Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
עיצוב: עדי רמות
שלושה שינויים משמעותיים בחוקי המס שיזמה הממשלה בתקציב המדינה ל־2025 נראים כאילו נלקחו היישר מתוך "המדריך למשתמש" של מדיניות סוציאל־דמוקרטית. האחד, הטלה של "מס יסף" על הכנסות גדולות במיוחד מהון. השני, המס המוטל לראשונה על פרת המזומנים של המאיון העליון – הרווחים הלא־מחולקים. והשלישי, העלאה ייעודית של מס הבריאות שתנותב כולה לשיפור מערך בריאות הנפש.
ובאמת, אפשר להגיד על תקציב המדינה ל־2025 הרבה דברים, כמעט כולם שליליים, אבל דבר אחד הוא לא. זה לא תקציב קלאסי של ימין כלכלי. ולא במקרה. הממשלה הזו לא משחקת לפי כללי המשחק הרגילים שעיצבו במשך שנות דור את מסגרת הוויכוח המוכּר שבין שמאל לבין ימין כלכלי. המדיניות הכלכלית של ממשלת הימין הקיצוני כלל לא נמצאת על הספקטרום שנמתח בין סוציאל־דמוקרטיה לנאו־ליברליזם. היא מציעה דרך שלישית.
ממשלת ימין כלכלי קלאסי עם תפיסה נאו־ליברלית סדורה – כמו למשל ממשלת הליכוד ב־2003 שבה כיהן בנימין נתניהו כשר האוצר – היתה רואה ברגע הישראלי הנוכחי "תקופה של נס" גם במובן הכלכלי. ככזאת, סביר שהיתה מנצלת את ההלם שבו שרוי המשק בעקבות המלחמה על מנת לקצץ בכל שירות ממשלתי ובכל תקציב ציבורי שרק אפשר; מפריטה את מעט החברות הממשלתיות שעוד נותרו; שוחקת את כוחם של איגודי העובדים; מפחיתה ברגולציה ובמסי חברות בשם "עידוד הצמיחה"; ועוד.
אבל רוב כלי המדיניות הללו לא יושמו. לא בתקציב המדינה הנוכחי, לא בתקציב שקדם לו, וכמעט שלא באלפי ההחלטות השוטפות שקיבלה הממשלה במהלך השנה האחרונה. למעשה, אפילו האכיפה של הכללים הפיסקליים המגבילים את התקציב הממשלתי – הכלי הנאו־ליברלי המרכזי במסגרת המאמץ להקטין את מעורבות המדינה במשק – מותנָה ב־2025 ביחס לציפיות. כתוצאה מכך, הגירעון הממשלתי שיאושר השנה עומד על כחמישה אחוזים ומייצג אמנם ירידה לעומת הגירעון בשנה שעברה, שעמד על כ־6.9 אחוזים, אבל זהו עדיין גרעון שמשמעותו גידול במעורבות הממשלה במימון ובאספקה של שירותים במשק, בניגוד לעמדה הנאו־ליברלית הקלאסית שהיתה חותרת לגירעון בשיעור של לכל היותר מחצית מזה שמתוכנן.
בשורה התחתונה, אין בממשלה הזו עצם נאו־ליברלית קלאסית אחת וכזו גם לא נראית באופק הפוליטי שלה. מבחינתה, הנאו־ליברליזם מת.
זה השלב שבו נהוג לסייג את ההספדים לנאו־ליברליזם, להזכיר כיצד הרעיון הוותיק ומוקדי הכוח שמחזיקים בו (ובה־בשעה מתחזקים אותו) מצליחים פעם אחר פעם להתרומם מהקרשים – גם כשהמצב נראה אבוד. אבל לכל הפחות ברגע הישראלי הנוכחי, ההיגיון הנאו־ליברלי נדחק הצדה לטובת סדר יום כלכלי אחר, הנובע מרציונל אחר – שונה מהותית גם ממה שנחשב לימין כלכלי וגם ממה שנחשב לשמאל כלכלי. בדיוק כפי שמתרחש במדינות אחרות שחוות נסיגה דמוקרטית.
זהו סדר יום כלכלי שמטרתו לתמוך בתהליך הנסיגה הדמוקרטית והוא לא בנוי על גחמות אלא על תוכנית עבודה מסודרת. ללא אפיון נכון של אותה תוכנית עבודה ושל הרציונל המסוכן המבנה אותה, האלטרנטיבה שמציע המחנה הדמוקרטי עלולה להיות לא רלוונטית. והאלטרנטיבה הזו היא התרופה הטובה ביותר למחלה האוטו־אימונית שמולה אנו ניצבים: ממשלה שתוקפת את המערכות שהיא עצמה האחראית עליהן.
לקחת את הפופוליזם ברצינות
בעיניים סוציאל־דמוקרטיות, הנסיגה הדמוקרטית לא מגיעה בחלל ריק. היא תוצאה של שחיקה ארוכת שנים באמון שרוחשים חלקים גדולים בציבור למדינה ולמוסדותיה. לשחיקה הזאת תרמה מאוד המדיניות הכלכלית הנאו־ליברלית שצמצמה את השירותים החברתיים האוניברסליים, וגרמה כתוצאה מכך לעלייה בשיעורי אי־השוויון בהכנסות ובעושר. אם תרצו, כגודל השחיקה בסיכויו של ילד מהפריפריה לקבל את אותם התנאים שמקבל שכנו מהיישוב המבוסס שמעבר לכביש, כך עומק אי־האמון של הוריו במוסדות המדינה הליברלית. לכן המרשם הסוציאל־דמוקרטי לצמצום אי־השוויון – השקעה במערכות הציבוריות, החל מחינוך ובריאות דרך רווחה וכלה בתחבורה ובדיור, בד בבד עם מיסוי גבוה שיושת בעיקר על המאיון העליון, רגולציה, עידוד איגודי עובדים ועוד – יתרום בטווח הארוך להשבת האמון.
כמי שמבינים היטב את הקשר בין אמון הציבור במוסדות לבין תפיסת הציבור את מצבו הכלכלי – רבים במחנה הסוציאל־דמוקרטי, בארץ ובעולם, ידעו להזהיר כבר לפני שנים מההשלכות המסוכנות שעלולות להיות למדיניות כלכלית נאו־ליברלית על הדמוקרטיה הליברלית. הזהירו, וצדקו. בשנים האחרונות צץ זרם פוליטי שזיהה היטב את חוסר האמון הזה ו"התלבש" עליו. הנחת היסוד של מפלגות הזרם הזה – בישראל, בהונגריה, באיטליה, בהודו, בפולין עד לאחרונה, וכמובן גם בארצות הברית – היא שקיים קונפליקט בוער בין חלק הארי של החברה לבין קומץ אליטות, "בינינו" ל"בינם". וכדי לצמצם את הכוח "שלהם", כלומר של כל מי שנמצא במעלה הפירמידה, ולהעביר אותו "אלינו", יש לקדם רוויזיה רדיקלית של המוסדות, אם לא את ריסוקם ממש.
הזרם הזה נקרא לעתים קרובות "ימין פופוליסטי" או "פופוליזם סמכותני" ומקורו הוא לרוב דווקא בערוגות הימין שמרני – זה שמבכר רעיונות נאו־ליברליים ברוח "המדינה הקטנה", החַלשה והלא־מעורבת. אליטות כלכליות, בתפיסה השמרנית הזאת, הן רכיב הכרחי בחברה בריאה – חלק חיוני מהמרקם החברתי.
החשדנות של הפופוליסטים כלפי האליטות והעיסוק הדומיננטי שלהם באי־שוויון, בניגוד בולט למסורת הימין הכלכלי, מקשים על סיווג המדיניות הכלכלית של הפופוליסטים במסגרת הקטגוריות הכלכליות המקובלות, וזה בתורו מקשה על אופן ההתמודדות של סוציאל־דמוקרטים עמם. אם הממשלה הנוכחית מיישמת מדיניות כלכלית שמטילה מסים על ההון ונמנעת מקיצוצים דרמטיים בשירותים חברתיים (ועוד בזמן מלחמה), אז לכאורה כל שנותר לסוציאל־דמוקרטים הוא להתווכח איתם על הכמות, לא על המהות.
סיבה נוספת שמקשה על סיווג המדיניות הכלכלית של הימין הפופוליסטי היא שתחת האוהל הגדול של ימין פופוליסטי, קיימות ממשלות שמקדמות סוגים שונים מאוד של מדיניות כלכלית. ויקטור אורבן בהונגריה, לדוגמה, פעל בנחרצות כדי לרסק את איגודי העובדים וכדי להוריד עלויות למעסיקים הגדולים במשק, אבל לעומתו, מפלגת חוק וצדק הפולנית העלתה את שכר המינימום וכרתה ברית עם איגודי העובדים. ממשלת ג'ורג'ה מלוני באיטליה מתנגדת לקביעת שכר מינימום בחוק, אבל היא גם הגדילה את האלמנט הפרוגרסיבי במערכת המס. ועוד לא הזכרנו את דונלד טראמפ ומדיניות המכסים שלו, שבוודאי אינה נאו־ליברלית, אבל סוציאל־דמוקרט טראמפ הוא אף פחות.
השמאל הכלכלי חווה, אם כן, בלבול במדינות רבות, אבל אין זה אומר שהניסיון המשותף סייע להמשיג את הבעיה במונחים ברורים. להפך. היא נותרה חמקמקה.
לא רק בעיה עם ההגדרות
הביקורת מהצד הסוציאל־דמוקרטי על הימין הפופוליסטי נחלקת, בגדול, לשניים. אסכולה אחת רואה במדיניות הכלכלית של ממשלות ימין פופוליסטי כעוד מאותו הדבר – זן נוסף של נאו־ליברליות. יתרה מכך, זהו אף זן אלים מהרגיל, שחושף חלק מהפגמים המובְנים בשיטה הנאו־ליברלית, ובראשם קשרי ההון־שלטון בואכה פלוטוקרטיה (שלטון בעלי ההון).
לפי ביקורת זו, ההידרדרות לפלוטוקרטיה היא המשכו של הנאו־ליברליזם משום שתולדתו הבלתי נמנעת היא ריכוז כוח כלכלי גדול בידי מעטים. הפופוליזם, בהקשר הזה, מהווה גורם מאיץ, פשוט משום שמנהיגיו לא סרים לנורמות המקובלות של הסתרת קשרי הון־שלטון. בתמונה הזאת, המנהיג הפופוליסט מקבל תמיכה מטייקונים – למשל אילי מדיה שמצנזרים ביקורת על הממשלה – ונותן בתמורה מכרזים ממשלתיים, רגולציה מקלה ועוד. במילים אחרות, הפופוליזם הסמכותני חושף לאור השמש את מה שקודם נעשה במחשכים; הופך את הפלוטוקרטיה למוצהרת; ובכך למעשה מעצים אותה בתהליך של היזון חוזר. בכל מקרה, הוא והנאו־ליברליזם הפלוטוקרטי חד הם. כדי להיווכח בחיבוק הזה, פופוליזם ופלוטוקרטיה, אומרים המבקרים הללו, די היה להסתכל ביציע המוזמנים בעת השבעת הנשיא טראמפ בינואר השנה: מארק צוקרברג, ג'ף בזוס, טים קוק ואחרים הסתופפו שם באותה השורה. וזה עוד מבלי להזכיר את התפקיד של אילון מאסק בממשל החדש.
אסכולה ביקורתית אחרת כלפי הימין הפופוליסטי רואה בו כוח פוליטי שיש לו דווקא נטייה למדיניות כלכלית שמאלית – כזאת שחפה מהשאיפה המתמדת לגירעון ממשלתי נמוך ומאמירת "הן" אוטומטית לכלכלני משרד האוצר – וזאת בזכות הסקפטיות המובנית שלו כלפי האליטות וכלפי הפקידות המקצועית. אלא שהסקפטיות הזאת מנוצלת לרעה על ידי נציגי הפופוליסטים בשלטון, אשר רותמים אותה לצורכיהם הפוליטיים הצרים, בשונה אולי ממה שבוחריהם היו רוצים. המסקנה הנובעת מכך היא שהימין הפופוליסטי דווקא עשוי להיות בעל ברית פוטנציאלי נגד הנאו־ליברליזם, גם אם רק אד־הוק.
שתי אסכולות הביקורת האלה ממשיכות בעצם למקם את הימין הפופוליסטי על הציר המוכּר שבין שמאל וימין כלכלי. הראשונה רואה בו עוד מאותו נאו־ליברליזם, השנייה רואה בו סוציאל־דמוקרטיה בפוטנציה, ושתיהן סבורות כי מבחינת הפופוליסטים, המדיניות הכלכלית מסתכמת במימון נאמנות אלקטורלית לסוגיה: מעין שילוב של קליינטליזם (קנייה של תמיכה פוליטית באמצעות הטבות) עם סקטורקרטיה (העדפת המגזרים הנאמנים לממשלה).
אך המסקנה הזו היא תוצאה של ההנחה השגויה כאילו מדיניות כלכלית יכולה להתמקם אך ורק על הציר שבין סוציאל־דמוקרטיה לנאו־ליברליזם. זו לא רק בעיה של הגדרות. האבחנה השגויה מובילה לחוסר הבנה שבתורו מוביל לשגיאה אסטרטגית בהתמודדות מול הימין הפופוליסטי. הפופוליזם הסמכותני הוא זרם פוליטי אחר, עם עמדות סדורות, רדיקליות ומסוכנות, ויתרה מכך, מוסדות שעמלים כדי להבטיח שהוא כאן כדי להישאר. על כן יש להתחיל ולהתמודד עמו ברצינות.
כלכלת העם האמיתי
ההבדל העיקרי בין מדיניות כלכלית של ימין פופוליסטי לבין הציר המוכּר הנמתח בין ימין לשמאל כלכלי, הוא הרציונל השונה שעומד בבסיס כל אחד מהם. העמדות הכלכליות המסורתיות, גם של הנאו־ליברליזם וגם של הסוציאל־דמוקרטיה, נשענות על השקפה מוסרית שרואה בשוויון ובחירות אקסיומות – זכויות יסוד פוליטיות בלתי מותנות המוקנות לכל אדם באשר הוא אדם. הוויכוח בין הימין לשמאל הכלכלי הוא על התמהיל ועל אופן המימוש הנכון של זכויות אלו, לדוגמה, כמה מסים יש לגבות על מנת לקדם שוויון מבלי לפגוע בחֵרות. לפיכך, כל מדיניות ממשלתית נשפטת לאור השאלה האם היא תשפר או תרע את המימוש הראוי של הזכויות הללו, כאשר התשובה לשאלה "מהו המימוש הראוי" משתנה בהתאם למיקום על הציר שמאל–ימין כלכלי.
מנגד, עבור הימין הפופוליסטי, ההנחה שכל האזרחים שווים מעצם היותם אזרחים וזכאים לפיכך לאותה מידה של חרות, אינה מובנת מאליה – להפך. היא נתפסת כשגויה ואף מזיקה. תחתיה, צריכה להינתן עדיפות ל"עם האמיתי".
מושג ה"עם האמיתי" אינו מונח משפטי או פוליטי ברור, ואינו מתייחס לקבוצה מובחנת של אנשים. זו הגדרה עמומה וגמישה שמנהיגים מהימין הפופוליסטי משתמשים בה כדי לתאר קבוצה סוציולוגית שהמשותף לחבריה הוא תפיסה עצמית של מי שאינם מקבלים את חלקם הראוי בסדר החברתי הקיים, בין אם במובן כלכלי, תרבותי, פוליטי או אחר. על פי הימין הפופוליסטי, אותו "עם אמיתי" מחזיק בערכים של לאומיות דומיננטית, שמרנות ואהדה לדת, ממסורתיות ועד אדיקות דתית, לצד ערכים של נאמנות למנהיג ותפיסה בסיסית של רֻבָּנוּת (majoritarianism, התפיסה כי משמעותה הבלעדית כמעט של דמוקרטיה היא הכרעת הרוב).
הימין הפופוליסטי מבקש להעניק עדיפות ערכית לערכים הללו על פני ערכים "זרים" שנכפים לכאורה על העם האמיתי. כלומר, הימין הפופוליסטי גם מגדיר מי לא שייכים לאותו "עם אמיתי", בין אם מדובר בזרים אתניים כמו מהגרים או מיעוטים, ובין אם בזרים "תרבותיים" כמו אליטות אינטלקטואליות ומקצועיות, להטב"קים או פשוט פרוגרסיבים. לכן הדרישה הפוליטית הראשונה במעלה של ימין פופוליסטי היא לשינוי הסדרים החברתיים כך שיבססו מבנה חברתי היררכי ובו "העם האמיתי" ממוקם מעל אותם זרים.
אך למעשה הימין הפופוליסטי הולך עוד צעד אחד לכיוון הסמכותני. במילותיו של חוקר הפופוליזם הגרמני יאן־ורנר מולר, מאפיין מרכזי של הימין הפופוליסטי הוא טענת מנהיגיו שהם, ורק הם, מייצגים את "העם האמיתי". ההשלכות של הנוסחה הזו הן מרחיקות לכת. שכן, אם רק המנהיג ותומכיו האדוקים מייצגים את רצון העם האמיתי, הרי שכל יתר המתחרים האידאולוגיים פועלים למען אינטרסים זרים ואפילו מנוגדים לו. מדובר לא רק ביריבים פוליטיים, אלא גם בגורמים מקצועיים ומוסדיים שאינם מיישרים קו עם השלטון – מהמערכת המשפטית, דרך התקשורת ועד מוסדות חינוך ותרבות. אלה נתפסים ככוחות עוינים, ולכן יש, בתפיסה הפופוליסטית, צורך להחליף אותם או לפחות להחלישם. בעיניו של הימין הפופוליסטי, מדובר במשחק סכום אפס: כל עוצמה שנמצאת בידי אותם גורמים נתפסת כהפסד ל"עם האמיתי".
מכאן נגזר שיש לעודד מגזרים מסוימים וערכים מסוימים על פני אחרים, גם במחיר פגיעה בעיקרון השוויון שעליו מבוססת הדמוקרטיה הליברלית. יישום תפיסה זו מחייב פגיעה לא רק בזכויות פרט אלא גם במערך האיזונים והבלמים שמפקח עליהן ומגביל את הפגיעה בזכויות הבסיס של שוויון וחרות – שומרי הסף, הרשות השופטת, והביורוקרטיה המקצועית. המשמעות היא שגם מבחינה אידאולוגית וגם באופן בו האידאולוגיה של הימין הפופוליסטי מתממשת בפועל, מעמדו של מי שאינו מזדהה עם ערכי "העם האמיתי" הוא אולי של אזרח, אך מדרג שני.
הימין הפופוליסטי, אם כן, אינו רק תנועה פוליטית אלא פרויקט כלכלי־חברתי שמטרתו לרסק את מערכת ההפעלה הדמוקרטית ולבנות אותה מחדש על בסיס נורמות אחרות – הנורמות שבהן מחזיק אותו "עם אמיתי". מכיוון שלתפיסה זו מדובר במשחק סכום אפס על משאבים, הרי שהפגיעה במי שאינו מתיישר עם הנורמות החדשות נתפסת כחובה מוסרית. כל האמצעים כשרים בדרך להגשמת "רצון העם". כפי שניסח זאת דונלד טראמפ באחד מציוציו: "He who saves his Country does not violate any Law" (מי שמציל את ארצו, בהגדרה, אינו מפר את חוקיה).
במדינות שבהן המסורת הדמוקרטית חלשה, כמו הונגריה ופולין, הפגיעה בזכויות הפרט הפכה לנורמה. אך גם בדמוקרטיות מבוססות יותר המגמה מתרחבת: באיטליה, למשל, מאז עלייתה של ממשלת מלוני ב־2022, צומצמו זכויותיהם של בני ובנות זוג מאותו מין, למשל בהליכי פונדקאות, ולאחר מכן נפגעו גם עיתונאים, אנשי אמנות, ומנהלים בתחנות טלוויזיה ובמוסדות תרבות שלא יישרו קו עם האג'נדה הממשלתית. בארצות הברית של טראמפ אפילו תקציבי קרנות ממשלתיות שנועדו לתמיכה במחקר מדעי מקוצצים, כדי שחלילה לא יתמכו במשהו שמריח מ"גיוון, שוויון והכלה" (DEI) של מי שאינם חלק מאמריקה הלבנה.
המסר ברור: בעיני הימין הפופוליסטי, הדמוקרטיה אינה זירה של תחרות פוליטית חופשית, אלא מנגנון שיש לנצל כדי לקדם את ערכיו של "העם האמיתי" – גם אם הדבר מחייב פגיעה בעקרונות היסוד הדמוקרטיים עצמם.
איך נראית מדיניות כלכלית פופוליסטית
אם המטרה של מדיניוּת ממשלות ימין פופוליסטי היא כינון של חברה היררכית וסמכותנית – שבה השוויון והחרות תלויים במיקום בהיררכיה – אז נשאלת השאלה מהי המדיניות הכלכלית שיכולה לתמוך במימוש המטרה. מדיניות סוציאל־דמוקרטית בוודאי שאינה עונה להגדרה משום שנקודת המוצא שלה היא השאיפה להגביר שוויון, לא לצמצם אותו, אך גם אידאולוגיה נאו־ליברלית אינה עונה עליה, משום שנקודת המוצא שלה היא השאיפה להגביר חרות ולא להגביל אותה.
התוצאה של היעדר אידאולוגיה כלכלית סדורה על הציר המוכר, איננה מעין פרגמטיזם א־אידאולוגי, שבוחר כלי מדיניות פעם מימין ופעם משמאל בהתאם לנסיבות ובכפוף לצורך, בנוסח מפלגות המרכז. אם רוצים לקחת את הפרויקט של הימין הפופוליסטי ברצינות צריך להתבונן היטב דווקא באותו חוסר מחויבות אידאולוגי, ולבחון מה היתרונות שהוא מציע לשיטת הפרויקט הפופוליסטי ואיך הוא מאפשר לממשלת ימין פופוליסטי לממש את המטרות האידאולוגיות שלה באופן כמעט עקבי – פרדוקסלי ככל שזה עשוי להישמע.
ראשית, היעדרה של אידאולוגיה כלכלית סדורה במונחים המקובלים מאפשר שימוש גמיש בתקציבים ובחקיקה כלפי הציבור וכלפי המגזר העסקי – מין שעטנז פרוע של מקלות וגזרים. זהו כלי רב עוצמה משום שאחת המשמעויות הנובעות ממנו היא חוסר ודאות לגבי המדיניות הכלכלית העתידית מצד מי שנסמכים על המדינה – בין אם מדובר על עובדי מדינה, ראשי עמותות שמקבלים ממנה כספים, או תאגידי ענק שרווחיהם תלויים ברגולציה שמטילה עליהם המדינה. היד שנתנה יכולה לקחת, והמדינה, שנסוגה מהתערבות בשוק מסוים, יכולה למחרת להיכנס אליו בחזרה. וחוזר חלילה.
ממשל טראמפ מרבה לנהוג כך. מחד גיסא, הוא מתערב באופן בוטה בשוק הפרטי: למשל, באמצעות העלאת מכסים שפוגעת בייצור ובמחירים, או שהוא משתמש בכוחה העצום של המדינה כדי לאלץ את התאגידים הגדולים בעולם – אלו שפעם סברו שהם חזקים ממדינות – ליישר קו עם גחמותיו (כגון הלחץ על גוגל להחליף במפות של משתמשיה האמריקאים את השם "מפרץ מקסיקו" ל"מפרץ אמריקה"). מאידך גיסא, אותו הממשל ממש פועל גם כדי להחליש את הכוח מדינתי, באמצעות קיצוץ בתקציבים ציבוריים, איום בפיטורים והרעת תנאים על עובדי הממשל הפדרלי במטרה ליצוק בנותרים הרתעה לבל יפגינו "חוסר נאמנות".
בהונגריה, היעדר מחויבות לאידאולוגיה כלכלית סוציאל־דמוקרטית או נאו־ליברלית מאפשר לאורבן לנקוט, כאמור, בצעדים של ימין כלכלי קלאסי, כמו קיצוצי מס חברות ועידוד תנועות הון, אבל בד בבד הוא גם מלאים תשתיות פיזיות ופיננסיות, מקונגלומרט בנקים ועד נמל התעופה של בודפשט, ומעביר את ניהולן והרווחים שלהן למקורביו. אורבן לא מתבייש בזה: הוא נוהג להבהיר לאוליגרכים במדינה שתמיכה בו פירושה זכייה במכרזים ובתקציבים ממשלתיים, וכאשר מי מהם יוצא נגדו – כפי שעשה איל המדיה לאג'וס שימישקה (Lajos Simicska) – הוא מפסיק לזכות במכרזים; עד כדי סיום פעילותו העסקית בהונגריה.
הגזרים יכולים להתגלם גם בדמות תשלומי פנסיה נדיבים לפנסיונרים בפריפריה ההונגרית שנוטים לתמוך באורבן, והיגיון זה נכון גם לגבי חלק גדול מהכספים הקואליציוניים והתקציבים האחרים שממשלת ישראל משתמשת בהם, כדי לקנות נאמנות אלקטורלית. כזאת היא למשל התוספת שמוקצית השנה לתקציב הישיבות בסך 1.3 מיליארד שקל, אבל גם חלוקת כרטיסי המזון של ש"ס שמהם ייהנו, בזכות תעלול ביורוקרטי, כמעט רק משפחות חרדיות (בסך של 277 מיליון שקל), או סבסוד השתתפות הורים במוסדות חינוך שונים שמיועד בעיקרו לציבור הציוני־דתי (92 מיליון שקל). זה לא רק בונוס על "התנהגות טובה": כיוון שמדובר בשירותים חיוניים, סבסודם עבור מגזרים ספציפיים יוצר תלות פיננסית של המגזר הנהנה במפלגה שמספקת לו את מימון השירות – מה שמחזק בתורו את התמיכה של הנהנים בממשלה.
לשנות את מערכת ההפעלה החברתית
אולם מעבר לנאמנות אלקטורלית, היעדר המחויבות לאידאולוגיה כלכלית "מסורתית" מאפשר את השימוש במשאבי המדינה גם לצורך גיבוש מערכת תמיכות ותמריצים המיועדת לקדם שינוי נורמטיבי של מערכת ההפעלה של החברה כולה.
מערכת התמריצים הזאת שזורה לאורכם ולרוחבם של אלפי סעיפים בכל אחד משלושת תקציבי המדינה שהעבירה הממשלה הנוכחית. אך הביטוי החשוף ביותר שלה הם הכספים הקואליציוניים, בשל הרצון של מפלגות הקואליציה לפרט את ייעודם כדי להתהדר בהם בפני הבייס. כך אפשר לראות שמתוך 3.6 מיליארד שקל של כספים קואליציוניים שעל חלוקתם הוחלט כבר השנה – מתוך 5.6 מיליארד שקל שיחולקו השנה בסך הכול – כמיליארד שקל מופנים לעמותות, מינהלות, ארגונים וגופים מגזריים – אך לא כדי שיפעלו בתוך המגזר שלהם, אלא כדי שישפיעו על כלל החברה הישראלית. כך לדוגמה, במסגרת הכספים הקואליציוניים יועברו כמעט 400 מיליון שקל לשורת פרויקטים שנועדו לתמוך בהפצת ערכֵי הציונות הדתית בקרב מי שאינם עומדים כרגע בסטנדרטים המחמירים של בצלאל סמוטריץ', אבי מעוז ואורית סטרוק. האמצעים לשם כך מגוונים: גרעינים תורניים, מינהלת זהות יהודית, עמותות לחיזוק הזהות היהודית, ארגוני תרבות יהודית ועוד ועוד.
הכוונה כאן אינה בהכרח להשפיע על הפרט בקצה כדי שישמור שבת או שיניח תפילין אלא ל"מבצע השפעה" על המרחב הציבורי עצמו, למשל באמצעות מימונם של גרעינים תורניים בשכונות ספציפיות כדי שיקדמו שינוי של אופיין ותצומצם בהן הפעילות המסחרית והציבורית בשבת. דוגמה אחרת היא מינהלת הזהות היהודית שהקים מעוז, הפועלת בבתי הספר הממלכתיים במטרה לשנות את אופיים, בין היתר על ידי מניעת הכנסת תכנים המוגדרים על ידי מעוז כ"ליברליים" או כ"פרוגרסיביים" – כלומר כל מה שלא מתיישב עם תפיסת עולמו ההיפר־שמרנית.
זאת ועוד, כיוון שהפיקוח על הכספים הקואליציוניים רופף יותר, הממשלה יכולה להשתמש בהם כדי לעודד מעבר של אזרחים ואזרחיות מהציבור הכללי למגזרים המועדפים, באמצעות התמריץ של סבסוד שירותים חיוניים.
הדוגמה המוחשית ביותר לכך היא האופן שבו הממשלה עמלה על העמקת הפער בין החינוך הממלכתי־דתי לבין החינוך הממלכתי. כך, הכספים הקואליציוניים כוללים למשל 54 מיליון שקל לטובת "מענה תקציבי למאפיינים הייחודיים של החמ"ד [חינוך ממלכתי־דתי], חיזוק החמ"ד והתאמה מבנית ותקצובית למודל הפעילות וסיוע לרשתות חינוך בחמ"ד" – כאילו לא קיים גם כך מינהל חינוך דתי שעוסק אך ורק בחמ"ד ושמתוקצב מדי שנה בכ־250 מיליון שקל בתקציב הרגיל, ללא שיש לו מקבילה בחינוך הממלכתי הרגיל; כאילו תלמיד ממוצע בחינוך הממלכתי־דתי לא מתוקצב בתקציב הרגיל בכ־25 אחוז יותר מאשר תלמיד ממוצע בחינוך הממלכתי, עוד לפני הכספים הקואליציוניים; וכאילו הכיתות בחמ"ד לא קטנות יותר משמעותית.
כך בדיוק יוצרים מצב שבו הורים מסורתיים יודעים שיקבלו חינוך טוב יותר בחמ"ד והם יעדיפו לשלוח את ילדיהם לשם, בה־בשעה שמנהלים בחינוך הממלכתי הכללי יֵדעו שכדי לא להיפגע תקציבית – יש להביע עמדות התואמות את ערכי הממשלה, או לכל הפחות לא להביע עמדות ביקורתיות.
מבחינת הממשלה, אי־שוויון אינו תופעה בעייתית, אלא תופעה שיש לטפח ואף לעודד באופן מוצהר, עד שייהפך לערך בזכות עצמו. שר החינוך יואב קיש, לדוגמה, סבור ש"החינוך הממלכתי־דתי מביא חינוך איכותי וערכי, שמשלב תבונה, בינה, ידע וערכים" ולכן "יש מקומות בחינוך הממלכתי־דתי שצריך להנחיל בחינוך הממלכתי". זו לא פרשנות מהיציע: קיש מעוניין להשתמש בכוחו של משרד החינוך כדי לשנות את הדגשים הערכיים שהם־הם מערכת ההפעלה של החינוך הממלכתי – מערכים דמוקרטיים־ליברליים לערכים של לאומנות אתנית, נאמנות צייתנית ואורתודוקסיה. לשם כך, הוא מצר את צעדיהם של מורים ומנהלים סוררים, מחליף את הפקידות המקצועית, ומדיר יועצים משפטיים שמקפידים על שוויון. התוצאה המצטברת לאורך זמן היא, שאי־השוויון חדל להיות תוצאה מצערת או רע הכרחי של הפעילות הכלכלית, אלא הסדר הטבעי, הבריא והרצוי של הדברים.
מהדברים הללו עולה מאפיין בולט נוסף של המדיניות הכלכלית שמפעיל הימין הפופוליסטי: ממש כמו בתורה הסוציאל־דמוקרטית, המדינה חוזרת לשחק תפקיד מרכזי מאוד במשק. אם נאו־ליברלים רואים במדינה בעיה וסוציאל־דמוקרטים רואים במדינה פתרון – הפופוליסטים רואים בה אמצעי. פירוש הדבר הוא, שאחרי תקופה ארוכה של שחיקה בכוחה ובתפקידה של המדינה, שנבע מהנאו־ליברליזם, הפופוליזם הימני שב להתייחס למדינה כגוף דומיננטי בהכוונת ההתנהלות של המשק ושל החברה; ומשאבי המדינה – תקציבים, חוקים ועובדים – משמשים בתורם לארגון מחדש של הדי־אן־אי החברתי.
ראו למשל כיצד הפופוליסט הימני קיש אינו מאמץ את הפנטזיות הנאו־ליברליות של פורום קהלת בדבר עידוד החינוך הפרטי, מהטעם הפשוט שעל חינוך פרטי אין לשר החינוך שליטה. במילים אחרות, קיש רוצה יותר חינוך ציבורי לא כי הוא נהפך פתאום לסוציאל־דמוקרט, אלא כי השליטה שלו במערכת החינוך הציבורית מאפשרת לו להשפיע על העולם הנורמטיבי של בוגריה ולעצב אותו.
מה הלאה
מאיה רומן פרסמה בתלם מסמך שבו היא מסכמת שנה וחצי של פעילות לשחרור בני משפחתה שנחטפו בידי החמאס. רומן, פעילה פמיניסטית בולטת, מעידה כי לא פעם נאלצה להזכיר לעצמה שגם אם ברגע נתון היא נאלצת לשתף פעולה עם אוונגליסטים היפר־שמרנים שתומכים באיסור על הפלות למשל, היה עליה לזכור את מטרת העל שלה בכל נקודת זמן.
לזמן יש משמעות גם במסקנות שנגזרות לגבי העמדה הסוציאל־דמוקרטית נוכח הימין הפופוליסטי והסכנות שהוא מציב. בטווח הארוך, אין ספק שמדיניות סוציאל־דמוקרטית יעילה עם מדינת רווחה רחבה היא תנאי הכרחי למניעת התחזקות של מגמות אנטי־ליברליות וגזעניות. זאת משום שמדינת רווחה מטבעה פועלת לצמצום אי־השוויון, מפחיתה מתחים בין קהילות ומגזרים, מחזקת את תחושת המסוגלות העצמית והיכולת לממש זכויות פוליטיות בקרב כלל האזרחיות והאזרחים, ומגבירה את האמון במוסדות המדינה.
בטווח הקצר, מנגד, צריך לזכור מה חשוב כרגע. ומה שחשוב כרגע הוא המאבק בנסיגה הדמוקרטית. לא רק משום שללא דמוקרטיה ליברלית המחויבת לעיקרון השוויון לא יכולה להתקיים סוציאל־דמוקרטיה. אלא כי שוויון וחרות הם ערכים בסיסיים בעלי מעמד אקסיומטי, הקודמים לכל דיון כלכלי על צורת המימוש הנכונה שלהם.
"להשאיר את העיניים על הכדור" פירושו שלא מן הנמנע כי גם סוציאל־דמוקרטים צריכים להתנגד כרגע לפגיעה בכוחו של אגף התקציבים במשרד האוצר – אחד מ"גיבורי" המדיניות הנאו־ליברלית שכה תרמה למצב הנוכחי – בדיוק כשם שהם, אנחנו, מתנגדים לכל פגיעה בכוחם של שומרי סף משפטיים – למרות שאולי גם הם מחזיקים בכוח עודף. הדבר נכון גם לגבי הכספים הקואליציוניים – יש להתנגד להם גם אם מטרתם היא לשפר את מצבם של חלק מבעלי ההכנסות הנמוכות. מה שעומד על הפרק, כזכור, זו מערכת ההפעלה הכי בסיסית של המדינה.
בנוסף, מלבד מקרים חריגים מאוד בהם ממשלה פופוליסטית מרחיבה שירות ציבורי באופן אוניברסלי, באופן שווה לכולם, עמדה סוציאל־דמוקרטית אינה יכולה להסתפק עוד בתביעה כללית להגדיל את השירותים הציבוריים. היות שכללי המשחק כיום חורגים באופן קיצוני מהכללים שהיו מקובלים עד כה בין שמאל וימין כלכלי – עדיף לחברה הישראלית שלא תהיה הרחבה תקציבית כלל, מאשר הרחבה שתנותב לקידום מטרות אנטי־ליברליות וגזעניות. במילים אחרות, עדיף שלא תהיה הגדלה של מיליארד שקל בתקציב מערכת החינוך אם הכסף הזה יגיע לידיו של הפופוליסט הימני יואב קיש. במונחיו של משל העוגה המפורסם – אם פעם הוויכוח היה על הגודל של העוגה ועל אופן חלוקתה, הרי היום הדבר הכי חשוב הוא לבדוק היטב מהם המרכיבים של כל פרוסה שמניחים על הצלחת. היא בהחלט יכולה להיות רעילה.
עמדה סוציאל־דמוקרטית כיום, כשאנחנו "משאירים את העיניים על הכדור" וזוכרים כל העת מה חשוב באמת, היא גם עמדה ליברלית במובן של הגנה על ערכי השוויון והחרות. בדיוק כמו שעמדה סוציאל־דמוקרטית לא תתמוך בהרחבת שירותי הבריאות ביהודה ושומרון ליהודים בלבד או בשיפור התחבורה הציבורית רק בערים המזוהות עם תמיכה בממשלה – כך אין טעם בהרחבת משאבים ציבוריים אם הם לא פועלים לקדם נורמות של שוויון, לרבות שוויון בנטל כערך בפני עצמו. כלומר, במצבנו הנוכחי לא מספיק לא לעשות רע. צריך ממש לעשות טוב.
אבל לפני שנאו־ליברלים יחככו ידיהם למקרא האמירה במגזין סוציאל־דמוקרטי שבאפריל 25' אין להרחיב את השירותים הציבוריים בישראל, כדאי להם לזכור שהעמדה הכלכלית שהם תומכים בה כבר לא רלוונטית. היא סיימה את תפקידה ההיסטורי – הקרב בעד מדינה גדולה הוכרע. לפיכך, בישראל של אפריל 25' תוכניות כלכליות הקוראות לקיצוצי מסים וקיצוצים של שירותים ציבוריים מבטאות בעיקר בלבול נוכח הקלפים שהימין הפופוליסטי טרף, ופעמים רבות הן לא יותר מאשר רציונליזציה ליצר נקמה. מעין פנטזיה על שלילת תקציבים מהאברכים והכוללים מזה, והגרעינים התורניים ותוכניות היהדות מזה.
אלא שנקמה היא לא עמדה קוהרנטית ובוודאי שלא תוכנית עבודה. למעשה, במידה שתצא לפועל, הנזק יהיה כפול ומכופל, משום שכמו שהימין הפופוליסטי צריך מדינה גדולה עבור שינוי נורמטיבי לכיוון סמכותני והיררכי, כך המחנה הליברלי צריך מדינה גדולה כדי לשמר, לטפח ולממש נורמות בסיסיות של שוויון ושאיפה לחרות. כלומר, למחנה הליברלי נדרשת עמדה כלכלית סוציאל־דמוקרטית־ליברלית.
ברגע הנוכחי, ההבדלים בין שמאל לימין כלכלי, בתוך האוהל הגדול של המחנה הליברלי, הם לא רק משניים לאיום הגדול של ריסוק הדמוקרטיה הליברלית בישראל, אלא גם בפועל הצטמצמו דרמטית. זהו רגע של שילוב כוחות בין קצוות הציר הכלכלי, לטובת הצגת עמדה ברורה, אולי גם אטרקטיבית מבחינה אלקטורלית, נגד הימין הפופוליסטי.
על ד"ר מיקי פלד
חוקר בקרן ברל כצנלסון.
