כך תנצח הדמוקרטיה הליברלית

בשבועות הראשונים אחרי 7 באוקטובר, ישראלים רבים הניחו כי הטבח הנורא בדרום והמלחמה שפרצה בעקבותיו יחוללו שינוי מהותי בסדר היום ובהתנהלות של הממשלה. אולי אפילו בתפיסת העולם של אנשיה. ואכן, באותם ימים של הלם לאומי, שרים בכירים, שעד לפני רגע הקדישו חלק ניכר מזמנם להסתה נגד חצי מאזרחי ישראל, נשבעו פתאום בשמו של "ערך האחדות". חברי קואליציה אחרים הבטיחו לקיים "חשבון נפש" לגבי הרפורמה המשפטית אשר "קרעה את העם" בחודשים שלפני המתקפה. עמית סגל צייץ: "התעסקנו במה שנראה עכשיו כהבל הבלים". יריב לוין, כך דווח, שקע בדיכאון, כנראה אחרי שהבין שליוזמות שהוביל היה חלק בהחלטת חמאס לתקוף.

היום, כמעט שנה לאחר השבת השחורה, ברור לכל כי חשבון הנפש הקואליציוני – אם בכלל היה כזה – נמשך זמן קצר בלבד.

ההשתלטות של בן גביר על המשטרה, ההשתלטות של נתניהו על נציבות שירות המדינה, ההחלשה השיטתית של הייעוץ המשפטי, הסירוב של לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים במשך חודשים ארוכים, הרפורמה המתגבשת של קרעי בשוק התקשורת – צעדים אלה, לצד רבים אחרים, מעידים כי הקואליציה שועטת לעבר ההפיכה. היא אולי ויתרה לעת עתה על חבילת החוקים שהניח לוין על השולחן בינואר 23', אך היא ממשיכה לקדם במרץ רב – למרות המלחמה ובחסותה – שלל צעדים אחרים שתכליתם זהה: חיסולה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית.

אי לכך, המחנה הליברלי חייב להפנים ששום דבר – אפילו לא מצב חירום לאומי בממדים היסטוריים – לא יעצור את הימין האנטי־ליברלי בדרכו לשינוי פני המדינה. למעשה, ההפך הוא הנכון: סביר להניח שככל שהקואליציה תרגיש שהיא מאבדת תמיכה ציבורית, כך היא תנקוט בצעדים אגרסיביים יותר, על מנת לבצר את כוחה ולהבטיח את הישארותה בשלטון. בקיצור, דווקא עכשיו, כשאי־הוודאות גוברת והפיתוי להיכנע לייאוש גדול מתמיד, על המחנה הליברלי להתכונן למערכה ארוכת טווח על הישרדותה של הדמוקרטיה הישראלית. וכדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, כדאי לו ללמוד כמה שיעורים ממקביליו בעולם, שמתמודדים אף הם בשנים האחרונות עם אתגרים דומים.

מדוע אין נוסחה

במהלך העשור וחצי האחרונים עלו לשלטון במדינות רבות בעולם מנהיגים אנטי־ליברליים המבקשים לנצל את כוחם השלטוני על מנת לפרק מבפנים את המשטר הדמוקרטי שעליו הופקדו – מוויקטור אורבן בהונגריה, דרך נרנדרה מודי בהודו ועד לדונלד טראמפ בארצות הברית. בניגוד לקודמיהם, עריצי המאה ה־20, הרודנים החדשים, בני המאה ה־21, מעדיפים לפגוע בדמוקרטיה לא בכוח הזרוע אלא באמצעות שימוש מניפולטיבי ומתוחכם בחקיקה, רפורמות, מינויים ושינויי רגולציה, לצד הטיה של השיח הציבורי. במילים אחרות, הם מנצלים את הכלים שמציעה להם השיטה הדמוקרטית כדי לחסל אותה.

בכל המדינות הללו, התחזקות הכוחות האנטי־ליברליים הביאה בתורהּ להתארגנות של תנועות־נגד ליברליות. אלה האחרונות הצליחו – לפחות בחלק מהמקרים, כמו בפולין, צ'כיה, ברזיל וארצות הברית – לסלק מן השלטון את המנהיגים הפופוליסטים שהיוו סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה. במקרים אחרים – כמו צרפת וגרמניה – הן הצליחו למנוע מהם להגיע לשלטון, נכון לעכשיו. ואולם, לצערנו, אף אחת מהתנועות האלה לא הותירה אחריה נוסחה ברורה ואוניברסלית, שניתן פשוט לייבא לישראל כדי להתמודד עם עליית הכוחות האנטי־ליברליים והתבצרותם בשלטון.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

נוסחה כזו איננה בנמצא משתי סיבות.

ראשית, המדינות הללו נבדלות מאוד זו מזו מבחינת התנאים הפוליטיים והחברתיים שיש בהן: מה שנכון לפולין – מדינה פוסט־קומוניסטית, חברה באיחוד האירופי, בעלת אוכלוסייה הומוגנית יחסית – לא נכון בהכרח לישראל, מדינה שנולדה כדמוקרטיה, שאוכלוסייתה מגוונת ומשוסעת ושנמצאת בעיצומה של מלחמה קשה.

שנית, באף אחת מהמדינות הללו התנועות הליברליות לא הנחילו ליריביהן תבוסה סופית ומוחלטת. בשלב הנוכחי, התנועות האנטי־ליברליות הן כבר תנועות מבוססות שנשענות על מבנים ארגוניים מפותחים, נהנות מתמיכה ציבורית רחבה ושואבות את כוחן מתנאים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שהתהוו במשך עשרות שנים. אין ספק כי הרחקתם ממוקדי הכוח של מנהיגים בעלי נטיות אנטי־דמוקרטיות, כמו טראמפ בארצות הברית או ז'איר בולסונארו בברזיל, היא בשורה משמחת וחשובה. ועם זאת, כפי שמלמד אותנו המקרה האמריקאי, התבוסה של מנהיג פופוליסט במערכת בחירות אחת אין פירושה שהמנהיג או התנועה שבראשה הוא עומד לא ישקמו את כוחם ויסתערו מחדש על השלטון כעבור כמה שנים.

יותר מכך: אפילו פרישתו של המנהיג הפופוליסט מן החיים הפוליטיים אין פירושה שתנועת ההמונים שהתארגנה סביבו עברה מן העולם. אמנם תנועות פופוליסטיות מתארגנות לעתים קרובות סביב מנהיג סמכותי וכריזמטי, אבל המציאות מוכיחה כי הן מסוגלות לשרוד גם את ירידתו מעל הבמה הציבורית. המפלגה הרפובליקנית, למשל, עברה טרנספורמציה אידאולוגית מרחיקת לכת תחת הנהגתו של טראמפ, והקיאה מתוכה כמעט את כל אנשי הימין הליברלי שסירבו להיכנע למרותו. אין כל סיבה להניח שהמפלגה הזאת תחזור למצבה הקודם עם פרישתו של טראמפ מהחיים הפוליטיים. הדבר נכון גם לליכוד ביום שאחרי נתניהו.

מנהיגים פופוליסטים משנים לעומק את התפיסות של תומכיהם ואת המפלגות שבראשן הם עומדים, שוחקים נורמות דמוקרטיות בסיסיות, ומקימים מנגנוני תעמולה שמציפים את הזירה הציבורית בשקרים ובתיאוריות קונספירציה. כל אלה אינן תופעות שנעלמות בן־לילה, ולכן יהיה זה חסר אחריות להתייחס אל התנועות הללו כאל תופעה חולפת. תחת זאת, יש להתייחס אליהן כאל מי שמייצגות זרם פוליטי מבוסס – פופוליסטי, לאומני ואנטי־ליברלי – שההתמודדות איתו תחייב מאבק ארוך טווח. בעבר הלא רחוק, בעיקר עקב הטראומה הקולקטיבית ממלחמת העולם השנייה, הימין האנטי־ליברלי התקיים בשולי הפוליטיקה העולמית; מטרת מגני הדמוקרטיה היא להחזיר אותו לשם.

אז נוסחת ניצחון מדויקת אין בידינו כרגע. העולם כולו נמצא כעת בעיצומו של המשבר, ולכן גיבוש אופנֵי ההתמודדות עמו נעשה באמצעות ניסוי וטעיה, למידה תוך כדי תנועה. אבל הניסיון העולמי המצטבר מ־15 השנים האחרונות כן יכול להציע לנו כמה שיעורים חשובים, שנצטרך, כמובן, להתאים לנסיבות הייחודיות של ישראל.

השיעור הראשון: פוליטיזציה של הציבור הליברלי

השיעור הראשון גורס שעל מנת להצליח בהתמודדות עם הכוחות האנטי־ליברליים, הן בטווח הקצר הן בטווח הארוך, על הציבור הליברלי במדינה לעבור פוליטיזציה. כלומר, תהליך שתחילתו בכך שאזרחים בעלי השקפה ליברלית, שעד אותה עת התרגלו להתרכז בעיקר בחייהם הפרטיים ובשאיפותיהם האישיות, מבינים כי אם ברצונם להמשיך לחיות בחברה חופשית – עליהם להיות מעורבים ציבורית; למרות הסלידה המובנת מהפוליטיקה, למרות המאמץ והתסכול הכרוכים בכך, למרות המפלות הצפויות בדרך. פוליטיזציה הופכת פרטים לאזרחים בעלי שליחות ומשימה.

כך קרה, למשל, בארצות הברית לאחר הניצחון של טראמפ בבחירות 2016. בשנים שלאחר כניסת טראמפ לבית הלבן נרשם זינוק במספר האמריקאים המעורבים באופן שוטף באקטיביזם ובפוליטיקה, שכּלל גם כניסה של צעירים רבים למערכת הפוליטית. מחקרים בנושא מגלים כי רבות מהקבוצות האזרחיות שקמו באופן ספונטני ברחבי ארצות הברית כדי להתנגד לצעדי המדיניות של ממשל טראמפ, שימשו מאוחר יותר כתשתית ארגונית שסייעה לדמוקרטים להגיע להישגים מרשימים בבחירות האמצע – ולבסוף, ב־2020, גם להדיח אותו מהשלטון. 

אבל מעבר להגברת המעורבות הפוליטית, הפוליטיזציה של הציבור הליברלי כוללת גם חידוד אידאולוגי ובירור ערכי: במה, בעצם, אני מאמינה? לאיזו השקפת עולם אני מתנגדת? באיזה סוג של מדינה אני רוצה לחיות? מהם הקווים האדומים שלי? מיהם היריבים הפוליטיים שלי? מיהם בעלי הברית? אלה הן שאלות שאזרחים בכלל, וליברלים בפרט, ממעטים לשאול את עצמם בימי שגרה; מצב החירום הופך את המענה עליהן להכרחי. בנוסף, תהליך הפוליטיזציה כולל לעתים קרובות גם היווצרות של זהות פוליטית חדשה, כפי שקרה בישראל עם התווית "ליברלי", שמאחדת כיום קבוצות חברתיות ופוליטיות שונות שרואות עצמן מחויבות למאבק באיום האנטי־ליברלי, גם אם בסוגיות אחרות הן נותרות חלוקות.

אחד האיומים שנשקפים היום לתהליך הפוליטיזציה שהחל בישראל ב־2023 הוא קמפיין האחדות, שמנהלים באחרונה מספר ארגוני חברה אזרחית המזוהים עם המרכז הפוליטי, ובראשם "הרבעון הרביעי". ארגונים אלה – שקוראים להקמת ממשלת אחדות של כלל הסיעות היהודיות בכנסת, ובהן גם הימין הכהניסטי – מרבים להשתמש במונחים מפתים מאוד עבור האוזן הליברלית: "מתינות", "פשרה", "אחריות". בפועל, הם רק מסייעים להחזיר ישראלים לתרדמה הפוליטית שבה היו שקועים בעשורים האחרונים. במקום להילחם למען החלפת הממשלה הכושלת בתולדת המדינה – הם קוראים לחבור אליה; במקום להתגייס למאבק על עתידו של המקום הזה – הם קוראים לכניעה מראש.

לתופעה המשונה הזו אין אח ורע בעולם. טראמפ, אורבן וארדואן היו יכולים רק לחלום על מתנה כזו: ארגונים עתירי משאבים, מתוך המחנה הליברלי, שפועלים באופן שיטתי כדי לטשטש את עמדותיו ולנטרל את כוחו מבפנים. למעשה, אם יש מסקנה ברורה שעולה מהמחקר, הרי היא שאחת השיטות הבטוחות לחיזוק כוחו של הימין הקיצוני היא מתן לגיטימציה למפלגות ולעמדות שלו בידי כוחות מתוך המיינסטרים הפוליטי.

השיעור השני: שלושה מאמצים קולקטיביים

גם אם המחנה המתעורר לא יתפתה למקסמי השווא של קמפיין האחדות, עליו לזכור שמעורבות אישית, התעוררות תודעתית והתחדשות זהותית אינן מספיקות. השיעור השני שניתן ללמוד מהניסיון העולמי הוא שכדי שתהליך הפוליטיזציה יישא פירות, עליו לבוא לידי ביטוי בשלושה מאמצים קולקטיביים משולבים: (1) מאמץ ההתנגדות; (2) מאמץ הבחירות; (3) מאמץ ההתארגנות.  

מאמץ ההתנגדות מורכב מכל אותן פעולות בלתי־אלימות שבכוחן לבלום או לעכב את הנסיגה הדמוקרטית במדינה – מהפגנות ושיבוש הסדר הציבורי, דרך פעולות הסברה וחינוך ועד שביתות ואי־ציות אזרחי המוני. המטרה העיקרית של המאמץ הזה היא למנוע מהשליט האנטי־ליברלי את ההשתלטות על המוסדות ההכרחיים לתפקודה של הדמוקרטיה הליברלית: מערכת המשפט, המשטרה, השירות הציבורי, התקשורת, האקדמיה, ועדת הבחירות המרכזית וכדומה.

בכל מה שקשור למאמץ ההתנגדות, למחנה הליברלי הישראלי יש הרבה מה ללמד את מקביליו מעבר לים. אין ספק כי מתוך השלושה, זהו המאמץ שבו המחנה הליברלי בארץ מצטיין במיוחד. למעשה, ברבות מהמדינות שמתמודדות עם עליית כוחו של הימין האנטי־ליברלי הביטו בהשתאות במאמץ ההתנגדות המפואר של המחנה הליברלי בישראל בשנה שעברה.

ישראלים ליברלים מיהרו להבין את הסכנה הגדולה הטמונה בהפיכה המשטרית וגדשו את הרחובות בהמוניהם במשך חודשים ארוכים, על מנת לעצור את התוכנית – תוך שהם מגלים מחויבות, יצירתיות ומוכנוּת להקרבה, שהגיעה עד כדי הכרזה על הפסקת התנדבות למילואים. ואכן, התגייסות ציבורית מרשימה זו – לצד התעוררותם של גורמים רבי־עוצמה שסולדים בדרך כלל ממעורבות פוליטית, כמו הקהילה העסקית ותעשיית ההייטק – הביאו לבלימתה הזמנית של ההפיכה. אלמלא נבלמה, שלוש הרשויות בישראל היו הופכות לאחת כבר במהלך שנת 2023, כפי שלוין בעצמו הודה כי ציפה שיִקרה.

אבל כאן בדיוק טמונה גם חולשתו המרכזית של מאמץ ההתנגדות: קשה להתמיד בו לאורך זמן. הפגנות, שיבושים ואי־ציות אזרחי מצריכים רמת מחויבות גבוהה של המוני אזרחים, ומחויבות זו – טבעה להישחק. לראיה, הקושי הברור להוציא באופן עקבי מספרים גדולים של ישראלים מבתיהם מאז פרוץ המלחמה.

הפגנות הן, כמובן, כלי חשוב עבור כל מחנה פוליטי: הן משפיעות על הנראטיב הציבורי, מפעילות לחץ על הממשלה, תורמות לעיצוב של זהות פוליטית קבוצתית, ובמקרה של מדינות שחוות שחיקה דמוקרטית – מעניקות גם רוח גבית לשומרי הסף. אבל הפגנות מוגבלות בכוחן להביא לשינוי ארוך טווח, בעיקר כשהן הופכות לחזות הכול. יש נחמה גדולה ביציאה לרחוב ביחד עם רבבות אנשים שמרגישים וחושבים כמוך, בעיקר באקלים פוליטי רעיל כמו זה שאנחנו חיים בו. יש הקלה גדולה – וממכרת – בביטוי פומבי של זעם ותסכול. אבל נחמה אישית והקלה רגשית אינן תחליף לאסטרטגיה פוליטית. בשורה התחתונה, על מנת להוציא מדינה מכלל סכנה של קריסה דמוקרטית, אין ברירה אלא לנצח גם בבחירות.

כאן אנחנו מגיעים למאמץ השני – מאמץ הבחירות – שפירושו רתימת הקבוצות, הידע והמשאבים שנבנו במסגרת מאמץ ההתנגדות, לטובת ניצחון בבחירות וחילופי שלטון. לגורם הזמן יש חשיבות גדולה במאבק מסוג זה: ככל שהמנהיג האנטי־ליברלי מחזיק זמן רב יותר במושכות השלטון, כך גדל הסיכוי שיצליח להשתלט גם על המנגנונים האמונים על ניהול הבחירות. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, למשל, עשה זאת בהצלחה גדולה באמצעות שינוי הדרגתי ושיטתי של סדרי הבחירות במדינה. כתוצאה מכך, כיום אין כמעט כל אפשרות ריאלית להחליפו בקלפי. לכן ההתמדה במאמצי התנגדות אינטנסיביים, לצד ניצול הצומת האלקטורלי הזמין הראשון, הם קריטיים במיוחד להצלת הדמוקרטיה.

במציאות של שחיקה דמוקרטית הולכת גוברת, כל היערכות ליברלית לקראת בחירות חייבת לכלול גם היערכות לתרחיש שבו הממשלה האנטי־ליברלית מנצלת את אחיזתה במוסדות השלטון כדי להטות את תוצאות הבחירות. אורבן נוהג לעשות גם את זה. טראמפ, כזכור, ניסה ב־2020 להפוך את תוצאות הבחירות שבהן הפסיד – וכשהלחצים והאיומים מאחורי הקלעים נכשלו, עודד הסתערות אלימה של תומכיו על הקפיטול. לבסוף, גם בארץ נרשמו בשנים האחרונות ניסיונות מצד אנשי נתניהו להתערב בהליכי הבחירות – אם על ידי דיכוי הצבעה בחברה הערבית ואם על ידי ניסיונות השתלטות על ועדת הבחירות המרכזית. אין ספק כי ההשתלטות של בן גביר על המשטרה הופכת את תרחיש האימים של הטיית תוצאות הבחירות לממשי מתמיד, בעיקר בתסריט שבו הפרעות למהלכן התקין ייתקלו באוזלת יד מכוונת. יש להתארגן לקראת זה כבר עתה.

ואולם, חשובות ככל שיהיו, לא נכון יהיה לחכות לבחירות הארציות על מנת להיאבק בכוחות האנטי־ליברליים. כדי לבלום את השתלטותם הזוחלת על עוד ועוד מוקדי כוח, יש לשאוף לנצח ולהדיח את החותרים תחת הדמוקרטיה בישראל בכמה שיותר זירות השפעה: רשויות מקומיות, איגודים מקצועיים, איגודי סטודנטים ואפילו ועדי הורים בבתי ספר. רבות מזירות ההשפעה הללו הופקרו בשני העשורים האחרונים על ידי ישראלים ליברלים, שהעדיפו להתכנס בדל"ת אמותיהם. אבל שיבת הליברלים למוקדי הכוח היא תנאי הכרחי לבלימת מגמות אנטי־ליברליות. אין זה אומר שכל ישראלי שתופס את עצמו כליברל צריך לרוץ עכשיו לתפקיד כלשהו; זה כן אומר שכל ליברל צריך להתגייס למען מישהו שכן מבקש לעשות זאת – ושהחברה האזרחית הליברלית צריכה לכייל את עצמה מחדש לטובת המאמץ הזה.

למעשה, היא כבר עושה זאת. ביצועי המחנה הליברלי בישראל במישור האלקטורלי השתפרו במידת מה בשנה וחצי האחרונות. ניתן היה להתרשם מכך, לדוגמה, בהתגייסות למען ניצחונו של עמית בכר בבחירות ללשכת עורכי הדין, שבאה לידי ביטוי בסיוע שקיבל הקמפיין של בכר ממתנדבים ליברלים ובשיעור הצבעה גבוה בצורה חסרת תקדים. גם בבחירות לרשויות המקומיות, שהתקיימו בתחילת השנה הנוכחית, כוחות ליברליים הגיעו להישגים יפים – במיוחד כששילבו כוחות ויצרו חזית מקומית אחידה – וסביר מאוד להניח כי אלמלא פרצה המלחמה, הישגים אלה היו מרשימים עוד יותר.

בד בבד, יש להודות כי המחנה הליברלי בארץ סובל גם מחולשות רבות בכל הנוגע למיצוי כוחו האלקטורלי: המפלגות שמתיימרות לייצג את המחנה אינן מתואמות ביניהן ורוב הזמן לא מתקיימת ביניהן חלוקת עבודה יעילה; מספר מועט בלבד מארגוני החברה האזרחית פועלים באופן שיטתי כדי להכין את הקרקע לאתגרים האלקטורליים שבאופק; והאנרגיות האקטיביסטיות האדירות שמציפות את הרחובות אינן מופנות לאפיק זה.

למעשה, הדמיון האקטיביסטי בארץ מוגבל כמעט לחלוטין לפעולות של מחאה ושיבוש. זאת בניגוד למדינות אחרות, שבהן מתקיימת פעילות אקטיביסטית ענפה גם במישור האלקטורלי. באותן מדינות, אקטיביזם אינו מוגבל להכנת שלטים ולחסימת צמתים, אלא כולל גם התגייסות לקראת בחירות, פעולות שכנוע והסברה מדלת לדלת, עידוד הצבעה, הסעת מצביעים לקלפיות ועוד. אם המחנה הליברלי מעוניין לנצח בבחירות הבאות – שצפויות להיות הגורליות אי פעם – עליו להתחיל להשקיע את אותם אנרגיות ומשאבים שהוא משקיע כיום בהפגנה הבאה במוצ"ש – במאמץ האלקטורלי. למעשה, ארגוני החברה האזרחית של המחנה יכולים וצריכים לפתח את התשתיות האלה כבר עכשיו, על מנת שיוכלו לתעל לקְרב האלקטורלי את האנרגיות האקטיביסטיות שמושקעות כיום אך ורק במאמץ ההתנגדות.

לשני מאמצים אלה יש לצרף את מאמץ ההתארגנות. מאמץ זה מקיף את כלל הגופים והמוסדות שבאמצעותם ניתן לחזק רעיונות ליברליים ולהיאבק בכוחות האנטי־ליברליים גם ב"שגרה". בבסיס המאמץ הזה ניצבת ההבנה כי הפרויקט האנטי־ליברלי ארוך הטווח חייב להיענות בפרויקט ליברלי ארוך טווח. קבוצה חברתית המבקשת לעצב את מציאות חייה לא יכולה להתעורר רק ברגעי משבר ולהסתמך אך ורק על הפגנות ומאמצי בלימה; עליה לפעול לאורך זמן כמחנה פוליטי מאורגן. כלומר, לנסח תפיסת עולם מעודכנת וקוהרנטית שעבורה היא מוכנה להילחם – כזו שמבוססת על חזון פוזיטיבי ושחורגת מבלימת הצעדים האנטי־דמוקרטיים של היריב; להציב יעדים קונקרטיים בטווח הקצר והארוך שאותם היא מבקשת לקדם; ולהקים ארגונים ומוסדות האמונים על הפצת רעיונות ליברליים, הכשרת עתודות הנהגה וניהול המאבק היומיומי בכוחות האנטי־ליברליים.

הגופים שנכללים במאמץ ההתארגנות הם רבים ומגוונים: מכוני מחקר, גופי תקשורת, מכינות קדם־צבאיות, ארגונים חינוכיים, תנועות נוער, מסגרות גיוס והכשרה לנבחרי ציבור וכדומה. אין ספק כי במישור הזה חל שיפור מסוים במצבו של המחנה הליברלי בשנים האחרונות, שבא לידי ביטוי בהקמה של תשתיות שמוכוונות לפעילות בטווח הארוך – מ"המטה האזרחי", ארגון המספק יכולות דיגיטל, הפצה, תקשורת ומחקר לגופים במחנה הליברלי, דרך "משמר החינוך הממלכתי", שמגייס הורים ליברלים לטובת הקרב על עתיד מערכת החינוך, ועד ל"אידאה", ארגון הפועל להפצת רעיונות ליברליים בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית.

השיפור הארגוני ניכר גם בזירה האקטיביסטית. לראיה: בעוד שכל גלי ההפגנות הגדולים בארץ בעשור וחצי האחרונים – מהמחאה החברתית ב־2011 ועד למחאת בלפור ב־2020–2021 – לא הותירו אחריהם כמעט שום תשתית ארגונית ארוכת טווח, המחאה נגד ההפיכה המשטרית הובילה להקמת שורה של גופי שטח בעלי מבנה ארגוני ברור ופרישה ארצית, המחזיקים במאגרי נתונים רחבי היקף ומסוגלים להוציא אנשים מהבתים בשעת הצורך – ממטה המחאה הארצי, דרך "כוח קפלן", "בונות אלטרנטיבה" ו"אחים לנשק" ועד לקבוצות צעירים כמו "ער.ה" ו"דור שינוי".

בקיצור, מבחינת מאמץ ההתארגנות, חל שיפור מסוים במצבו של המחנה הליברלי בישראל בשנים האחרונות. ועם זאת, עדיין חסרים לו לא מעט מוסדות בסיסיים שקיימים אצל מקביליו בחו"ל – וחשוב מזה, גם בימין הישראלי. עד שלא יושקעו יותר מאמצים ומשאבים בהקמת מוסדות מסוג זה, המחנה לא יהיה ערוך כראוי לקרבות הצפויים לו.

השיעור השלישי: להיזהר מחיקויים

השיעור השלישי שניתן ללמוד מן הניסיון המצטבר בעולם הוא שאת האנטי־ליברלים אסור לחקות. במקום זאת, יש להציב אלטרנטיבה ברורה לסדר היום, תפיסת העולם ופתרונות המדיניות שהם מקדמים.

בעשור וחצי האחרונים ניסו לא מעט מפלגות ליברליות בעולם להתמודד עם הימין האנטי־ליברלי באמצעות חיקוי. המחשבה הלכה כך: אם רק נישמע קצת יותר כמו הימין הפופוליסטי, אם רק נאמץ חלק מרעיונותיהם והצעות המדיניות שלהם, אם רק נזוז קצת לכיוונם – נצליח להביא אלינו חלק מהמצביעים שלהם ולנטרל את כוחם. ברוב המוחלט של המקרים האסטרטגיה הזו כשלה כישלון חרוץ, הן ברמה האלקטורלית הן ברמה הדמוקרטית.

ברמה האלקטורלית, מצביעי המפלגות האנטי־ליברליות מעדיפים באופן עקבי את האורגינל על פני החיקוי. ברמה הדמוקרטית, אימוץ הרעיונות האנטי־ליברליים על ידי שחקנים מתוך המיינסטרים הפוליטי רק סייע להתעצמותם של הכוחות הקיצוניים. הוא העניק לגיטימציה לרעיונות מסוכנים, ביצע נורמליזציה לשחקני שוליים ואִפשר לאנטי־ליברלים להכתיב את סדר היום הפוליטי ואת גבולות הדיון הציבורי. כך קרה, למשל, בהולנד בעשור האחרון, כשמפלגות המרכז במדינה שינו באופן הדרגתי את עמדותיהן בנושא הגירה, בניסיון לקרוץ למצביעי הימין הקיצוני. בפועל, הן השיגו את המטרה ההפוכה בדיוק, כשרק חיזקו את כוחו בזירה הציבורית ולבסוף הביאו אותו להישג אלקטורלי חסר תקדים בבחירות האחרונות. מצב עניינים זה חזר על עצמו בשנים האחרונות בעוד שורה של מדינות אירופיות. למרבה הצער, אסטרטגיה דומה הנחתה בעשור האחרון גם חלק ניכר ממפלגות המחנה הליברלי בארץ. למעשה, את חלקן היא מנחה עד היום, למרות כישלונה במבחן הקלפי ועל אף הסכנות הטמונות בה והאיוולת המוסרית הטבועה בה.

מפלגות פופוליסטיות אנטי־ליברליות פורחות בוואקום פוליטי, כלומר במקומות ובזמנים שבהם אזרחים חווים כאב, מצוקה וחרדה ברמה היומיומית ואינם מקבלים מענה מספק מן הכוחות הפוליטיים הקיימים. לכן הדבר החשוב ביותר שכוחות ליברליים יכולים לעשות מול שחקנים אנטי־ליברליים זה להציב להם תחרות פוליטית: לא לחקות אותם אלא להציע לציבור חזון ופתרונות משלהם לבעיות שמדאיגות את האזרחים. לומר להם: "אנחנו מבינים את המצוקה שאתם שרויים בה – ויש לנו איך לעזור". בעולם, המהלך הזה נעשה על פי רוב בשדה הכלכלי; בארץ עליו להתרחש, בראש ובראשונה, בשדה הביטחוני.

בעשור האחרון הצליחו הכוחות האנטי־ליברליים בישראל לנכס לעצמם את המושג "ביטחון", והם ממשיכים לעשות זאת חרף מחדל 7 באוקטובר, הניהול הכושל של המלחמה והכישלון האדיר של המאבק בפשיעה. המחנה הליברלי, מצדו, מקל מאוד על הימין הפופוליסטי בכך שאינו מציג חלופה קוהרנטית, אמינה וברורה לדרך שאותה הובילו נתניהו ושותפיו במשך שנים. במקום להציג תפיסת ביטחון אלטרנטיבית, שתשמור על ישראל בטוחה ומשגשגת בעשורים הבאים, ראשי המחנה הליברלי העדיפו פעם אחר פעם ליישר קו עם התפיסה הביטחונית של נתניהו ושותפיו בימין הקיצוני – החל מאימוץ גישת "ניהול הסכסוך" ההרסנית ביחס לשדה הישראלי־פלסטיני ועד לעמדתם בנוגע להסכם הגרעין עם איראן.

ראשי המחנה הליברלי נמנעים מכך לא משום שהם חושבים שנתניהו מוביל את ישראל בדרך הנכונה – להפך, הם מבינים היטב כי הוא מוביל את המדינה לאסון – אלא כי הם חוששים מפני המתקפות שתביא עליהם כל הצבת אלטרנטיבה ברורה. במילים אחרות, מכונת הרעל הצליחה להרתיע אותם, והם טרם הפנימו מה שרבים ממקביליהם בעולם הבינו מזמן: הימין הפופוליסטי יאשים אותם בבגידה, בתמיכה באויב ובחתירה תחת "רצון העם" ללא שום קשר למה שיעשו או לא יעשו. זו שיטת הפעולה של הימין הפופוליסטי. אין לו משהו אחר למכור. ומכיוון שזה המצב, מוטב שיגלו אומץ ויעשו את הדבר הנכון עבור המדינה. זו, אחרי הכול, המשמעות של מנהיגות.

השיעור הרביעי: אסור לעצור

השיעור הרביעי והאחרון שניתן ללמוד מהעולם נכון להיום הוא שאסור לעצור את המאבק בכוחות האנטי־ליברליים גם כשמדיחים אותם מן השלטון. כלומר, גם אחרי כינונה של קואליציה ליברלית, לא ניתן לחזור למצב של "עסקים כרגיל". ההפך הוא הנכון. לאחר חילופי השלטון מתחילה המלאכה המאתגרת מכולן עבור המחנה הליברלי: חיזוק המוסדות הדמוקרטיים לטווח הארוך. למאמץ הזה יש כמה מרכיבים. ראשית, תיקון בעיות העומק – הביטחוניות, החברתיות, הכלכליות – שפופוליסטים מיטיבים לנצל כדי לצבור תמיכה ציבורית. שנית, תיקון הנזק שהסבו האנטי־ליברלים בעודם בשלטון (במקרה הישראלי, למשל, יהיה צורך בניקוי אורוות וברפורמה מקיפה במשטרה בעקבות ההשתלטות הכהניסטית שהוביל בן גביר). ושלישית, חיזוק המוסדות הדמוקרטיים לקראת חזרתם האפשרית של האנטי־ליברלים לשלטון בעתיד.

אף אחת מהמשימות האלה איננה קלה או פשוטה – במיוחד בהתחשב בכך שהרבה יותר קל לכוחות פוליטיים מגוונים להתאחד נגד היריב הפופוליסטי, מאשר להסכים ביניהן על פרוגרמה פוליטית ליום שאחרי הדחתו. כתוצאה מכך, רבות מהקואליציות האנטי־פופוליסטיות שעולות לשלטון סובלות מסתירות וממתחים פנימיים. זה, למשל, המקרה של הקואליציה האנטי־פופוליסטית בפולין, שניצחה בבחירות בשנה שעברה והדיחה מהשלטון את מפלגת "חוק וצדק" הסמכותנית. הממשלה החדשה – המורכבת ממפלגות ימין, מרכז ושמאל – מאוחדת אמנם במאמציה לתקן את הנזק האדיר שהסבה קודמתה למערכת המשפט, אך יש בתוכה מחלוקות עמוקות לגבי תחומי מדיניות חשובים אחרים, ובראשם מדיניות ההפלות במדינה. מתחים כאלה מוכרים לנו בישראל מ"ממשלת השינוי" קצרת הימים, שהורכבה אף היא מכוחות פוליטיים שבנסיבות אחרות לא היו מוצאים את עצמם יחד באותה ממשלה. הטרוגניות זו מקשה על קואליציות אנטי־פופוליסטיות למשול באופן אפקטיבי ומקלה על חזרתם של הפופוליסטים לשלטון.

המאבק על נשמת הדמוקרטיה הוא מהמאבקים המרכזיים של הדור שלנו – בארץ ובעולם – והלמידה מכוחות ליברליים במקומות אחרים חיונית להצלחתו. המחנה הליברלי בישראל היטיב לזהות במהירות את הסכנה הטמונה בהפיכה המשטרית, מכיוון שלמד מהניסיון המר של הונגריה ופולין עם "רפורמות" דומות. כעת הגיע הזמן ללמוד מהעולם לא רק איך נראים ופועלים הרודנים החדשים בני המאה ה־21, אלא גם כיצד ניתן לנצח אותם. לא כל שיעור שנלמד בחו"ל אפשר לתרגם באופן ישיר למציאות הישראלית – אך יש לא מעט עקרונות כלליים שניתן ודחוף ליישם לאור הניסיון המצטבר. מעל לכל, מאבקם של אחיותינו ואחינו הליברלים מעבר לים מזכיר שגם ברגעים קשים ואפלים – יש מקום לתקווה וסיכוי לשינוי. אם נילחם בנחישות ונלמד מהניסיון, שלנו ושל אחרים, הניצחון אפשרי.

על יונתן לוי

דוקטורנט למדע המדינה ב-London School of Economics, שם הוא חוקר את עליית הימין הפופוליסטי ותנועות מחאה בישראל, ועמית מחקר במכון מולד. גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בחוברת "שלושה שיעורים משלושה ניצחונות" בהוצאת "אידאה – המרכז לדמוקרטיה ליברלית".