בכיכר דיזנגוף נמצא המפתח ליציאה מהקיפאון המדיני

קשה להפריז בעומק המשבר שמחנה הפשרה המדינית בישראל שרוי בו זה תקופה ארוכה. הכיבוש חדל לעניין את הישראלים (אם בכלל עניין אותם אי פעם), שלום או הסדר מדיני נתפסים כמושגים לא רלוונטיים, ורוב הציבור לא תופס את התמשכות המצב המדיני־ביטחוני הנוכחי כבעיה קיומית, או כבעיה בכלל. מכת המוות היתה סילוקה של הסוגייה המדינית מחזית הדיון כסוגייה שמגדירה את המחנות הפוליטיים והחלפתה בנושאים אחרים ובוערים יותר שתפסו את הבכורה: תחילה שחיתות מול ניקיון כפיים, בהמשך ממלכתיות מול פופוליזם, וכעת דמוקרטיה ליברלית מול משטר אוטוקרטי אנטי־ליברלי ואנטי־שוויוני. ודווקא כאן, ברגע הזה, טמונה תקווה גדולה לשינוי. 

העימותים סביב התפילה בהפרדה מגדרית שארגנה עמותת "ראש יהודי" החרד"לית בכיכר דיזנגוף מוסגרו על ידי פרשנים ופוליטיקאים כאחד מרגעי השבר של השנה האחרונה, כאירוע טראומטי שממחיש את עומק השסע בחברה הישראלית, כיריית הפתיחה במלחמת האזרחים הישראלית. לטעמי, זה רק חצי נכון – בישראל מתנהלת כבר תקופה מלחמת אזרחים קרה, אלא שעד כה היא התקיימה במעמד צד אחד – זה של הימין המתנחלי. 

הקרב על כיכר דיזנגוף היה הרגע שבו גם הצד השני, זה של הציבור הליברלי, החל להיאבק. המחאה הזו, כחלק מההתעוררות הגדולה של הציבור הזה בשנה האחרונה, עשויה להיות תחילתו של מאבק מסוג שונה לחלוטין – כזה שאיננו מסתכם בשאלות הנוגעות לאופי המרחב הציבורי, אלא מחבר את הנקודות שבין השאלות הללו לסוגיות אחרות ולא פחות חשובות, שלרוב נתפסות כמנותקות מהן. בפשטות, ההתנגדות לסדר שהימין המתנחלי מנסה להשליט בלב הארץ עשויה להיתרגם גם להתנגדות לסדר שהוא כבר השליט מעבר לקו הירוק.  איך זה בדיוק יקרה? כדי לנסות לענות על כך, יש לחזור מעט אחורה.

סחורה בלי קונים

את הסיבות השורשיות לדעיכה הארוכה של השמאל המדיני אפשר לתלות, בין היתר, באכזבה מהתהליך המדיני, באלימות המצמיתה והמייאשת של האינתיפאדה השנייה, ביכולת ההגנה המשופרת של צה"ל על אזרחי ישראל בעשור האחרון, בתיאום הביטחוני ההדוק עם הרשות הפלסטינית, בדומיננטיות של נתניהו בעשור ומחצה האחרונים, ובחוסר היכולת של מתנגדיו להציע נראטיב מתחרה ומשכנע. 

על רקע הגורמים הללו, אלה שהמשיכו להניף את הדגל המדיני כשלו בניסיונם ללכוד את תשומת הלב הציבורית. לא משנה כמה עדויות מצמיתות על זוועות הכיבוש הושמעו, כמה דו"חות על בנייה בלתי חוקית בהתנחלויות פורסמו, כמה מפות דרכים יצירתיות למציאות מדינית חדשה שורטטו – הציבור הגיב בהתעלמות רבתי. הפתרון המדיני הפך לסחורה בלי קונים.

את הכישלון ההסברתי של השמאל המדיני אפשר לחלק לשניים: מצד אחד, הם לא הצליחו להציג לציבור הישראלי חזון אטרקטיבי מספיק, כזה שנתפס כאינטרס שלנו, הישראלים, ולא צעד אלטרואיסטי עבור אויבינו במקרה הטוב או הפקרות ביטחונית במקרה הרע; מצד שני, אזהרותיהם מפני הסכנות שבהמשך המצב הקיים לא נתפסו כקונקרטיות ומאיימות מספיק כדי לגרום לציבור לדרוש שינוי. לפחות לפי שעה, האזהרות אכן לא הוכחו כמציאותיות, והטענה כי האסון מחכה מעבר לפינה נותרה בלתי משכנעת (גם אם נותרה מציאותית באותה מידה). הסיבות שבגינן הציבור הישראלי אמור לתמוך בפשרה מדינית – השגת ביטחון יציב יותר מול הפלסטינים, שחרור מנטל השליטה על עם אחר ושחרור הנוער הישראלי ממשימות שיטור חסרות תוחלת, פתיחת שערי העולם הערבי והמוסלמי, הסרת החטוטרת של הכיבוש ועל ידי כך שדרוג היחסים עם העולם כולו – לא נתפסות כטובות מספיק כדי לערער את המצב הקיים, שכנראה נתפס כבטוח דיו. 

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

נתניהו התיימר להפוך על פיה את פרדיגמת "שטחים תמורת שלום" ולהחליפה, באמצעות הסכמי אברהם, ב"שלום תמורת שלום". עוד מוקדם לקבוע אם ההסכמים אכן שינו את הפרדיגמה (יש לחכות ולראות האם יירקם ההסכם עם סעודיה וכיצד ישפיע על המציאות האזורית), אבל נראה כי הם שכנעו את הציבור הישראלי שכך אכן קרה, ובכך צעדו צעד נוסף בהחלשת הדרישה הציבורית לקידום מהלך מדיני מול הפלסטינים. התפיסה הדומיננטית כיום היא שהשלום אינו מה שישראל תקבל בהסכם, אלא מה שהיא תיתן.

כשהבית בוער, העיניים מופנות פנימה

הישראלים, אם כן, הפסיקו להתעניין בסכסוך הישראלי־פלסטיני. מחקרים מראים שגם אם העדפת פתרון זה על האלטרנטיבות נותרה גבוהה יחסית, האמונה בהיתכנותו ובצורך הקיומי הבוער לקדמו – נמצאת בשפל. על כך מעידות, יותר מכל, קריסת מפלגות השמאל ועליית מפלגות המרכז במקומן ככוח הפוליטי העיקרי שניצב מול הימין.

מנקודת מבטו של אלה שממשיכים לשאת את הגחלת הזאת, יש בכך תסכול עמוק. לא משום שהם נעשו בלתי רלוונטיים, אלא בעיקר כי יש מתאם הפוך בדיוק בין חשיבות הנושא למשקל האפסי שהוא מחזיק בשיח הציבורי. ברור לגמרי שכשהבית בוער, העיניים מופנות פנימה ולא החוצה, ולבעיה הבהולה ביותר יש קדימות על פני בעיות אחרות ורחוקות יותר, גם אם הן אסטרטגיות. ברור גם שבלי להבטיח את קיומו של משטר דמוקרטי בישראל לא ניתן יהיה לפתור אף בעיה אקוטית אחרת, לא כל שכן את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אבל זו, במקרה הטוב, נחמה פורתא.

ההתנחלויות היו ונותרו אחת מאבני הנגף העיקריות בפני תמיכה ציבורית אקטיבית בפשרה מדינית בשטחים. ככל שהשנים עוברות, הציבור הישראלי מאמין פחות ופחות שניתן לפנותן, וחושש שהדבר יוביל למלחמת אחים. התמונות הטראומטיות מההתנתקות ב-2005 עולות תמיד בזיכרון בהקשר זה (גם אם במבחן התוצאה הביטחוני, ההתנתקות הובילה למציאות טובה יותר). מצד שני, לחשש מפינוי לא התלוותה אהדה ציבורית כלפי מפעל ההתנחלויות. אם, לצורך התרגיל המחשבתי, נגלה בוקר אחד שכל ההתנחלויות פונו באישון לילה, תושביהן עברו בשלום אל תוך הקו הירוק וכעת הציבור הישראלי נדרש להכריע בשאלת עתיד השטחים במנותק משאלת עתיד ההתנחלויות – או אז, אפשר להניח, השאלה תהיה הרבה פחות דרמטית. אבל איך ניתן לעורר התנגדות ציבורית למפעל ההתנחלויות?

בין הגרעינים התורניים למאחזים

בעוד שהשמאל נעשה פחות אידאולוגי ויותר חלש, הימין המתנחלי הפך בהדרגה לכוח דומיננטי ומוביל במערכת הפוליטית, כמו גם יותר קיצוני במטרותיו ויותר מזוהה עם הזרם החרד"לי. לא רק התחום המדיני הופקר לידיהם של תומכי הכיבוש והסיפוח; גם המערכות האזרחיות במדינה עברו תהליך דומה, ובידי אותם כוחות. 

אחיזתו של הימין המתנחלי בכוח שלטוני אפשרה לו לתקצב פעילות מוּנעת אידאולוגיה בקנה מידה נרחב לא רק בשטחים, דרך הקמת מאחזים והרחבת התנחלויות, אלא גם בתוך הקו הירוק, במדינת ישראל גופא: הקמת גרעינים תורניים במרכזי ערים עם רוב לא־‎דתי, כניסה גוברת למערכת החינוך הממלכתית וריבוי עמותות שפועלות מול הציבור החילוני והמסורתי. פרויקט ה"התנחלות בלבבות" הזה היה צעד משלים לפרויקט המקורי של הימין המתנחלי – הרחבת ההתיישבות הישראלית־יהודית בשטחים על מנת למנוע פינוי עתידי שלהם, ובהמשך לספח אותם. 

אלא שהפרויקט הזה לא הסתכם בעידוד הציבור הישראלי לתמוך במפעל ההתנחלויות – הוא כלל אינדוקטרינציה מקיפה לאורח החיים ולערכים הימניים־דתיים ואף החרד"ליים. ההיבטים הללו הם שעוררו את עיקר ההתנגדות בקרב הציבור הלא־דתי, וזיכו את התופעה בשם "הדתה", ברוח המלחמות נגד כפייה דתית של שנות ה-80 וה-90. בהתנגדות ההיא, שהיתה בעיקר מנת חלקם של הורים לתלמידים במערכת החינוך, אפשר היה לראות את ניצני ההתעוררות הליברלית של השנה האחרונה. 

ובכל זאת, על אף שמאמצי ההדתה היו מעשה ידיה של הנהגת הימין המתנחלי, באמצעות מפלגת הבית שלו – וראוי בהקשר זה לציין את ארבע שנותיו של נפתלי בנט כשר החינוך – התנועה עצמה לא לחלוטין נתפסה כעוינת כלפי הציבור הליברלי וערכיו, ועל כך תעיד "ברית האחים" בין בנט ללפיד, שהחלה ב-2013 ושיאה בהקמת ממשלתם המשותפת ב-2021. אף על פי שגם אז תקציבים ממשלתיים (למשל של החטיבה להתיישבות) מימנו הן את הגרעינים התורניים במרכז הארץ והן את המאחזים הבלתי־חוקיים.

הסלידה מהדתה, הגם שהלכה וגברה, לא התגבשה לכדי התנגדות אפקטיבית לפרויקט הפוליטי של הימין הדתי והמתנחלי, או לכדי הבנה שיש קשר ארגוני, פרסונלי, אידאולוגי ותקציבי בין הגרעינים התורניים ועמותות הימין הדתי במרכז הארץ לבין המאחזים בגב ההר. האדישות כלפי מפעל ההתנחלויות נותרה כשהיתה. עד השנה. 

נערי הפוסטר של ההפיכה

מה נשתנה? הימין המתנחלי נעשה חרד"לי וכהניסטי במובהק, והחל להקדיש מאמצים גוברים לשינוי המרחב הציבורי בישראל, להתנגדות ל"פרוגרס" ולהשלטת תפיסת עולם גזענית, אנטי־חילונית, אנטי־להט"בית ופטריארכלית – נושאים שלא קשורים במישרין למפעל ההתנחלויות עצמו. אלימות המתנחלים נגד פלסטינים נעשתה קשה, שיטתית וממוסדת מאי פעם, וכן בחסות שלטונית. ומעל הכל, ההפיכה המשטרית, שהימין המתנחלי הוא הכוח האידאולוגי המוביל בה, גרמה לציבור הליברלי לתפוס את הדברים כהווייתם – מאבק על אופי המדינה, שהתנהל עד כה במעמד צד אחד. 

כאשר הפרצופים הבולטים בניסיון ההפיכה הם אלה של בן גביר, סמוטריץ', אבי מעוז ורוטמן, הקשר בין מפעל ההתנחלויות למיטוט הדמוקרטיה הישראלית נעשה ברור מתמיד. לא לחינם, המפגינים באיילון ובמקומות אחרים התרגלו לשיר לשוטרים "איפה הייתם בחווארה?".

עד לפני כמה שנים, החשש של ישראלים מפני צביעת המרחב הציבורי בצבעי הימין המתנחלי נענה במקרים רבים בשאלות רטוריות כמו "מה רע בקצת מסורת?", והַקשר בין המתרחש במאחזים ובמוסדות הלימוד המתנחליים לבין תהליכים פנימיים בתוך הקו הירוק לא נקלט בצורה אינטואיטיבית. כעת הוא נעשה מובהק, אקסיומטי, בלתי ניתן להכחשה. המתנחלים הם כבר לא רק הבעיה של הפלסטינים, של מתנגדי הכיבוש ושל תומכי הפשרה המדינית – הם הפכו לבעיה של הישראלים כולם. ביטוי מובהק לתובנה הזאת אפשר היה לראות באירועי יום כיפור.

לחבר את הנקודות

הקרב על כיכר דיזנגוף מגלם את הסיפור כולו בקליפת אגוז. עמותת "ראש יהודי", בדומה לארגונים מתנחליים אחרים ולגרעינים תורניים, פועלת כבר לא מעט שנים במרכז תל אביב לקידום אותן מטרות בדיוק, וזו אף לא הפעם הראשונה שהיא מקיימת תפילה בהפרדה מגדרית. עמוד הוויקיפדיה של העמותה מגלה שבשנים האחרונות היא קיימה מפגשים בין אנשי הימין הדתי לאנשי שמאל דוגמת מנכ"ל שלום עכשיו לשעבר, יריב אופנהיימר. אבל רק השנה, בזכות ההבנה שהימין המתנחלי הוא יריב אידאולוגי שמעוניין לשנות את אורחות חייו של הציבור הליברלי, ושנציגיו במרכז הארץ לא באו לצורך "קירוב לבבות" שוחר טוב והדדי, נולדה התנגדות משמעותית ונחושה מתמיד. ההתרחשות בערב יום כיפור עשויה להתברר כקו פרשת המים.

מה שעוד סמלי הוא העילה המוצהרת להתנגדות. על פניו, העובדה שארגון מבית היוצר של הימין המתנחלי, שדוגל בערכיהם של אבי מעוז וסמוטריץ', מעוניין לערוך תפילה המונית בציבור, באתר מרכזי במיוחד בלב תל אביב, אינה מספיקה כשלעצמה כדי להביא המוני מפגינים זועמים. אלה באו בשל ההפרדה בין מתפללים למתפללות (ובשל הפרת פסיקת בג"ץ), ולא בגלל עצם התפילה – שגם היא, יש לזכור, מעשה פוליטי במובהק שנועד לתקוע דגל מתנחלי בלב ישראל החילונית והליברלית.

למותר לציין שכפיית הפרדה מגדרית במרחב הציבורי היא דבר פסול מעיקרו, אך היא משקפת רק היבט אחד מתוך תפיסת עולם שלמה העוינת כל מה שהציבור הליברלי מאמין בו – וכן, זה כולל גם את התמיכה במשטר האפרטהייד של הכיבוש. כעת נותר לחבר את הנקודות: המשאבים להקמת הישיבות והגרעינים התורניים בתל אביב מגיעים מההתנחלויות ומנציגיהן בממשלה, ובהיעדר מוקדי הכוח הללו, לא תהיה הדתה, לא תהיה כפייה של הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ולא תהיה הפיכה משטרית.

לפנות את ההתנחלויות למען ישראל

אותן קבוצות שמחזיקות בסדר יום מיזוגיני והומופובי ושדוגלות בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי, הן גם אלה שמחזיקות באג'נדה גזענית של עליונות יהודית, מקדמות את סיפוח השטחים ואת ההפיכה המשטרית. כדי שהמאבק נגדן יהיה אפקטיבי, אסור לו להגביל את עצמו לכיכר דיזנגוף – עליו לצאת מחוץ לקו הירוק, באופן מטאפורי, ולהתעצב כמאבק פוליטי מאז'ורי של הציבור הליברלי נגד אויביו.

מתנגדי הכיבוש ותומכי הפשרה המדינית קיוו כל השנים שהציבור הישראלי יקשיב להם ויבין סוף סוף איזה אסון מתרחש מתחת לאפו. למרבה הצער, זה לא קרה. המיאוס מהפוגרומים בשטחים אולי מתחיל לשנות את זה, אבל הישראלים, בסך הכל, עדיין אדישים לכיבוש, מכל הסיבות שתוארו לעיל. 

מי שמעוניין לסיים את הכיבוש מוכרח לרתום את הציבור הישראלי דרך הנקודות שכואבות לו ומכעיסות אותו – גם אם אלה לא המניעים הטהורים ביותר מבחינת מתנגדי הכיבוש. בהקשר הזה, ההאשמות כלפי מפגיני קפלן שהם לא באמת נלחמים על דמוקרטיה משום שאינם מוטרדים מהכיבוש אולי נושאות אמת מסוימת, אבל שום שינוי לא יצמח מהן. כדי לגייס את החברה הישראלית יש לפנות אל האינטרס האגואיסטי שלה, זה שגובר על החשש מפני סיכונים. כעת, עם התגברות ההתנגדות לימין המתנחלי, נפתחה הזדמנות שלא היתה קיימת בעבר. אפשר להניח שאם הישראלים יחליטו לפנות את ההתנחלויות, הם יעשו זאת למען ישראל – לא למען הפלסטינים.

ההפיכה טרפה את הקלפים והפכה את המתנחלים מקבוצה קיצונית שמשתוללת במקומות רחוקים ונמצאת בעימות אלים עם הפלסטינים, לקבוצה שמאיימת לערער את יסודות החברה הישראלית. השינוי הזה נושא את הפוטנציאל להוציא את הרוב הישראלי מאדישותו. מפעל ההתנחלויות שוב אינו בעיה גאו־פוליטית עמומה, אלא בעיה חברתית בוערת. 

כאן נמצא האינטרס האגואיסטי שחסר כל השנים למאבק למען סיום הכיבוש וחתירה לפשרה מדינית. כעת, הוא עשוי לגייס ישראלים רבים למאבק הזה, שסופו גם בהתנערות ממפעל ההתנחלויות ובגיוס התנגדות פעילה לו. ואולי מתוך התחדדות ההבנה הזו תתאפשר גם תחייה לשמאל המדיני. מוטב מאוחר מאשר אף פעם.