מיקרוקוסמוס של קואליציית מרכז־שמאל

בכל הפעמים שהוזמנתי לדבר במכינות קדם־צבאיות בשבע השנים האחרונות, פתחתי את השיחה בשאלה: "מי פה מכיר ערבים באופן אישי?". בתשובה, מנו תמיד החניכים את רשימת המוסכניקים, השיפוצניקים ועובדי החקלאות שנתקלו בהם בחייהם, כשהמתנחל בחדר הגדיל לעשות והכריז: "אני גדלתי ליד ערבים, לא כמוכם". אלא שאז ניתחנו יחד את ההקשרים של אותם מפגשים וגילינו שהם כמעט תמיד התרחשו ביישוב מגוריהם (היהודי) של החניכים, שלרוב היה מדובר ביחסי מסחר, ושהחניכים ידעו הרבה פחות על החיים הפרטיים של אותם ערבים מכפי שהערבים ידעו עליהם. "התקיימתם זה לצד זה", אמרתי לחניכה שהתגאתה במתנת הבת מצווה שקיבלה ממנהל העבודה שאביה העסיק או לחניך שתיאר את הידידות שלו עם שוטף כלים פלסטיני ב"ארומה", "אבל לא הייתם שותפים שווים".

הוזמנתי לדבר בפני המכינות בכובעי כמנהל התקשורת לשעבר של עמותת "יד ביד" וכחבר הנהלה שלה. מילאתי תפקיד זה במשך שבע שנים, עד לאחרונה. הפנייה מהמכינות נבעה מרצונן לנהל שיחה על החברה הערבית ועל דו־קיום, בדרך כלל במסגרת "שבוע היכרות עם החברה הישראלית". בתגובה נהגתי להבהיר שאני לא ערבי ושבכול זאת אשמח לבוא ולדבר איתם, אבל שהנושא יהיה שותפוּת בין ערבים ליהודים ("אוקיי, העיקר שזה על ערבים", נעניתי).

זו לא קטנוניות. עולם שלם מונח בפער שבין "דו־קיום" ל"שותפות יהודית־ערבית". זה בדיוק גם מה שניסיתי להראות לחניכים באמצעות השיחה על דמויות הערבים בחייהם; הם מתקיימים לצדם, לא בשותפות עמם. ושותפות, בניגוד לדו־קיום, מבוססת על שוויון. למעשה, המונח "שותפות יהודית־ערבית", שנעשה נפוץ בסוף שנות ה־90, היה ריאקציה ישירה ל"דו־קיום" המצמצם. ניצבה מאחוריו ההכרה בעובדה הפשוטה שבישראל, יהודים וערבים אינם שווים – בפני החוק, מבחינת רשויות המדינה, ברמה התקציבית ומבחינת האתוס והתרבות. בתי הספר והקהילות המשותפות לערבים וליהודים ש"יד ביד" מקימה ומפעילה ברחבי ישראל, כמו פרויקטים אחרים של שותפות, הם מהלך של תיקון, במטרה לייצר מרחבים שבהם יתקיימו שוויון וצדק בין שתי הקבוצות, תוך הכרה בעובדה ששאר השדה הישראלי איננו כזה.

ההשקעה הפרטית שלי במניה שנקראת "שותפות יהודית־ערבית" בוצעה במאי 2019, מועד הצטרפותי ל"יד ביד". כבר אחרי ארבעה חודשים שוויה עלה דרמטית, כשנושא השותפות הגיח למיינסטרים בעקבות הנסיבות הפוליטיות שנוצרו אז. הרשימה המשותפת גיבשה החלטה היסטורית, להמליץ לנשיא להטיל על בני גנץ את מלאכת הרכבת הממשלה (המועמד היהודי הקודם שזכה להמלצת סיעות ערביות היה יצחק רבין, אחרי בחירות 1992). המשותפת חזרה על ההמלצה גם אחרי בחירות מרץ 2020, אבל חרף ההחלטה הבלתי־מובנת־מאליה של הפוליטיקאים הערבים, גנץ לא הצליח להקים ממשלה, מאחר ששניים מחברי סיעתו, יועז הנדל וצביקה האוזר, הטילו על כך וטו (התמיכה היתה אמורה להינתן מחוץ לממשלה, באמצעות יצירת גוש חוסם, ולא באמצעות כניסה לקואליציה). במקום ממשלת מרכז־שמאל, הוקמה לבסוף "ממשלת הקורונה" הפריטטית. עם זאת, השותפות זכתה בעקבות אותה פרשה ברוח גבית מסוימת.

אני זוכר, באותם ימים, מידה של מבוכה בעולם ארגוני השותפות. היא נבעה מהאופן שבו הנישה שלנו הפכה, פתאום, לנחלת הכלל. בוקר בהיר אחד התעוררנו ונוכחנו שלכול מאן דבעי היתה משנה סדורה בשאלה איך ראוי שיהודים וערבים ישתפו פעולה, ולמה יש בעיה בכך ש"ערביי ישראל" קוראים לעצמם פלסטינים. שבע שנים ומלחמה אחת אחר כך, השותפות הפוליטית שוב ניצבת במרכז השיח, ומאותה הסיבה: המתמטיקה של הדמוגרפיה הישראלית, שמבהירה שללא המפלגות הערביות אין למחנה הליברלי היהודי סיכוי להפיל את קואליציית נתניהו, דוחפת אותם אלה לזרועות אלה.

לרגל הרגע החשוב הזה, ובעקבות שבע השנים שעברתי ב"יד ביד", אני מבקש לנדב כמה תובנות על טיבה של השותפות הערבית־יהודית בישראל, על האתגרים שהיא מציבה והרווחים שהיא מציעה, וגם על הקשר בינה לבין הסכסוך הישראלי־פלסטיני הרחב.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

חשוב לציין שהטקסט הזה מייצג את דעתי בלבד ולא את עמותת "יד ביד"; ושהמבט שלי על הדברים הוא דרך המשקפיים שלי כיהודי, ובהתאם, אעסוק בעיקר בצד הזה של השותפות. אין בבחירה הזו משום אמירה לפיה התחושות והלבטים בצד הפלסטיני של השותפות חשובים פחות, אלא רק שאיני האדם שכדאי שיוביל את הדיון לגביהם. אוסיף גם שבספטמבר 2023 – חתיכת עיתוי – עברתי עם אשתי הקנדית למולדתה, ומאז ועד לאחרונה ביצעתי את תפקידי כמנהל התקשורת של "יד ביד" בעודי חי בטורונטו. לכן אני ומשפחתי חפים כמעט לגמרי מהטראומות שעברו יושבי הארץ והאזור כולו בתקופה הזו. אבל בהקשר שבנדון, היה לכך צד חיובי: בשל עבודתי, את התקופה הלאומית הדרמטית ביותר בימי חיי חוויתי תוך שיח מתמיד עם פלסטינים ויהודים גם יחד.

הכי חו"ל בישראל

הגעתי ל"יד ביד" די במקרה. בשנים 2017-2019 שימשתי ככתב מגזין ב"ממון" של ידיעות אחרונות וחשתי תסכול מהפער הגובר בין שאיפותיי לעסוק בנושאים חשובים, כמו צדק חברתי והכיבוש, לבין ההכרח למלא עמודי עיתון בסיפורים מעולם הצרכנות, שלא לחלוטין התמצאתי בו. לא אשכח איך כשנשלחתי לראיין כוהנת קניות אונליין שהתמחתה בטיפים לרכישה באתרים בינלאומיים, התקשרתי מחניית הבניין שלה לאשתי ושאלתי: "מותק, תזכירי לי – אמזון זה רק ספרים או שקונים שם עוד דברים?". העובדה שהעיתונות היתה ועודנה תעשייה לא יציבה בעליל, ושבאותם ימים התנהל בידיעות אחרונות שיח ער לגבי מידת נחיצותו של "ממון" לאור נוכחותו של בן הדוד הסקסי והמוערך יותר, כלכליסט, גם ערערו את תחושת הביטחון התעסוקתי שלי וגרמו לי להרהר בעתידי במקצוע.

השכר שהוצע לי ב"יד ביד" היה גבוה יותר, התנאים היו טובים והארגון עשה רושם יציב ומרשים. במילים אחרות, לא הגעתי לעולם השותפות היהודית־ערבית כי רעיונותיו זרמו בעורקיי. אבל העבודה הצמודה עם שותפים פלסטינים עיצבה אותי והפכה את השותפות למרכז הכובד של התפיסה השמאלנית שלי. אם הגעתי לעולם השותפות כאדם שליבת השמאלנות שלו היא רצון לבצע תיקון על עברו הצבאי, הרי שיצאתי משם אדם שהשותפות עם פלסטינים היא בסיס הזהות הישראלית שלו.

אני רואה כיום בחיבור יהודי־ערבי כדבר האותנטי, החשוב והמתבקש ביותר למקום הזה ולעת הזאת – ההפך הגמור מתדמית הבועה המנותקת והשולית שיש מי שמנסים להדביק לרעיון השותפות. הדבר הזה משפיע גם ברמה היומיומית הכי פשוטה. כל טקסט שאינו מתורגם לערבית נראה לי פגום, בין אם מדובר בתפריט, במצע מפלגתי או במאמר בעיתון (כולל הטקסט הזה); כל שיח על עתיד החברה והארץ שמתקיים בהיעדר דוברי ערבית נראה לי חסר; ומנגד, כל מקום שבו חיים פלסטינים לצד יהודים נראה לי מעניין יותר ומגניב יותר.

זכורה לי במיוחד הפעם הראשונה שבה הסתובבתי ברחוב מסדה בשכונת הדר בחיפה – המקום היחיד כמעט בישראל שיש בו סצנת בילוי ערבית־יהודית אמיתית. קבעתי שם פגישה עם מארגנת הקהילה של "יד ביד" בחיפה זמן קצר אחרי הצטרפותי לעמותה. ערבית ועברית נשמעו במקביל מהשולחנות הסמוכים בבית הקפה ואמרתי לעצמי: "זה מרגיש כמו חו"ל, אבל זה בעצם מקומי יותר מכל דבר אחר בישראל".

מאז למדתי להכיר ולאהוב את החברה הפלסטינית בישראל, על הניואנסים הרבים שלה, ביניהם: ההבנה שבדומה לחלוקה העדתית בחברה היהודית, גם בחברה הפלסטינית בישראל בוחנים המון דברים דרך השאלה האם האדם שמולך הוא עירוני, פלאח או בדואי; היכרות מקרוב עם הטרור המבעית שהפשיעה המאורגנת בחברה הערבית מטילה על כל אחת ואחד, והאופן שבו הפחד הזה הפך את הפעולה הכה־מובנת־מאליה של הליכה ברחוב עם הילדים ללוקסוס; ודקויות לשוניות כמו למשל שמכבד יותר לומר "ניסא" מאשר "ניסוואן" כשרוצים לומר "נשים", כי ב"ניסוואן" יש מין מטען שיפוטי שמרמז לקבוצת נשים רכלניות, מעין מקבילה ערבית ל"צצקעס".

בנוסף, יש בחברות עם פלסטינים משהו שאני כבר כמעט לא מוצא בקשרים עם יהודים־ישראלים: הם עשויים להפתיע אותי. יש שלל נושאים שאני לא מסוגל לנחש מה חברתי הקרובה מ"יד ביד" תחשוב עליהם, וזה כה שונה מהחוויה עם יהודים. חבריי הפלסטינים מאפשרים לי, כיהודי, הפוגה מהתחושה שאפשר "לצְפות את השמש", כפי שנושאי המגבעת היטיבו לנסח. כיליד ישראל – מדינה שהבידוד הפוליטי, התרבותי והלשוני שלה במרחב הוא חלק מהדנ"א שלה ושל בנותיה ובניה – זו פריבילגיה ענקית בעיניי. המחשבה על עתיד ישראלי שיעוצב בידי הנהגה שחברים בה גם פלסטינים ממלאת אותי תקווה וגורמת לי להאמין באפשרות של יציאה מתהומות החולי בהם ישראל נמצאת כעת.

ללמוד את אמנות המזרח

החינוך הדו־לשוני בישראל פועל בשמונה מוקדים: שישה מהם בתמיכת עמותת "יד ביד" (בקיבוץ אשבל הגובל בסח'נין, בחיפה, בכפר קרע, בבית ברל, ביפו ובירושלים), ושניים נוספים ביישוב נווה שלום ובבאר שבע. בששת המוסדות שבתמיכת "יד ביד" לומדים בסך הכול 2,100 ילדים ערבים ויהודים, החל מגיל שלוש ועד סוף היסודי (גליל, בית ברל, כפר קרע ויפו), סוף החטיבה (חיפה) או סוף התיכון (ירושלים). כל מוסדות החינוך האלה הם ציבוריים לגמרי, למעט אחד (בית ברל). הרציונל מאחורי זה כפול: רצון להנגיש את החינוך הדו־לשוני לכל משפחה בישראל, ללא קשר למעמדה הסוציו־אקונומי; ותפיסה הגורסת כי ראוי שהמדינה תיקח בעלות על מוסד חינוכי דו־לשוני במקרים שבהם מספיק תושבים ברשות מקומית כלשהי הביעו בכך עניין.

כל המסגרות שמניתי התחילו מגרעין הורים ערבי־יהודי שביקש להעניק לילדיו חינוך דו־לשוני, פנה לעמותה, ניגש ביחד איתה לרשות שבה הוא מתגורר, וגרם לחלום להפוך למציאות. בפועל, כמובן, המצב מורכב מזה. ההקמה של כל מוסד היא מאבק, לעתים קשוח, שמושפע מאוד מזהותו של ראש המועצה המקומית, מאחר שלא קיימים קריטריונים ברורים המגדירים באילו תנאים הרשות המקומית תהיה מחויבת להקים מוסד דו־לשוני. בימי ממשלת השינוי הובלנו, בהנהלת "יד ביד", מהלך של הסדרת מעמדו של החינוך הדו־לשוני בחוק, תוך שיתוף פעולה עם ח"כ גלעד קריב. ההסדרה הזו נקטעה עם נפילת הממשלה ב־2022, אבל קריב נותר מחויב למהלך עד היום.

השותפות במוסדות החינוך נמצאת קודם כול בכיתות. התלמידות והתלמידים מתחנכים במרחב דובר עברית וערבית באופן שוויוני, עם שתי מורות בכיתה, ערבייה ויהודייה, שמלמדות את שתי השפות וגם מבצעות מעין מודלינג הממחיש איך נראית שותפות אפקטיבית בין יהודייה ופלסטינית. כך למשל, הן לא מתרגמות זו את זו, אלא משלימות האחת את דבריה של שותפתה, מה שיוצר עבור הילדים רצף קוהרנטי שמורכב מעברית וערבית יחדיו. הן גם מקפידות להציג חזית לא־היררכית מול הילדים – מחזה יוצא דופן במציאות החיים הישראלית, שבה הצימוד יהודי וערבי מתאפיין כמעט תמיד במעמד גבוה יותר של היהודי.

תלמידי "יד ביד" מציינים את החגים היהודיים, המוסלמיים והנוצריים, ולומדים עליהם; לומדים על תרבות ישראלית ופלסטינית במקביל; ומעמיקים בזהויות של כל ילדי הכיתה. הימים הלאומיים הם מן הסתם נקודות ציון רגישות בלוח השנה, ובבתי הספר הדו־לשוניים שמים במהלכם במודע דגש גדול יותר על שיח משותף מאשר על טקסים וריטואלים.

גישת התיקון החברתי דרך חינוך כרוכה לא פעם בחציבת דרכים שטרם נסללו, כמו במקרה של מגמת האמנות בתיכון הדו־לשוני בירושלים, שביקשה ממשרד החינוך שתלמידיה ייבחנו בבחינת בגרות שלא מתמקדת רק בתולדות האמנות במערב, כמו כל שאר מגמות האמנות בישראל, אלא גם ביצירות חשובות מהמזרח ומהעולם הערבי. הפּרשה הולידה נוסח בחינה מיוחד שנכתב על ידי מורי המגמה בבית הספר והוכר רשמית על ידי משרד החינוך.

ההשפעה על ההורים

את ההשפעה על התלמידים קל לראות דרך מפגשים עם בוגרי בתי הספר: יהודים בעלי חוש צדק מפותח שיודעים ערבית ובוודאי לא נבהלים ממנה, שמכירים תרבות ואורח חיים פלסטיניים, שיש להם מודעות ורגישות ליחסי הכוח ויכולת יוצאת דופן להקשיב למי שמולם, גם אם אינם מסכימים איתו; ופלסטינים עם ביטחון עצמי וללא רגשי נחיתות במרחב הישראלי־יהודי, שמכירים לעומק את הזהות וההווייה היהודיות, שיודעים להכיל עמדות ובחירות חיים שונות לחלוטין משלהם, ושיודעים לחתור לצדק ולשוויון עבורם ועבור כל מי שחי סביבם.

כמה בוגרים סיפרו לי שכאשר הגיעו לאוניברסיטה, מצאו את עצמם משמשים כסוג של מתווכים בין הסטודנטים הערבים ליהודים: בוגרים יהודים הסבירו לסטודנטים ערבים בשפתם סוגיות כמו שמירת מצוות ומילואים, ובוגרים פלסטינים ייצגו את ענייניהם של חבריהם דוברי הערבית ועזרו להפיג מתיחויות בין הקבוצות בימי המלחמה. אם לסכם זאת בפולנית דווקא – בוגרי חינוך דו־לשוני יסבו תועפות נחת לכל הורה שאיננו גזען. היכולת שלהם להכיל אי־הסכמות נדירה בנוף המקומי, והם משמשים כתזכורת חיה עד כמה חינוך הוא קסם, איך מפגש של ילדים עם תפיסות עולם וערכים שונים ומגוונים מעצב אותם כבר מגיל צעיר והופך אותם לאנשים רחבי אופקים ושלמים יותר בבגרותם.

המרכיב בתפיסת העולם של החינוך המשותף שהכי מאתגר את הציבור היהודי הוא הגישה שלפיה שני הצדדים זכאים לחשוב, לדבר, לחלום ולהתבטא בנושאים לאומיים. "סבבה לי שהילדה תלמד עם ערבים, תדע ערבית, תכיר את החגים המוסלמיים והנוצריים ואפילו תקרא להם פלסטינים", אומרים לא פעם הורים יהודים שרק נכנסו לחינוך הדו־לשוני, "אבל קשה לי שבבית הספר ובקהילה מדברים הרבה על ההיסטוריה והלאומיות הפלסטיניות". זכורות לי גם שיחות עם הורים יהודים שחשו חוסר איזון בין הנוכחות של הפלסטיניוּת במרחב לעומת נוכחותה של הישראליוּת היהודית.

הבעיה באמירות מן הסוג הזה היא שהן מתעלמות מהקונטקסט הרחב: במרחב הציבורי – אפילו סביב בית הספר הדו־לשוני והקהילה – יש אלמנטים יהודיים או עבריים רבים שלא נספרים על ידי מי שחשים כך. למשל, מפגשי השיח בין ההורים מתנהלים תמיד בעברית, וזו גם השפה הדומיננטית במשחק בין הילדים בהפסקות. הדבר מאתגר את היהודים, שבהרבה מקרים עוּבדת היותם הצד החזק והפריבילגי שקופה להם. לכן, ההשפעה של החינוך הדו־לשוני על הורי התלמידים גדולה לא פחות מאשר של הילדים. לצד זאת, ההורים היהודים והערבים חווים לא פעם שותפות גורל משום שהם חולקים אתגר דומה – הילדים שלהם מתחנכים במסגרת שונה לחלוטין מזו שבה הם ובני משפחותיהם התחנכו, מה שדורש מהם לבלוע שלל צפרדעים לא מוכּרות.

במשך השנים שמעתי מהורים פלסטינים ויהודים רבים סיפור דומה: הם נפגשים עם המשפחה המורחבת בארוחת חג, הדודים שלהם מבקרים את החלטתם לשלוח את הילדים לבית ספר משותף, והם מוצאים את עצמם הודפים בנחישות את הסקפטיות, אף על פי שלהם עצמם יש לפעמים לבטים לגבי הבחירה הזאת. התחושה ש"העולם שבחוץ" לא לגמרי מבין אותם מייצרת אתוס מאחד עבור הורי הדו־לשוני, מעין גאוות יחידה.

אפקט 7 באוקטובר

ערב שמחת תורה, 2023, היה הסופ"ש הראשון שלנו בביתנו החדש בטורונטו. אחרי עוד יום של פריקות וסידורים, התיישבתי בערב בגינה עם כוס בירה כדי לצפות בשידור חוזר של "אולפן שישי" (כל אחד והסטיות שלו). במהלך הצפייה עוררה את תשומת ליבי שיחה ערנית בשעה לא מצויה בקבוצות הוואטסאפ של החבר'ה, על אזעקות בתל אביב. פתחתי שידור חי של ערוץ 12 ושודר שם סרטון די סתום בלופ: טנדר לבן עם חמושים ותחתיו הכיתוב "שדרות". בשעות העוקבות התמונה הלכה והתחדדה, ומבעד לערפילי המחשבות ניקרו בי שתי שאלות: האם הלכה המדינה? והאם "יד ביד" גמורה?

בימים שאחרי השבת הארורה הציפו הלם וחלחלה את אנשי הארגון – יהודים ופלסטינים כאחד. בשבועות הבאים, לאחר שהללו שככו במעט, ואחרי שישראל יצאה למתקפה הנרחבת בעזה ואף פתחה במבצע קרקעי, החל לעלות חשש ממשי של כולנו לעתידם של מוסדות החינוך שלנו. לעצם קיומם ממש. הסולידריות בין היהודים והפלסטינים שאפיינה את השבוע הראשון התחלפה בהדרגה בפער שנפער בין מרבית מהיהודים, שתמכו במלחמה וראו בה הכרח קיומי, למרבית הפלסטינים, שראו בה ובהרג האזרחים הנרחב בעזה מעשה נקם נפשע שאין לדעת כמה רחוק הוא ילך.

לאור הסנטימנטים הללו, שצפו במפגשי זום בין הורי בתי הספר, הכנו את עצמנו בהנהלה לגל משמעותי של עזיבות. ובכן – לא הערכנו נכונה את כוחה של השגרה. המציאות שהורי הקהילה יצרו עבור הילדות והילדים שלהם התגלתה כעמידה ביותר. כמעט אף משפחה, יהודית או פלסטינית, לא עזבה את מוסדות "יד ביד" בעקבות המלחמה, להוציא משפחות שבחרו לעבור לחו"ל (כשרובן ציינו שעשו זאת למרות חברותן בקהילה דו־לשונית ולא בגללה).

בשנתיים וחצי האחרונות נשאלתי כמה וכמה פעמים על ידי עיתונאים מהארץ ומהעולם, איך זה לא קרה. עניתי להם את התשובה שחשבתי שהיא הנכונה ביותר, אפילו שהיא נשמעה לי מבאסת. אמרתי: אנשים לא עזבו את בתי הספר הדו־לשוניים, כולל מי שכעסו והתאכזבו ואף חטאו בהרהורי כפירה על עצם הרעיון שבבסיסם, כי למי יש פנאי או כוח להעביר את הילד שלו בית ספר באמצע מלחמה, בימים כה טרופים? השגרה, הסברתי בעיקר לעיתונאים הזרים, היא מצרך חיוני עבור ילדים שחיים בצל התנאים הכאוטיים של מלחמה.

היום אני מבין שהתשובה הזאת היא בעצם עדות לכוח האדיר של פרויקט השותפות. העובדה שהחינוך הדו־לשוני הצליח ליצור בתוך ישראל יקום קטן בן 2,100 משפחות שמחזיק אפילו בימים השחורים ביותר שידעו יחסי יהודים־פלסטינים, היא כשלעצמה הישג מדהים. המשפחות הללו התרגלו לחיים המשותפים אלה לצד אלה, והם הפכו לדבר הטבעי להן. הסיבה שהביאה אותם לבחור בשותפות מלכתחילה חשובה פחות.

איך לנרמל פערי עמדות

ב־2019, כאשר המשותפת המליצה על גנץ והשותפות היהודית־ערבית נדונה לראשונה במיינסטרים הישראלי – בשיח הפוליטי והתקשורתי, בשיחות סלון וליד הקוּלר – זיהיתי, כאמור, מבוכה בסצינת השותפות. היא נבעה לא רק מכך שהנושא שאנחנו עוסקים בו יומם וליל הופקע לטובת דיונים שטחיים בפאנלים של דני קושמרו, אלא גם משום שהמוטיבציה לשותפות בשדה הפוליטי היתה אינטרסנטית ולא אידיאולוגית. היא לא היתה "טהורה".

בתור נשים וגברים שמקדישים את חייהם המקצועיים לאמונה ששותפות שוויונית בין פלסטינים ויהודים אינה רק פתרון לבעיה כלשהי, אלא הדרך הטובה ביותר לחיות את חיינו כאן בארץ, הדיבור על הצורך הדוחק בשיתוף פעולה פוליטי בין שתי הקבוצות, המוּנע אך ורק מהאריתמטיקה של המנדטים, נראה לחלקנו מזויף, אפילו טמא. למה דמינו? לטבעונים שמאמינים שפגיעה בבעלי חיים היא חטא ומבקרים אנשים שהחליטו לחדול מאכילת בשר רק משום שהוא התייקר.

מכיוון שהאפשרות לשיתוף פעולה פוליטי יהודי־ערבי נדונה שוב בימים אלה, ויש אפילו מי שרואים בו נוסחה להצלת ישראל מלפיתתם של הביביזם והמשיחיות, אני מבקש לחלוק פה תובנה שנקנתה בזיעה רבה בנוגע לרעיון של שותפות המוּנעת מאינטרס. בניגוד למה שרבים בסביבתי סברו ב־2019, אני משוכנע שאין בה כל פסול. בשנותיי ב"יד ביד" למדתי ששותפות היא, כמו שאמריקאים אומרים, דבר שגדל עליך. כהורה בישראל אתה עשוי "להיקלע" לקהילה יהודית־ערבית רק כי לבת הזוג שלך יש דעות רדיקליות, למשל, או כי החלטתם שלילדה שלכם מתאימה פדגוגיה המבוססת על שתי מורות בכיתה – ולא משום שאתה חולם בלילות על שינוי אופייה של החברה הישראלית.

אבל, כמו ב"סנדק", ברגע שאתה בפנים – אין דרך חזרה. להימצאות בקהילה כזאת יש אפקט משנה־תודעה, גם אם הסיבות שהביאו לכך היו פרוזאיות לחלוטין. אני חושב למשל על קולגה חכמה שלי, יהודייה מהמרכז־שמאל, שהגיעה ל"יד ביד" עם עמדה מעט חשדנית כלפי הפלסטינים, שהיה לה צורך לשמוע אותם מגנים פעולות אלימות שביצעו פלסטינים באשר הם, או שחיפשה סימטריה מוחלטת בין המקום שניתן לזהות הפלסטינית בַּקהילה שבה היא חברה לבין המקום שניתן לזהות היהודית. שנתיים לאחר מכן, אותה אישה נמצאת במקום אחר לחלוטין לגבי שותפות ערבית־יהודית: היא חלק מצוות המוביל מאבקים בעיר מגוריה המעורבת נגד הפשיעה המאורגנת שמאמללת את חיי חבריה ושכניה הפלסטינים; מבינה לעומק את הפער הפריבילגי בינה לבינם; ורואה בשותפות את עמוד השדרה האקטיביסטי שלה. עמדותיה המדיניות, אגב, לא השתנו כהוא זה.

לכן שותפות מתוך אינטרס לא נראית לי מוצר נחות אלא להפך. למעשה, אין הוכחה טובה יותר לטענה שלפיה עתיד הארץ תלוי ביכולתם של פלסטינים ויהודים לחיות יחד בשוויון ובצדק חרף אי־ההסכמות ביניהם – מאשר המתמטיקה של הדמוגרפיה, שדוחפת את היהודים הליברלים והפלסטינים הישראלים לתוך אותה הממשלה, במטרה לחסום את הבליץ המשיחי. וככל שהם יתרגלו אותה יותר, כך היא תיראה טבעית יותר. כי לשותפות יומיומית – בין אם היא מתרחשת בכיתה בבית ספר דו־לשוני, בקהילת המשפחות העוטפת את בית הספר, או בקואליציה – יש תכונה אדירה: היא מצליחה לגרום לאנשים שחשבו שהבדלי הדעות ביניהם בלתי ניתנים לגישור, להתחיל להתייחס אליהן כמרוחקות אמנם זו מזו, אבל כממוקמות על רצף אחד.

איימן עודה ונעמה לזימי החיפאים, לצורך הדיון, חפצים שניהם בשינוי פניה של ישראל לעומת הכיוון האפל, האכזרי, המושחת והמפקיר שאליו לקחה אותה הממשלה הנוכחית. השינוי שעודה מבקש לקדם הוא רדיקלי יותר מזה שבו לזימי מעוניינת, אבל ההבדל ביניהם הוא לא תהום בלתי ניתנת לגישור אלא מקטע על ספקטרום הדעות בחברה הישראלית, כמו המקטע שמפריד בין לזימי לגדי איזנקוט.

חשוב לזכור, בהקשר הזה, שבניגוד לשיח לגבי ישראל בעולם, בעיקר בצפון אמריקה, אף שחקן בפוליטיקה הישראלית לא קורא לחיסולה של מדינת ישראל – גם לא חד"ש של עודה ואפילו לא בל"ד. כמו שאר המפלגות בארץ, שתיהן מבקשות לשנות את פניה של ישראל, כשבמקרה של המפלגות הערביות, השינוי כולל את הסרת אלמנט העליונות היהודית מאופייה של המדינה. מה, איך ובאיזה אופן? אפשר לדבר על זה. עם אלישע ירד, מהדמויות המשפיעות בסצנת החוות בגדה, שמבקש ליצור חיכוך עם תושבים פלסטינים כדי לירות בהם, אי אפשר לדבר.

להרחיב את האוהל התודעתי

חוסר ההסכמה בין היהודים והערבים בקהילות משותפות הוא נדבך בלתי־נפרד ממעשה השותפות עצמו. אני זוכר את ימי המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית, כשלא מעט קולגות יהודים התאכזבו מהעובדה שהעמותה לא הביעה בה תמיכה, למרות שרוב מכריע מקרב יהודֵי "יד ביד" יצא להפגין נגד הממשלה מדי מוצ"ש. הם חשו תסכול שבזמן שחברות הייטק רבות פרסמו הצהרות תמיכה במחאה, הקהילה שלהם נמנעת מלנקוט עמדה. הסברתי אז לעצמי ולאחרים שבתור ארגון יהודי־ערבי אנחנו לא יכולים לדבר רק בשם היהודים; מרבית הפלסטינים בקהילות שלנו לא ראו במחאת קפלן משהו "שלהם" ואף חשו מודרים ממנה לאור התעלמות המוחים מהכיבוש וניסיונות ההשתקה של הקולות שכן התעקשו לדבר עליו – ולכן העמותה לא נרתמה אליה באופן רשמי. זו תובנה לא קלה עבור נמעניה, כי היא מחדדת באוזניהם את העובדה שבניגוד לכל שאר ההיבטים בחייהם בישראל – "יד ביד" לא שייכת ליהודים באופן בלעדי, ושיש מחיר לשותפות.

גם הפלסטינים בשותפות משלמים מחירים, כמובן, והם לרוב גדולים מאלה שהיהודים משלמים. במקרה שלהם, לא מדובר בוויתור על פריבילגיות אלא בהמשך ההתגמשות, שהיא חלק אינהרנטי מעצם היותם מיעוט בחברה הישראלית. הדוגמה הכי בולטת לפשרה כואבת עבור הפלסטינים היא ההימנעות של "יד ביד" מפרסום גינוי רשמי למעשֵי צה"ל בעזה ומקריאה להפסקת המלחמה לאלתר. למרות התסכול והכעס על ההחלטה מצד רבים בעמותה (פלסטינים ויהודים), הארגון נמנע מפרסום כזה מכיוון שלא כל חברי הקהילות עמדו מאחוריו.

המקרים הללו אכזבו חלק מחברי הקהילה, והובילו באופן טבעי לשיח על פערי העמדות בין היהודים והפלסטינים בנוגע ל"שאלות הגדולות": מהו פתרון הראוי לסכסוך? ומה צריך להיות אופייה של מדינת ישראל? ואכן, טבעי שהיהודים יתהו איזו מין ישראל חבריהם הפלסטינים רוצים לראות לאור העובדה שהם לא תומכים במחאה שבעיניהם היא קרב על עתיד המדינה; וטבעי גם שהפלסטינים ישאלו את עצמם עד כמה היהודים רואים בהם שווי ערך לאור התמיכה של חלקם במלחמה שהורגת עשרות אלפי חפים מפשע בעזה, חלקם בני משפחות שלהם ממש. אלא שעם כל הכבוד לאכזבה שהיהודים והפלסטינים בקהילה חשו זה כלפי זה, כוחה של השגרה חזק יותר. בסוף כולם צריכים לקום בבוקר ולהוריד את הילדים בגן ובבית הספר.

בשדה הפוליטי, לעומת זאת, פערי העמדות בין פלסטינים ליהודים ב"שאלות הגדולות" מתפקדים באופן אחר, למעשה הפוך. הם נשלפים מיד ברגע שהאפשרות של חיבור בין הקבוצות עולה על הפרק, כדי לשמש הוכחה למפרע לכך שהוא לא יעבוד (או, במקרה הטוב, לא יאריך ימים). פה, לדעתי, קבור הכלב מבחינת השינוי התפיסתי ששותפות יומיומית עם פלסטינים מחוללת בתודעה היהודית. כיהודים־ישראלים חונכנו להאמין שחילוני שמאלני ודתי ימני יכולים לעשות דברים גדולים יחד – להיות חברי נפש בפלוגה בצבא, במקום העבודה, או בממשלה. "תשאירו את המחלוקות בצד ותתמקדו במוסכם", אמרו לנו תמיד, והוסיפו שנזכור כי "בסוף שניכם חלק מעם ישראל".

אבל כאשר היהודי הימני מוחלף במשוואה הזאת בפלסטיני ישראלי – השמאלן המצוי שוכח את התובנה שאפשר לבנות חברות אמת ושותפות מנצחת גם עם מי שאתה לא מסכים עם כל דעותיו. או־אז השמאלן המצוי בוחר למקד את כל הפוקוס בהבדלים בעמדות הפוליטיות, ורואה בהן נון־סטרטר. למה הדבר דומה? להתמקדות בתכונה האחת השלילית של בן הזוג, כראיה לכך שהקשר לא יעבוד. המבט הזה מעוגן גם בשפה – בביטויים כמו "כל ישראל חברים", הכולל רק יהודים, או "עניי עירך קודמים", שמחשיב כמובן רק את תושבי העיר היהודים, בעוד שעיר מעורבת היא אף פעם לא חלק מהדמיון של הדובר. החיים בקהילה יהודית‏־ערבית עוזרים להרחיב את האוהל התודעתי שהחינוך הישראלי הִבְנָה בראש של יהודים, ולכלול בו גם פלסטינים. שימו יהודייה ופלסטיני באותה קבוצת וואטסאפ, תנו להם לדון בפיקניק כיתתי ותקבלו קונצנזוס מקיר לקיר – בואו נגמור כבר עם החפירה הזאת.

מודל לפתרון לסכסוך

עם זאת, צריך גם לומר את האמת לגבי הרגע הנוכחי, שבו מחנה המרכז־שמאל מתייחס (שוב) לשותפות יהודית־ערבית כאל נתיב מילוט להצלת ישראל מהמשיחיות ומהביביזם, ותו לא: אין בו פתרון אמיתי לאי־ההסכמה בין היהודים והערבים ב"שאלות הגדולות". היהודים מנסים לברוח מהאתגר הזה באמצעות התקווה שמנסור עבאס, בניגוד לשאר הפוליטיקאים הערבים, לא יעסוק כלל בזהות הלאומית הפלסטינית על היבטיה השונים (הוא אכן הצהיר על כוונתו להתמקד בסוגיות אזרחיות, אבל לא מבטיח שלא יעסוק לעד גם בנושאים לאומיים) וכן בעזרת המשאלה שממשלה זמנית עם ערבים תביא לפרישתו של נתניהו, מה שישיב לליכוד לגיטימציה ויאפשר להקים איתה קואליציה. כלומר, פערי העמדות בין היהודים לערבים ממשיכים להיתפס כמכשלה בלתי ניתנת לגישור, כאשר המקסימום שניתן לייחל לו זה דחייה של היום שבו צריך יהיה להישיר אליהם מבט.

אני מבקש לערער על התפיסה הזאת ולטעון בשפה הייטקיסטית שפערי התפיסות בין יהודים לערבים במסגרת אותה הקואליציה אינם באג, אלא פיצ'ר. היכולת של ישראלים־יהודים ופלסטינים באשר הם (בעלי אזרחות ישראלית או לא) לנהל יחסים טובים תלויה ביכולתם לחיות זה לצד זה דווקא בהינתן פערי העמדות ביניהם. "יד ביד" לימדה אותי ליצור עם אנשים ונשים קשרים שבבסיסם סוגיות ששני הצדדים לא מסכימים עליהן, ולראות אותם כאמיתיים וכעמוקים אפילו יותר מקשרים נטולי אתגרים.

התלמידים בבתי הספר הדו־לשוניים לומדים לכונן אינטימיות של ממש סביב חוסר ההסכמה, או כפי שניסחה זאת יפה בוגרת פלסטינית רהוטה של תיכון "יד ביד" בירושלים בסרטון בהשתתפותה שצילמתי לפני כמה שנים: "הוויכוחים הפוליטיים בכיתה זכורים לי כרגעים הכי יפים בכל ימיי בתיכון. למדתי לאהוב שיחות כאלה, זה הדבר הכי חזק שלקחתי מבית הספר".

את הלקח הזה, שנלמד בין כותלי בית הספר, יש להעביר למישור הלאומי. התפקיד של ארגוני השותפות הערבית־יהודית ברגע הנוכחי – כאשר רוב היהודים הליברלים, כולל אותי, רואים בו צומת היסטורי שיקבע אם ישראל תהיה דמוקרטיה ליברלית או דמוקרטיה חלולה, גזענית ומשיחית – הוא להמחיש להם כיצד תיראה ישראל שבהנהגתה שותפים פלסטינים. עם זאת, האופי שלה לא יוכל להסתכם בחזרה ל"מה שהיה פה לפני שהכול נהרס", כפי שחלקים במחנה המרכז־שמאל מנסחים זאת. "הסיפור הישראלי" לפני השתלטות הכהניזם והביביזם על המדינה הדיר לא רק את הפלסטינים אזרחי ישראל אלא גם הציבור המזרחי, את יוצאי אתיופיה וברית המועצות לשעבר וציבורים נוספים. מה שיידרש כאן זה בנייה ותיקון, לא שחזור.

תפקיד השותפות בין היהודים לפלסטינים בקואליציה הבאה לא מסתיים כאן. יש לו מעין תחתית כפולה: לצד כוחה לייצר מרחב ליברלי שיטיב עם היהודים ועם המיעוט הפלסטיני הישראלי גם יחד, היא תוכל להציב מודל ליחסים בין ישראלים לפלסטינים בכלל, שניתן יהיה לשכפל בניסיון לפתור את הסכסוך. בין אם הוא יוסדר על ידי היפרדות לשתי מדינות, מדינה אחת משותפת או קונפדרציה ברוח הפתרונות שארגון "ארץ לכולם" מציע, זה לא יקרה כי שני הצדדים הצליחו להסכים על "השאלות הגדולות", אלא כי הם ילמדו לחיות אחד לצד השני בצורה שמכילה את אי‏־ההסכמות ולא מנסה לפתור אותן כתנאי מקדים לפיוס. תלמידי החינוך הדו־לשוני וההורים שלהם מראים זאת יום־יום, במיקרוקוסמוס של קואליציה יהודית־ערבית אפשרית שהם יצרו. בהתאמה, גם שותפות ערבית־יהודית בהנהגת המדינה תוכל לשמש מיקרוקוסמוס שעל בסיסו ישראלים ופלסטינים תושבי הגדה, עזה, מזרח ירושלים והתפוצות יגיעו להסכמים על פתרון הסכסוך ביניהם. נשמע רחוק? ובכן, פרה פרה. נתחיל בלרשום את הילדים למוסדות דו־לשוניים משותפים ומשם נתקדם.  

על עופר מתן

עיתונאי וקולנוען. בשבע השנים האחרונות הוא היה חלק מהנהלת עמותת "יד ביד" ושימש מנהל התקשורת שלה. בעברו כתב להארץ, ידיעות אחרונות, מעריב וכלי תקשורת נוספים.