שנת ההתמחות שלי

לג'וני, אחיו הצעיר של אבא שלי, ולאורלי אשתו, חובבת פרחים ומעצבת נוף, היה בית מקסים ביישוב כוכב יאיר: מפוצץ בצמחייה, בעל חצר ענקית ואזורי מסתור למשחקים. מושלם מבחינת ילדה עם דמיון מפותח. גדלתי אמנם בגבעתיים, אבל העברתי חלק לא מבוטל מהילדות אצל בני הדודים שלי בכוכב יאיר.

אני וגילי, הבן הבכור של ג'וני ואורלי, שגדול ממני בשנתיים, היינו ממציאים מחזות מורכבים על נסיכות ואבירים, מפלצות ומכשפות, לקול תשואות הורינו. האחים הקטנים שלנו שיתפו פעולה בלית ברירה, אבל תרומתם לדרמטורגיה – וגם לביצוע – לא היתה מרשימה, כורח העובדה שטרם מלאו להם חמש.

השחקנית הנחשקת ביותר מבחינתנו היתה ירדן, אחות של גילי ובת הדודה הכי קרובה אליי בגיל. לצערנו, בניגוד לאחים הקטנים יותר, את ירדן היה הרבה יותר מאתגר לרתום למשימה. היא העדיפה לשחק כדורגל עם בן הדוד שלנו, הכדורגלן לימים דן רומן, או לטפס על איזה עץ, ובלבד שלא תתקרב אפילו בטעות למוקד העניין. אני זוכרת אותה משתתפת ב"הפקה" שלנו פעם אחת בלבד. היא התעקשה להתכסות בסדין כאילו היא מגלמת דמות של רוח רפאים, אבל למעשה היתה זו דרכה להסתתר מפני תשומת הלב. גילי ואני מאוד לא אהבנו שמתערבים בחזון האמנותי שלנו, אבל נאלצנו להתפשר. ידענו שעם ירדן הנחושה אין טעם להתווכח.

בעשורים שעברו מאז, התגעגעתי לא פעם לתקופות שבהן היינו, כל בני הדודים, מקובצים באותו הבית, שקועים בפעילות שמילאה באותו הרגע את כל עולמנו, בלי שאפשר היה להכניס בו גרגר נוסף. מובן שגם בתסריטים הכי מטורפים של גילי ושלי, לא יכולנו לדמיין את הסיטואציה המחרידה שבגללה נתאחד כולנו שוב, ואת האופן שבו המחשבה על קרובינו תמלא שוב את כל ישותנו.

ב־7 באוקטובר, ירדן נחטפה מקיבוץ בארי, וכל עולמנו השתנה. ב־16 החודשים שחלפו מאז, פעלתי ללא לאות, ביחד עם המונים אחרים, עבור השחרור שלה ושל גיסתה, כרמל גת. ירדן חזרה. תשעה חודשים מאוחר יותר, כרמל נרצחה. האם מה שעשינו עזר להחזיר את ירדן? אם כן, מדוע לא הצלחנו להחזיר גם את כרמל? עד כמה השפענו? האם יכולנו להשפיע יותר? האם עדיף לחשוב שלא יכולנו להשפיע או שכן יכולנו? איזו מחשבה מייסרת פחות? ואיך הגענו למצב שבו אנחנו נאלצנו לפעול במקום המדינה, האו"ם, מדינות לאום אחרות, ארגונים פוליטיים? למה אף אחד לא היה שם בזמן אמת?

*

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ב־6 באוקטובר התעוררתי בדירה של גילי רומן, אח של ירדן. בחודשי הקיץ עברתי פרידה קשה מאוד, גרתי אצל הוריי והתקשיתי להקים את עצמי מהספה. מאחר שגילי נסע עם המשפחה שלו לטיול בדרום אפריקה, הוא הציע לי לסבלט את הדירה שלו, כדי שאחזור להרגיש שוב קצת כמו בן אדם. הוא טס עם אבא שלו, ג'וני, ועם שתי אחיות מתוך שלושת האחים שלו, ירדן ורוני. הם טיילו שם בקרוואן, ביחד עם בן זוגה של ירדן, אלון גת, ועם בתם, גפן, אז בת שלוש.

באותו יום שישי, 6 באוקטובר, גילי, ירדן ומשפחתה חזרו לארץ. אותי זה אילץ לשוב להורים, וניסיתי לדמיין איך ממשיכים מכאן. הלכתי לישון והתעוררתי ביחד עם כל המדינה ב־06:29.

בשעות הבוקר הייתי עסוקה בהודעות הרבות שקיבלתי מחברותיי ל"פוליטיקלי קוראת", ארגון התקשורת שהקמתי עם שותפוֹת, שלחלקן משפחה בשדרות. הזדעזענו מהסרטונים שהחלו לזרום אלינו. החברה הכי טובה שלי היתה באותן שעות בנובה והתברר שניצלה בנס. עברו שעות רבות עד שהבנו באמת מה היא עברה.

כל אותו הזמן כלל לא היתה לי סיבה לחשוב שמשהו קרה לירדן. רק לקראת הצהריים נודע לי לראשונה שהיא החליטה, ביחד עם בן זוגה אלון, לנסוע לבארי לבקר את הוריו, מיד עם חזרתם לארץ, ושהם נשארו לישון שם.

ירדן ואלון עברו לבארי לפני ארבע שנים. אלון מורה דרך, ירדן פיזיותרפיסטית, ושניהם חובבי טבע גדולים. אחרי שגפן נולדה, ירדן הרגישה שהאזעקות התכופות מלחיצות מדי מבחינת בִתה הקטנה, ובתום התלבטויות רבות החליטה המשפחה לעזוב את הקיבוץ. בספטמבר 23' הם עברו זמנית לדירה של אבא ג'וני בגבעתיים, וזמן קצר אחרי שסיימו להעביר את חפציהם, החליטו לנסוע עם האחים של ירדן לדרום אפריקה לכמה שבועות, כדי להתאוורר. רק כשיחזרו, הם אמרו לעצמם, יחפשו את ביתם הבא. ב־6 באוקטובר, אחרי שנחתו, נסעו בני הזוג לבקר את אבא ואמא של אלון – אשל וכנרת גת – ונשארו לישון בביתם בבארי ביחד עם כרמל, אחותו של אלון.

ב־7 באוקטובר, באזור 10:30, מספר מחבלים נכנסו לבית של משפחת גת בבארי. אשל הצליח להתחבא ולהינצל במזל, אך המחבלים לקחו את כל יתר המשפחה.

ארבעה מחבלים הכניסו את אלון, ירדן וגפן למכונית שגנבו מהקיבוץ. הם קשרו את ידיו ואת רגליו של אלון והכניסו את שלושתם למושב האחורי. אחר כך המשיכו להסתובב בקיבוץ, ובשלב מסוים הכניסו לתא המטען חטוף נוסף, טל שהם.

500 מטר לפני המעבר לעזה, המחבלים הבחינו בטנק ישראלי. שלושת החמושים שבהם יצאו מהרכב והסתתרו בשיחים, ובינתיים הרכב עשה פרסה והאט. אלון וירדן הבינו שזו ההזדמנות שלהם. הם זינקו משני צדי הרכב, כשגפן בידיה של ירדן. אלון הצליח להשתחרר מחבליו בזמן שנפל לקרקע והם התחילו לרוץ. המחבלים הבחינו בהם במהרה, והתחילו לירות לכיוונם. בשלב הזה, כשהמחבלים מתקרבים, ירדן העבירה את גפן לאלון כי ידעה שכך יש לבתה סיכוי גדול יותר להינצל. היא עצמה נשארה מאחור והעמידה פני מתה.

אלון התחיל לרוץ וזיהה תעלה לצד כביש עפר, חפר בה בור והשכיב שם את גפן, כשהוא רוכן מעליה. הוא התכסה בעפר ובעשבים, וככה הם חיכו שמונה שעות, בפיג'מות, יחפים. מפעם לפעם שמעו את הג'יפים החמאסיים עוברים לידם ומחפשים אותם. כשהלילה ירד, אלון יצא מהמחבוא, גפן נתלתה על גבו והוא פתח במסע בן הקילומטרים שהיה עליו לעבור בחזרה לבארי. בכניסה לקיבוץ הוא הצליח לחבור לחיילי צה"ל. גפן האמיצה לא בכתה כל הזמן הזה, רק העירה לאביה: "חבל שלא הבאנו מים לטיול". לפנות בוקר, אלון התקשר לגילי להגיד שהוא וגפן בסדר, אבל שהוא לא יודע מה קרה לירדן, כרמל או כנרת.

נדרשו עוד מספר שבועות עד שהסיפור התבהר: כנרת נרצחה מטרים ספורים מחוץ לביתה, כרמל וירדן נחטפו.  

*

מאז 7 באוקטובר סיפרתי את הסיפור המשפחתי בקצרה ובפירוט, בסנאט, בקונגרס, בראיונות בטלוויזיה, בעיתונות הכתובה, בפודקאסטים, בפני קבוצות של נוצרים, יהודים, פרוגרסיבים, טראמפיסטים, פמיניסטיות, סטודנטים, בארצות הברית, בגרמניה, בישראל ועוד. במהלך כל התקופה עזרתי לקדם סיקור תקשורתי של סוגיית החטופים, ופעלתי על מנת לקדם עסקה.

הסיפור שלא יצא לי לספר הוא מה שראיתי מאחורי הקלעים. הניסיונות לגרום לפוליטיקאים לתרגם את האמפתיה שלהם למעשים; ההבנה עד כמה המשחק הפוליטי מכור, ועד כמה האידיאלים שחיפשתי בקרב קבוצות ההתייחסות שלי היו, במקרים רבים, רק העמדת פנים; השיחות הקשות עם בכירים בתקשורת, העיוותים שחזרו על עצמם בסיקור, התסכול ההולך וגובר מכל זה.

בה בעת, נוכחתי בכוח של המשפחה שלי, ויותר מזה – ראיתי אותה עוברת מעין תהליך של התרחבות והשתרשות. יצא לי להכיר לעומק את בני הזוג של בני הדודים שלי, חברוֹת ילדוּת הפכו לחלק בלתי נפרד מאיתנו, ובהמשך – משפחות חטופים נוספות הפכו לחלק מהמשפחה הנסיבתית שלנו. כולנו נאלצנו לעבור קורס מזורז ונוראי בתקשורת, בדיפלומטיה, ביחסים בינלאומיים ועוד. נעשינו מומחים בעל כורחנו.

אחרי יותר משנה, הגיע הזמן לנסות ולספר קצת מהסיפור הזה. הרבה ממה שעשינו ביחד עם משפחות אחרות נעשה בשקט, מאחורי הקלעים. הרבה מזה עדיין נמשך, כי לא כל החטופים בבית. לכן גם יש עדיין חלקים שאי אפשר לספר.

1. מה עושים כשחוטפים את בת הדודה שלך?

כשירדן נחטפה, המדינה לא היתה שם. לא היה מי שיגן עליה, לא היה מי שיענה לתחינות קורעות הלב של תושבי הדרום. עד מהרה הבנו שגם אחרי החטיפה המדינה אינה עונה. הבלגן חגג, לא היה ברור מי אמור לעזור לנו, ולא נותר ספק: נותרנו לבד.

ב־8 באוקטובר, שלושת האחים של ירדן עברו לגור עם אלון וגפן בדירה של דודי ג'וני בגבעתיים. אני התגוררתי אצל ההורים שלי, שבמקרה גרים באותו הרחוב, זה שבו האבות שלנו גדלו. מדי בוקר התאספנו ביחד עם כמה חברים קרובים, ונשארנו לעבוד עד אמצע הלילה.

לכל אחד היה תפקיד. רוני, האחות הקטנה, היתה למנכ"לית שלנו. היא דאגה לקבל החלטות מהירות ולתאם בין כל אלה שלוקחים חלק במאמץ. גילי, האח הגדול, היה אחראי על המסרים ועל הדיפלומטיה. לירי, האח האמצעי, היה מופקד על הסיוע בטיפול בגפן, ועל הפן האמנותי. הוא ובן זוגו דודיק דאגו לגרפיקה, לעיצוב ולמיצגים אמנותיים, ובהם שעון חול ענק שלירי עיצב, ושנדד מאז ברחבי העולם. אני הייתי אחראית על התקשורת, ובהמשך על הדיפלומטיה בארצות הברית. עמית, בן הזוג של רוני, חלק איתי את הטיפול בתקשורת, ובהמשך היה אחראי על הדיפלומטיה בגרמניה. אמא שלי דיטה היתה יועצת לענייני דיפלומטיה, הודות לשנים שבהן עבדה במשרד החוץ כיועצת של ציפי לבני. ישבנו כולנו יחד בחמ"ל המשפחתי בדירה בגבעתיים, וניסינו להבין מה לעשות במציאות הסוריאליסטית שנכפתה עלינו. בראש ובראשונה, היינו צריכים לברר בכוחות עצמנו מה קרה לירדן.

גילי נסע לבארי מיד בבוקר 8 באוקטובר, כי הבנו שבתוך הבלגן, אף חייל בשטח לא יחפש מיוזמתו אישה לא מוכרת בתא השטח המסוים שקיווינו שהיא נמצאת בו. הוא עלה על מדי ב', שאופסנו ליד הדלת למקרה שייקרא למילואים בצפון, ונסע דרומה, דרך מכוניות שרופות ומראות שנלקחו היישר מהגיהינום. הוא הגיע לנקודת כינוס כשבידיו תמונה של ירדן וקואורדינטות שאלון הצליח לשחזר מהמיקום האחרון שבו נראתה. הוא התחנן בפני חיילים ומפקדים שייצאו איתו לשטח לחפש אותה. ירדן נחטפה קרוב מאוד לגדר, וסיור באזור הזה ב־8 באוקטובר היה עדיין משימה מסוכנת. בכל זאת, גילי יצא לשטח עם כוח צבאי. הם נתקלו בשני מחבלים. החיילים חיסלו אותם.

בימים הבאים, גילי ירד מדי בוקר לשטחי הכינוס בדרום, ושכנע חיילים ומפקדים לצאת ולחפש את ירדן שוב ושוב. הוא הזעיק את אלון להצטרף לסיור בשטח, ובאחד הימים, ג'וני, אבא של ירדן, הצטרף אף הוא. בחלק מהקיבוצים הסמוכים התחוללו עדיין קרבות. רק ביום רביעי, 11 באוקטובר, הגששים שהגיעו לאזור סיפקו שורה תחתונה – ירדן כנראה נחטפה שוב.

2. איך נרתום את מדינות העולם לעזור לנו?

כדי להצליח להחזיר את ירדן היה דרוש, בראש ובראשונה, שהעולם יכיר בחטיפות כהפרת זכויות אדם מהותית, כדבר שאיש בעולם המערבי לא יכול להשלים איתו. אם נעורר זעם גלובלי, חמאס והמדינות שעליהן הוא נסמך, כמו קטר ומצרים, יבינו, באופן שלא משתמע לשתי פנים, שהם עלולים לשלם מחירים כבדים אם לא יגיעו בהקדם לעסקת שבויים. לחלופין, אם הנושא ימוסגר כסוגיה של ישראל מול חמאס, קשה יהיה לגייס תמיכה חיצונית שתפעיל לחץ על ארגון הטרור ועל המדינות שתומכות בו.

עד מהרה, המשפחה שלנו לקחה על עצמה את "תיק גרמניה". היו לכך כמה טעמים. ראשית, הבנו שמדינת ישראל לא מסוגלת כרגע לסייע לנו, ובד בבד שיש הרבה משפחות שיוכלו להפעיל לחץ יותר אפקטיבי בארץ. היתרון היחסי שלנו היה טמון באזרחוּת הגרמנית. יצרנו קשר בשלב מוקדם מאוד עם ד"ר מלודי סוכרביץ', דיפלומטית ומומחית לגרמניה, שהיתה ליועצת שלנו לענייני גרמניה, ולחלק אינהרנטי מהמשפחה. שנית, הבנו שגרמניה יכולה להיות שחקן משמעותי בכל משא ומתן עתידי, בעיקר בשל מחויבותה ההיסטורית יוצאת הדופן לישראל, וגם בזכות קשריה הכלכליים הענפים עם מצרים, המקנים לה מנוף השפעה על חמאס. בעבר, גרמניה היתה גם מעורבת מאוד בעסקת שליט.

כך שמשימתנו הראשונה היתה לגייס את הציבור הגרמני לתמיכה בסוגיית החטופים. איך? על ידי הסיפור האישי של ירדן. הנחנו שהוא יעורר אמפתיה בקרב הציבור הגרמני, ושכתוצאה מכך, מנהיגיו יסיקו שטמון רווח פוליטי בקידום עסקת חטופים – ויפעלו בהתאם. קל יותר לאנשים להתחבר לסיפור של אדם פרטי, עם שם ופנים, מאשר לחוש הזדהות כלפי אסון של מאות אנשים. אם ננכיח את הסיפור של ירדן ושל המשפחה שלנו, חשבנו, נוכל דרכו לייצר מחויבות גם כלפי כל יתר המשפחות.

היה לנו ברור שירדן לא היתה רוצה שהסיפור שלה יסופר תחת כל עץ רענן. ירדן היתה ונותרה כל השנים אחד האנשים הכי פרטיים שאני מכירה, ממש כמו כשהיינו קטנות. היא בקושי פעילה ברשתות החברתיות, יש לה סלידה מתוכניות ריאליטי, ובכלל היא שונאת כשהפוקוס עליה. אבל בה־בעת גם היה לנו ברור שהדבר שהיא הכי רוצה כרגע זה לחזור הביתה. הבנו שלסיפור הפרטי שלה – אמא שהצילה את הבת שלה משבי בגבורה בלתי נתפסת – יש את הפוטנציאל הכי גדול לקדם את הסיקור של הסוגיה, ולכן גם את הסוגיה עצמה. על כן האחים של ירדן התראיינו בימים הראשונים שוב ושוב, סיפרו את הסיפור לכל מי שהיה מוכן לשמוע, ו"שחקו" אותו (כן, התקשורת עד כדי כך צינית). אז איזו עוד זווית נוכל להציע?  

בעקבות סיוריו של גילי בשטח, הוא הבין שהדרך הכי אפקטיבית לספר את הסיפור היא להביא את העיתונאים הזרים לראות במו עיניהם את הבית שירדן וכרמל נחטפו ממנו, ושכנרת נלקחה ממנו, ואז הוּצאה להורג. בית משפחת גת בבארי היה מחורר מכדורים, הרוס, רצפתו מרופדת בספרים, חלקם של כרמל. בחצר עמדה הנדנדה האדומה שגפן נהגה להתנדנד בה.

לא היה לי שמץ של מושג איך לארגן סיור שכזה, אבל היה לי ברור למי אני צריכה לפנות כצעד ראשון – לדובר צה"ל.

כל הקווים של דובר צה"ל היו תפוסים במשך ימים, במשך כל שעות היממה. אז עשיתי מה שכל ישראלי היה עושה – התחלתי לחפש קשרים. לחשוב מי שירתה עם מי, ואת מי ההיא אולי מכירה. הצטברו אצלי כך עשרות מספרים של אנשים בדרגים שונים בדובר צה"ל. אצלם לא היה תפוס, אבל למרבה התסכול אף אחד מהם לא ענה. לא לטלפון, לא בוואטסאפ. רק כעבור יומיים הצלחתי לתפוס מישהו. כעיקרון, הוא הסביר לי, לדובר צה"ל אין איך לעזור להוציא סיור שכזה, אבל אם יהיו מספיק עיתונאים שיביעו עניין, אולי יהיה על מה לדבר.

סוף־סוף היתה לי משימה מוגדרת – לאסוף כמה שיותר עיתונאים שיביעו עניין בסיור. אזכיר שבאותם ימים, ישראל העפילה לפסגת סדר היום הבינלאומי, ובארץ נחתו בזה אחר זה הנציגים הבכירים ביותר של כל גופי התקשורת הגדולים בעולם. החלטתי להתמקד, מתוקף תפקידי, בעיתונאים הגרמנים.

בעזרת יוצאי יחידת דובר צה"ל, שהתגייסו לעזרתן של משפחות החטופים, הרכבנו רשימה של כתבים, שלחתי להם הודעות, והתגובות לא פסקו. בתוך פחות משמונה שעות, 30 עיתונאים גרמנים הביעו רצון נלהב להגיע עם גילי לשדה הקטל בבארי. התברר שעד לאותו הרגע, מעט מאוד עיתונאים הצליחו לגשת לקיבוצים שנפגעו, ושאם הצליחו, זה היה רק אחרי רדת החשכה. מקביליהם הישראלים ידעו איך להשיג גישה בכל שעות היום, גם בלי אישור, אבל אנשי התקשורת הבינלאומית, שלא הכירו את תורת הקומבינה המקומית, נותרו ללא יכולת לדווח לעומק על המתרחש.

חזרתי לדובר צה"ל ובידי הרשימה. אין אישור. "מה נדרש כדי לקבל אישור?" ניסיתי להבין. נדרש אישור של הסמכות הצבאית בשטח. השגנו אותו, כולל אבטחה צבאית של הסיור. חזרתי לדובר צה"ל. אין אישור.

אבל אם הגורמים הצבאיים המוסמכים מאשרים לקיים סיור באזור, מסכימים לאבטח אותו ואף מאשרים זאת בכתב, מהי בדיוק משמעות הסירוב של דובר צה"ל? על מה הוא מגן פה?

הוצאנו את הסיור.

ב־12 באוקטובר הוביל גילי שיירת מכוניות לבארי. התמונות מהביקור פתחו מהדורות ברחבי גרמניה ובאירופה כולה. כשגילי חזר בלילה למרכז, הוא הבהיר לנו שאנחנו חייבים להוציא סיור דומה לכל התקשורת הבינלאומית. בו־ברגע שלחתי הודעה למאות אנשי הקשר שהשגתי, כולם עיתונאים זרים בגופי תקשורת חשובים. השעה היתה 22:00. יצאתי להתאוורר ולאכול פיצה עם חברים. בתוך כמה דקות הטלפון התחיל לצלצל ולא פסק. העיתונאים הזרים נלחמו כדי להגיע לבארי: מסי־אן־אן, מאיי־פי, רויטרס, ניו יורק טיימס, נציגים של כלי התקשורת הגדולים ביותר בצרפת, בריטניה, הודו, קנדה, רוסיה ועוד. בחצות קיבלתי שיחה מביל או'ריילי, לשעבר המגיש הפופולרי ביותר ברשת פוקס האמריקאית.

למחרת בשש בבוקר הובילו גילי ואור, אחיה של כרמל, שיירה של כ־60 רכבים לבארי.

למעשה, גם במשך חודשים אחר כך המשכתי לקבל טלפונים מעיתונאים מבולבלים, שחשבו שאני יכולה לאשר להם כניסה לשטח צבאי סגור. שיא האבסורד נרשם, כאשר יום אחד התעוררתי בשש בבוקר משיחת טלפון ממספר חסוי. בצד השני של הקו היה מח"ט מהגזרה הדרומית. "את יכולה להסביר לי למה יש לי כאן שני צלמים בשטח אש, שאומרים שמאיה רומן נתנה להם אישור להיכנס לצלם?" בחיי שלא יכולתי.

3. מי המדינה שהכי סייעה?

לפחות בשלב הראשון, נראה היה שההשקעה בגרמנים עובדת. ביום שישי, 13 באוקטובר, שרת החוץ אנאלנה ברבוק (ממפלגת הירוקים) ביקרה בארץ והסכימה להיפגש עם נציגי משפחות חטופים שמחזיקים באזרחות גרמנית. ערב הפגישה היא אף הגיעה לסיור בדרום, וגילי, שסייר באזור בחיפושיו אחר ירדן, דאג לפגוש אותה.

אנאלנה, כפי שכינינו אותה בהמשך בחמ"ל, הביעה המון אמפתיה כלפי הסיפור האישי שלנו. אבל גילי לא הסתפק בכך, ושיקף בפניה בצורה קולעת את העמדה שבה היא נמצאת, בין שתרצה בכך ובין שלא: "את ניצבת כרגע כשחקן פעיל ברגע היסטורי, שיעצב את העתיד של האזור ואולי גם של העולם כולו עוד שנים קדימה – האם תיזָכרי כמי שהתמודדה עם האתגר?"

השרה התקשתה להסתיר את התרגשותה. היא הבטיחה לעזור, וסיכמה שגרמניה עושה כמיטב יכולתה אך מוגבלת בהשפעתה. היתה זו הפעם הראשונה שבה למדנו כי אפילו בכירי הדיפלומטים בעולם לא יציעו לנו פתרונות, ולרוב גם לא יחשבו מחוץ לקופסה. לא רק שאנחנו אלה שנצטרך להניע אותם לפעולה, אלא שנצטרך גם לחשוב איזו פעולה בדיוק זו תהיה. ימים ספורים אחרי ביקורה של השרה, ארגנו את המשלחת הראשונה של המשפחות לברלין. זו היתה הפעם הראשונה מתוך שלוש הפעמים שבהן הייתי בברלין בחודשיים הראשונים של המלחמה. נפגשנו עם נשיא גרמניה ועם כל חברי המפלגות הדמוקרטיות הגדולות. נועדנו עם מנכ"לים של חברות ענק, עם נציגי קבוצות כדורגל, רבנים, ראשי קהילות יהודיות ועוד. בנובמבר "חגגנו" לירדן יום הולדת בעצרת בברלין בהשתתפות 35,000 איש. היו זמנים במערב.

רוב הפגישות נפתחו בסבב שבו כל משתתף הציג את עצמו ופרס את הסיפור המחריד של משפחתו. הרגעים האלו היו בלתי נסבלים. עם הזמן נוצר אצלי נתק רגשי מהסיפור שלנו, שאותו סיפרתי מאות פעמים, אבל כשהאזנתי לסיפורים הדומים־אך־שונים של יתר המשפחות, התחברתי מחדש. כששמעתי את נעמה ואופיר ויינברג מספרות על בן הדוד שלהן, איתי סבירסקי, ומתארות בחור בערך בגילי, רגיש ואהוב, הבנתי שהן קרובות אליו כמו שאני קרובה לירדן, קשר של בני דודים שלא תמיד קל להסביר. חודשיים אחר כך, כשקראתי על הרצח שלו בשבי, נזכרתי איך חשבתי שהעיניים שלו דומות לעיניים של בנות הדודה שלו.

תיאמתי ראיונות לריקרדה, אמא של שני לוק. פעם אחר פעם היא נאלצה לספר על הסרטון המזוויע שבו נצפית שני שרועה על רצפת טנדר, כשמחבלים מתעללים בה, ולענות על שאלות מחרידות בנוגע לתחושות שעלו בה נוכח הזוועה. חשבתי שהבת שלה בטח אמיצה כמוה. בסוף אוקטובר, כאשר דובר צה"ל הודיע על הירצחה של שני כבר ביום הטבח, לא הצלחתי להפסיק לבכות, מהמחשבה על כל הסבל המיותר שריקרדה עברה בשבועות שבהם עשתה הכול כדי לשחרר את בתה, שלמעשה כבר לא היתה בין החיים.

וכך, בכל מפגש, בכל משלחת, בכל יום, שפכנו את הטראומה על מי שמולנו, והתרוקַנּו רגשית, עד כלות. נאלצנו לשחזר שוב ושוב את הרגעים הכי קשים בחיים שלנו. אבל כשראינו בעיניים של מי שישבו מולנו את החיבור האישי, כשהרגשנו את הרעד שלהם בבטן, נוכחנו שזה חשוב. חברי הבונדסטאג ששמעו אותנו – לעתים קרובות התרגשו, לעתים רחוקות בכו, ואז המשיכו הלאה.

בשורה התחתונה, מכל המדינות האירופיות, הגרמנים אכן היו המחויבים ביותר לישראל. האם המחויבות הזאת עזרה לחטופים? כן ולא. השפעתם על המשא ומתן היתה בסופו של דבר קטנה, אבל הם כן הצליחו לסייע בנקודות ספציפיות לאורך הדרך, כמו למשל בהפיכת סוגיית החטופים לבינלאומית, על ידי הדגשת העובדה שיש ביניהם מספר רב של אזרחים גרמנים.

גם זה הגיע בזכות הדחיפה של המשפחות. כשביקשנו לראשונה מנציגי הממשל הפדרלי הגרמני להצהיר בפומבי על שמות כל החטופים שמחזיקים באזרחות גרמנית, לרבות ירדן, הם סירבו, מטעמים של צנעת הפרט. "אולי ירדן לא היתה רוצה שכולם יידעו שהיא חטופה?" אמרו לנו לתדהמתנו נציגי הממשל. כל העולם ידע באותם ימים שירדן חטופה, וגם ברור היה מעבר לכל ספק שלוּ היו שואלים אותה, היא היתה מסכימה לכל מה שעשוי לסייע בהשבתה. אז מדוע שהגרמנים יגיבו כך? אני חושבת שזה היה שילוב בין החשיבות העליונה, המיתית ממש, שהם מייחסים לערך הפרטיות, ההיצמדות העיוורת שלהם לנהלים ולפרוטוקולים, וכן, גם ניסיון להלך בין הטיפות ולהימנע מפעולה. הפוליטיקאים יעשו הרבה מאוד כדי לא לעשות מעשה אמיתי.

לבסוף, גרמניה הסכימה להכיר בכל מי שהיה זכאי פוטנציאלית לאזרחות – כאזרח גרמני. המשמעות היתה שגם חטופים שמעולם לא הגישו בקשה רשמית לאזרחות גרמנית – תהליך שיכול להימשך חודשים ואפילו שנים – קיבלו זכאות. בן־לילה, מספר החטופים הגרמנים קפץ מבודדים לעשרות. מעבר לעובדה שהיה פה צעד יפה ואנושי של הכרה, הוא סייע להדגיש, שוב, שהשבת החטופים היא אינטרס בינלאומי, ולא סוגיה ישראלית–פלסטינית בלבד.

עם זאת, כשניסינו לדחוק בממשל הגרמני לנקוט צעדים נוספים, למשל להפעיל לחץ על מדינות שיש להן השפעה על חמאס – התשובה כמעט תמיד היתה, "האמריקאים מובילים את הנושא".

4. איך נוודא שסוגיית החטופים לא תיהפך לפוליטית?

גם באמריקה היה למשפחה שלנו יתרון יחסי: בשנות ה־90, אבא שלי, ידין רומן, שהוא מורה דרך ידוע, ואמי, דיטה קול־רומן, שיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים־אמריקאיים שהביאו חברי קונגרס וסנאט רבים לביקורים בישראל. אחד מאותם פוליטיקאים היה הסנאטור הוותיק אד מרקי ממסצ'וסטס. בימי מלחמת המפרץ, אבא שלי לקח את מרקי למצדה, לשטחים, לכינרת ועוד. במצדה הוא סיפר לסנאטור ולחבריו למשלחת את הסיפור ההיסטורי על המקום, וכשסיים הם צעקו ביחד מהמצוק "עם ישראל חי!", רק כדי לשמוע את תחינתם מהדהדת אליהם בחזרה. הסנטור בן ה־78 לא שכח. בתחילת אוקטובר 23', אחרי שחברת משפחה שלנו מבוסטון עדכנה אותו על המתרחש, הוא מיהר להתקשר ולשאול איך הוא יכול לעזור. הוא היה שם בשבילנו ברגע המבלבל הראשון, עזר לנו לחשוב מה צריך לעשות, עם מי להיפגש, איך להפעיל לחץ על הממשל ועוד. כמו רבים במפלגה הדמוקרטית, הוא רצה לתמוך בנו ולעזור לנו, אף שהיתה לו ביקורת קשה על התנהלות הממשלה בישראל.

מאז 7 באוקטובר הייתי בארצות הברית במצטבר כמעט ארבעה חודשים, בחמישה מסעות שונים. דיברתי עם פוליטיקאים, מחוקקים ולוביסטים בוושינגטון, תיאמתי ראיונות וסיקור תקשורתי בניו יורק, נפגשתי עם משפיענים וכוכבי קולנוע בלוס אנג׳לס, וקיימתי אסיפות עם תלמידי אוניברסיטאות, חברי הקהילה היהודית וארגונים פוליטיים, במרחב העצום המשתרע בין שני החופים.

בנובמבר 23', אחרי שלושה סבבי אבטחה, ואחרי שהפקדנו את מכשירי הטלפון שלנו, ישבתי עם גילי מול שני בכירים באגף המיוחד להשבת שבויים במחלקת המדינה. הם לא היו מעורבים במשא ומתן באופן ישיר, אבל הסכימו לחלוק בידע ובניסיון שלהם. הם היו למקור מידע קריטי בשנה העתידה לבוא.

המחלקה הוקמה בעקבות משבר השבויים האמריקאים באיראן ב־1979. בזמן שיקירי המשפחות היו בני ערובה, נאלצו המשפחות להתרוצץ בין משרדי ממשלה שונים, לטוות הופעות בתקשורת, לפגוש חברי קונגרס וסנאטורים, ובד בבד גם להתפרנס ולפרנס. לאורך הוויה דולורוזה הזאת נוצר פער בין העמדות של המשפחות לעמדות הממשל, ובמקום שהממשל ייעזר במשפחות ויעזור להן, נוצר לא פעם קונפליקט. כדי לגשר על הפער הזה הוקמה המחלקה.

אף שהסיטואציה שלנו – חטיפה פומבית של 251 בני אדם במהלכה של מלחמה אזורית – היתה חסרת תקדים, לנציגי המחלקה בהחלט היה מה לתרום לנו. הם הסבירו שהדרך הטובה ביותר לחשוב על המצב היא כמו על חוטף שמסתגר בבנק עם בני ערובה. הסיטואציה הזאת לא נדירה, ולכן קיים מידע רב לגביה, ולגבי השאלה איך להתמודד איתה.

בשלב הראשון יש לכתר את החוטף, לוודא שלא יוכל לברוח. לכן פעולות צה"ל באותם ימים, לכיתור הרצועה, היו קריטיות: כך וידאנו שהחטופים לא ימצאו את עצמם באיראן. בשלב השני, בחסות השליטה על התנאים שבהם פועל החוטף – חשמל, אוכל, מים – אפשר להתחיל לנהל איתו משא ומתן. ככל שהמשא ומתן נמשך, גובר הצורך של החוטף לברוח מהבנק. והנמשל: ככל שהמלחמה תימשך, כך תיעשה דחופה יותר שאיפתם של סינוואר ושל שאר ראשי חמאס לברוח מהרצועה ולהבטיח את עתידם האישי. עוד דבר שיקרה לאורך זמן הוא שסינוואר ייהפך לכתובת הרלוונטית היחידה, שכן הוא זה שידו על סוגר הכלוב של החטופים.

אז מה אנחנו צריכים לעשות במצב כזה? שאלנו.

את מה שאתם עושים, הם הרגיעו אותנו. הלחץ של המשפחות על נבחרי הציבור האמריקאים מבטיח שהסוגיה תישאר בראש סדר העדיפויות שלהם, ושבד בבד, הם יעניקו גב לדרג המקצועי שמנהל את המשא ומתן.

עם ההמלצות הללו יצאנו למרתון פגישות בקונגרס ובסנאט. רצנו מברני סנדרס אל מרקו רוביו, מהמשרד של ראשת הסיעה הפרוגרסיבית במפלגה הדמוקרטית, פרמילה ג'איאפאל, למשרד של אחד מבכירי הרפובליקנים, סטיב סקליס. מדמוקרטים לרפובליקנים, וחוזר חלילה. גילינו את המסדרונות הסודיים של הסנאט, את הרכבת התחתית שמקשרת בין משרדי המחוקקים לגבעת הקפיטול, את בתי הקפה שבהם יושבים העוזרים. באותו החודש נפגשנו עם מאות מחוקקים אמריקאים. בנובמבר 2023 כולם עדיין רצו להיפגש איתנו.

מהדמוקרטים ביקשנו שישמיעו קול צלול, המבטא הכרה בזוועות 7 באוקטובר וקורא להחזיר את החטופים. טריוויאלי? לא ממש. פעמים רבות, הסנאטורים התראיינו על זוועות המלחמה בלי להזכיר בכלל את החטופים. הביקורת שלהם, גם הלגיטימית, על ההתנהלות של ישראל בעזה, כאשר לא מתלווה אליה ביקורת על חמאס, גורמת לארגון הטרור להניח שישראל מאבדת ממעמדה הבינלאומי, ולפיכך להתבצר בעמדותיו (בה בשעה, כזכור, שהנשיא הדמוקרטי בכלל תומך במלחמה). ודאי שיש צורך גם בלחץ על ישראל, הסברנו למחוקקים הדמוקרטים, אבל אין בלחץ הזה תועלת כשהוא מגיע מהצד השמאלי של המערכת הפוליטית האמריקאית. להפך: הממשלה הישראלית גוזרת עליו קופון פוליטי.

מן הצד השני של המתרס, ברבות מהפגישות עם מחוקקים רפובליקנים, ניכר רצון מיידי וגורף לתמוך בנו כישראלים. בעלי הדרכון הישראלי הצועדים אל תוך לשכותיהם, הם מבחינתם בוננזה. עניינית, הרפובליקנים תמכו בהמשך המלחמה, משום שהדבר השתלב במדיניות החוץ שלהם, העוינת את איראן, וזאת כתוצאה מכל מיני חשבונות היסטוריים שתופסים את ה"מלחמה נגד הטרור" כרזון דט'ר שלהם. פעם אחר פעם שמענו מהם על הצורך להביס את ציר הרשע.

"נכון", עניתי שוב ושוב, "אנחנו חייבים לפתור את הבעיה של הטרור הגלובלי, אבל בינתיים, בת דודה שלי נמקה בעזה, ואנחנו צריכים שתעזרו לדחוף את הממשלה שלנו לקדם עסקה". הרפובליקנים אמנם הביעו אמפתיה רבה למצבם של החטופים, אבל השורה התחתונה היתה, פעם אחר פעם, ש"אין דרך להתמודד עם המצב חוץ מאשר בכוח". זו היתה תמונת ראי לשיחות המתסכלות עם הפרוגרסיבים. הביקורת הרפובליקנית על חמאס הרי לא תשפיע על איש. הרפובליקנים יכלו להשפיע רק על הפוליטיקאים הישראלים מהימין. תהינו איך נוכל לקדם את המצב, ולא להסתפק רק בהצהרות פומביות.

בנובמבר 2023, הודות ללחץ הציבורי ולאינטרסים השונים של כל הצדדים המעורבים, נראתה סוף סוף עסקה באופק.

5. איך להעביר את השעות הכי ארוכות בחיים?

בסוף נובמבר 23', אחרי 54 ימים שהרגישו כמו דקה וכמו נצח, ירדן חזרה אלינו.

אחרי שנחתמה העסקה, ידענו שכרמל והיא לא יהיו הראשונות שיחזרו. ראשונים ישתחררו הילדים, האמהות שהוחזקו עם ילדיהן, הזקנות והזקנים. ירדן צפויה היתה להשתחרר ביום השישי מתוך שבעת ימי העסקה. כרמל לא אמא, לא נערה ולא זקנה, והיה ברור שגם היא תהיה לקראת סוף הרשימה, כנראה ביום השביעי.

אחרי חודשיים של פעילות קדחתנית, הגענו לשבוע שבו רוב מה שיכולנו לעשות הוא לחכות. כל יום ארך שנה.

ב-28 בנובמבר התאספנו עשרות בני משפחה וחברים בבית של ג'וני. תמיר גרינברג, אחד הזמרים האהובים על המשפחה של ירדן הגיע להופעה אינטימית ושר בין היתר את Where You Lead I Will Follow, שיר הפתיחה של "בנות גילמור", אחת הסדרות האהובות על ירדן ועליי. לרגע הסתכלנו על כל מה שעשינו ביחד, משפחה וחברים שהגיעו לסוף העולם פשוטו כמשמעו. הרגע היפה התעמעם כשחשבנו מה יקרה אם ירדן לא תחזור בעסקה הזאת. מה אם נישאר במצב הזה עוד חודשים רבים? איך אפשר יהיה להמשיך לחיות ככה?

באמצע הלילה, ג'וני קיבל את הטלפון מקצין הקישור: ירדן ברשימה של מחר.

מאותו הרגע ואילך, חוויתי – חווינו – את השעות הארוכות בחיינו. אחת מהסחות הדעת היתה משחק הקופסה "שם קוד דיסני". "מי לא יודע שאלטון ג'ון כתב את הפסקול ל'מלך האריות'?", צעקתי על לירי במהלך סיבוב קדחתני.

ב־29 בנובמבר 23', בשעת לילה, ראינו על המסך את ירדן עולה על האוטובוס למצרים. כמה דקות אחר כך שמענו את קולה בטלפון.

עכשיו היינו צריכים להבין איך לתווך את ההתרחשות לגפן. במשך החודשים שירדן לא היתה, גפן שאלה שוב ושוב איפה אמא, ולמה יש כל כך הרבה אנשים זרים בבית. הסברנו לה שאמא הלכה לאיבוד ושכולנו מחפשים אותה. בשתיים בלילה, אחרי שירדן כבר חצתה את הגבול למצרים, אלון העיר את גפן. "מצאנו את אמא", הוא אמר לה. לקח לה זמן להבין. "לאן אנחנו הולכים?" שאלנו אותה בהתארגנות ליציאה לבית החולים, מרימים להנחתה. "תגידי את!" היא פקדה עליי. "לראות את אמא!" צעקנו כולנו בהתרגשות. ואז גפן הודיעה שהיא הולכת להביא את צ'ייס.

כמה שבועות לפני כן, בנאום בכיכר החטופים, סיפר לירי לְקהל של אלפי אנשים, איך מאז שאמהּ של גפן נלקחה ממנה, גפן נהייתה אובססיבית לסדרת הילדים "יחידת החילוץ", על כלבים שמחלצים אנשים. אולי הם יכולים להציל גם את אמא, היא הציעה. למחרת, גפן קיבלה אוצר: בובות של יחידת החילוץ, תיקים, גרביים, ואפילו הזמנה לבוא ולהכין ביחד עם תופרת תחפושת של צ'ייס, מנהיג החבורה. היא הסתובבה איתה יום וליל, ועכשיו התעקשה להביא אותה גם לבית החולים.

כשהגענו למחלקה, נשארתי מחוץ לחדר בזמן שירדן התאחדה עם משפחתה הגרעינית. לא עברה דקה וגפן, בתחפושת צ'ייס, רצה לכיווני, זורחת. "את חייבת לבוא! את חייבת לבוא!" היא צעקה בהתלהבות, "באמת מצאנו את אמא!" לא ידעתי שאפשר לראות לפעמים את האושר בצורה טהורה כל כך. הלוואי שהיתה לי דרך לשמור את הרגע הזה לנצח.

דיברנו שעות בבית החולים, ואז חזרנו לגבעתיים, לחכות לכרמל. היא בטח תחזור מחר או מחרתיים.

6. איך נדאג שהתקשורת תמשיך להתמקד בחטופים?

כרמל לא חזרה. העסקה התפוצצה בשל מספר גורמים. חמאס סירב להעביר עשרה שמות של חטופים חיים – הוא שיבץ ברשימה גם מספר גופות. בנוסף, ארגון הטרור גם התעקש להגדיר חלק מהאזרחיות החטופות כחיילות, מהלך שנועד לעכב את שחרורן. הקבינט נקרע בשאלה כיצד להמשיך. בזמן אמת, שני חברי קבינט המלחמה, גדי אינזקוט ואריה דרעי (במעמד משקיף), תמכו בהמשך המשא ומתן. מולם עמדו בני גנץ, רון דרמר וראש הממשלה נתניהו. העסקה פוצצה.

לימים, חלק ממי שתמכו בפיצוץ המשא ומתן טענו בפנינו שמתן היתר לחמאס לשנות את תנאֵי העסקה תוך כדי ניהולה יהווה "תקדים בעייתי". מה גם שאם נסכים לקבל חטופים מתים במקום חיים, לא יהיה לחמאס תמריץ לשמור על האנשים שלנו. העובדה שהחטופים החיים "שווים יותר" היא ששומרת עליהם, הם טענו.

בשנה הארוכה שהגיעה אחרי פיצוץ העסקה, גילינו עד כמה ההחלטה לפוצץ אותה היתה גרועה. 41 חטופים מתו בשבי מאז, ביניהם כרמל. אפילו הטיעונים שנועדו בזמנו לסבר את אוזנינו, נזנחו עם הזמן. אם קודם לכן הסבירו לנו שחובה עלינו להבהיר לחמאס עד כמה יקרים מפז הם חייהם של החטופים, הרי שככל שהמלחמה התארכה והמשא ומתן לא התחדש, קולות בממשלה החלו לטעון שעלינו להראות לחמאס שדווקא "לא נשלם כל מחיר עבור החטופים", כך שיבינו שעליהם לדרוש פחות. פקפקנו בעמדה הזאת. אנחנו לא מנהלים משא ומתן על שרשרת בשוק. אם נתעקש שערכּם של החטופים לא באמת גבוה אז אנחנו עלולים לאבד אותם. כפי שאכן קרה.

בפועל, הבנו שאנחנו חייבים להמשיך להיאבק, המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת שלנו – משפחות החטופים. הבנו שאנחנו אלה שיצטרכו להזכיר שלחיי החטופים אין תחליף.

בחודשיים שבהם נלחמנו עבור ירדן, התקשורת הישראלית נגלתה בפנינו במלוא מורכבותה. מחד גיסא, רבים וטובים היו שם בשבילנו, ביקשו לספר על החטופים, ניסו להשתמש בכוח שלהם ככל שרק יכלו. מאידך גיסא, רבים ופחות טובים לא ראו לנגד עיניהם דבר זולת הכותרת הכי דרמטית, הסיפור הכי עסיסי.

מה לא נאמר לנו? "ריאיון עם אח של ירדן לא יספיק, כבר ראַיינו אותו!" "תביאו לנו את אבא של ירדן, את בעלה." "תביאו את אח של כרמל, את האקס שלה." "לא משנה מה מצבם הנפשי, דווקא עדיף לנו שהם לא מתורגלים בראיונות, שהם גולמיים." "אנחנו לא יכולים לראיין שבוע אחרי שבוע משפחה של אותו חטוף." "אני לא רוצה את האח שכבר ראיינו, תביאי לנו את האח שעוד לא התראיין."

כשירדן חזרה, התהפכו היוצרות: כל גופי התקשורת שיצרנו איתם קשר בימי השבי התנפלו עלינו. למחרת שובהּ, שלושת הערוצים המרכזיים ביקשו ריאיון עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה. מה "ביקשו"? דרשו. "אחרי שתמכנו בכם ככה לאורך חודשיים, לא יכול להיות שדווקא אצלנו לא יהיו אח או אחות של ירדן!" אמרה לי מפיקה בתוכנית אקטואליה שבעבר רדפתי אחריה חודשיים כדי להשיג אייטם קצרצר. כל מפיק מכל ערוץ, תחנה, עיתון או פודקאסט, ביקש שאצור איתו קשר.

"לא בטוח שירדן תרצה להתראיין", השבתי לכולם.

לבסוף, ירדן הסכימה להיחשף. היא החליטה לעשות זאת בשביל כרמל ובשביל שאר החטופים. היה חשוב לה לסייע להם לשמור את הסוגיה בראש סדר היום הציבורי. ההחלטה להתראיין היתה קשה. ידענו שזה חייב לקרות במסגרת הנכונה. במחסנית הזאת יש רק כדור אחד. ירדן לא הולכת להתראיין שוב ושוב. היא צריכה לשמור על עצמה, ואנחנו, המשפחה שלה, צריכים לשמור עליה.

אחרי שחשבנו על כך רבות, הגענו למסקנה שכדאי לכוון לפלטפורמה הכי משמעותית שאפשר – כלומר בחו"ל. היו לזה כמה סיבות: ירדן הרגישה נוח יותר עם הריחוק המסוים שנוצר בריאיון באנגלית; ריאיון במשבצת מרכזית בחו"ל יבטיח שהערוצים בארץ יוכלו כולם לשדר קטעים מתוכו – ללא שיקולי קרדיט ואגו; וקורותיה של ירדן יעזרו להמחיש לעולם את מלוא הסכנה הנשקפת מארגון טרור ג'יהאדיסטי, אך גם את הפשע המוסרי שבהפקרת החטופים והחטופות.

"60 דקות" היתה האפשרות הראשונה שחשבנו עליה. אף שקרנהּ של תוכנית התחקירים המיתולוגית של רשת סי־בי־אס ירדה מעט בשנים האחרונות, היא עדיין נהנית מיוקרה רבה, וההשפעה שלה על השיח הציבורי האמריקאי גדולה משל כל תוכנית אקטואליה אחרת, בוודאי בתקשורת הליברלית. ואם נשיג את לסלי סטאהל, המראיינת האגדית, נוכל לייצר אימפקט אמיתי.

בעודי מנסה להשיג פרטי קשר של אנשים שיוכלו לסייע לנו, התקשר אליי שחר, המפיק הישראלי של סטאהל. צירוף מקרים קוסמי? קשה להכחיש. תחילה הוא ערך גישוש ראשוני, בשאלות כמו, מה יהיה משך הריאיון? מה יהיה אפשר לשאול? איך הם יידעו שירדן תדבר בפתיחות? מה יש לנו להציע למקרה שבו היא לא "תספק את הסחורה"? ועוד. המשא ומתן הוליד גבולות גזרה מוגדרים וברורים. הכתבה תכלול ריאיון עם ירדן, ובמקביל ייערכו ראיונות גם עם בעלה אלון, עם אחיה גילי, איתִי, ועם גיל דיקמן, בן הדוד של כרמל, שעל פעילותו הציבורית המרהיבה מיותר להרחיב. שימשנו מעין עירבון למקרה שהריאיון עם ירדן לא יתרומם לגבהים המצופים.

ירדן התאמנה איתי לקראת הריאיון, ובפעם הראשונה שישבה איתי וסיפרה לי חלק ממה שעברה, התפוצץ לי המוח. לא רק מתוכן הדברים שסיפרה, אלא מהדיוק שלה, ומהראייה הצלולה. כל מה שרציתי, זה שהעולם ישמע את מה שיש לה לספר. הידע שלה הוא הדבר הכי רלוונטי ששמעתי, למצב ששרר באותו הזמן.

המתח לקראת הריאיון היה גדול. הוא הועצם מאוד על ידי לחצים שהפעילו כלי תקשורת מקומיים מאחורי הקלעים. עיתונאים רבים הזהירו אותנו שאם ירדן תתראיין בחו"ל, התקשורת בארץ לא תסלח לה. היא תיתפס כמתנשאת, כמנותקת, יוציאו אותה רע. אולי עדיף שבכל זאת תקיים ריאיון אחד בארץ קודם. סירבנו. כל מי ששמע את ירדן מדברת, ידע שהריאיון יהיה מסמך נדיר שכל ערוץ בארץ ירצה לשדר – וכך אכן היה. הכתבה של "60 דקות" עוררה תהודה אדירה, ואף זכתה בפרס האמי בקטגוריית ה"ריאיון הערוך הטוב ביותר".

זה היה הריאיון הראשון מבין שלושה. אחריו באו ראיונות בסי־אן־אן וב"מקור ראשון".

גם הבחירה בעיתון הציונות הדתית כפלטפורמה המקומית היתה מושכלת: קוראיו שייכים באופן מובהק לקבוצה באוכלוסייה שיכלה להניע את הממשלה לכיוון של עסקה. עד אז לא הופיעו ב"מקור ראשון" ראיונות משמעותיים עם חטופים, וחשבנו שחשיפת החוויות של ירדן בשבי עשויה לשכנע בצורך הבוער בעסקה.

גם בארץ וגם בחו"ל, המפגש עם ירדן, אפילו דרך ריאיון עיתונאִי, סייע להמחיש את האמת הפשוטה כל כך שמשום מה אבדה: כל אדם הוא עולם ומלואו, יקום שלם. ובנקודת הזמן הזו היו יותר מ־100 חטופים שעלולים היו לשלם בחייהם על כל עיכוב.

7. מדוע התקשורת סירבה להכיר במומחיות שלנו?

"את חושבת שהעובדה שהפכתם את שמהּ של כרמל למפורסם בכל העולם היא אחת הסיבות לכך שסינוואר שמר אותה לידו, ושגם הובילה בסופו של דבר לרצח שלה?" שאל אותי מראיין אמריקאי בחצי התנצלות. שאלה קשה. בעיקר, השאלה ממחישה שלא רק שהמשפחות נאלצו לפעול לבד עבור יקיריהן, אלא גם שעלינו להתחבט כל העת בשאלה, מה יכולנו לעשות אחרת. ועם זאת, ברור לי שהתשובה לשאלה של המראיין היא "לא".

ראשית, כל משפחה בחרה בדרך שלה. והרי לצד כרמל נרצח הרש גולדברג־פולין, שהיה דמות מוכרת, אבל נרצחו גם דמויות פחות מוכרות, כמו עדן ירושלמי, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי ואורי דנינו. גם אם שמה של כרמל לא היה מוכר, ייתכן בהחלט שהיתה מוצאת את מותה באותה צורה. מעבר לכך, אנו יודעים שלא היתה דרך להשאיר את החטופים בראש המהדורות בלי לספר את סיפוריהם האישיים. למשל, את מה שלמדנו באמצעות העסקה הראשונה – שכרמל עשתה יוגה עם החטופים שהיו איתה בשבי, שעזרה להם לשמור על שפיותם דרך המדיטציה, שהניעה אותם לכתוב יומן.  

אחרי חזרתה של ירדן, ראינו איך חששותינו מהחזרה לשגרה מתממשים אט־אט. התקשורת אכן עברה הלאה. במובן הזה, הניסיון ליצוק תוכן בדמותה של כרמל ושל שאר החטופים היה המחסום האחרון בפני השעטה בחזרה לשגרה.

זה לא היה פשוט. עם התארכות תקופת השבי של כרמל, התקשורת דרשה רק עוד ועוד. אם בתחילת הדרך, בני הדודים של כרמל, גיל ושי דיקמן, ואחיה הצעיר, אור, התראיינו בכל מקום וחסכו זאת מאלון, שהתמקד בטיפול בגפן, וחסכו זאת גם מאשל, אבא של כרמל, שניסה להתרחק מהזרקורים, אזי ככל שעבר הזמן גדלה תאוות התקשורת, והיא לא הסתפקה ב"סחורה" המוכרת. אט־אט, כל משפחתה הקרובה של כרמל "נפלה", בזה אחר זה, כמו קוביות דומינו. אלון ואשל הסכימו להתראיין לכתבה ב"אולפן שישי", בנובמבר 23', ובהמשך, אלון הפך לאורח קבוע בפאנלים חדשותיים בארץ ובחו"ל. גיל, שי, אור, אני ויתר בני המשפחה, נאלצנו להמציא את עצמנו מחדש פעם אחר פעם. זרקנו לתקשורת הרעבה עוד ועוד נתחים מחיינו האישיים ומרגשותינו הפרטיים, כי זה היה כרטיס הכניסה שלנו.

זה לא חייב היה להיות כך. יש גם דרכים אחרות להשתתף במשחק התקשורתי, רק שמבחינתנו, משום מה, הן לא היו נגישות.

בעבודה שלי כאקטיביסטית, למדתי היטב איך עובד המנגנון התקשורתי שנקרא "מומחיוּת". את מתראיינת כאן ואת מתראיינת שם, את מייצרת לעצמך שם של מומחית, עד שלבסוף אנשים לומדים לפנות אלייך כשהם רוצים לכתוב אייטם בתחום הידע שלך. במקרה שלי – על פמיניזם או על הפילוסופיה של המדע (התחום שעליו כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי). תחקירניות ותחקירנים מעבירים את הטלפון שלך זה לזה. את נעשית מומחית.

דווקא בהקשר של בני משפחות החטופים, הדינמיקה הזאת התעוותה כליל. אנחנו מילאנו את חלקנו בחוזה הבלתי־כתוב: ככל שעבר הזמן, צברנו עוד ועוד ידע – בנוגע למנגנונים הפוליטיים, בנוגע לשיקולים של השחקנים השונים במשא ומתן, בנוגע לסוגיה הכללית של אנשים בשבי וכיצד ניתן לשחרר אותם – נפגשנו עם בני־סמכא בינלאומיים, למדנו, קראנו. הפכנו למומחים בנוגע למשבר החטופים הישראלי. אבל לא בעיני התקשורת. מבחינתה היינו בסך הכול מומחים לענייני המשפחה שלנו. פרשנינו לענייני ירדן רומן וכרמל גת.

שוב ושוב מצאתי את עצמי יושבת בפאנלים חדשותיים לצד עיתונאים שקיבלו מידע מבני משפחות שונים, שהפכו זה לא כבר למקורותיהם, ואז השתמשו בו כדי להציע פרשנויות כאלה ואחרות. אבל אנחנו, בני המשפחות שהמידע שלהן הוא ממקור ראשון, נקראנו לדבר רק בנוגע לרגשות שלנו.

לא צלחו הניסיונות לחרוג מהמשבצת הזאת שייעדו לנו. המקרה האבסורדי ביותר היה פאנל טלוויזיוני בן יותר משעה שבו השתתפתי, שחלקו הראשון עסק בסוגיה החשובה של היעדרן של נשים מקבינט המלחמה, וממילא מתהליך קבלת ההחלטות. אף ששאלות מגדריות הן כאמור תחום מומחיותי ה"מקורי", על אף הידע הרב שצברתי בנוגע לעבודת קבינט המלחמה בנושא החטופים ובכלל, ואף שהפאנל הורכב כולו מגברים (!), כל ניסיונותיי להצטרף לשיחה נבלמו בידי המגיש. ולא באלגנטיות. רק כעבור שעה, שבה שימשתי כקישוט, הוא פנה אליי לראשונה ושאל: "ספרי לנו, איך התחושה עכשיו, כשנראה שמתקרבת עסקה?"

8. מי יזכיר שהזמן לא לצדנו?

בינואר 24', גילי הוזמן בהתראה של יום לפגישה עם ראש ממשלת קטר, מוחמד א־תאני, שביקר בארצות הברית. א־תאני אמר שהוא מחויב לנושא החטופים. גילי דחק בו, ושאל איך אדם דתי כמוהו מוכן לקבל חטיפה של נשים ופגיעות מיניות. א־תאני טען שהזדעזע מכך שחמאס חטף נשים, והבהיר שהדבר מנוגד לערכי האסלאם. הוא הבטיח שהחתימה על הסכם קרובה. בזמן הפגישה, יועצים שלו נכנסו לחדר, ועדכנו אותו על התפתחויות כלשהן. החלה תכונה. לשנייה חשבנו שהדברים קורים מהר יותר מכפי שהעלינו בדעתנו. התבדינו.

בפגישה שערכנו באותו החודש עם סנאטור רפובליקני בכיר, הוא אמר לנו: "יש סיכוי טוב שתהיה התקדמות ביוני". עשרות בני משפחה שאגו מיד יחד: "יוני?! למה שביוני 2024 עדיין יהיו חטופים?!" אבל הסנאטור התעקש. "תהיה הזדמנות סביב התאריך הזה לקדם עסקת נורמליזציה עם סעודיה, כי יהיה בעיתוי הזה לשתי המפלגות אינטרס לעבוד ביחד, וזה יהיה מספיק זמן לפני הבחירות כדי שעוד אפשר יהיה להזיז משהו".

הבחירות כבר היו בשלב הזה רוח רפאים ששרתה מעל לפגישותינו עם כל הפוליטיקאים האמריקאים. אפילו עם המעמיקים ובעלי הכוונות הטובות שבהם. ברני סנדרס, שישב איתנו גם הוא שעתיים שלמות בינואר, פתח את הפגישה באמירה שהוא לא מומחה למדיניות חוץ, אבל שהוא מרגיש שהוא צריך להתבטא בנושא. לכן רצה ללמוד מאיתנו על הסוגיה.

העמדה של ברני בתחילת המלחמה היתה ברורה: חמאס הוא ארגון טרור נורא ואיום, והחזרת החטופים היא מטרה עליונה. לצד זאת, הוא הביע חשש לגבי מה שמתרחש בעזה. בפגישה, ביקשנו ממנו שישתמש במעמדו כקול הפרוגרסיבי הבכיר ביותר במפלגה הדמוקרטית, וידבר על החטופים. ניסינו כמיטב יכולתנו להסביר את מורכבוּת המצב בארץ, ומעל לכול, לשכנע אותו בתובנה החשובה ביותר – שסיום המלחמה שהוא מנסה כל כך לקדם, קשור קשר הדוק להחזרת החטופים.

היה נראה שסנדרס אמפתי לטיעונינו, ובאמת, הוא הביע בהצהרותיו תמיכה בכך שחובה לשחרר את החטופים. אבל עד מהרה, הקולות המשמעותיים במפלגה הדמוקרטית עברו להתמקד בלעדית בביקורת על ממשלת ישראל. זה מה שהמצביעים שלהם דרשו, ומה שהבייס דורש בשנת בחירות – הוא מקבל.

גם אליזבת' וורן, סנטורית ליברלית בכירה המקורבת מאוד לביידן ולסנדרס, הביעה אמפתיה אמיתית וראויה לציון. וגם ממנה לא יצא כלום. במהלך הפגישה איתה חשבתי לעצמי שלא במקרה האנשים האלה הגיעו לאן שהגיעו. לצד היכולת הפנומנלית להעניק לבן שיחם את התחושה שכל תשומת הלב שלהם ממוקדת אך ורק בו, כאילו חיכו כל חייהם לשמוע מה יש לו לומר, ההחלטה כיצד לפעול תמיד היתה תלויה לבסוף בשיקולים פוליטיים רחבים. אלה שטרפדו כל ניסיון להתקדם.

הטרפוד היה שם המשחק. וידעתי אז, כשם שאני יודעת היום, שנתניהו אכן טרפד את העסקה לאורך חודשים. מאחר שזה כבר הפך למטבע לשון שחוק, אני רוצה רגע להבהיר לְמה כוונתי. לאורך השנה הראשונה של המלחמה, נתניהו יכול היה להחזיר רבים מהחטופים אך בחר שלא לעשות זאת. בין שהעמדה הזאת לגיטימית ובין שלא, המינימום שאני מצפה מראש ממשלה שמחזיק בה, הוא להבהיר זאת באופן מלא. להודות בפומבי בסדר העדיפויות שלו. נתניהו נהג אחרת.

הוא לא יוצא דופן; פוליטיקאים רבים שפגשנו מיאנו לקחת סיכונים והעדיפו למשוך זמן, אפילו שהתרענו שוב ושוב שלחטופים אין זמן. עם זאת, מובן שעל הפוליטיקאים האמריקאים והגרמנים שנהגו כך לא מוטלת אותה מידת האחריות שמוטלת על נתניהו. הוא האחראי להשבת אזרחי מדינתו, והעובדה הפשוטה היא שבמשך יותר משנה לא עשה זאת, על אף התחינות החוזרות ונשנות של המשפחות.

מאז נובמבר 23', כשהתפוצצה העסקה הראשונה, שוב ושוב הצליחה ישראל להביא את חמאס לקבל את תנאי העסקה, אבל אז החליטה, מיד עם קבלתם, שהם לא מספיק טובים.

בנובמבר 23' הזהירו רבים שאם נפוצץ את העסקה בעודה באיבה, ייקח זמן רב מאוד לחזור לשולחן הדיונים. הקבינט החליט בכל זאת לפוצץ, וראש הממשלה סירב במהלך כל חודש דצמבר 23' לשלוח צוות משא ומתן כדי לדון בעסקה חדשה. 

בינואר 24' עלתה לראשונה הצעה של מתווה כמעט זהה לזה שיעבור שנה בדיוק אחר כך – שחרור של 18 עד 33 חטופים חיים על פני 42 ימים. כאשר העסקה התקרבה, ראש הממשלה הוציא סרטון שבו דיבר על הקשיים במשא ומתן ועל כך שלא יתפשר בכל מחיר. העסקה התרחקה שוב.

בסוף אפריל 24', לרגע קט, שוב קיבל צוות המשא ומתן מנדט יחסית רחב, אבל מיד אחרי ששר האוצר סמוטריץ' הביע בריאיון עיתונאי התנגדות לעסקה, ראש הממשלה הצר שוב את המנדט.

בתחילת מאי 24', העסקה נראתה קרובה מתמיד. ההערכות היו שחמאס, וסינוואר באופן ספציפי, הסכימו למתווה שהציע ממשל ביידן. אלא שאז נתניהו הורה על כניסה לרפיח. חלק משרי הקבינט התנגדו, בטענה שכניסה כזו תוביל בוודאות להתפרקות העסקה. ימים ספורים אחר כך, "גורם מדיני בכיר", קרי ראש הממשלה, הדליף לתקשורת שישראל לא תסכים בשום תרחיש לסיום המלחמה בהסכם – אמירה שכל מי שהיה מעורב במגעים ידע שתוביל לכישלונם. כאשר ב־5 במאי אסר נתניהו על משלחת המשא ומתן לצאת לקהיר, המשפחות נאלצו שוב להשתמש בכל התחמושת שהיתה אז ברשותן, ופרסמו את סרטון חטיפת התצפיתניות. הלחץ הציבורי הוביל לתמימות דעים בקבינט על כך שיש לקדם מתווה – והושג "מתווה נתניהו".

ב־1 ביוני החליט ביידן לשים את שמו על המתווה, כדי להקל על נתניהו לאמץ אותו. כך בא לעולם "מתווה ביידן". בתגובה, לשכת ראש הממשלה הוציאה הודעה ולפיה מטרות המלחמה לא הושגו, ועל כן לא תיחתם עסקה. בחודש יוני, סמוטריץ' ובן גביר המשיכו להתנגד בקולניות לעסקה, ולקראת סוף החודש התראיין נתניהו והבהיר שהוא מוכן רק לעסקה "קטנה" שתחזיר חלק מהחטופים, אך לא לסיום המלחמה.

בתחילת יולי 24', חמאס התגמש בצורה משמעותית, והסכים סוף סוף למתווה שלא דרש את הכרזתה המפורשת של ישראל על סיום המלחמה – הנוסחה שראש הממשלה טען שהוא מחכה לה. אחרי שחמאס העביר את הסכמתו, נדרשו לנתניהו יותר מ־20 יום כדי להעביר לחמאס תשובה. הוא העלה במסגרתה דרישה חדשה – את הנסיגה מציר פילדלפי, כתנאי בל יעבור לעסקה. העניינים חזרו לדשדש.

9. האם לנסוע עם נתניהו לקונגרס?

אחרי אותה התגמשות של חמאס ביולי 24', ושובה של העסקה לשולחן, אלון קיבל הצעה: להצטרף למשלחת של ראש הממשלה לקונגרס, שם הוא ינאם בפני שני הבתים. במשך ימים ארוכים התלבטנו שוב ושוב מה נכון לעשות. אם נעמוד לצד נתניהו בזירה הזאת – למעשה "נלבין" אותו. אבל אולי כתוצאה מכך גם נכריח אותו להתחשב בנו? אולי נוכל לגרום לו לדבר שם על העסקה, להתחייב לעסקה?

אלון התחבט מדי לילה עד השעות הקטנות. אולי נתניהו מתכנן בכלל להכריז על עסקה בזמן שינאם, חשבנו לרגע. אולי אם נעמוד לצדו, הוא יוכל לקבל תמונת ניצחון פוליטית שתאפשר לו לעשות זאת. מנגד, מה אם בעודנו שם הוא יעשה צעד נוסף שירחיק את העסקה – נאמר, יציב דרישה חדשה? ובכלל, אם נעמוד לידו, זה יעזור לו להמשיך להתנגד לעסקה, ועדיין להיראות כמי שמנסה להשיב את החטופים. לבסוף עלה בראשו של אלון הטיעון ששכנע אותו: "מה אם בזמן שאעמוד לידו בקונגרס יקרה משהו לכרמל, ואני אמצא את עצמי ליד הבן אדם שיכול היה להציל היה אותה – ובחר שלא?" שאל. הוא החליט שלא לטוס עם נתניהו. טסנו באופן עצמאי.

בשבוע של הנאום בקונגרס היו בסביבה המוני משפחות חטופים. חלקן הגיעו עם מטה החטופים והשתתפו באירועים שאורגנו סביב הנאום. אחרות הגיעו עצמאית כדי להפגין מחוץ לנאום. אני הגעתי בהזמנת מחוקקים דמוקרטים ונאמתי מול כ־100 חברי קונגרס וסנאטורים בחדר הישיבות בגבעת הקפיטול, לצד בני משפחות נוספים, לפני הנאום של נתניהו. הסנאטור מרקי ארגן עבורי מקום בגלריה של בית הנבחרים. אלון ישב מולי, בחלק אחר של הגלריה. גיל ישב מאחוריי. ביציע ממול ישבה נועה ארגמני, ליד שרה נתניהו ואילון מאסק. כמעט מחצית מחברי המפלגה הדמוקרטית החרימו את הנאום, ואנשים מהקהילה היהודית הגיעו במקומם, כדי למלא את השורות בתמיכה לראש הממשלה. והוא אכן זכה לתמיכה. הוא נכנס לאולם לקול תשואות, והקהל נעמד שוב ושוב במהלך דבריו, כדי להריע לו.

אלון, כמו מספר חברי משפחות חטופים נוספים, לבש חולצה עם הכיתוב: "Seal The Deal", תחתום על העסקה. בכל פעם שהקהל קם על רגליו, הוא פתח את הז'קט כדי שהמשפט יתנוסס בגאון. ככל שהנאום נמשך והעסקה לא הוזכרה אפילו פעם אחת, הייאוש החל להשתלט עליי. מחיאות הכפיים הסוערות לנואם, שבפועל מחליט להפקיר את כרמל ואיתה עוד למעלה מ־100 חטופים, היו מבחינתי כמו סטירות לפנים. החמירה את המצב הידיעה שמי שמחאו כפיים בהתלהבות הם אותם יהודים־אמריקאים שהבטיחו לי שוב ושוב שהם איתי, שהביעו אמפתיה שנראתה אמיתית, שאמרו שיעשו הכול למען עסקה. עומד מולם מי שיכול לחתום על עסקה מחר בבוקר, ובמקום לדבר עליה, הוא מלהג על מחאות הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות. על שלט כזה ועל שלט אחר. התחלתי לבכות. הסתכלתי סביב ולא מצאתי את אלון או את גיל בשום מקום. אולי הם החליטו להפסיק לייסר את עצמם ויצאו מהאולם. החלטתי לצאת. מחוץ לאולם ראיתי את זהירו פרם, אחיינו של אברהם מונדר שנחטף ונרצח בשבי חמאס, נאזק באזיקונים ליד הבן שלו, בן העשר.

"מה קורה כאן?" שאלתי את השוטרים שעצרו אותו. הם לא ענו. זהירו ביקש שאשמור על בנו. "איך אני אמצא אותו?" שאלתי. "לכי לתחנת המשטרה", ענו השוטרים. בעודם לוקחים אותו, הגיח עוזר של סנאטורית שפגשנו בעבר מספר פעמים. "את יודעת שעצרו גם את אלון, כן?", אמר העוזר. לא ידעתי. בזמן שאלון נעצר, העוזר לקח ממנו את התיק, וכעת הוא נתן לי אותו. מצאתי את עצמי סוחבת ברחבי הקונגרס שלושה תיקים וילד בן עשר.

בשלב הבא הרמתי עשרות טלפונים – לסנאטורים, לארגונים יהודיים, לשגרירות, לחברי מטה המשפחות המקומי, למשטרת הקפיטול. כל הזמן הזה ניכר היה שלנתניהו לא מפריע שעצרו אזרחים של מדינתו בזמן נאום שנשא – לא בדיוק אות של כבוד כלפי ישראל. אנשים שונים הסכימו לעזור לנו מאחורי הקלעים, ועדיין, חלפו שעות רבות עד שהתאחדנו עם אלון ועם גיל. בסך הכול נעצרו שישה בני משפחות.

השעות שלהם במעצר היו קשות. אלון סיפר לשוטרים שהפעם האחרונה שבה נאזק היתה ב־7 באוקטובר, על ידי מחבלי חמאס, וביקש שלא יאזקו אותו. הם לא הקשיבו. בבית המעצר, כל אחד מהם הושלך לתא מבודד, ועליו אזיקים. גיל סיפר לי אחר כך שחשב על כרמל, על כמה הקושי שלו הוא כאין וכאפס לעומת מה שהיא בטח עוברת.

10. האם "תמיכה בישראל" היא תמיכה בישראלים

למחרת המעצר היו לי שלוש פגישות עם ראשי ארגונים יהודיים גדולים. הארגונים היהודיים היו הקבוצה הראשונה בעלת הכוח שתמכה בנו בצורה משמעותית. הכוח הזה נרכש לאורך עשרות שנים, ויש לו השפעה אמיתית על הפוליטיקה האמריקאית והישראלית. אבל בחודשים שבהם עבדתי מול הארגונים היהודיים, נוכחתי גם במגבלות הכוח הזה.

התגובות של אנשי הארגונים היהודיים למעצר המחישו היטב את האמביוולנטיות הזאת. "לא להאמין שעצרו אותם ולא את הפלסטינים שהפגינו מחוץ לקונגרס!" התעצבנו חלק מהם, על נקודה שלא נראתה לי רלוונטית כלל. "לְמה אפשר לצפות? הם הפריעו לסדר בנאום", ענה חלק אחר. "אנחנו תמיד נהיה פה בשבילכם, גם כשאנחנו לא מסכימים על הדרך", הסביר לי עוד מישהו בכנות מרעננת, "אבל אנחנו חייבים לשמור על המקום שלנו כאן, כדי שנוכל לעזור לכם וגם לישראלים שיזדקקו לכך בעתיד".

שוב ושוב נתקלתי בשניוּת הזאת מצד הארגונים היהודיים. כשהתברר באותם ימים שנתניהו מפיל את העסקה של יולי בעזרת הספין של ציר פילדלפי, פניתי שוב לרבים מהם והתחננתי שיוציאו הודעה, שידברו איתו, שינסו לשכנע. נתניהו לא סופר ארגונים ליברליים, אבל ללובי היהודי הוא יקשיב.

"אנחנו לא יכולים להתערב בסוגיות פוליטיות פנים־ישראליות", נעניתי פעם אחר פעם.

הקשר בין הלובי היהודי־אמריקאי לבין ישראל בנוי למעשה על העיקרון הזה: לעולם לא מתערבים למדינה היהודית בהחלטות פוליטיות פנימיות. זהו עיקרון שאפשר לשיתוף הפעולה להמשיך להתקיים לאורך עשרות שנים, ולשרוד גם כשהיו שינויים פוליטיים בשתי המדינות. ועם זאת, העיקרון הזה גורם לכך שהארגונים היהודיים־אמריקאיים לא תומכים בישראלים אלא בממשלה הישראלית, פעמים רבות, גם כאשר הממשלה פועלת במובהק נגד רצון רוב העם. יתרה מכך, נתניהו למד במשך השנים לנצל לרעה את העיקרון הזה למטרותיו האישיות.

אחרי הניצחון של טראמפ, כשהזדקקנו שוב לקשריהם של הארגונים הללו, הם היו שם עבורנו – והפרספקטיבה שלי השתנתה מעט. התחוור לי שיש להם גישה לנשיא הנבחר דווקא משום שלא הביעו בזמנו עמדה נחרצת בעד העסקה של ביידן. כאשר נזקקנו לפגישות עם נציגי הממשל החדש, הם יכלו שוב לסייע בפתיחת דלתות. באופן כללי הם שימרו את כוחם, כי מבחינתם הם כאן לטווח הארוך. אנחנו מצדנו רצינו לשבור את הכלים, כי היינו – וחלקנו עדיין – בעיצומו של משבר שכל יום בו הוא קריטי. לא בטוח שיש דרך לגשר על הפער הזה. אבל מה שבטוח הוא, שמבין כל הארגונים שנתקלתי בהם – ארגוני זכויות אדם, עמותות פמיניסטיות, ארגונים לסיוע לחטופים באופן גלובלי, ועוד – הארגונים היהודיים בארצות הברית העניקו לנו את הסעד המשמעותי ביותר. גם אם חלו עליו מגבלות מבניות.

ראיתי מקרוב גם עד כמה ישראל חשובה ליהודים האמריקאים, אבל בהיבט מאוד ספציפי. הם הסבירו לי שחלק מהותי מהזהות שלהם קשור בישראל, בתור הבית ההיסטורי של העם היהודי. זהו רכיב שמעניק להם ביטחון במי שהם, כמיעוט זעיר במדינה שרובה נוצרית. אחת מהן ניסחה זאת באופן הבא: "ישראל היא מדינת המוצא שלנו. הקשר שלנו אליה הוא רוחני, כמו הקשר של אפרו־אמריקאים לאפריקה".

הפער העצום בין ישראל המופשטת שלהם, שנשמעת לפרקים כמו מקום שלא באמת קיים, לבין ישראל הארצית שבה אני חיה, איננו בר גישור כמעט. מבחינתי ומבחינת ישראלים רבים שחיים בארץ ורוצים להמשיך לחיות בה, השאלה אם ומתי נחזיר את החטופים היא קריטית ליכולת שלנו להמשיך ולסמוך על המדינה, להמשיך ולחיות בה. התפיסה שלפיה התמיכה במדינה היא חשובה יותר מכל מחלוקת פוליטית, היא אפשרית כנראה רק עבור מי שעצם המשך קיומה של ישראל כמדינת היהודים חשוב לו יותר מהחיים עצמם בתוכה.

11. איפה היו הפמיניסטיות?

אחרי ריאיון עם נציג של ערוץ חדשות נוצרי־אוונגליסטי – בישראל דווקא – שבו הסברתי שוב כי "המלחמה על כל חיים באשר הם היא עיקרון יהודי ונוצרי", ניגשה אליי בת הקהילה האוונגליסטית, הקבוצה הדתית ביותר בארצות הברית. היא אמרה: "תדעי לך שאנחנו איתכם בכל הכוח. אנחנו מצביעים לטראמפ בגלל שהוא תומך בשני דברים שמהותיים לנו – ישראל והפלות." הודיתי לה מקרב לב. השמאלנית־פמיניסטית שבי לא ידעה את נפשה.

לוּ היו מספרים לי לפני שנה וחצי שיתרחש אסון כמו 7 באוקטובר, הייתי משיבה שהפתרון לו יבוא ודאי מהמסגרות הפוליטיות הרדיקליות שראיתי את עצמי כשייכת אליהן: פמיניזם, שמאל, תנועות הסטודנטים. לו היו אומרים לי שבעקבות אותו אסון, הקהילה הפמיניסטית הבינלאומית לא תעמוד על רגליה האחוריות, ולא תבהיר שאונס הוא אונס הוא אונס, ושאין דבר וחצי דבר בין האמון כלפי הקורבנות לבין שאלות של לאום, הייתי מסבירה לדוברים שהם לא מבינים לעומק את העשייה הפמיניסטית.

שנים סברתי שהמסגרות האלה הן הבית הפוליטי שלי; שהאידיאלים המשותפים שלנו הופכים אותנו לבני אותה קבוצה פוליטית, ושלאור זאת האינטרסים המשותפים של אותה קבוצה פוליטית חשובים יותר משיקולים אחרים ומזהויות אחרות. טעיתי.

ביולי נפגשתי עם אילהן עומאר, אחת משתי חברות בית הנבחרים המוסלמיות (לצד ראשידה טאליב). עומאר הרדיקלית היא חברת ה־Squad, קבוצת המחוקקים מהאגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, ומבקרת חריפה של ישראל – בעבר כינתה אותה "מדינת אפרטהייד", ולא נמנעה מתמיכה ב־BDS. עם זאת, חשבתי שכיוון שהיא מגיעה מרקע של פעילות פמיניסטית, נוכל למצוא מכנה משותף. מה עוד שעומאר כבר התבטאה בעבר נגד חמאס ונגד השליטה ההרסנית שלו בעזה. לכל הפחות קיוויתי שאוכל להסביר לה כיצד תבשר עסקת חטופים גם את סיום המלחמה, שעומד בראש מעייניה; כיצד הניתוק בין הסוגיות מזיק לשתיהן כאחת; ומדוע כדי לקדם אותן יש להתבטא בצורה מחושבת ועדינה. במילים אחרות, לא חשבתי שאגרום לה להפסיק לבקר את ישראל, אבל בהחלט קיוויתי שאוכל לגרום לה להפנות את תשומת הלב של בוחריה לנושא החטופים, ולהפוך את התמיכה בשחרורם למוסכמה כל־אמריקאית שאין עליה עוררין. עומאר אמרה שתחשוב על הנושא.

לקראת סוף הפגישה, שאלתי אותה גם אם יש דרך לגרום למפגינות ולמפגינים בקמפוסים לקרוא בעד הדרישה להשיב את החטופים. "אני מבינה שהמחאה מתמקדת בסיום המלחמה, אבל הנושא קשור. אני לא רואה סיבה לא לקרוא גם להשבת החטופים. כך אולי המחאות גם יעוררו פחות אנטגוניזם". היא אמרה שהיא מבינה את ההיגיון שבכך, אבל שמטרת ההפגנות היא להפעיל לחץ על הממשל האמריקאי, בשל הנשק שהוא מעביר לישראל. לחטופים אין קשר לעניין, זו לא סוגיה שהממשל יכול לפתור. כמו מהרבה פגישות אחרות, גם מזו לא יצא כלום.

מאמץ נוסף שלי היה ממוקד ביצירת קשר עם ארגונים פמיניסטיים באמריקה – מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, ארגוני לובי, כל מי שיהיה מוכן לשמוע. ככל שעבר זמן והארגונים האלה לא ביטאו קול צלול נגד מסכת מקרי האונס והאלימות המינית ב־7 באוקטובר, כמו גם נגד ההתעללויות המיניות שהחטופות עברו בשבי, יותר ויותר חשדתי שהנשים שם לא מבינות את ההשלכות שעלולות להיות לשתיקה שלהן. ומה אומר, הייתי אופטימית לגבי היכולת שלי לשנות זאת. אולי כרגע הן משוכנעות שאני חלק מהתעמולה הישראלית, חשבתי, אבל כשאשב מולן הן יבינו שאנחנו באותו הצד – הצד הפמיניסטי.

אחרי ניסיונות די מפרכים, הצלחתי לקבוע מפגש בזום עם ארגון אחד בלבד, מטה לנפגעות תקיפה מינית בבוסטון. סיפרתי להן מי אני, סיפרתי להן חלק ממה ששמענו מחטופות שחזרו, וסיפרתי להן עד כמה אני מזועזעת מהשימוש הציני שהממשלה שלי עושה באלימות המינית שהתרחשה ביום הטבח; איך חברי כנסת ושרים שלא נקפו אצבע למען נשים ואף התנגדו נחרצות לחוקים פמיניסטיים חשובים, או לחתימה על אמנת איסטנבול, משתמשים עכשיו בלהט בעדויות על אונס ועל תקיפות מיניות, בלי לחשוב לרגע על רצונותיהן של הנשים שהותקפו, או על ההשלכות של שימוש שכזה. ועדיין, אמרתי, אנחנו לא צריכות לנטוש את האידיאלים שלנו רק משום שפוליטיקאים מהימין מזהמים אותם. יש כאן נשים שמעידות על זוועות. גם מי שלא חוו אלימות מינית פיזית, חוו אימה, נהפכו לחפץ. אין סוגיה פמיניסטית מובהקת מזו.

השיחה היתה טובה, ראיתי איך חומות החשדנות שלהן נסדקות אט־אט. לבסוף ביקשתי שישקלו לנסח נייר עמדה שיבהיר שהן דורשות את החזרת החטופות והחטופים, ומאמינות לנפגעים ולנפגעות באשר הם. "ודאי שאנחנו מאמינות להן אבל יש לנו אתגרים ארגוניים", השיבה אחת. "יש לנו חברות קהילה מוסלמיות ואנחנו צריכות להתחשב בהן." ולמה שהן לא יתמכו בעמדה כזאת? שאלתי. "זו פשוט סוגיה עדינה", השיבה אחרת באמריקאית מדוברת. "אולי נוכל להעלות פוסט בבלוג שלנו, שמדבר על אלימות מינית בזמן מלחמה, ומתמקד במספר דוגמאות מרחבי העולם, ביניהן ישראל".

הארגונים הפמיניסטיים אכזבו אותי, אבל האכזבה היתה לא רק מהדרך שבה התייחסו לשאלת החטופים. זו היתה אכזבה רחבה יותר. במשך שנים האמנתי שאנחנו יכולות לבנות לעצמנו אלטרנטיבה פמיניסטית אמיתית. שאפשר שלא ליפול לחלוקות הרגילות של לאום ושל מעמד. ליצור פוליטיקה חדשה. להבהיר שהסולידריות הנשית היא־היא הבסיס המשותף שלנו.

מספיקה הצצה חטופה במרחב המקוון כדי להבין עד כמה טעיתי. הניסיון לחשוף את הזוועות שהתרחשו ב־7 באוקטובר נתקל שם שוב ושוב בהתנגדויות, גם מצד אנשים וגם מצד בוטים ממומנים. הסקפטיות שההתנגדות המופרעת הזאת זרעה השיגה את מטרתה, והולידה תגובת־נגד מוסדית בעייתית ביותר. כדי לפוגג את החשדנות, נדרש כעת לנסות ולהוכיח מעבר לכול ספק סביר שהמעשים אכן התרחשו, להביא עוד ועוד עדויות, לספק הוכחות. ככל שעדויות והוכחות כאלה זמינות ונגישות, אין בכך שום בעיה כמובן. אבל התנועה הפמיניסטית, ולמעשה כולנו, עוד נשלם מחירים כואבים על העלאת הרף הזאת.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היתה הכתבה של ה"ניו יורק טיימס" על עמית סוסנה. סוסנה הגיבורה התראיינה כדי להבהיר שאכן היו תקיפות מיניות של חטופות. אבל בעקבות ביקורת קשה שספג העיתון על תחקיר קודם שביצע, בנושא האלימות המינית ב־7 באוקטובר, וכדי להוכיח שהוא נטול פניות, החליטו עורכיו להעלות את הרף. תחקירניו ראיינו את סוסנה במשך כשמונה שעות, אספו התכתבויות שניהלה עם הרופא שלה מיד עם חזרתה לארץ בעסקת החטופים הראשונה, איששו את עדותה באמצעות רופאים, חברים, והפוליגרף. מה המשמעות של הצבת רף שכזה למתן אמון בנפגעות? האם אנו חוזרות להתייחס למתלוננות על תקיפה מינית כאל חשודות? זהו סעיף נוסף בקטלוג העוולות העצום שהביא עמו 7 באוקטובר.

12. האם אפשר לשנות משהו בשנת בחירות?

ככל שהמרוץ לנשיאות ארצות הברית התקדם, כך היה קשה להשאיר את נושא החטופים בעין התקשורתית, והיה קשה עוד יותר לגרום לממשל האמריקאי לקדם את הסוגיה. החלטנו להתמקד בוועידת המפלגה הדמוקרטית שתוכננה לאמצע אוגוסט, שלושה שבועות אחרי נאום נתניהו בקונגרס. הוועידה זוכה לסיקור תקשורתי ענף. אם נוכל להגיע לשם ולזכות בקשב של התקשורת, אולי נצליח להזכיר למי שצריך, שהזמן של החטופים אוזל. אז עוד לא ידענו עד כמה הוא אוזל.

הוועידה הדמוקרטית היא אירוע מרתק: שריד מעידן שבו עוד היתה השתתפות פוליטית אמיתית. זו הכלאה משונה מעט, בין יום עיון פוליטי לאירוע ספורט גרנדיוזי. מדי ערב, מחוקקים, חברי המפלגה וסלבריטאים נואמים על סוגיות פוליטיות עקרוניות בארנה המפוצצת של שיקגו, מגרשם הביתי של הבולס, וזוכים לתרועות, משל היו מייקל ג׳ורדן. בימים, מתקיימות אספות של קבוצות אינטרס שונות. אנחנו, נציגי המשפחות, ערכנו אירועי שולחנות עגולים, ודיברנו לעומק עם כל מי שרצה להקשיב.

בערב הראשון שלנו בוועידה קיבלנו עדכון מהפגישה בין נתניהו למזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן. "בלינקן חושב שנתניהו מחויב", אמר אחד מנציגי המשפחות.

"אולי המשמעות היא שכדאי לרדת מביבי כרגע?" שאלה אחת היועצות שלנו. המשפחות ענו פה אחד: כל עוד לא רואים עסקה חתומה, אי אפשר להאמין לכלום. כמה דקות אחר כך בלינקן הוציא לתקשורת הודעה ברוח דומה: ביבי הסכים לעסקה, נשאר רק לחכות לחמאס.

אי אפשר לדעת מה בלינקן באמת שמע מביבי באותה פגישה, ואם האמין למה ששמע. אבל להכרזה שלו ש"נתניהו מחויב" היה אפקט מוחשי מאוד בנוף הוועידה. המפגינים הפרו־פלסטינים שהגיעו לשיקגו כדי לדרוש את סיום המלחמה הורידו אוקטבה. היה עכשיו הרבה יותר מאתגר מבחינתם לצעוק שהממשל אחראי על מה שקורה בעזה, בהינתן שחמאס יכול בכל רגע להחליט לסיים את המלחמה. כך לפחות הדברים צוירו.

אלא ששעות אחרי ההכרזה של בלינקן, נתניהו התראיין והכריז שהוא לא הסכים לשום עסקה, ושהוא ממילא גם לא יקבל אף עסקה שכוללת נסיגה מציר פילדלפי. היה ברור שההתעקשות החדשה הזאת נועדה לתקוע את המשא ומתן. ניסינו להבהיר זאת למחוקקים שדיברנו איתם. עם זאת, הודות להכרזה של בלינקן, בכל מקום שבו נאמנו, נתקלנו שוב ושוב בטענה שלפיה "ביבי הסכים לעסקה וחמאס סירב, אז מה אתם בדיוק טוענים?"

איך ייתכן שבלינקן האמין לביבי, שעה שלכולנו היה ברור כשמש שצריך להמשיך וללחוץ עד שהעסקה תיחתם – האם הוא עד כדי כך תמים? האם אחרי כל החודשים האלה הוא עדיין לא הבין מי האדם שעומד מולו? או שאולי דווקא הממשל, מי שאנשיו הבטיחו שוב ושוב שהם איתנו, הוא זה שניסה להשיג שקט תעשייתי בזמן הוועידה? בדיעבד, זו נראית האפשרות ההגיונית יותר. אחרי הכול, המחויבות שלו כלפינו היתה קטנה בהרבה מהרצון של אנשיו להישאר בשלטון.

במהלך שבועות ארוכים ניסינו לגרום לכך שנציגים של משפחות החטופים יזכו לנאום בבמה המרכזית באחד מערבי הוועידה. האפשרות הזאת לא החליקה בקלות בגרונם של המארגנים. הוועידה נועדה לאיחוד השורות במפלגה, ולשלהוב קהל הבוחרים. מה לסוגיית החטופים ולזה. מה עוד שהנושא הזה פיצל את מצביעי המפלגה. כך שעד סמוך מאוד לפתיחת הוועידה, לא ידענו למעשה אם מישהו מאיתנו יזכה לדבר בה. אבל ברגע האחרון ניתן האישור. רייצ׳ל וג'ון, ההורים של הרש גולדברג־פולין, קיבלו את ההזדמנות לנאום באירוע המרכזי בארנה, בפני עשרות אלפי בני אדם.

ציפינו לקריאות בוז שיעלו מקרב המפגינים הפרו־פלסטינים. התכוננו לרע מכול. כשרייצ׳ל וג׳ון עלו לבמה התחלנו לצרוח – BRING THEM HOME, NOW. צרחתי כל כך חזק עד שלא שמעתי מה קורה סביבי. לרגע חשבתי שאם אמשיך לצעוק, לא אשמע צעקות בוז. שאם אצעק מספיק חזק, כל האדישות הזאת שנתקלנו בה במהלך השנה החולפת – תיעלם. בשלב מסוים השתתקתי ושמתי לב שלא רק אנחנוצועקים. מכל עבר עלו צעקות BRING THEM HOME. האולם רעד. רייצ'ל דמעה על הבמה.

בני הזוג דיברו באופן מפעים. מי לא יבין את הצורך בעסקה נוכח המילים הבהירות שלהם? ניסיתי לא לפתח ציפיות. בינואר הרגשנו שהעסקה קרובה וראש ממשלת קטר אף הבטיח זאת לגילי במו פיו. דבר לא קרה. באפריל הרגשנו שהעסקה קרובה, עד שסמוטריץ' פוצץ אותה. חווינו כבר כל כך הרבה אכזבות. האופטימיות היא האויב הגדול ביותר. אבל מצד שני, איך אפשר להמשיך הלאה בלי להאמין שבסוף נצליח, שכרמל תחזור?

אחרי הנאום של רייצ׳ל וג'ון, מצאתי את עצמי עומדת מטרים ספורים מהנואם הבא, ביל קלינטון שמו. הסתכלתי מסביב. לא האמנתי שאני זוכה לראות מקרוב אירוע שכזה. כמה למדתי במהלך השנה הזאת. כמה גדלתי. נהייתי מומחית לתקשורת ולדיפלומטיה. יצרתי קשרים לכל החיים. זכיתי להכיר מחדש את המשפחה שלי, על שלל כוחותיה שלא ייאמנו. הסתכלתי מסביב. האורות, הרעשים, סטיבי וונדר עלה להופיע. הספיק מבט אחד למטה, אל החולצה שלבשתי, כדי להחזיר אותי אל קרקע המציאות. ניבטו ממנה הפנים היפות של כרמל.

13. האם אלה רק שמועות?

שלושה ימים אחרי שחזרתי מהוועידה, באתי בשבת 31 באוגוסט, כרגיל, להפגנה בכיכר החטופים. הייתי בדרך לחפש את יתר בני המשפחה, כשקיבלתי פנייה בוואטסאפ ממפיקה של חדשות 13: "את יכולה לאשר את השמועות?" לא יכולתי. לא היה לי מושג על מה היא מדברת. שנייה אחר כך, חברה מ"פוליטיקלי" כתבה לי, "שמעת שמועות על שש גופות של חטופים שנמצאו?" החוורתי. "אומרים שמדובר בחטופים שנחשבו לחיים." התחלתי לפחד. בתוך שניות, הפלאפון שלי התמלא הודעות. נכנסתי לטלגרם. התחלתי לחפש את ההודעה המדוברת. מצאתי הכרזה לא מאומתת על שש גופות של חטופים שנחשבו בחיים, ושעכשיו הם כבר לא בחיים. באחת התגובות היתה רשימה ובה השם של כרמל. הבנתי פתאום למה כולם פנו אליי.

מיהרתי למצוא את בני משפחת גת במקומם הקבוע ברחבת המוזיאון. שאלתי את אלון וגיל מה עושים. גיל החליט לנסוע לאולפן 12. "אלה רק שמועות", הוא אמר שם. התלבטנו אם בכלל ואיך לספר לאשל, אבא של כרמל. בחוכמתו הרבה הוא התנתק בחודשים האלה ממדיה חברתית, אז הנחנו שהדברים עוד לא הגיעו אליו. אבל מה אם הם יגיעו גם אליו?

כתבתי לג'ון, אבא של הרש, שאלתי אם הם שמעו משהו. לא. כולנו היינו בחשיכה מוחלטת. נשארתי בכיכר החטופים עד שתיים בלילה עם משפחות נוספות. היה ברור שחדשות טובות מבחינת אחת הן חדשות רעות מבחינת אחרת. עישנתי ושתיתי זירו עד שגיל אישר לי את הגרוע מכול. הגיעה הודעה רשמית: כרמל נרצחה.

14. למה דווקא טראמפ?

אחרי הרצח של כרמל הבנתי עד כמה הבחירות באמריקה שיתקו את המערכת. ככל שהן התקרבו, הפוליטיקאים התחילו לומר לי בצורה גלויה יותר ויותר שהם לא באמת יוכלו לעשות משהו עד אחרי הבחירות. אותה הבטחה של סנאטור רפובליקני שהזכרתי קודם לכן, לפריצת דרך ביוני, נדחתה לנובמבר 24' ולמעשה לינואר 25', אחרי השבעתו של הנשיא החדש.

אחרי שטראמפ נבחר בנובמבר 24', המשפחות החלו להיערך מחדש. כמו בכדורגל, הן נפרשו על המגרש במערך אחר. הדגש הפעם היה על ראיונות בכלי תקשורת ימניים ועל יצירת קשר עם כל מי שיש לו קשרים משמעותיים בממשל טראמפ המתגבש.

אלה הדברים שנאמרו לנו על טראמפ במהלך התקופה: הוא לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. אם רוצים להשפיע עליו, צריך לבקש ממנו עזרה ולעולם לא לדחוף. דעתו מוסחת בקלות. הוא מתמקד לרוב רק בדבר המשמעותי האחרון שראה או שמע. צריך להעביר לו מסרים בצורה קצרה ומדויקת, עדיף במשפט. מעל הכול, הוא מעוניין בניצחונות פוליטיים בני השגה. אם הוא יאמין שניתן להחזיר את החטופים ושהוא יוכל לזכות בפוטו־אופ הנחשק כל כך, עדיף עם אזרחים אמריקאים שהוא שחרר מהשבי, הוא יפעל.

החודשיים שבין נובמבר 24' לינואר 25' היו קריטיים. התנהל קרב מאחורי הקלעים בין משפחות חטופים – רבות מהן נסעו לארצות הברית הלוך ושוב – לבין גורמים בממשלת ישראל. המשפחות היו נפגשות עם בכירים בממשל המתגבש, ומספרות להם על המידע המודיעיני שיש לנו על החטופים, על כך שניתן להציל עשרות. יום או יומיים אחר כך שמענו מאנשים שדיברנו איתם, שטראמפ כעת מאמין שרוב החטופים מתים. בכירים מסוימים דאגו ללחוש על אוזנו שאין יותר את מי להציל. זה היה קרב התשה בין המשפחות למדינה, או לפחות לחלק מבכיריה.

העבודה הקשה של המשפחות השתלמה: טראמפ נשאר מחויב לעסקה. הוא תמך בה פעם אחר פעם, והצוות שהקיף אותו אף התבטא בצורה חד־משמעית יותר – תהיה עסקה. וזה עבד. שליחו של טראמפ, סטיב ויטקוף, הגיע לאזור באחת השבתות בינואר 25', והצליח לדחוף את נתניהו ואת חמאס לסגור עסקה. ביידן וממשלו נתנו לטראמפ את המקום לעשות זאת –דבר בהחלט לא טריוויאלי. האם אפשר לדמיין מצב הפוך שבו טראמפ מאפשר למחליפו להתערב במשא ומתן שהוא קידם במשך חודשים, וחולק איתו את הקרדיט? נראה לרגע שהדמוקרטים עשו את הדבר הנכון. מה שבטוח הוא, שהחתימה על העסקה בינואר 25' השיקה בוושינגטון קרב חדש – הקרב על הקרדיט. אשאיר אותו להיסטוריונים.

במהלך ביקור שערכתי בינואר השנה בארצות הברית, בכנס שבו השתתפתי עם ירדן גונן, אחותה של רומי גונן, ועם אביבה סיגל, אשתו של קית' סיגל, תפסנו לשיחה בכיר שידענו שמעורה בפרטי המשא ומתן. "תתכוננו לשנות תוכניות", הוא לחש להן. העיניים של כולנו נצצו. ראיתי את ההתרגשות של ירדן גונן. שנה לפני כן היינו יחד בוושינגטון עם מנדי דמארי, אמא של אמילי, ועם סימונה שטיינברכר, אמא של דורון. כמה זמן עבר מאז. כמה זמן נאבקנו. ובלבד שנצליח להשאיר את הנושא על סדר היום. למרות המלחמה בצפון, למרות הבחירות באמריקה, למרות השריפות בקליפורניה, למרות עוד מיליון דברים שהקשו עלינו בדרך, דאגנו שלא ישכחו את החטופים עד לרגע שבו שחרורם ישתלם פוליטית – לטראמפ, לביבי, לחמאס – והם ייאותו להחזיר אותם. בהרבה מהדברים שעשינו לאהצלחנו, אבל העיקרון הבסיסי הזה – לוודא שלא ישכחו אותם – הוכיח את עצמו.

רגע אחרי שהרגשתי את השמחה העצומה מהמחשבה שרומי וקית' יחזרו, דמיינתי את ירדן ואביבה מחבקות את האהובים שלהן, והבנתי שאלון ואשל ואור וגיל לא יזכו לכך לעולם. התחלתי לבכות. אביבה וירדן בכו איתי. גם הן האמינו בכל לבן שכרמל תחזור. בתוך האושר העצום שלהן הן ניחמו אותי. משפחה.

15. מה יכולנו לעשות אחרת?

מה יכולנו לעשות אחרת? אולי היינו צריכים להיות פחות מנומסים? אולי היינו צריכים לחשוף את השם של כל מי שהבטיח ולא קיים? כשכרמל נרצחה, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחתיי. ידענו שהזמן אוזל, אמרנו שהזמן אוזל, ועדיין אפפה אותנו תחושה שיש לנו זמן, שבסוף נצליח. אם רק נגיע לאדם הנכון. אם רק נחשוב על הרעיון המנצח.

אולי היינו צריכים לחשוף יותר בתקשורת למן הרגע הראשון, לבקר גם את מי שחשבנו שנמצאים לצדנו. אולי, אם רק גרמניה היתה מסכימה להתערב בצורה יותר ברורה, אם רק נציגי השמאל בחו"ל היו מוכנים לגנות יותר את חמאס, אם רק הציבור בארץ היה יוצא בהמוניו כמו לפני העסקה שבה ירדן חזרה… אולי היינו צריכות להיכנס לעזה בעצמנו. אולי היינו צריכים לפנות לחברות פרטיות. אולי ואולי ואולי.

בעיניי, השאלה הגדולה שעומדת למבחן בתקופה הזאת היא איך אמורים לייצר שינוי פוליטי כשכל המסגרות הפוליטיות נכשלות. המדינה נכשלה ב־7 באוקטובר, הממשלה ממשיכה להיכשל מאז, הממשל הדמוקרטי נכשל, הרפובליקנים נכשלים נכון למועד כתיבת הדברים, במימוש שלושת שלבי העסקה שיזמו, הפמיניסטיות נכשלו, ארגוני הלהט"ב, הנוצרים, היהודים־אמריקאים. חלקם רצו לעזור ולסייע, באמת רצו, אבל הארגונים שלהם לא היו בנויים לסוג העזרה שנזקקנו לה. בכל פעם שהעזרה היתה כרוכה במחיר פוליטי, הם התאיידו. הפוליטיקה, במתכונתה הנוכחית, שבורה. מה שווים הפוליטיקאים אם הם לא מוכנים לשלם שום מחיר פוליטי על הכרעותיהם? למסמס הכרעות גם צ'אטבוטים יכולים.

ההתארגנות היחידה שהוכיחה את עצמה במהלך התקופה היתה ההתארגנות שלנו כמשפחה. כמשפחה הצלחנו לייצר שינוי של ממש בסיקור התקשורתי, כמשפחות הצלחנו לוודא שהנושא לא יירד מסדר היום.

במאי, ג'ון ורייצ'ל העלו הצעה רדיקלית – תנו לנו לנהל את המשא ומתן עם חמאס. התגובות נעו בין התעלמות לגיחוך. אמרו: הם הורים של חטוף, ולכן ברור שאינם אובייקטיביים, ובנוסף, מגוחך להעלות על הדעת שהם, חסרי הניסיון הללו, ינהלו את המשא ומתן.

אבל למה לא בעצם? המשפחות הן הארגון הפוליטי היחיד שהצליח להשיג משהו בהקשר של החטופים. ב"משפחות" אני לא מתכוונת רק למשפחתי הביולוגית. המשפחה שלנו בשנה האחרונה כללה את ג'ון ורייצ'ל, את כרמית פלטי קציר וזהירו פרם ועינב צנגאוקר ומרב סבירסקי, את החברים שהתגייסו לחמ"ל, את המתנדבים במטה, את אנשי הארגונים היהודיים, את הסלבריטאים שישבנו איתם (היי, ג'וליאנה מרגוליס "האישה הטובה") ועוד. אבל הבסיס הפוליטי לכל זה היה הקשר הבסיסי העמוק שבין המשפחות. במובן זה, זו משפחה. רק תחת המסגרת הזאת התקיימה ודאות אמיתית שהמשימה היא להציל את האהובים שלנו, שזה האינטרס היחיד שלנו. אין לנו בחירות שאנחנו רוצים לנצח בהן, אין לנו כסף שנוכל להרוויח כאן, אין לנו עוקבים לרַצות. אז מי יותר אובייקטיביים בנושא הזה מהמשפחות?

שוב ושוב ראיתי במהלך השנה הוגי דעות וקשקשני ימין שכתבו שהם לא מבקרים את המשפחות אבל "אי אפשר לקחת אותן ברצינות". המשפחות מעורבות רגשית. הן לא יכולות לחשוב רציונלית. כמשפחות, לא מצופה מאיתנו לקחת חלק פעיל במשחק הפוליטי, הקִרבה שלנו לנושא פוסלת אותנו. אנשים שאין להם שום מושג במה שמתנהל, שום ידע על העסקאות שנדחו, שום ידע על מה שהחטופים עוברים – הם יודעים טוב יותר. הוגי דעות שהם מומחים לשמרנות מהמאה ה־19, היסטוריונים צבאיים של מזרח אסיה, מגישי חדשות, מומחים מטעם עצמם – הם כן יכולים לקחת חלק בדיון, אנחנו לא. ממש כאילו הקריטריון להשתתפות הוא חוסר הבנה בנושא. כי הריחוק הופך אותם לאובייקטיביים. אותנו, המשפחות, צריך לתחום לסיפור האישי, לרגשות. "הסכימו" שנספר כמה הכול זוועתי, אבל חלילה לא שנסביר מה התובנות שנובעות מכך.

והנטייה הזאת רק הולכת ומקצינה בתקופה אחרונה, ככל שחטופים ששבו מעזים לספר את שעבר עליהם, וככל שמשפחות ה־7 באוקטובר לא נסוגות מדרישתן לוועדת חקירה ממלכתית. הממשלה ותומכיה משתמשים מחד בזוועות שעברו החטופים כדי לחזק את מעמדה של ישראל בעולם, ומאידך לא מוכנים לשמוע לתחינותיהם לשחרר את חבריהם מהשבי או לקחת אחריות על הדרכים שבהן התבטאויותיהם של פוליטיקאים בישראל הקשו עליהם בשבי. ברגע שהם חורגים מהפונקציה שמקצים להם הפוליטיקאים, של קורבנות בלבד, הם ממוסגרים כמי שלא יכולים לחשוב בבהירות, כטראומטיים, כמי שאי אפשר להקשיב לדבריהם. הגדיל לעשות איתמר בן גביר, שבתגובה לעדותו של אלי שרעבי על כך שהתבטאויותיו כשר הובילו להרעה בתנאי השבי שלו, אמר כי שרעבי "מהדהד את תעמולת חמאס".

16. מה לימדה אותי המשפחה?

העיתונאי והסופר מלקולם גלדוול כתב ש־10,000 שעות תרגול הופכות אדם למומחה. משפחות החטופים חושבות על יקיריהן בכל רגע, 24 שעות ביממה. ביום ה־416 לשבי, איפשהו בנובמבר 2024, הן כבר מילאו את המכסה הנקובה. האם זה לא מספיק כדי שייקחו את הידע שלהן – שלנו – ברצינות?

הייתי נותנת לרייצ׳ל ולג'ון לנהל את המשא ומתן בכל רגע נתון. הייתי מטילה על רובי חן להחליט על מדיניות החוץ. הייתי נותנת למשפחה שלי ולי עצמי לנהל את משרד ההסברה ואת הקשר עם התפוצות. הייתי נותנת לגיל דיקמן לנסח חוזה אזרחי חדש, שבמסגרתו המדינה אמורה לדאוג לאזרחיה לפני הכול. ואת כל המינויים האלה הייתי ממָנה לא למרות הקשר האישי שלנו לנושאים שבנדון אלא בגללו.

החוזק המשפחתי היה הדבר היחיד שיכולתי להישען עליו בשנה הזאת.

נראה לי שהוא גם הדבר היחיד שיכול לבסס פעולה פוליטית לא מופשטת, כזאת שנטועה בחיים עצמם. האמירה הזאת יכולה להיקרא כדרישה לחזור לתקופה קדומה, שבה הפוליטיקה היתה נגזרת של המשפחה הגרעינית, כדרישה לחזור לפוליטיקה השבטית, החמולתית. אבל לא זו המסקנה. המסקנה היא הפוכה: אנחנו צריכים ללמוד איך להפוך זרים לחלק מהמשפחה הפוליטית שלנו; לא רק כשאנחנו צריכים אותם, לא רק בעזרת הסיפורים הקשים שלנו, אלא בצורה אמיתית, שנטועה במסגרות ובקשרים שנבנים לאורך זמן. צריך ללמוד איך לייצר בסיס מספיק חזק, שבעזרתו נדע שאנחנו באמת עוזרים אלה לאלה. ללא אינטרס, ללא כוונת רווח.

השיעור המשמעותי ביותר, אולי, שלמדתי מהשנה הזאת, הוא שלמרות הנחת היסוד שלנו, הכוח הפוליטי החזק ביותר טמון דווקא ביכולת לפעול לצד בני משפחה ובתוך המשפחה. ואולם אין כמעט תיעוד של פעולה משפחתית פוליטית כזאת, ובקושי יש על כך ידע ציבורי. המשפחה נתפסת כמקום פרטי, אישי, מנותק מהמרחב הציבורי. אבל כמו שהפמיניסטיות נוהגות לומר, "האישי הוא הפוליטי". במקום לייצר מסגרות פוליטיות מופשטות שמבוססות על אידיאלים שניתן לפרש אחרת בכל פעם או לעוות בהתאם לסיטואציה נתונה, אנחנו צריכים מסגרות פוליטיות קהילתיות, משפחתיות, כאלו שמחזקות את הקשרים האמיתיים בינינו. ודאי שהן צריכות להישען על ערכים משותפים, על דמיון משותף; ועדיין, כל אלו לא מספיקים. צריך את המסגרות עצמן. את הקשרים האישיים עצמם.

מה זה אומר בפועל? אחד הדברים שאפשרו את העשייה שלי כשירדן לא היתה, היה הבהירות. לי ולמשפחה שלי, כמו ליתר המשפחות, היה ברור מה הכי חשוב. לכן לא היה לי אכפת לשתף פעולה עם מתנגדי הפלות, להתחנף לפוליטיקאים מימין ומשמאל, להציק לעיתונאים עשרות פעמים ביום. עשיתי מה שהיה צריך כדי שהמשפחה שלי תשרוד. כמו שגילי אמר שוב ושוב, "העולם התחלק לשניים – מי שיעזרו לי להחזיר את אחותי ומי שלא". בכל מה שקשור לחטופים, אני ממשיכה להחזיק באותה בהירות. אני יודעת שיכולתי בקלות להיות בנעליים של מי שבני משפחותיהם גוועים עדיין בעזה.

משהו בשילוב בין הבהירות ובין הידיעה הגדולה שכולנו באותה סירה, אִפשר לנו לפעול יחד. מובן שלא הסכמנו תמיד על הכול, המשפחות שונות מאוד זו מזו, האסטרטגיות שחשבנו שיש לאמץ שונות זו מזו. עדיין, כשאני מסתכלת מבחוץ אני רואה איך הצלחנו לפעול יחד בצורה מרשימה, לאורך זמן. הייתי חלק, ואני עדיין רואה את עצמי כחלק – מתנועה פוליטית שמשהו בה מתפקד כמו שצריך. כמובן, אי אפשר לצפות שתהיה לנו הבהירות הזו בנוגע לכל פעולה בעולם. אבל אולי אפשר לשאוף אליה כאל סוג של מצפן.

עכשיו אני מגששת אחרי דרך להרחיב את החוויה הזאת. ללמוד ממנה מה כן עבד, כדי להביא חלק מזה לכל המערכות שלא עבדו. בינתיים, כל מה שנשאר הוא להמשיך עד שכולם יחזרו הביתה, ונוכל להתפנות לשאלות שעוד ילוו אותנו זמן רב.

על מאיה רומן

יועצת תקשורת ואסטרטגיה, חלק ממשפחות החטופים, מייסדת "פוליטיקלי קוראת", מרצה לפילוסופיה אנליטית, למדע ולמגדר, הגישה לאחרונה את עבודת הדוקטור שלה בפילוסופיה של מדעי הקוגניציה.