הנושא שצריך להכריע את הבחירות

בשנת 2026 כבר קשה, ואף מטעה, להתייחס לפשיעה ולאלימות בחברה הערבית בישראל במונחים של "גל", "התפרצות" או "הסלמה". המושגים האלה מניחים זמניוּת וחריגוּת, ויוצרים רושם שלפיו ניתן להתגבר על התופעה באמצעות פתרונות נקודתיים – מבצע משטרתי, תגבור של כוחות אכיפה, וכיוצא באלה. אבל המציאות של השנים האחרונות מצביעה על תהליך אחר בתכלית: התבססות עמוקה ורב־ממדית של הפשיעה המאורגנת ושל האלימות בחברה הערבית. ובתהליך גומלין אכזרי, המרחב למעשה מתעצב בדמותן.

הנתונים של 2023–2025 שלפיהם נרצחו 738 ערבים וערביות – יותר ממחציתם בני 18 עד 30 – משקפים מציאות מתמשכת, ולא שיא רגעִי או תקופה קשה שאולי תחלוף מעצמה. שאלות שבעבר היו מרכזיות – פיתוח, תעסוקה, מעמד האישה – נדחקות מפני השאלה הקיומית: כיצד לשרוד. ירי, איומים, סחיטה ורצח הם אפשרות ממשית בכל יישוב כמעט, והביטחון האישי חדל להיות מובן מאליו. הפשיעה בחברה הערבית איננה, אפוא, רק משבר פלילי. היא סימפטום לבעיה פוליטית, חברתית וכלכלית מן המעלה הראשונה. כדי להבין כיצד נוצרה ומה משמר אותה, צריך להתבונן לא רק בעבריינים ובקורבנות, אלא במבנים הפוליטיים, הכלכליים והמוסדיים שבתוכם היא צמחה.

רוחות הרפאים של הפשיעה

כל מספר וכל נתון – של פצועים הנושאים בגופם ובנפשם את תוצאות האלימות, של משפחות שאיבדו בן או שנושאות בנטל פציעתו – מוקף במעגלים רחבים של פגיעה. אמו של א', תלמיד מצטיין בן ה־15 מטמרה, תיארה באוזניי כיצד כל חטאו היה שהמתין בתור במספרה כאשר נורה ברגליו. הטיפולים, השיקום והלימודים שהחמיץ, היא אומרת, יצרו פער שספק אם הוא אי־פעם ידביק. הצלקות, הפיזיות כמו הנפשיות, בוודאי יישארו. וזה עוד במקרה של משפחה שהיה לה מה לתת. דמיינו ילדים שהופכים ליתומים ללא שום עורף משפחתי. דמיינו נשים הנותרות אחרי מות בעליהן לשאת לבדן בנטל הכלכלי והרגשי. דמיינו נערים – אפילו ילדים – שבעל כורחם היו עדים למקרה אלימות, ירי, סחיטה. מעבֵר למראות שיישאו איתם כל חייהם, עצם החשיפה לסיטואציה שלא היו אמורים להיחשף אליה מעמידה אותם בסיכון.

חברה שלמה נאלצת לנהל את שגרת חייה מתוך חישוב מתמיד של סכנה: באיזו דרך לנסוע, האם לעבור דרך יישוב מסוים או להאריך מכביש בינעירוני, האם להסכים שהילד ייצא עם חברים לאכול מקדונלד'ס. הראש מיד מתחיל לחשב: האם היה שם ירי, ומתי. שלא לדבר על דילמות יותר גורליות כמו האם לפתוח עסק, האם לומר "לא" להצעה שאסור לסרב לה, על מי אפשר לסמוך ואת השם של מי עדיף לא להזכיר. בדיוק כפי שאני עושה בכל ראיון, הרצאה או מאמר – כולל זה – כדי להפחית את הסיכון כלפיי וכלפי בני משפחתי. רוב האנשים יעדיפו לשתוק ולהיכנע, כי רוח הרפאים של הפשיעה המאורגנת חזקה מכל חישוב.

המרחב הציבורי, שאמור להיות מקום של מפגש, מסחר וחיים אזרחיים שוקקים, עובר שינוי עמוק. לפי הנתונים של  מרכז אילאף, 78 אחוז ממקרי הרצח בחברה הערבית ב־2026 התרחשו במרחב הציבורי. במובן זה, הפשיעה מסכנת את הציבור הערבי כולו (ולא רק אותו). 22 אחוז מהרציחות אף מתבצעות באור יום – כפי שאירע למשל באוקטובר האחרון בכפר יאסיף, כאשר נדאל מסאעדה, שומר בית ספר יסודי, נורה בשעה שהילדים היו בכיתות.

נכון למועד כתיבת הדברים, הרצח הזה לא פוענח ולא הוגש בעקבותיו כתב אישום. לא פלא; עוד על פי נתוני מרכז אילאף, שיעור פענוח מקרי הרצח בחברה הערבית ב־2025 עמד על כ־15 אחוז בהשוואה לכ־65 אחוז בחברה היהודית. אין מדובר רק בכשל מקצועי. זהו בראש ובראשונה מסר פוליטי וחברתי: קודם כל יהודים, ורק אחר כך ערבים, אם בכלל. בד בבד, המסר לעבריינים הוא שאין דין ואין דיין. כך נוצרת תודעה של הפקרה, שמתורגמת להתנהגות – פחות תלונות, פחות עדויות, פחות שיתוף פעולה – שתורמת בתורה להתעצמות של האלימות, וחוזר חלילה. מעגל המזין את עצמו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

המשבר מקבל משמעות קשה במיוחד כאשר המשטרה מגלגלת את האחריות לכישלונה בפענוח התיקים אל החברה הערבית ומנהיגיה, בטענה שאינם משתפים פעולה – אמירה שקשה לדמיין בהקשר של החברה היהודית. המדינה דורשת מהאזרחים הערבים להתלונן ולהעיד, אך אינה בונה את האמון הבסיסי ביותר הנדרש לשם כך. למעשה, אזרחים רבים חוששים לפנות למשטרה בדיוק משום שהמוניטין שלה בהקשר הזה גרועים ביותר: החל מקרוביהם של שני עדי מדינה בפרשת שחיתות גדולה שנרצחו, דרך עד המדינה באזור המשולש שהפיל רשת פשיעה ואחיו נרצח ב־2023, ועד לכל אזרח שמשלם פרוטקשן משום שהוא יודע שהמשטרה לא תסייע לו בעת צרה. אין זו אדישות אלא אסטרטגיית הישרדות. המשטרה פשוט לא ממש קיימת בחברה הערבית. לפי "נשים נגד אלימות", 70 אחוז מהנרצחות בחברה הערבית התלוננו לפני כן במשטרה.

משבר השיטור ברשויות הערביות אינו מסתכם באחוזי הפענוח העלובים. בשנים האחרונות התפוצצה שורה של פרשיות שבמסגרתן הואשמו קצינים ושוטרים בהדלפת מידע או בשיתוף פעולה עם ארגוני פשיעה. בנצרת, שוטרים השליכו רימון על בית של אזרחים מתוך רכב אזרחי, ונאלצו להזדהות כשוטרים רק אחרי שנתפסו על ידי תושבים. המפכ"ל אמר אז בעקבות לחץ ציבורי שהאירוע ייחקר, אבל עד היום לא התפרסם שום דין וחשבון בעניינו. שוטר מיחידת העלית של המשטרה, להב 433, חשוד שמכר מידע מודיעיני מסווג לבכיר בארגון פשיעה ממרכז הארץ. מפקד להב 433 חשוד ששיתף את ראש עיריית נצרת לשעבר במידע מתוך חדר החקירה במטרה לשבש אותה. אלה האנשים שאנחנו אמורים להפקיד בידיהם את חיינו.

לידתה של כלכלת הצל

העלייה בהיקפי הפשיעה אינה תולדה של שלוש השנים האחרונות, גם אם במהלכן הגיעה לממדים קיצוניים, ואינה תוצאה של מעשי הממשלה הנוכחית לבדה, אף שזו העמיקה מאוד את המשבר. מדובר בתהליך מצטבר, לאורך עשרות שנים. בבסיסו ניצבת הדרה מבנית, שעיצבה את תנאי החיים של האזרחים הערבים בישראל ואת יחסיהם עם המדינה.

הדרה זו באה לידי ביטוי בראש ובראשונה במרחב. מדיניות הקרקע והתכנון היא אחד הביטויים המרכזיים לאופן שבו המדינה עיצבה את אפשרויות החיים של החברה הערבית: הפקעות קרקע נרחבות, היעדר תכנון מותאם לצרכים דמוגרפיים, מחסור באזורי תעשייה ותעסוקה, ועיכוב ממושך של תוכניות מיתאר. אלה אינן רק סוגיות טכניות; הן מעצבות את האופק של חברה ושל היחידים – האם ניתן לבנות בית כחוק, לפתוח עסק, לדמיין עתיד כאזרח עם הזדמנויות שוות. במצב שבו משפחות נאלצות לבנות ללא היתר משום שאין להן חלופה אמיתית; כשיישובים גדלים דמוגרפית אך אינם מתרחבים תכנונית; כשהרשויות המקומיות הולכות ונחלשות תקציבית ומבנית – היכולת למלא אחר החוק מצטמצמת, והחיים נדחקים אל התחום האפור. שם, צומחים כידוע מנגנונים כוחניים א־פורמליים: שוק אפור ושחור, הלוואות, שוחד, פרוטקשן ועוד.

שורשי "כלכלת הצל" הזאת אינם נעוצים ב"תרבות" או בנטייה פנימית לאלימות, כפי שמרמז לעתים שיח ציבורי גזעני בנושא. בפגישותיי עם ציבור יהודי, גם ליברלי, אני שומעת אמירות מן הסוג הזה בעצמי: "הערבים אוהבים לעבוד בשחור", "הם לא משלמים מס כי הוא מתעבים את המדינה", "הם מתנהגים כאילו הם מעל לחוק". אלה הבלים. הכלכלה האלטרנטיבית התפתחה בשל תנאים מוסדיים וכלכליים.

בקצרה, במשך עשורים, עסקים קטנים ובינוניים ביישובים ערביים התמודדו עם חסמים בגישה לאשראי מוסדי בהם בעיות ברישום קרקעות, היעדר היתרי בנייה, מחסור בבטוחות, ואפילו היעדרות – פיזית – של בנקים מיישובים ערביים. הם לא פותחים שם סניפים. וכאשר בעל עסק אינו יכול לקבל הלוואה מהבנק, הוא נדחף לחפש אלטרנטיבות. תחילה, מנגנוני המימון הלא־פורמליים נשענים על קשרים משפחתיים וקהילתיים. אך כשהביקוש לאשראי גדל והגישה למערכת הפורמלית נותרת חסומה, מנגנונים אחרים נכנסים לתמונה – בראשם הלוואות בריבית גבוהה תוך גבייה אלימה. נוצרת כך מערכת אשראי מקבילה, שבה את החוזים המשפטיים ואת מנגנון האכיפה האזרחי מחליפה אלימות. את מקום ההוצאה לפועל תופסים איום, ירי, פגיעה ברכוש, גזלת קניין ולעתים רצח.

ברגע שאדם מתפתה – או ליתר דיוק נאלץ – לקחת הלוואה מהשוק השחור, הוא נכנס במהירות לסחרור. הריבית גבוהה מאוד, לעתים 20 אחוז ויותר, ואם יש עיכוב הכי קטן בתשלום, היא תופחת ללא פרופורציה. מכאן קצרה הדרך להטלת אימה על החייב. חוב שהתחיל ב־30 אלף שקל עלול להסתיים באובדן הבית ששווה מילונים. ולא פעם, מי שנאלץ לוותר על ביתו, עובר לשכירות ומשלם אותה למלווה החוב.

תרבות של חשדנות

ארגוני פשיעה מספקים אפוא אשראי, גובים חובות, "פותרים" סכסוכים, מתערבים במכרזים, משפיעים על עסקים, ולפעמים אפילו על חלוקת ירושות ועל נישואין. גם על זהות ראשי מועצות. הלגיטימציה שהארגונים הללו מקבלים כתוצאה מכך אינה נובעת מאמון או מהסכמה, אלא מהיעדר חלופות. כאשר המדינה אינה נוכחת כמקור הגנה, כשהרשות המקומית מוחלשת ומאוימת, כשהבנק אינו נגיש וכשמנגנוני הצדק איטיים – כוח אלים יכול להציג את עצמו כמועיל. הוא "מסדיר" סכסוך, "מלווה" כסף, "מגן" על עסק בתנאים שהוא עצמו ניסח. נוצרת תלות מעוותת, שבה מי שמציב את האיום גם מציע את ההגנה מפניו.

המחיר החברתי עצום. הפשיעה אינה נשארת בין הצדדים הישירים – היא חודרת אל התא המשפחתי ובחלק מהמקרים גם אל המשפחה המורחבת. כך לדוגמה, בפשיעה הקשורה לחובות, נשים משלמות מחיר על חובות של בני זוג, אחים או בנים, לעתים גם במכירת גופן ממש, לעתים אף באונס כדי להכאיב לנושה עוד יותר. נתונים על התופעה אין, מטבע הדברים. במקרים אחרים, משפחות נאלצות להפסיק לעבוד, לשנות מקום מגורים, להסתיר ילדים ואף לנדות בני משפחה שהסתבכו.

בן זוגהּ של ר', אמא לשלושה, משכילה, נרצח במפתיע על ידי אחד מארגוני הפשיעה, כנראה על רקע סחיטה באיומים נגד אחיו. הדבר הראשון שעשתה ר' מיד עם סיום השבעה היה "לשלוח" את שני בניה הבוגרים לכמה חודשים לחו"ל, עד שתבין את פשר העניין ואם גם הם עתידים להוות מטרה. במקרים אחרים, משפחות יזמו פרסומים בעיתונות או בעמודי פייסבוק ובהם הכריזו על נידוי בן משפחה שהסתבך בחוב או בפרוטקשן, על מנת שלא להפוך למטרות בעצמם.

מה נאמר? ילדים גדלים בתחושת איום מתמשכת. כאשר, למרבה הזוועה, הם מאבדים הורה, לקושי ה"רגיל" שמביאה היתמות, נוסף האתגר שמזמנות הנסיבות החברתיות הקשות בחברה הערבית. אין טיפול הוליסטי מתמשך ליתומים כפי שנדרש, ואין כמעט מענים סוציאליים למשפחות (גם נתונים על שיעור מיצוי הזכויות הירוד בחברה הערבית אין). היתומים גם נאלצים במקרים רבים לשאת סטיגמה כתוצאה מהרצח, ללא קשר לשאלה אם הנרצח היה מעורב בפלילים או לא – מרגע שנרצח, הוא מעורב בהם. לא פעם הרצח מעורר בהם תחושות זעם ונקמה ומשם הדרך שלהם־עצמם למעגלי הפשיעה קצרה, תופעה שמחריפה מאוד על רקע היעדר הליווי ושאר המענים מזה, ונגישות הנשק החם מזה. קיצורו של דבר, בהיעדרו הגמור כמעט של מערך סוציאלי שאמור לספק תמיכה לנפגעי הרציחות בחברה הערבית, הפגיעה עמוקה ומתמשכת, וכמעט שלא מאפשרת שיקום.

אחת ההשלכות העמוקות של המציאות האלימה המתמשכת היא שחיקת האמון – לא רק בין החברה הערבית למדינה אלא גם בתוך החברה עצמה. כשהפשיעה נוכחת לאורך זמן ובאין מפריע, מתפתחת תרבות של חשדנות. לא בכדי שמותיהם של "מנהיגי" ארגוני הפשיעה נאמרים בלחש, פשוטו כמשמעו. כל מילה עלולה לסכן, כל עמדה ציבורית עלולה לגבות מחיר. בקיץ 23', לדוגמה, החליט קצין הכנסת להעלות את רמת האבטחה של ח"כ איימן עודה בשל מאבקו בפשיעה בחברה הערבית.

כתוצאה ממקרים מן הסוג הזה, דמויות פוליטיות, קהילתיות ודתיות רבות חוששות להיאבק או להתנגד מחשש שייפגעו בעצמן. חמור מכך, במקרים מסוימים הפכו "ועדות הסולחה" לזירה שבה עבריינים משתלבים ואף מובילים את התהליך, ובכך זוכים ללגיטימציה ציבורית ולמעין "הלבּנה". בהיבט זה, גם לחברה הערבית יש אחריות; לא לתופעת הפשיעה המאורגנת עצמה אלא ללגיטימציה שניתנת לעתים לאותם גורמים, הן דרך הוועדות הללו והן דרך אירועים חברתיים אחרים, וכן לבלבול ההולך וגובר בין מוסד הסולחה המסורתי לבין עולם הגישור המודרני והמקצועי. מדובר בשני כלים שונים במהותם ועל החברה הערבית אחריות לבלום מגמה זו.

בטלות הטיעון התרבותי

חשוב לומר בקול צלול: אין מדובר בכשל בלתי נמנע. המדינה הוכיחה בעבר כי כאשר קיים רצון פוליטי, היא יודעת להתמודד עם ארגוני פשיעה. בשנות ה־90 ובתחילת שנות ה־2000 פעלו בחברה היהודית ארגוני פשיעה רבי־עוצמה, חדרו למרחבים עסקיים לגיטימיים ואיימו על הביטחון האישי. המדינה החליטה להפשיל שרוולים. היא בנתה ב־2006 תוכנית ממשלתית (החלטה 4618) שהגדירה את המאבק בפשע המאורגן כיעד ארוך־טווח והקימה צוות־על רב־זרועי לטפל בו. לתוכנית קדמה תשתית חקיקתית מתאימה (חוק המאבק בארגוני פשיעה, 2003), וכתוצאה ממנה הוקמה ב־2008 יחידת להב 433. המדינה פעלה אפוא באופן הוליסטי, וקצרה תוצאות – ארגוני הפשיעה מוגרו כמעט לחלוטין. הוכח שכאשר המדינה רוצה, היא יודעת להתייחס לפשיעה מאורגנת כאל איום מערכתי ולא רק כאל רצף שרירותי של אירועים פליליים. הפער אינו ביכולת, הוא בסדרי עדיפויות; מי בעיני המדינה ראוי להגנה ומי לא.

לתעדוף הנמוך של אזרחים ערבים מבחינת רשויות המדינה, יש היסטוריה ארוכה. הוא קשור לאופן העמוק שבו המדינה תפסה אותם לאורך השנים – לא כציבור אזרחי שווה זכויות, אלא בראש ובראשונה כבעיה ביטחונית שיש לנהל. הממשל הצבאי הסתיים רשמית ב־1966, אך ההיגיון שעמד בבסיסו – ראיית האזרחים הערבים דרך פריזמה ביטחונית – לא נעלם, רק שינה צורה. המדינה עודנה מתייחסת לאזרח הערבי בחזקת "חשודים עד שיוכח אחרת", מחמירה איתם מאוד בסוגיות של חופש ביטוי (ומאז 7 באוקטובר ביתר שאת), ומפגינה יד קלה על ההדק בכל הנוגע להריסת מבנים בלתי חוקיים – טיפול השונה קטגורית מזה שמקבל הציבור היהודי.

תחת ההיגיון הזה, קל יותר להבין כיצד הפשיעה בחברה הערבית מוצגת שוב ושוב לא ככישלון מדינתי, אלא כבעיה פנימית של החברה הערבית. אלא שהטענה התרבותית לפיה "הערבים לא יודעים אחרות" אינה עומדת במבחן המציאות: לוּ היה בה מן האמת, המציאות הזו היתה קיימת מאז ומתמיד וגם היינו מצפים לדפוסים דומים במדינות אחרות. בפועל, שיעורי הרצח בחברה הערבית בישראל גבוהים לאין שיעור מאשר בגדה המערבית או בירדן – גם בהן חיים פלסטינים – שם נרשם פחות ממקרה אחד ל־100,000 תושבים בשנה, לעומת כ־13 ל־100,000 בחברה הערבית בישראל.

לא בכדי הטיעון התרבותי משגשג: גורמים מדינתיים ושלטוניים מפמפמים אותו השכם והערב. בראיונות  לתקשורת מככבים לא פעם מונחים כמו "סכסוכים חמולתיים" ו"סכסוכי דמים ברחוב הערבי" שאינם נייטרלים כלל וכלל. זהו מסגור שמרחיק במכוון את הפשיעה מהקשרהּ המדינתי ומעביר את האחריות לציבור הערבי. גם מושג ה"משילות" הפך, תחת הממשלה הנוכחית, למרכזי ביחס לחברה הערבית, וגם השימוש בו רחוק מלהיות נייטרלי. כשהמדינה מדברת על "אובדן משילות" ביישובים ערביים, היא אינה מתייחסת לכישלונה להבטיח ביטחון ושוויון לאזרחים, אלא לאובדן יכולתה לפעול בחופשיות במרחב. ההבחנה הזו קריטית: היא מסיטה את הדיון מזכותו של האזרח לביטחון אל זכותו של השלטון להפעיל כוח. במעבר הזה, האזרח הערבי חדל להיות סובייקט הזכאי להגנה והופך לאובייקט של ניהול. אם כן, המדינה נוכחת מאוד כשמדובר בפיקוח, בהריסה, במעקב או בהפעלת כוח כלפי חופש ביטוי ואקטיביזם – אך נעדרת או מעלימה עין כשמדובר בהגנה על החיים, בפענוח רצח, במניעת סחיטה ובהבטחת הביטחון האישי.

על מה באמת הבחירות

הדיון בפשיעה בחברה הערבית ובפתרונותיה מחייב שינוי פרדיגמה. אכיפה בהחלט נחוצה, אך אינה מספיקה. אם היא לא מלווה בבניית אמון, בהגנה על מתלוננים, בפירוק תשתיות כלכליות, בטיפול בהלבנת הון, בהנגשת אשראי, בחיזוק רשויות מקומיות ובהשקעה בחינוך, בתכנון, ברווחה ובפיתוח כלכלי – קרי, במיקומם ובמעמדם של האזרחים הערבים – האכיפה תידון לכישלון. היא אף מסוכנת, משום שהיא מאפשרת למדינה להציג מראית עין של טיפול בבעיה מבלי לשנות את התנאים שמייצרים אותה.

עם זאת, אין ספק כי במציאות הנוכחית לא תתאפשר פעולה מקיפה. תחת ממשלת הימין הקיצוני בהובלתם של סמוטריץ' ובן גביר מדיניות ההפקרה הפכה מכוונת – היא משמשת כעוד כלי שליטה. תפיסה זו נטועה בהיגיון האידיאולוגי־משיחי של הימין הקיצוני, הרואה במרחב הפלסטיני, על זירותיו השונות, מרחב שיש "לנטרל". בעזה – על ידי הרס והפעלת כוח צבאי בהיקפים חסרי תקדים. בגדה המערבית – על ידי התרחבות הטרור היהודי, גירוש אזרחים מאדמתם והעמקת השליטה בקרקע. ובתוך מדינת ישראל מול האזרחים הערבים, המדיניות מקבלת ביטוי שונה אך משלים: היא מאפשרת לארגוני הפשיעה להתרחב ולפרק את החברה הערבית מבפנים.

עיון בתוכניות העבודה של המשרד לביטחון לאומי מאשש את הטענה הזאת. הפשיעה בחברה הערבית אינה ניצבת בראש סדר העדיפויות בפועל. תוכניות שאושרו בתקופת ממשלת השינוי – תוכנית החומש למאבק באלימות (החלטה 549) ותוכנית 550 – לא יושמו במלואן, רוקנו מתוכן או הוקפאו חלקית, וחלק מהדרגים המקצועיים שהובילו אותם נרדפו על ידי השרה הממונה (ראו למשל את המקרה של חסאן טואפרה). במקביל, מקודמים מהלכים המפקיעים מהמשטרה את האחריות על הביטחון האישי – חלוקת נשקים לאזרחים יהודים, הרחבת סמכויות לפקחים עירוניים, הקמת המשמר הלאומי.

לצד זאת, מיטשטש הגבול בין המאבק בפשיעה למאבק בטרור: הצעות חוק המונחות על שולחן הכנסת מבקשות להחיל כלים מעולם הטרור על תופעות פליליות. גישה זו תואמת את הצהרות הימין שלפיהן החברה הערבית היא "חזית פנימית" ולכן חשודה מתמדת. האם מדינת חוק, שלפחות במוצהר נוהג בה עקרון השוויון, אמורה לתפוס כך את אזרחיה?

ואולי האינדיקציה המדאיגה ביותר לעומק המשבר היא העובדה שרבים בחברה הערבית עצמה מתחילים להשלים עם ההיגיון הזה. אחרי שנים של פחד, הפקרה ותחושת חוסר אונים, יש מי שמוכנים לקבל כמעט כל צעד שמוצג כפתרון – גם אם הוא כרוך במתן סמכויות דרקוניות לגופי האכיפה ופגיעה מרחיקת לכת בזכויות יסוד. נוצר כך מעגל מסוכן: ממשלה שמצד אחד קיצצה תקציבים, החלישה תוכניות מאבק בפשיעה, הסיתה נגד החברה הערבית והותירה אותה להתמודד לבדה עם האלימות; ומצד שני היא משתמשת באותה מציאות מדממת כדי לשכנע שאין מנוס מצעדי חירום חריגים.

בתוך כך, קולות ביקורתיים מתוך החברה הערבית מוצגים כמי שמעכבים פתרונות, "לא מבינים את גודל השעה" או מייצרים מחלוקת מיותרת. אני כופרת בכך. לא משום שהרחבת כלים וסמכויות אכיפה אינה לגיטימית – המציאות מחייבת פעולות נחרצות. אך דווקא בשל כך, חיוני לקיים דיון ציבורי מפוכח על טיב הפתרונות.

וכן, זהו דיון פוליטי. סוגיית הפשיעה והאלימות, שאיננה אלא שאלת היחס לחברה הערבית, נוגעת בליבה הדמוקרטית של מדינת ישראל, לא פחות מעילת הסבירות או שיטת הסיניוריטי. כאשר מאות אלפי אזרחים יהודים יצאו לרחובות במחאה על עתיד הדמוקרטיה, נשמעה שוב ושוב השאלה כלפי האזרחים הערבים: "איפה אתם?". אך השאלה הזו מתעלמת מכל מה שחשוב לנו. עבור רבים בחברה הערבית, המאבק האמיתי על הדמוקרטיה הוא מאבק על דמוקרטיה לכולם, ולחלופין על ביטחון אישי לכולם.

כאן מתחדדת השאלה ההפוכה: איפה אתם היהודים הליברלים כשמדובר על ביטחונם ועל מעמדם של האזרחים הערבים? כיצד אפשר לדרוש שותפוּת אזרחית מלאה כאשר אותה שותפות בדיוק נשללת ברגעי מפתח, כמו הרגע הנוכחי – ערב הקמתה, אולי, של קואליציית מרכז־שמאל. כל מנהיגי המחנה הדמוקרטי, למעט יאיר גולן, מציבים גבול ברור להשתתפות ערבית בשלטון. לחלופין, הם גם לא מתעקשים שהפשיעה והאלימות היא אחת הסוגיות הקריטיות היום במדינת ישראל ושהבחירות הקרובות הן במידה רבה עליה. הבחירות אינן רק מאבק על זהות הממשלה הבאה, אלא גם על גבולות האזרחות בישראל – מי נחשב שותף לגיטימי ומי לא. הן יכריעו איזו מדינה ישראל מבקשת להיות: כזו שמגינה על כל אזרחיה, או כזו שממשיכה להפקיר ציבור שלם ואז תוהה מדוע הדמוקרטיה שלה הולכת ומתפוררת.

על עו"ד ראויה חנדקלו

עורכת דין ויזמת חברתית, מייסדת ומנכ"לית אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית, ופועלת לקידום שוויון הזדמנויות וביטחון אישי. קודם לכן הקימה וניהלה את מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית מטעם הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות.