק גברה עם חידוש הבנייה בהתנחלויות, שהוקפאה בתקופת ממשלת רבין. במובן מסוים, הן ההטבות המגזריות הן ההפרטה שירתו מטרה דומה: נסיגת המדינה מאחריותה לכלל האזרחים. ההפרטה כרסמה בפעילות המדינה למען הציבור כולו, על ידי צמצום השירותים החברתיים, ואילו ההטבות המגזריות מיקדו את פעולותיה בקבוצות חברתיות שתמיכתן בהמשך שלטון הליכוד היא קריטית.
תמורה מהותית במשוואה הזו באה לאחר שהליכוד בראשות נתניהו איבד את השלטון פעמיים בתוך זמן קצר יחסית – תחילה ב־1999 ואחר כך ב־2006, אז המפלגה הידרדרה לשפל של 12 מנדטים שלא נראה כמותו מאז חרות בשנות ה־50. שני ההפסדים נבעו מכשלונו של הליכוד להשיג מטרות סותרות: להתהדר במדיניות נצית כלפי הפלסטינים ובה־בעת לשמר את התהליך המדיני עם הפלסטינים, משום שהבטיח שגשוג כלכלי. נתניהו, ראש הליכוד החדש־ישן, הגיע בעקבות ההפסדים הצורבים למסקנה שהדרך לשימור השלטון עוברת לאו דווקא בצמצום המדינה למינימום ההכרחי, אלא בהשתלטות על מוסדותיה במטרה לרתום אותם לצרכים הפוליטיים של המפלגה ושלו־עצמו.
הקו החדש שיישם נתניהו עם שובו לראשות הממשלה ב־2009 היה כרוך בחיזוק הברית בין הליכוד למגזר הדתי־לאומי. כך, במקביל לקניית שקט מסוים ביחסים עם הפלסטינים (בעיקר באמצעות חיזוק חמאס ובמחיר של החלשת הרשות הפלסטינית), נתניהו אִפשר להרחיב את הבנייה בגדה המערבית כדי לזכות בתמיכת המתנחלים ונציגיהם הפוליטיים. בשנים הבאות גדל בהדרגה חלקם של המתנחלים בקרב מתפקדי המפלגה, והאינטרסים של קבוצה זו קיבלו ביטוי הולך ומתעצם במדיניות ממשלות הליכוד. את ההתנגדויות לאסטרטגיה של נתניהו מול הפלסטינים שמענו מראשי מערכת הביטחון רק לאחר פרישתם, כך שבפועל המוסדות שבראשם עמדו פעלו לצורך מימושה בשטח.
נתניהו סטה גם מהתלם החברתי־כלכלי שסלל כשר האוצר בתחילת שנות ה־2000, אז יזם קיצוץ חד בקצבאות, שפגע בקבוצות חלשות כמו חרדים ואימהות חד־הוריות, לצד השינויים במיסוי שהיטיבו עם בעלי ההכנסות הגבוהות במשק. למרות שהמשיך לנקוט רטוריקה נאו־ליברלית גם אחרי 2009, נתניהו אפשר בפועל את הריכוזיות הגבוהה שמאפיינת את המשק הישראלי תוך שהוא מנהיג פוליטיקה של חסוּת (Patronage), או בלשונו של גוטוויין, "שלטון נאמנות". את הגישה הפוליטית הזו היטיב להגדיר חבר הכנסת מיקי זוהר כשהכריז: "יישובים שבחרו בליכוד צריכים לקבל הטבות מס". במקביל החדיר הליכוד יותר נציגים הן לשלטון המקומי והן לוועדי העובדים הגדולים במשק, כמו ועד רשות שדות התעופה או הוועד של התעשייה האווירית, השולטים מצדם בהסתדרות.
מהלכים אלה יצרו תלות בין שלטון הליכוד לקבוצות שונות – מתושבי הפריפריה, דרך המתנחלים והחרדים ועד לבעלי ההון שזקוקים להקלות רגולטוריות על מנת לשמר את שורת הרווח של החברות שבשליטתם. בזמן שהאופוזיציה כשלה בהצבת אתגר משמעותי בפני המשך שלטון הליכוד, ולאחר שהמדינה התפרקה מאחריותה לכלל האזרחים בעידן הנאו־ליברלי, הליכוד עבר למקד את המאבק שלו במערכת הביורוקרטית – כלומר בשומרי הסף, אלה שנשארו עם סמכות מסוימת להגביל את פעולות השלטון – במקום במערכת הפוליטית. כך הגענו אל שלב ההפיכה.
שלב ההפיכה: הליכוד כמפלגה סמכותנית
לתחנה הנוכחית במסעו, שעומדת בסימן ההפיכה המשפטית, הגיע הליכוד לאחר הקמת "ממשלת ימין על מלא" בדצמבר 2022. בניגוד לשני השלבים הקודמים, הפעם נתניהו החל לנצל את הדומיננטיות שהשיג הליכוד במערכת הפוליטית כדי לקדם סדר יום סמכותני – כלומר תפיסה החותרת לריכוז כוח בלתי מוגבל בידי הממשלה.
העוצמה הפוליטית יוצאת הדופן שמאפשרת לליכוד לקדם היום את ההפיכה היא תוצר של תהליכים מבניים ארוכי טווח. בקצרה, מאז חזרת הליכוד לשלטון ב־2009, המרכז הפוליטי (לשעבר השמאל) הלך והתפרק למפלגות קטנות ובינוניות. כמעט אף מפלגה פרט לליכוד לא השיגה מעל 30 מנדטים בבחירות, וגם היחידה שהצליחה בכך – כחול־לבן בשנים 2020-2019 – לא הציגה חזון מובחן מזה של הליכוד. היעדרה של תחרות פוליטית ממשית לליכוד יצר את התחושה שאין תחליף לשלטון נתניהו – תפיסה שמתגלמת לא פעם בשאלה הרטורית "מי יכול להחליף את ביבי?".
נתניהו עצמו תרם לתהליך הזה כשחתר בעקביות לתייג את כל מתנגדיו כ"שמאל", להפוך את המותג "שמאל" למוקצה מחמת מיאוס, וליצור בתודעה הציבורית זיהוי בין "הימין" לבין אופייה היהודי־ציוני של מדינת ישראל (חוק הלאום הוא דוגמה בולטת בהקשר הזה). הוא הצליח בכך בין השאר באמצעות שלילת הלגיטימיות, בעיני הבוחרים היהודים, של קואליציה עם המפלגות הערביות. פסילה זו סיכלה למפרע הקמת ממשלות מרכז-שמאל בתמיכתן או בהשתתפותן של מפלגות ערביות, כפי שקרה ב־92', ורבים תולים בה גם את התפרקותה בטרם עת של ממשלת בנט־לפיד, שהוקמה ב־2021 בזכות שיתוף פעולה עם מפלגת רע"ם בראשות מנסור עבאס.
במקביל להתפוררות המרכז הפוליטי, עלה בידי הליכוד של נתניהו, להרחיב את השפעתו מעבר למוקדי הכוח הקודמים שלו בשלטון המקומי וההסתדרות, בואכה התקשורת הממסדית (ובפרט העיתון ישראל היום שהושק עוד ב־2007) והחברה האזרחית (למשל באמצעות הקמת ארגון "אם תרצו" והידוק הקשר עם פורום קהלת, שאנשים המזוהים עמו ניסחו את עיקרי ההפיכה המשטרית).
שליטה זו במספר רב של מוקדי כוח פוליטיים וחברתיים העניקה לליכוד מעמד דומיננטי: מפלגה גדולה שבלעדיה לא ניתן להקים ממשלה יציבה, כפי שהוכיחו ניסיונות הנפל של מפלגות המרכז בשלושת סבבי הבחירות בשנים 2020-2019 וכן קריסת "ממשלת השינוי" ב־2022.
הדומיננטיות הפוליטית הזאת הובילה לכך שקריאות התיגר העיקריות על שלטון הליכוד באו בשנים האחרונות לא מתוך המערכת הפוליטית, אלא משומרי הסף בשירות הציבורי. המסוכן מבין שומרי הסף האלה, לדידו של נתניהו, הוא בג"ץ, שעוצמתו הפוליטית גדלה לא רק בזכות "המהפכה החוקתית", אלא גם מכיוון שהפך מכשיר בידי חברי וחברות האופוזיציה, הפרלמנטרית והחוץ־פרלמנטרית, בניסיונם להצר את צעדיהן של ממשלות הליכוד. כך היה למשל במקרה של חוק מס דירה שלישית ושל מתווה הגז – בשניהם נרשם שיתוף פעולה בין חברי וחברות כנסת מהאופוזיציה לבין ארגוני חברה אזרחית.
אין זה אומר כמובן שבג"ץ מאמץ את עמדת האופוזיציה בכל מקרה ומקרה, אבל לנוכח חולשת האופוזיציה בשיטת המשטר הישראלית, שבמסגרתה הרוב הקואליציוני שולט ללא מצרים הן בממשלה הן בכנסת, עומד בג"ץ כרשות היחידה שבכוחה לאזן במידת מה את עוצמת השלטון. זו הסיבה לכך שבעשור האחרון מכוון נתניהו את חִצי הפופוליזם שלו לעבר מה שהוא מכנה "דיפ־סטייט" (המדינה העמוקה) – אותו מנגנון ביורוקרטי המוֹנע לכאורה מממשלות הימין להפגין "משילות". לשיטתו של נתניהו, הדיפ־סטייט עצמה נשלטת בידי אליטות מהשמאל.
לפיכך, מאז הקמת הממשלה הנוכחית בדצמבר 2022, מנצח נתניהו על מאמץ משולב ונחוש שמטרתו לרכז בידי הממשלה ובידיו־שלו סמכויות בלתי מוגבלות. צדו השני של המטבע הוא מאמץ מתמיד להחליש את המוסדות המדינתיים, אלה שאמורים למנוע מפוליטיקאים לעשות שימוש סלקטיבי ואינטרסנטי בשררה, ביניהם בתי המשפט, המשטרה והייעוץ המשפטי, לצד כמובן התקשורת הביקורתית. מטבע הדברים, אי אפשר להתעלם מהצרכים המשפטיים של נתניהו בהקשר הזה. המאמץ להחליש את מערכת אכיפת החוק במסגרת ההפיכה המשטרית נועד לא רק לערער את הלגיטימציה של העמדתו לדין אלא גם להעמיק את הנורמה של אי־שוויון אזרחי.
כך השלים הליכוד תהליך מפותל של שינוי ביחסו למוסדות המדינה, בדומה למפלגות ימין פופוליסטי אחרות בעולם הדמוקרטי. בכל אותה תקופה עמדו לנגד עיני ראשי המפלגה שני העקרונות הסותרים־לכאורה שאפיינו אותה מתחילת דרכה בשלטון: צמצום המעורבות של המדינה בחברה ובכלכלה לצד אופי סלקטיבי בחלוקת משאבי המדינה. המפלגה שדגלה בימי בגין במדיניות שמרנית־ליברלית המחויבת לריסון המדינה, לדאגה לחלשים ולזכויות הפרט, עברה לקדם גישה נאו־ליברלית ומגזרית, ונעשתה בסופו של דבר מפלגה עם סדר יום סמכותני. התפנית הנוכחית התאפשרה אפוא על ידי עליית כוחו הפוליטי של הליכוד, שבעשור האחרון משחק למעשה על מגרש פוליטי ריק, עד כדי כך שהתרגל לזהות בין האינטרס המפלגתי (וזה של המנהיג) לאינטרס של המדינה.
במקום לצמצם את כוחה של המדינה, ממשלת נתניהו השישית רותמת אותו כעת לצרכיה, כדי להנציח את שלטון המפלגה ובד בבד כדי לקדם את האינטרסים של שותפיה במפלגות הדתיות והחרדיות שמבטיחים את המשך שלטונה. ובמקום להגן על הפרט מעריצות השלטון – היא מחלישה את המשטרה ואת שאר גופי האכיפה. זאת ועוד, למען הנצחת שלטון נתניהו, הליכוד של היום שוחק את השוויון האזרחי ויוצר היררכיות בין אזרחיות ואזרחי המדינה – לא רק בין יהודים לערבים, כפי שבא לידי ביטוי בחוק הלאום שעבר ב־2018, אלא גם בין יהודים תומכי הקואליציה ליהודים שמתנגדים לה. החלוקה ההיררכית הזאת הופכת את האזרחים לנתינים שמימוש זכויותיהם מותנה בנאמנותם לשלטון.
התהליך שעבר הליכוד מחייב חשיבה מחודשת בקרב המתנגדים לקואליציה שלו, הן בזירה הפוליטית הן בחברה האזרחית. המאבק הקריטי על הדמוקרטיה בישראל לא יכול להסתכם בהגנה על שומרי הסף, או להצטמצם לשאלות של מינהל תקין. המלחמה של הקואליציה הנוכחית בשומרי הסף ובשירות הציבורי במדינה משקפת את יחסו הנוכחי של הליכוד למדינה – המחייב לרסק אחת ולתמיד את אמון האזרחים במוסדותיה העצמאיים. מה שהחל עם בית המשפט העליון, יימשך גם לוועדת הבחירות המרכזית ויסתיים, כמו בטורקיה, בבנק המרכזי. לפיכך, שיקום האמון האזרחי במוסדות המדינה צריך לעמוד בלב המאמץ לבנייה מחדש של הדמוקרטיה בישראל.
צו השעה, על כן, הוא לערוך רפורמות שיחזקו את המחויבות של מוסדות המדינה לאינטרסים והצרכים של כלל האזרחים, יהודים וערבים כאחד. זו תהיה משימתה העיקרית של כל קואליציה שתחליף בעתיד את הקואליציה הנוכחית.
על ד"ר אופיר עבו
מרצה וחוקר של החברה והפוליטיקה הישראלית. מחקריו מתמקדים בקבוצות זהות שונות בישראל ובמאבקיהן למען הכרה, שייכות ושוויון.
