על החיים והמוות בעזה

שמי עבד אל־כרים א־סלקאווי, בן 32. נולדתי בעיר דיר אל־בלח שבמרכז רצועת עזה, הידועה בעצי התמר שלה. אני לא נשוי. אני גר עם הוריי, אחותי ושניים מאחיי הנשואים, באותו בית בדיר אל־בלח.

מתחילת המלחמה בשבעה באוקטובר 2023 ועד לאחרונה, עבדתי כרופא בבית החולים "שוהדא אל־אקצא" בדיר אל־בלח, במשמרות של 24 שעות כל יומיים. לפני כחמישה חודשים עברתי למרכז הרפואי נאצר בחאן יונס, כדי להמשיך את ההתמחות שלי באורתופדיה. גם בנאצר אני עובד במשמרות של 24 שעות כל יומיים (המאמר נכתב לפני תקיפת צה"ל על בית החולים ב־25 באוגוסט 2025; מערכת תלם).

המרחק בין דיר אל־בלח לחאן יונס הוא 10–15 קילומטרים. ביום רגיל הייתי נכנס למכונית כדי להגיע לשם, אבל כיום אין דלק. למרבה המזל, בחודשיים האחרונים משרד הבריאות (של חמאס; מערכת תלם) מספק הסעה באוטובוס לאנשי הצוות הרפואי, אחרת הייתי צריך למצוא דרך אחרת להגיע לבית החולים: לקחת עגלה רתומה לחמור, ללכת את המרחק הארוך או לרכוב על אופניים.

אני מתעורר בשש בבוקר ומתארגן ליציאה לבית החולים. אני לוקח קצת אוכל כי בנאצר או בסביבתו אין אוכל, ואם במקרה יתמזל מזלי למצוא מזון בחאן יונס, המחירים יהיו מטורפים ולא אוכל להרשות זאת לעצמי. אחרי כן אני הולך לנקודת האיסוף של האוטובוס.

הדרך מדיר אל־בלח לחאן יונס אינה בטוחה כל כך. אנחנו עוברים באזורים אדומים, שצה"ל הוציא להם צווי פינוי – כך שצפויים בהם ירי ארטילרי רב ופיצוצי חומר נפץ. נסיעה רגילה באוטובוס לאורך כביש החוף היתה לוקחת 15 דקות. אבל מכיוון שרפיח ומזרח חאן יונס כבושים כיום, מאות אלפי בני אדם, אולי חצי מיליון איש, חיים לאורך הכביש בצפיפות באזור מצומצם הקרוי אל־מוואסי. בשל הצפיפות והמסלולים העוקפים, הנסיעה אורכת קרוב לשעה. אין מקום באוטובוס, אז אני עומד. בדרך לנאצר, אנחנו חולפים על פני אוהלי העקורים.

אנחנו מגיעים לבית החולים בשעה שמונה. מתחילים בתדרוך בוקר של הרופאים על הלילה הקודם, ואז מתפזרים ליחידות השונות – למיון, לחדר הניתוח, למחלקות או למרפאות. מתחילים לקבל מטופלים שמגיעים למיון לייעוץ, להחלפת חבישה יומית או משהו כזה.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בתשע מתחילים לקבל נפגעים. זה הרגע שבו נפתחים השערים של מרכזי חלוקת המזון של GHF, הקרן ההומניטרית של עזה (גוף אמריקאי שהוקם בתיאום עם ישראל ואחראי לחלוקת מזון בשלושה מרכזים באזור רפיח; מערכת תלם). אלפי אנשים רעבים ממתינים לפתיחת המרכזים. זמן קצר לאחר מכן, אנחנו מתחילים לקבל 50 או 60 פצועים בשעה.

הפציעות הן בעיקר מירי. 70 אחוזים מהפציעות שמגיעות מאתרי החלוקה של GHF הן אורתופדיות כי הירי פוגע בעיקר בגפיים. כ־20 אחוזים נוספים הם פגיעות בבטן או בחזה ו־10 אחוזים – באיברי המין ובראש. אנחנו שלושה אורתופדים בחדר המיון, שאמורים לטפל ב־50 חולים בבת אחת. אין לנו את המותרות לקחת את הזמן כדי להעריך את מצבו של כל מטופל. צריך להזדרז.

בחדר המיון אין מיטות. הן עברו למחלקות האשפוז בקומה העליונה, וגם החולים שם ישנים במסדרונות, מאחורי המעליות או ליד השירותים. לכן אנחנו מטפלים בפצועים על הרצפה. אני על הברכיים, מקבל החלטות בתוך פחות מדקה ועובר ממטופל אחד לשני על הרצפה. חדר המיון הקטן צפוף מדי – הוא הופך לשוק. כל חמש דקות אתה נאלץ להתווכח עם מישהו שיזוז ויפנה לך מקום כדי להציל את המטופלים שלך, אתה צריך לתת את הטיפול הראוי בזמן הקצר ביותר, ולהמשיך הלאה. זהו המאבק הראשון.

המאבק השני הוא המחסור במשאבים בחדר המיון: תחבושות, גאזה, נוזלים, אנטיביוטיקה, משככי כאבים. פשוט אין לנו מספיק מהם, כי מאז שמרכזי GHF נפתחו (בחודש מאי; מערכת תלם), אנחנו צריכים להתמודד בכל יום עם אירוע רב נפגעים. הגבולות סגורים, ושום דבר לא נכנס לרצועת עזה חוץ מקצת אספקה של ארגונים בינלאומיים. זה לא מספיק. בכל יום אני מאלתר. אני משתמש בווילונות או בסדינים: אני חותך אותם, מורח עליהם קצת יוד ומשפשף את הפצעים, לפחות כדי להפעיל קצת לחץ ולעצור את הדימום עד שאצליח להגיע לרדיולוגיה, לעשות צילומי רנטגן, לקבל תוצאות של דגימות דם ולקבל החלטה סופית לגבי המטופל.

יותר מפעם אחת קטעתי רגל או זרוע או יד ללא הרדמה. אני זוכר היטב מקרה אחד: זה היה בבית החולים אל־אקצא, לפני שנה בערך. זה היה ילד בן שנתיים וקטעתי את רגלו השמאלית מתחת לברך. היינו צריכים לפעול מהר כדי לעצור את הדימום. אני לא מגזים כשאני אומר שבאותה תקופה פשוט לא היו משככי כאבים בחדר המיון. עכשיו המצב קצת יותר טוב, אבל אנחנו עדיין נאבקים. כדי לחסוך במשאבים, אנחנו נותנים דיקלופנק (וולטרן) או פראצטמול (אקמול) לשיכוך כאבים. כמה זה יכול להקל על כאב של מטופל עם שבר פתוח, עם רגל שעומדת להיקטע? אבל מה אפשר לעשות?

סוחבים מים מבית החולים הביתה

זה המצב בחודש או בחודש וחצי האחרונים. אנחנו ממשיכים לקבל נפגעים רבים עד אחרי חצות או אחת לפנות בוקר. תארו לעצמכם: מתחילים את המשמרת בתשע בבוקר ונמצאים בחדר המיון עד אחרי חצות. בבית החולים לא מוגש אוכל לצוות. אין קפה, אין סוכר, אין חטיפי שוקולד או חטיפי חלבון. מה שיש לי זה רק האוכל שהבאתי מהבית, בדרך כלל כיכר לחם אחת, כמה זיתים ועגבניה. זה האוכל שלי ליום.

אם תצאו מחוץ מבית החולים לחפש אוכל, תהיו המומים מהמחירים. קילוגרם אחד של עגבניות שבימים כתיקונם עלה דולר אחד, עולה עכשיו 3.30 דולר. אז אתה לא יכול פשוט ללכת לעבודה ולקנות אוכל. הצד השני של הסיפור הוא שאתה לא מקבל משכורת מהממשלה כאן בעזה. הממשלה קרסה. מה שנשאר בעזה מהממשלה זה בעיקר בתי החולים והצוות הרפואי. בזמן האחרון, מה שנקרא הממשלה נתנה לנו 200 דולר כל חודשיים. ברור שזה לא מספיק, אבל אין לנו אפשרויות אחרות. אנחנו מתחילים לחפש כל סוג של עבודה נוספת. עמית שלי מתקן נעליים. אחרים מנסים לתקן בגדים או לסחוב סחורות – כל דבר שאפשר כדי להביא הביתה הכנסה נוספת. 

כשיש לי הפסקה או שעה של שקט בלי אף מטופל, אני יוצא לרחוב ומחפש משהו זול לקחת למשפחה שלי. זה מה שאני חושב עליו כל הזמן בבית החולים: לקנות דברים הביתה כי המחירים מטורפים. אתה כל היום חושב על הבית שלך. אתה כל הזמן חושב על מים. אתה כל הזמן חושב על טעינת סוללות. אתה כל הזמן חושב אם האזור שלך בטוח או לא. אתה כל הזמן חושב על האוכל בבית. אתה כל הזמן חושב על המשפחה שלך בזמן שאתה מתמודד עם חולים בחדר המיון.

אם יש מזל ומתאפשר לנוח בלילה, אז בבוקר אתה מחליף בגדים ומחכה לאוטובוס שיוציא אותך מבית החולים. לפני שאני עוזב, אני רואה את הקולגות שלי – ולפעמים גם אני עושה את זה – אוספים קרטונים, פלסטיק או בקבוקים ריקים מבית החולים, מכניסים אותם לשקית ומביאים את הפריטים האלה הביתה. למה? כי אין גז בישול. אנחנו מבשלים ומרתיחים את המים על אש גלויה, אבל בעזה אין מספיק עץ כדי שכולם ידליקו אש מדי יום, אז אנחנו סוחבים את המכלים הריקים האלה ומשתמשים בהם כדי להבעיר אש.

אנשי צוות שאין להם מים באזור שבו הם גרים, סוחבים הביתה מים מבית החולים. באוטובוס אתה רואה רופא שסוחב מים ושקיות ניילון או קרטונים. הוא מנתח מיומן. אתמול בלילה ראית אותו בחדר הניתוח מטפל בפצועים. אבל בבוקר אתה רואה אותו סוחב את השקים האלה, נושא ליטרים של מים, מותש וסחוט.

אתה רואה מראות כאלה ואתה כל הזמן חושב, "איך הגענו למצב הזה? איך מנתח יכול לסבול להיות במצב כזה?" אני לא יודע איך אנחנו עדיין מתפקדים היטב בנסיבות כאלה. אני לא יודע איך הבריאות הנפשית שלנו עדיין יציבה, איך אנחנו עדיין יכולים לקבל החלטות ולהתמודד עם מטופלים בדרך נורמלית.

ובכל זאת, למרבה ההפתעה, תודה לאל שאנחנו מתפקדים היטב. אני מדבר בשם עצמי: מעולם לא פספסתי שבר. מעולם לא החמצתי פציעה קשה. מעולם לא פספסתי וריד או עורק מדמם. אנחנו מנסים להישאר ערניים. אנחנו מנסים להישאר זהירים. אנחנו מנסים להישאר ממוקדים במטופלים שלנו, לוקחים את הזמן לבחון אותם ולהעריך את מצבם. הטעויות שנעשות בחדר המיון הן קטנות, ואפשר לסלוח עליהן בנסיבות כאלה. אז אנחנו עדיין מתפקדים טוב מאוד. 

זו לא רק דעתי, גם הרופאים מהעולם שהחלו להגיע בשלב מסוים במלחמה, אומרים אותו הדבר. יש לציין שאותם רופאים לא כל כך עוזרים. מדובר רק ברופא או שניים בצוות, שאינם רגילים לטפל במספר כה עצום של מטופלים. חסרים לנו מומחים בתחומים ספציפיים, כגון נוירוכירורגים ומנתחי כלי דם ואנחנו כל הזמן קוראים למומחים כאלה להגיע, אבל ממשיכים לקבל אורתופדים, רופאי משפחה ורופאי מיון, שלא חסרים לנו. חלקם אפילו לא מתמודדים עם מטופלים, אלא עושים עבודה אדמיניסטרטיבית. אז עכשיו גם אם נראה צוות רפואי מגיע, אנחנו לא אופטימיים. אם אתם רוצים לחולל שינוי כמשימה רפואית, בואו לעזה והביאו התמחויות ייחודיות וציוד רפואי. אנחנו זקוקים לאספקה רפואית. וכרופאים, אנחנו זקוקים לעזרה כלכלית כדי להישאר ממוקדים בעבודה שלנו בבתי החולים ולא לחשוב על המשפחות שלנו בבית.

יורים זה בזה במירוץ אחרי אוכל

בנוסף למשמרות שלי בנאצר, אני עובד גם בבית חולים שדה של ארגון רופאים ללא גבולות, בזאוויידה שמצפון לדיר אל־בלח. אני עובד שם במשמרת יום אחרי המשמרת המטורפת בנאצר. לכאן מגיעים חולים מבתי חולים אחרים – מנאצר, מאל־אקצא, מאל־שיפא – כל בית חולים ממשלתי שעדיין עובד.

בזמן האחרון אנחנו מקבלים גם נפגעים מהצנחות אוויריות של סיוע. ההצנחות נוחתות באזורים מוגדרים, אבל אין בהן כל כך הרבה מזון. כשיש אלפי אנשים שרעבים באופן קיצוני, אתם יכולים לדמיין את המריבות סביב החבילות האלה. כשחבילה נוחתת, אנשים רצים מיד לאסוף את מה שהם יכולים. אז אנחנו ממשיכים לקבל נפגעים המוניים מהמריבות על החבילות האלה.

כשהייתי בזאווידה בשבוע שעבר, קיבלתי 20 חולים בבת אחת לאחר הצנחת סיוע בקרבת מקום. רוב הפציעות נגרמו מירי או חתכים עמוקים. אני לא שופט אף אחד: הם אנשים מורעבים שרואים אוכל מגיע מהשמים. הם רואים בזה הזדמנות לעזור למשפחותיהם.

מקרה אחד פגע בי קשות. בשעה 10 הייתי בבית החולים בזאווידה ואדם שהכרתי מבית החולים אל־אקצא, אח במקצועו, הגיע לבית החולים עם דודה שלו. מצבה לא היה טוב. לקחנו קצת דם לבדיקות מעבדה ועזרנו לה. האח, עודאי, הודה לי ואמר לי כמה הוא שמח לראות אותי. זה היה מוזר, כי אנחנו לא כל כך קרובים, אבל הוא חיבק אותי. אחר כך עזב את בית החולים עם דודתו.

שעתיים לאחר מכן, עודאי הובא לבית החולים, מת. הוא יצא לרדוף אחרי אחת מחבילות הסיוע שהוטלו מהאוויר, וככל הנראה החבילה נחתה ישירות עליו. הגולגולת שלו היתה מרוסקת, פניו היו מרוסקות. היה קשה לזהות אותו ולבסוף זיהינו אותו לפי הבגדים שלו, כי ראיתי אותו שעתיים קודם לכן עם אותם הבגדים. חבילת מזון שהיתה אמורה לעזור לו, הרגה אותו.

עד לאחרונה, דיר אל־בלח היתה אחת הערים שצה"ל לא כבש לחלוטין, ולכן היו בה עדיין תשתיות, בניינים ורחובות. לפני שבועיים, צה"ל הוציא צווי פינוי לאזור שלנו. עזבנו את הבית מהר. עברנו לגור אצל דודה שלי בדירה לא גמורה. לקחנו מה שיכולנו, קצת אוכל וכמה חפצים קלים. לא יכולנו לקחת מזוודות כבדות כי אין לנו מכוניות. במקום זה לקחנו עגלה רתומה לחמור ושילמנו עליה 500 שקלים. היינו ברי מזל, כי היה לנו לאן ללכת. רוב האנשים ישנו ברחוב. כשפנינו צפונה, יכולתי לראות אנשים שהכרתי יושבים ברחובות. הם ישנו ברחוב באותו לילה.

נשארנו בדירה של דודתי לפחות שבוע, בציפייה לחדשות על השכונה והבית שלנו. שמענו את הפיצוצים וראינו את העשן עולה מהאזור. אחרי שבוע חזרנו. תודה לאל, מצאנו את הבית שלנו עדיין עומד על תלו. הוא נפגע, אבל עומד. גם הבית של דוד שלי ניזוק. המסגד, המרכז הקהילתי, בית הספר, גן הילדים, הרחוב הראשי – כל השכונה שלי נהרסה כמעט לגמרי. אבל הבית שלי עדיין עומד, וזו ברכה גדולה. מי שאין לו בית, צריך לגור באוהל, ולחיות באוהל בחום ובלחות של הקיץ בעזה – זה מאבק.

עלייתם של הגנבים והשודדים

קילוגרם סוכר, שבעבר עלה פחות מדולר, עולה כיום בסביבות 100 דולר. קופסת טונה רגילה עלתה פעם שני שקלים, עכשיו היא עולה 50 שקלים. הרשימה עוד ארוכה. אין חטיפי שוקולד. אין בשר. העוף האחרון שאכלתי היה לפני חצי שנה עם משפחתי.

אתה כל הזמן נאבק: אתה חייב לקנות סיוע שנגנב על ידי הבריונים החמושים והכנופיות, אחרת תגווע ברעב. אתה יכול לשאול: למה לא ללכת לאחד ממרכזי החלוקה של GHF? למי שהולך לשם, יש סיכוי של 50–50. או שיחזור עם אוכל או שיחזור עם כדור בגפיים או בראש. אז אמרתי לאחים שלי, "אני לא מקריב אתכם. אל תלכו לשם. אנחנו יכולים לאכול כל דבר. אנחנו לא נרעב; אנחנו יכולים לאכול אפילו חתיכת לחם או מעט טונה. אבל אל תלכו למרכזים האלה".

אפשרות אחת היא להגיע למשאיות הסיוע כשכולם פושטים עליהן. מבחינתי, זו לא אופציה. יש לי מצפן מוסרי. זה לא חוקי. זה לא הומניטרי. אני מסרב להתבזות על ידי גניבה מהמשאיות האלה. וגם אם כן, יש סיכוי גבוה שאפצע. החיים בעזה שווים כרגע לשקית סוכר, קמח או מקרוני. רופא, אחות, עורך דין – זה לא משנה עכשיו. בריון או כל אדם רעב בעזה יכול להרוג אותך, או לפחות לפצוע אותך, כי הוא רוצה את הסוכר או הקמח או האוכל שבידיים שלך. זה כמו ג'ונגל.

הבריונים האלה מונים עכשיו מאות כי אין ממשלה בעזה. אם יש לך נשק, אתה יכול לקחת מאנשים מה שאתה רוצה. הבריונים המאורגנים האלה מוגנים על ידי צה"ל. זאת אומרת, שכשהם גונבים סיוע מהמשאיות, לפעמים מעט השוטרים ואנשי הביטחון של הממשלה (חמושים של חמאס; מערכת תלם) מנסים לעצור אותם – אבל בכל פעם שכוחות הביטחון האלה מתקרבים לבריונים במשאיות הסיוע, המל"טים של צה"ל תוקפים אותם.

כתוצאה מכך, למשהו כמו שמונה אחוזים מתושבי עזה יש מיליוני דולרים בכיס. אלה הבריונים והגנבים. שאר האנשים עניים ואין להם מה לאכול, מלבד מה שמתמזל מזלם לקנות מהכנופיות. אנחנו נתונים לחסדיהם של צה"ל, של הגנבים והבריונים ושל השלטון המקומי כאן בעזה (שאינו עוזר בכלל). ובנוסף יש את הרעב, החום, הלחות. בנסיבות אלה, מצופה ממך כרופא להמשיך לתפקד היטב. אתה ממשיך ללכת לבית החולים. אתה ממשיך לטפל בחולים.

אני לא הולך לבית החולים בשביל המשכורת. 200 דולר כל חודשיים לא שווים את זה. אני הולך לשם כי אני יודע שאם לא אלך, אף אחד לא ימלא את מקומי. רבים מעמיתינו נעצרו או נהרגו או עזבו את עזה כי משפחותיהם לחצו עליהם לעזוב. איבדנו מאות רופאים מיומנים. עכשיו יש לנו מחסור ואף אחד לא יעזור לפצועים האלה. אז אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני עושה את מה שאני עושה, כי אני רופא ואני חייב לעשות את זה. אני לא יכול פשוט להישאר בבית בלי לעשות כלום.

פעם ניסיתי להישאר בבית. המרכז הרפואי נאצר היה תחת אש, אמא שלי התחננה שלא אלך, אז לא הלכתי. זה היה רק יום אחד, אבל האשמתי את עצמי זמן ארוך אחר כך. אני חושב שרוב עמיתיי עושים זאת מאותה סיבה: אנחנו יודעים שאם נישאר בבית, אף אחד לא ימלא את מקומנו. 

כשהייתי סטודנט לרפואה, נשבעתי לעזור לנזקקים. זה ההיבט החיובי היחיד בעבודה שלי: אני מרגיש שאני עושה משהו למען בני עמי. אם הייתי רושם את שמותיהם של כל האנשים שהצלתי, הנייר היה מתמלא. תודה לאל, אני בר מזל שיש לי את העבודה הזו. הצלתי מאות, אם לא אלפים, מאז תחילת המלחמה. אני בר מזל שיש לי את ההזדמנות הזו. אני לא מתחרט על דבר.

תרגום: רותי סיני

על ד"ר עבד אל־כרים א־סלקאווי 

אורתופד תושב עזה, בוגר לימודי רפואה באוניברסיטה האסלאמית בעזה. ב־2017 השתתף בתוכנית YaLa, המפגישה מנהיגים צעירים מישראל, המזרח התיכון וצפון אפריקה. המאמר פורסם לראשונה במגזין Persuasion ב־11 באוגוסט.