הציבור הערבי מתחנן לאיחוד. האם מנהיגיו יקשיבו?

בחודשים הקרובים יעמדו המפלגות הערביות בצומת הכרעה קריטי, שבו יצטרכו להחליט מה משמעות המאבק שלהן עבור האזרחים הערבים ומה החזון שלהן ביחס לישראל ולעתיד המשותף של כלל אזרחיה. מבחינה פוליטית, ההכרעה תתבטא בשני היבטים. הראשון מתייחס להרכב הייצוג הפוליטי של הציבור הערבי: האם המפלגות יחדשו את הפרויקט המצליח של הרשימה המשותפת או שיישארו מפוצלות לשלושה ראשים? השני, מתייחס לאסטרטגיית ההשפעה של המפלגות הערביות – ביחד או לחוד. הוא יימדד בשאלות: האם הן יבקשו להשתתף בממשלה? האם ימליצו לנשיא על מועמד לראשות הממשלה, אך יבחרו להיות מחוצה לה? האם יסתפקו בתפקיד הגוש החוסם המבטיח את קיומה של הממשלה מבחוץ? או שבכוונתן להתנגד לממשלה, תהא אשר תהא?

ארבע המפלגות הערביות – חד״ש ותע"ל שרצות יחדיו, רע״ם, ובל״ד – מתקרבות לצומת הזה, שאם יעברו אותו בהצלחה, יוכלו להוביל לשינוי ממשי. ב־11 באוגוסט, לראשונה זה שנים, התכנסו ראשיהן סביב שולחן אחד. הפגישה שהתקיימה בנצרת ואלו שבאו בעקבותיה, עדיין לא הובילו להכרזה על איחוד מחדש של הרשימה המשותפת. הן היו בגדר ניסיון זהיר לבחון האם ניתן להחיות את הפרויקט שהחל ב־2015 והתפרק ב־2021. 

עבור הציבור הערבי, שראה את נציגיו מתפצלים פעם אחר פעם, המפגש סימן רגע של תקווה אך גם של חשש מהבאות, שמא הפילוגים הישנים יחזרו וימנעו שינוי של ממש. במשבר העמוק שבו מצויה החברה הערבית בישראל כיום – כאשר הממשלה עוצרת תקציבים שכבר אושרו, הזכויות הפוליטיות והאזרחיות נשחקות במהירות והיומיום טובע במגפה של פשיעה, רציחות ודם – האיחוד בין המפלגות אינו צריך לעסוק בפוליטיקה קטנה של חלוקת מושבים וקביעת רוטציות בכנסת, ואפילו לא בוויכוח האידיאולוגי בין המפלגות. הפעם, ההנהגה הערבית תידרש להתמודד עם השאיפות העכשוויות של הציבור הערבי בישראל ובעיקר עם התסכול הרב שבו הוא מצוי – תסכול שמועצם מאוד בשל העומס הנפשי והחרדה שמביאה עמה המלחמה המתמשכת.

חלק מאותו תסכול נובע מהפער הגדול בין הציבור לבין המפלגות הערביות, שפעם אחר פעם אינן מצליחות לרשום הישגים שיביאו לשינוי במצבו. בסקר עומק מתחילת השנה שערכנו – מספר חוקרים באוניברסיטה הפתוחה – על מדגם רחב של כ־1,200 נשאלים בציבור הערבי, 62 אחוזים השיבו שאינם מרגישים שהמפלגות הערביות מייצגות את צרכיהם. פחות מתשעה אחוזים הביעו שביעות רצון מהמפלגות. 56 אחוז מהנשאלים תמכו בכניסת המפלגות הערביות לקואליציית מרכז־שמאל. זהו ביטוי לפער עמוק ומתמשך בין הציבור לבין המפלגות, בין הרצון והצרכים של הערבים בישראל לבין הביטוי פוליטי שלהם בפועל ברמה הארצית. 

במילים אחרות, בבואן להתאחד, אסור למפלגות להסתכל רק פנימה – על המתחים הפנים־מפלגתיים והשיקולים הארגוניים – וגם לא להתעקש אך ורק על האידיאולוגיות והמצעים הייחודיים שלהן. עליהן להפנות את המבט החוצה, אל הציבור הערבי הרחב, אל הצרכים הממשיים ואל השאיפה המשותפת לשינוי ולהשפעה.

ההיסטוריה הפוליטית של הערבים בישראל חושפת דפוס ברור: הציבור הערבי נחוש להשפיע על כיוון המדינה שבה הוא חי, באמצעות ההצבעה בבחירות. הדבר היה נכון כבר במערכת הבחירות הראשונה לאסיפה המכוננת ב־1949, כאשר הלם הנכבה עוד היה טרי וכואב, הממשל הצבאי הגביל את התנועה וההנהגה הפלסטינית הגולה קראה להחרים את הבחירות; ובכל זאת, 80 אחוזים מבעלי זכות הבחירה הערבים מימשו אותה. הם בחרו להשמיע קול ברור ורציונלי של הישרדות: אנחנו כאן וברצוננו להשפיע. לאחר מכן, גם כאשר האזרחים הערבים היו נתונים לשליטה ולפיקוח – תחילה של הממשל הצבאי ואחרי כן של שירותי הביטחון השונים – וגם כאשר חוו אובדן בטבח כפר קאסם, באירועי אוקטובר 2000 וכחלק מהעם הפלסטיני הרחב, הם התייצבו פעם אחר פעם בקלפי וביטאו רצון להשתתף בדמוקרטיה הישראלית ולהשפיע על חלוקת המשאבים במדינה, שבה הם רואים את עצמם כחלק משפיע ואינטגרלי.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

אולם, ההנהגות הערבית והיהודית כאחת כשלו בהבנת הפוטנציאל הטמון במסר של הציבור הערבי על אודות רצונו הברור בהשתתתפות פוליטית, ולא הצליחו לתרגמו לכוח פוליטי וביצועי יציב, משפיע ובר־קיימא. הציבור הערבי מאוכזב מכך, וחש על בשרו את משמעות הכישלון. 

הניסוי הצליח, או: איחוד מביא מנדטים

כאשר ראשי המפלגות נפגשים כעת, הם יודעים היטב שהאזרחים הערבים מעוניינים באיחוד הרשימות – והדבר הוכח בעת האחרונה שוב ושוב. 

מאז הופיעה הרשימה המשותפת לראשונה ב־2015, התקיימו שש מערכות בחירות – בשלוש מהן המפלגות הערביות רצו ברשימה משותפת, ובשלוש כשהן מפוצלות. תוצאות הניסוי חד־משמעיות: בשלוש הפעמים שבהן התמודדה הרשימה המשותפת – בבחירות 2015, בספטמבר 2019 וב־2020 – שיעור ההצבעה בחברה הערבית זינק ל־63, 59 ו־65 אחוז בהתאמה, וכך גם ההישג האלקטורלי, 13, 13 ו־15 מנדטים בהתאמה. הנתון האחרון הוא ייצוג השיא של מפלגות ערביות בכנסת מאז קום המדינה. מנגד, כאשר המפלגות רצו באופן מפוצל – בבחירות אפריל 2019, 2021 ו־2022 – שיעור ההצבעה צנח דרמטית: 49, 44 ו־53 אחוז בהתאמה, וגם ההישג האלקטורלי היה ירוד – עשרה מנדטים בלבד בכל אחת ממערכות הבחירות האלה. 

העלייה המסוימת בשיעור ההצבעה בבחירות 2022 לא הובילה לשינוי בייצוג בכנסת, שכן חלק גדול מהקולות הנוספים זרם לבל"ד שלא עברה את אחוז החסימה – עוד עדות לחוסר ההיגיון שבריצה המפוצלת. לו המפלגות הערביות היו מתאחדות בבחירות 2022, ושיעור ההצבעה היה דומה למקרים הקודמים שבהן התאחדו, הן היו עשויות להגיע יחדיו ל־14–15 מנדטים ואולי אף יותר מכך – תוצאה שהיתה מקשה על נתניהו להרכיב את ממשלת הימין הקיצונית שלו ופותחת אפשרות לתרחישים חלופיים כמו ממשלת אחדות, קואליציית ימין צרה יותר ויציבה פחות, או מבנה פוליטי שונה לגמרי.

הרשימה המשותפת מצליחה משום שהאיחוד מסייע למפלגות להתקרב לציפיות של בוחריהן: הן מוכיחות בעצם החלטתן להתאחד שהן מציבות את השאיפה הציבורית להשפיע בראש סדר העדיפויות שלהן. הריצה המשותפת גם מונעת בזבוז קולות, ולא פחות חשוב מכך, היא מונעת בזבוז כסף, זמן ומאמץ על תחרות פנים־ערבית, שנועדה להעביר כמה אלפי קולות בין מפלגות הנאבקות על חייהן מול אחוז החסימה. במקום זאת, כל הכוח והקשב האלקטורליים של הציבור הערבי מופנים ליעדים החשובים באמת: השגת השפעה מקסימלית בזירה הישראלית, ייצוג זהותם הקולקטיבית של הערבים וחתירה למעמד של שחקנים פוליטיים שווי־ערך. זה מה שהציבור הערבי רוצה ומחפש. 

אולם הסיבה לאיחוד אינה רק צבירת כוח. לרשימה המשותפת יש גם משמעות רעיונית. אזרחים ערבים רבים אינם מזהים את עצמם באופן מובהק עם אחד מהזרמים שהמפלגות השונות מייצגות. הם אינם קומוניסטים, אינם דתיים, ואפילו אינם לאומיים בַמובנים שהמפלגות תע"ל ובל"ד מייצגות. אחרים מזדהים עם עקרונות שונים הלקוחים ממספר זרמים במקביל – למשל עם ערכים סוציאליסטיים, עם יסודות דתיים ועם תפיסה של מדינת כל אזרחיה – אך לא בהכרח עם מכלול המצע של מפלגה מסוימת. 

עם זאת, רובם ככולם תומכים בעיקרון הגורס שהציבור הערבי צריך קול פוליטי חזק, ובעיקר, יכולת השפעה כדי לפתור את המצוקות שלו. מבחינת אותם מצביעים, הרשימה המשותפת היא מעין מפלגה חדשה, שלם הגדול יותר מסך חלקיו – לא רק אלקטורלית אלא גם רעיונית. בהינתן רשימה משותפת, הם חשים שיש מפלגה שמייצגת את כלל מרכיבי הזהות שלהם: קול שמעוניין גם בגיבוש הזהות הלאומית של הפלסטינים בישראל, גם בשותפות יהודית־ערבית, גם בשוויון בתוך ישראל וגם, ואולי בעיקר, בגישה פרגמטית ביחס להשתלבות במערכת הישראלית. קול שמגלם נוכחות קולקטיבית גאה ולא מאיימת, המחברת בין היסטוריה לזהות ובין השפעה לשותפות.

בעיני אותם תומכים של הרשימה המשותפת שאינם מזדהים עם המפלגות עצמן – וכפי שניתן להתרשם מהסקר שערכנו, מספרם גבוה מאוד – האיחוד אינו מספיק. 67 אחוזים מהם מעוניינים שברשימה כזאת גם ישתלבו דמויות חדשות, שאינן מזוהות דווקא עם אותן ארבע מפלגות. אכן, המפלגות מחויבות לפעילים ולפוליטיקאים שפעלו דרכן לאורך שנים, אולם הציבור הערבי מחפש רוח חדשה שתתבטא בגורמים בלתי מפלגתיים. שאלת המשך בסקר גם גילתה תמיכה בשילובם של אישים בעלי יכולות מקצועיות מוכחות – ולאו דווקא פוליטיקאים מנוסים. הציבור הערבי מעוניין אפוא בביטוי הפוליטי אחר. 

מצב חירום דורש רשימת חירום

עוד מוקדם לדעת מה יקרה בעקבות שיחות הגישוש הראשונות. המתיחות בין שני המנהיגים הפוליטיים המרכזיים של הציבור הערבי – יו"ר חד"ש הפורש איימן עודה ויו"ר רע"ם מנסור עבאס – עדיין נוכחת ברקע השיחות. המתח הזה מתבטא בעיקר בהאשמות מכיוון רע"ם ולפיהן חד"ש אשמה בנפילת ממשלת השינוי. 

חד"ש, שתבחר בקרוב מנהיג שיחליף את עודה, ותע"ל, בראשות אחמד טיבי, כבר הודיעו שירוצו יחדיו, כפי שהיה בבחירות האחרונות. לאחר הפגישה השנייה של ראשי המפלגות, ב־31 באוגוסט, פרסמה רע"ם הודעה המברכת על האיחוד בין חד"ש לתע"ל וקוראת להן לצרף את בל"ד, כדי למנוע את בזבוז הקולות שהתרחש בבחירות הקודמות. נראה שרע"ם רוצה להשאיר לעצמה פתח לריצה עצמאית, בעיקר בגלל הפער התפיסתי בינה לבין המפלגות האחרות: היא מעוניינת לשוב ולהיות מעורבת בקואליציה; בראיון בחדשות 12, עבאס לא שלל גם השתתפות בקואליציה של הליכוד. 

מבחינת רע"ם, זאת צריכה להיות גם הגישה הפוליטית של הרשימה המשותפת, כלומר לשאוף לשיתוף פעולה עם כלל המפלגות היהודיות ולאו דווקא עם שותף יחיד, ולהשאיר כך פתח לאפשרויות מגוונות – קואליציה עם מפלגות מרכז־שמאל, שיתופי פעולה נקודתיים עם גופים פוליטיים אחרים סביב נושאים אזרחיים־חברתיים, ואפילו הידברות עם הליכוד, במידה שזו האחרונה תבטיח מענה ממשי לצרכים של הציבור הערבי. לכל הפחות, רע"ם מבקשת ששאר המפלגות יתירו לה לפנות לכיוון זה באופן עצמאי לאחר הבחירות – אך היא עצמה מודה שכוונה זאת אינה מקובלת על שותפותיה הפוטנציאליות. 

האפשרות השלישית עדיין עומדת על הפרק: שרע"ם תרוץ בנפרד. אלא שריצה כזאת עלולה להשיב את כל אותן רעות חולות: ירידה בשיעור ההצבעה, מאבק פנים־ערבי בתקופת הבחירות, פרישה של בל"ד לריצה עצמאית, ובשורה התחתונה – ייצוג נמוך בכנסת, השפעה נמוכה על הממשלה והרעת מצבו של הציבור הערבי. 

על רקע חוסר הוודאות, יצא לפני ימים אחדים הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בקריאה להשלים את איחוד הרשימה המשותפת שאותה הגדיר כ"רשימת חירום". ראשי הרשויות הגדירו את האחדות כ"חובה לאומית והיסטורית וכבקשה של רוב הציבור הערבי", והדגישו שאחת המטרות היא "יכולת השפעה פוליטית ממשית". זהו ביטוי רשמי לשאיפה העזה של החברה הערבית באיחוד הרשימות.

להקים קבינט ערבי פנימי

אין ספק שהסוגיה שמקשה ביותר על איחוד בין המפלגות היא ההכרעה באיזו אסטרטגיה לנקוט ביום שאחרי הבחירות. האיחוד עשוי להעניק לרשימה המשותפת כוח מיקוח משמעותי, אך השאלה האמיתית היא מה לעשות בו; מהי מידת ההשתתפות האפשרית בקואליציה, ובעיקר, עם מי. כאן טמון הקושי העמוק. האם מנהיגי המפלגות הערביות יכולים להיות שותפים למנהיגים שהיו אחראים למדיניות הצבאית בעזה ולאובדן העצום שחוו אזרחים חפים מפשע, גם אם זו הוצדקה כניסיון למוטט את שלטון חמאס? עבור רבים בציבור הערבי, שותפות כזו עלולה להיתפס כהדחקה של המתח הלאומי וכוויתור על אחריות מוסרית וזהותית.

מול עמדה זו עומד המודל של מנסור עבאס ורע"ם שהוצג בממשלת השינוי ב־2021–2022. הוא מציע להפנות את המבט אל התחום האזרחי – תקציבים, תשתיות, ביטחון אישי – ובכך לדלל את המחלוקות הלאומיות. מודל זה אִפשר לרע"ם להשתלב בממשלה הקודמת וליהנות מהשפעה מסוימת, אך במחיר של השארת הסוגיות הלאומיות מחוץ לשולחן.

לצד האפשרות של השתלבות מלאה או מוגבלת בקואליציה, קיימת גם חלופת "הגוש החוסם" – מצב שבו הרשימה תומכת מבחוץ בממשלה מסוימת כדי למנוע את עליית הימין הקיצוני לשלטון, כפי שעשתה חד"ש בממשלת רבין השנייה (1992–1995) ואפשרה כך את אישור הסכמי אוסלו. חלופה נוספת היא להסתפק בהמלצה לנשיא על מועמד להקמת ממשלה, כפי שהרשימה המשותפת המליצה על בני גנץ בספטמבר 2019, מבלי להשתתף בעצמה בקואליציה. והאפשרות הקיצונית ביותר היא התנגדות לכל ממשלה באשר היא – עמדה המזוהה בעיקר עם בל"ד.

הציבור הערבי לא מוכן עוד לעמימות: עליו לדעת מבעוד מועד מה יעשו נציגיו ביום שאחרי הבחירות. ההכרעה לא יכולה להישאר בידי ראשי המפלגות עד הרגע האחרון. על כן רצוי שיוקם פורום אסטרטגי קבוע, מעין "קבינט ערבי פנימי", שבו מיוצגים כל מרכיבי הרשימה לצד נשות ואנשי ציבור חיצוניים, משפטנים, כלכלנים, אקדמאים ואחרים. הקבינט יקבע קווים אדומים – להשתתפות ולבדלנות. באמצעות מסגרת אסטרטגית מוסדרת וברורה, הרשימה המשותפת יכולה להפוך מכוח מגיב לכוח יוזם, כזה שמנסח מראש את מקומו במשחק הפוליטי ומחזק את אמון הציבור. כרגע אין דיונים מסודרים ביוזמה ממין זה. 

אפשרות של גשר

לציבור הערבי בישראל יש מטרות משותפות חשובות במשא ומתן הקואליציוני, שעיקרן השתלבות אזרחית שוויונית במדינה לצד מימוש הזהות הלאומית. מטרות אלו מתכנסות לשלושה צירים מרכזיים: חברתי־כלכלי, זהות ואמון, ופוליטי־פנימי.

האתגר הבוער ביותר הוא האלימות והפשיעה, שמערערות את תחושת הביטחון האישי ומונעות כל דיון רציני על חינוך, תעסוקה או שיפור איכות החיים. כדי לשבור את המעגל הזה דרוש טיפול מערכתי שיחבר בין ביטחון אישי להשקעות בתשתיות חיים: חינוך איכותי, דיור נגיש, בריאות ושירותי רווחה. כך תוכל להיפתח הדרך למוביליוּת חברתית אמיתית – מסלול ברור שמלווה את הילד הערבי מהגיל הרך ועד לסיום התיכון, מחזק את המשפחה, ומאפשר לדור הצעיר להתפתח ולהשתלב במעמד הביניים ובכלכלה הישראליים.

במקביל, נדרש שינוי עמוק במערכת היחסים שבין המדינה לאזרחיה הערבים. במשך שנים נבחנה החברה הערבית בראייה ביטחונית, כקהילה שיש "לנהל ולפקח" עליה, במקום כקהילה אזרחית שוות זכויות. יש לדרוש להפוך את התפיסה: לראות בערבים חלק אינטגרלי ומשפיע במדינה. הדגש הוא על הדדיות מלאה – הערבים בישראל מכירים במציאות של רוב יהודי, בביתו הלאומי ובתרבותו, אך מתעקשים על הכרה בזהותם הלאומית־הפלסטינית ובזכויותיהם האזרחיות. ההתנהלות מאז שבעה באוקטובר ממחישה זאת היטב: לצד כאב עמוק על האסון בעזה, רובם המכריע של האזרחים הערבים לא ביקשו לתרגם את רגשותיהם לפגיעה בביטחון. זהו מסר ברור של שותפות ולא של עימות.

במובן זה, לחברה הערבית בישראל יש גם פוטנציאל לשמש גשר כפול: פנימי וחיצוני. פנימי – בכך שהיא מחברת בין הדרישה להשתלבות אזרחית שוויונית לבין השמירה על זהות לאומית ותרבותית; וחיצוני – בכך שהיא יכולה להוות קול מתווך בין ישראל לבין החברה הפלסטינית הרחבה והעולם הערבי. הדבר בלט במיוחד בעצרת האו״ם האחרונה שבה הצביע רוב עצום של 157 מתוך 193 מדינות החברות באו״ם בעד הכרה במדינה פלסטינית. ברגע כזה נעשה בולט עד כמה חסר קול ברור של האזרחים הערבים בישראל, המבטא את זהותם הכפולה – אזרחי־ישראלי ולאומי־פלסטיני – ומציע אופק של שותפות, אחריות והשפעה, הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית.

השינוי הנדרש השלישי הוא בפוליטיקה הערבית עצמה שחייבת לעבור רפורמה פנימית. כדי לפרוץ את דפוסי השבר והפילוג, יש צורך במנגנוני גישור שיאפשרו לנהל מחלוקות מבלי לפרק בכל פעם את הבית המשותף. לא פחות חשוב, יש להקשיב ולשלב קולות חדשים: צעירים וצעירות שמבקשים פוליטיקה נקייה, עצמאית ומקצועית, וכן אנשי ונשות מקצוע מתחומי החינוך, הבריאות והכלכלה שיכולים לתרום מניסיונם. שילוב של הדור הצעיר והאקדמיה, יחד עם דרישה לשקיפות וניקיון כפיים ברשויות המקומיות, עשוי להוביל לפריצת דרך שתשחרר את הפוליטיקה הערבית מהתלות בחמולות ותציב אותה ככוח יציב, מודרני ומשפיע.

היסטוריה של תסכול

החברה הערבית מביטה בניסיונות לאחד את הרשימות, כשהיא למודת אכזבות. הדפוס החוזר של ציבור הנאמן בעקביות לרעיון ההשפעה, אך נתקל בהנהגה שמחמיצה את הפוטנציאל הטמון בו, מלווה את הפוליטיקה הערבית בישראל למן יומה הראשון. בשנות ה־50 וה־60 שיעור ההצבעה בציבור הערבי עלה על הממוצע הארצי – 84 בהשוואה ל־81 אחוזים – אולם ההנהגה הערבית החלשה וההנהגה הישראלית שניהלה את הממשל הצבאי, כיוונו את הכוח הזה אל מפלגות לוויין ששירתו את מפא"י, בתמורה להטבות למקורבים כמו מינויים או חיבור לקו מים. 

יום האדמה ב־1976 היה נקודת מפנה שכן היתה בו קריאה פוליטית: הציבור הערבי אינו עוד נספח אילם, אלא קול אזרחי־לאומי שמבקש השפעה. התודעה החדשה התבטאה בקלפי בבחירות 1977 כאשר חד״ש, שביטאה קול קומוניסטי־לאומי עצמאי ואיחדה כוחות עם הפנתרים החדשים, זכתה בחמישה מושבים לעומת אחד של הרשימה הערבית המאוחדת, השותפה הנאמנה של המערך. לראשונה מאז קום המדינה, הערבים הבהירו שהם מבקשים לפרוץ את תקרת הייצוג המוכתבת מבחוץ, ולבנות לעצמם בית פוליטי.

רגע משמעותי הגיע בממשלת רבין השנייה (1992), כאשר המפלגות הערביות – חד"ש ומד"ע של ח"כ עבד אל־והאב דראושה, שהיה הראשון שקרא לשילוב בין זהות לאומית פלסטינית לשיתוף פעולה עם ממשלת ישראל – לקחו לראשונה חלק בייצוב הקואליציה. הן ניצלו את תפקידן כגוש חוסם כדי לתמוך בממשלה, שהפכה עם חתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993, לממשלת מיעוט (לאחר פרישת ש"ס, בגלל שבג"ץ חייב את פיטוריו של השר רפאל פנחסי). בתמורה, הרחיבה ממשלת רבין את השקעתה בחברה הערבית. 

בבחירות 1996 ו־1999, שהיו גם בחירות ישירות לראשות הממשלה שבהן התמודדו שמעון פרס ואהוד ברק מטעם מפלגת העבודה, הציבור הערבי התייצב בסופו של דבר במספרים גדולים בקלפי, עם שיעורי הצבעה של 70 ו־77 אחוז, והמחיש עד כמה הקול הערבי יכול להיות מכריע. פרס הפסיד לנתניהו על חודם של כמה אלפי קולות – חלקם יכלו להגיע מהחברה הערבית, שפרגמנטים מתוכה החרימו את הבחירות בשל מבצע ענבי זעם בלבנון – ואילו ברק הביס את נתניהו. אם ב־1977 נרשמה ההצבעה כקריאת תיגר על שליטת מפא״י, הרי שב־1996 וב־1999 היא היתה הבעת אמון יוצאת דופן באפשרות לשותפות מדינית והיסטורית. 

אלא ששוב, הכוח האלקטורלי לא תורגם לכוח פוליטי ממשי למען החברה הערבית, והרג 13 אזרחים ערבים בידי המשטרה באירועי אוקטובר 2000 פירק באחת את שאריות האמון שעוד נותרו במערכות המדינה. בתגובה קראו ועדת המעקב העליונה וגורמים מרכזיים בבל״ד, חד״ש ורע״ם להחרים את בחירות 2001 – בחירות שהיו בפעם הראשונה והאחרונה לראשות הממשלה בלבד. שיעור ההצבעה צנח ל־18 אחוז, וברק הובס על ידי אריאל שרון. זו היתה מחאה קולקטיבית ברורה: מעל לכל עסקה פוליטית, עומדים החיים והכבוד. אם יום האדמה סימן התייצבות אזרחית ובחירות 1996 המחישו רצון לשותפות, הרי שב־2001 הובהר כי ללא שותפות שוויונית ומכבדת – אין טעם בהשתתפות.

סכנת החרמת הבחירות חוזרת

הקמת הרשימה המשותפת ב־2015 לא היתה מהלך טכני של איחוד מפלגות. היא היתה הוכחה שאפשר להפוך חולשה לכוח, פיצול לאחדות. היא העניקה לציבור הערבי תחושת נוכחות והשפעה במרכז הזירה הפוליטית – וגאווה על עצם היכולת להיות כוח של ממש. אלא שבמקום לבסס את ההישג הזה כתשתית יציבה, ההנהגות בחרו להיסחף למאבקי אגו ולפוליטיקה זעירה.

לא חסרות תזכורות לכך. פרשת ח"כ באסל גטאס, שהבריח ב־2017 פלאפונים לאסירים ביטחוניים, סימלה בעיני רבים בגידה ברעיון של ייצוג אחראי ומכובד והחזירה את הציבור הערבי לתחושה שהנהגתו שקועה בעסקנות פנימית במקום בהובלה אמיצה. בחירות 2022 המחישו את המחיר ההרסני של התפצלות: כ־137 אלף קולות ירדו לטמיון בהתמודדות עצמאית של בל"ד, והייצוג הפוליטי קרס. אחריהן, כשהמדינה סערה סביב ההפיכה המשטרית, הקול הערבי המאורגן פשוט נעלם, והזדמנות נדירה לשותפות אזרחית רחבה, יהודית־ערבית, בהפגנות ובכלל – הוחמצה כליל. 

ואז הגיע שבעה באוקטובר. החברה הישראלית רעדה מהלם, השיח הציבורי הוצף בהסתה ובקריאות לנקמה – וההנהגה הערבית נאלמה. במקום קול ברור שמאזן בין כאב פלסטיני לשכול ישראלי, בין חרדה אזרחית לדרישה לשוויון והגנה, שררה שתיקה.

זו לא היתה רק החמצה טקטית. אובדן הדרך הפך לצלקת עמוקה ושקטה. הציבור המתין להכוונה, למנהיגים שינסחו תגובה מוסרית ויציבו גבולות של אחריות אזרחית – ולא מצא. הציבור לא מצא מי שינהיג אותו כיצד לבטא את זהותו אפילו בחיי היומיום: כיצד להתנהל בטקסי שמחה, בחתונות המושקעות והמורחבות, בימים של מלחמה, אובדן ושכול. השתיקה הזו הותירה תחושת ריק עמוק, כאילו הקול הציבורי הערבי נעלם גם בממד הפוליטי וגם בממד התרבותי־חברתי.

ההסכם לעצירת המלחמה שהוביל נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, מזכיר שהזירה הבינלאומית ממשיכה לשרטט את עתיד האזור. במציאות הזאת, הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת אינה עוד ויכוח טקטי על רוטציה או חלוקת מושבים, אלא מהלך אסטרטגי שיכול לחבר בין אחריות אזרחית לבין חזון אזורי של שיקום ושותפות. איחוד הרשימות יאפשר להציג עמדה ברורה מול היוזמות הבינלאומיות ומול ההנהגה הישראלית, להתנות שותפות בקואליציה במחויבות לשוויון אזרחי, לביטחון אישי ולייצוג הוגן – ובכך להציע אלטרנטיבה לשיח הישראלי הצר של "הכרעה צבאית".

מול הקולות הגוברים של כאב וייאוש, הקוראים אף לחרם בחירות, רק מהלך מאחד יכול להפוך את הפצע לכוח ואת השוליות להשפעה. רשימה משותפת מחודשת תוכל להחזיר את תחושת הנוכחות והגאווה של קולקטיב לאומי־אזרחי המחפש שותפות מכבדת – ולמקם את החברה הערבית בישראל כשחקן פוליטי וערכי שאי אפשר עוד להתעלם ממנו, לא בזירה המקומית ולא בזירה הבינלאומית.

הבחירה נתונה בידי ההנהגה: להמשיך ולהיתקע במאבקי אגו – ולהותיר את הציבור לשלם את המחיר בשתיקה ובשוליות, שבינתיים הורגת אותו – או לבנות מחדש מסגרת מאוחדת, שתשלב את כל מרכיבי הזהות ותהפוך לכוח פוליטי אחראי ומשפיע. מחויבותה האמיתית של ההנהגה היא גם כלפי הדור הצעיר, שדורש שתהא אמיצה ושקופה; לא עוד סיסמאות חלולות או שימוש ציני בקולו האלקטורלי. 

זמן ההחמצות נגמר. עכשיו הוא רגע ההכרעה. אך זהו אינו מבחן להנהגה הערבית בלבד. השאלה המכרעת נותרת פתוחה גם כלפי מפלגות הרוב: האם הן מוכנות לראות באזרחים הערבים לא איום ולא קבלני קולות זמניים, אלא שותפים אמיתיים בפרויקט אזרחי משותף?

על ד"ר מייסון ארשיד שחאדה

חוקרת ומרצה באוניברסיטה הפתוח ובאוניברסיטת בר-אילן, מלווה ראשית לפרויקט "אמל" – המכללה האקדמית סכנין.