איך לנצח את טראמפ בצעד אחד פשוט

את יום ה־22 בספטמבר 1942 הקדיש הסופר היהודי־אוסטרי הדגול שטפן צוויג לשני טקסטים פרי עטו. את הראשון, כתב יד שנקרא העולם של אתמול, הכניס למעטפה ושלח בדואר למו"ל שלו. את השני שרבט כעת, בכתב יד על נייר, והניח במקום בולט בביתו שבעיר פטרופוליס, ברזיל. היה זה מכתב ההתאבדות שלו. למחרת, שטפן ורעייתו לוטה נטלו במכוון מנת יתר של ורונל, תרופה שנועדה לעזור במקרים של חרדות ונדודי שינה ושהיתה נפוצה מאוד באותן שנים. בשל רעילותה במינונים גבוהים שימשה הוורונל ללא מעט התאבדויות, לרבות של יהודים בגטאות, שבחרו לקפח את חייהם בטרם יפלו בידי הנאצים.

העולם של אתמול, שהיה לספרו האחרון של צוויג, הוא ממואר שמתאר את עלייתה ונפילתה של אירופה שהכיר ואהב. צוויג מתאר שם את ימיו הראשונים ככותב צעיר בווינה, עיר ששפעה אמנות, תרבות והגות; את קשריו עם אישים שונים בסלון הווינאי (בהם תיאודור הרצל); ולבסוף, את קריסתה של אוסטריה, יחד עם הציוויליזציה האירופית כולה, לתוך מערבולת של לאומנות, שנאת זרים ואנטישמיות.

מכתב ההתאבדות של צוויג, ששמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים, הוא במובן מסוים האפילוג של הספר. צוויג כתב: "עולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי, ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת… אני מברך את כל ידידיי: והלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם".

בשונה מוולטר בנימין, אינטלקטואל יהודי בולט אחר בן התרבות הגרמנית, שהתאבד בגבול צרפת–ספרד ב־1940 לאחר שנתפס במהלך ניסיון בריחה לארצות הברית, צוויג לא היה במנוסה. ההפך הגמור. עתיד חדש וחיים בטוחים בברזיל היו פרוסים בפניו.  במכתב ההתאבדות שלו הוא אף כתב: "לא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר". ובכל זאת, צוויג ההומניסט ואוהב האדם אשר בז לגזענות וללאומנות, לא היה יכול להמשיך ולחיות בעולם שבו כל ערכים שעליהם גדל הפכו למרמס, עולם שבו הפשיזם משל בכיפה. תמונת העולם שלו, הדרך שבה הוא תפס את המתרחש סביבו, קרסה, ובעקבותיה גם חייו.

בפתחו של עידן חדש ומפחיד

להבדיל אלף אלפי הבדלות, ישראלים רבים חשים בימים אלה תחושות הדומות במשהו לזו שחש צוויג. נדמה שלא זו בלבד שהביטחון האישי שלנו ספג מכה קשה ושהכלכלה נמצאת הדרך הבטוחה למטה – גם דמותה הרוחנית של מדינת ישראל והערכים שעל בסיסם הוקמה השתנו מאוד, אם לא ממש התהפכו. הכיוון שאליו דוהרת ישראל הוא קסנופובי, אלים ודתי־לאומני במופגן. 

יתרה מכך, ישראל אינה לבדה בעניין הזה. נסיקת הימין הקיצוני בעולם, ובעיקר הבחירה החוזרת בטראמפ – על שלל הצעדים המוטרפים שבהם נקט מאז שמונה, ביניהם פירוק המוסדות והבריתות הבינלאומיים, חנופה לדיקטטורים ושחרור שד הטרנספר מהבקבוק הישראלי – מכריחים גם את אחרוני האופטימיסטים להודות שהסדר העולמי הדמוקרטי־הליברלי שכוּנן לאחר מלחמת העולם השנייה קורס. אנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש ומפחיד.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

ברמת הפרט, רמת החיים מידרדרת ותחושת המשמעות מתפוגגת – שני רכיבים המשפיעים דרמטית על הרווחה הנפשית. לכל אלה נלווית, מבחינת ציבור הליברלי בישראל, גם חרדה דמוגרפית שהופכת את תמונת העתיד של רבים לקודרת אפילו יותר – שכן הקבוצות האוחזות בערכים המתחרים גדלות בקצב מהיר יותר – ונדמה שהיא מקעקעת כליל את הסיכוי לשינוי מסלול. כעת, זוהי שעתם היפה של הלאומנים, השוביניסטים והקסנופובים – בישראל, ובעולם.

באופן אישי, התחושה הקשה נחתה עליי בשלב מאוחר יחסית. לא בשני השלישים הראשונים של שנת 2023, שעמדו בצל ההפיכה המשטרית ודווקא יצרו תחושה שיש בישראל ציבור ליברלי משמעותי שמוכן להיאבק על ערכיו; ואפילו לא מייד אחרי 7 באוקטובר, אז גויסתי למילואים ולמשך מספר חודשים שמרו עליי הן תחושת המשמעות שהעניק השירות והן הניתוק המסוים שכפה מהחדשות ומהאווירה הציבורית הרעילה. 

אבל חודשיים אחרי שסיימתי את המילואים ושבתי הביתה, נחתה עליי פתאום ההבנה העמוקה של מצבנו. למרות שאני טיפוס אופטימי מטבעי, הרגשתי לראשונה בחיי שהעבודה שלי, בארגון שמנסה לשפר את המציאות, והמציאות עצמה – משפיעות בצורה עמוקה על מצב הרוח שלי ועל יכולתי לתפקד, גם מעבר לשעות העבודה הרגילות, בסעודת שבת או במשחק עם הילדים. התקשיתי להמשיך לתפקד, לשמוח ולחוש תחושה של משמעות וסיפוק.

ניסיתי לצאת מזה; לחשוב מה נכון לעשות כשהכל מסביב קורס, כשהסיפורים שסיפרתי לעצמי ושחייתי על פיהם – האנושי, הישראלי, הציוני והיהודי – נראים לפתע בלתי תקפים. המונחים והערכים האלו כמו נחטפו על ידי אחרים, המטעינים אותם במשמעות הפוכה מזו שלי. ומאחר שהם בשלטון, זו הולכת והופכת למשמעות הבלעדית של המושגים הללו. 

אנחנו חיים, אם כן, בימים שבהם העוגנים האידאולוגיים והזהותיים שבהם החזקנו כל חיינו הולכים ונשחקים. מחמירה מאוד את המצב העובדה שהחדשות הזוועתיות מוזנות בלא הפסקה אל תוך כף ידנו ומספקות לנו תחושת שליטה שקרית. בפועל, הן רק מרפות את ידינו. שלל המחשבות המדכאות האלה הובילו אותי לחשוב שאולי נוכל לשרוד בצורה טובה יותר את התקופה הזאת, גם מבחינת שמירה על צלמנו המוסרי וגם מבחינת השמירה על נפשנו, באמצעות אימוץ והפנמה של גישה עתיקה לחיים שזוכה לאחרונה לעדנה מחודשת – הגישה הסטואית. 

תחילתם של החיים הנכונים

אפיקטטוס היה מחשובי הפילוסופים של הזרם הסטואיקני. עיקר העניין שלו היה באורח חיים המבוסס על שליטה עצמית. תלמידו אריאנוס תיעד את שיחותיו עמו, וחלק מהן התפרסם בספרון המדריך, שתורגם לפני מספר שנים לעברית (הוצאת "נהר ספרים"). הרעיון המוכר ביותר בפילוסופיה הסטואית מוצג מייד בפתיחת הספר: "הדברים הקיימים בעולם נחלקים לשני סוגים: אלה הנמצאים בשליטתנו ואלה שלא. הדברים שבשליטתנו הם: דעה, דחף, תשוקה, הימנעות, ובקיצור – כל מה שהוא פרי עשייתנו. הדברים שאינם בשליטתנו הם: הגוף, נכסים, מוניטין, משרות ובקיצור – כל מה שאינו פרי עשייתנו (תרגום: אברהם ארואטי)". 

לפי אפיקטטוס, בעוד שמרבית המתרחש במציאות אינו נתון לשליטתנו; המחשבות, התחושות והדחפים שלנו – בהחלט כן נתונים לנו. מהתובנה הזאת הוא גזר עצה מעשית: העבֵר כל רושם שמגיע אליך וטורד את מנוחתך תחת אבן הבוחן של השאלה האם הוא מצוי בשליטתך או לא, והיה שווה נפש כלפי שאר הדברים שמתרחשים, אפילו לך עצמך, אם הם אינם בשליטתך. אם תעשה כן, חייך יהיו חיים טובים וראויים יותר.

אפיקטטוס לא חי חיים שלווים ונוחים כבן עשירים, וגם לא היה נזיר שהתבודד בהרים הרחק מכל אדם. הוא נולד כעבד בשטח טורקיה של ימינו, עבר בעל כורחו לרומא ומאוחר יותר ליוון. חייו לא היו קלים והוא צלע על רגלו האחת, כנראה כתוצאה מהתעללות של אחד מאדוניו. אולם, חרף מעמדו הנחות, הותר לו ללמוד בשיעוריו של פילוסוף סטואיקני, ולימים הוא הפך בעצמו להוגה מהסוג הזה ושוחרר מעבדותו. בהמשך, אפיקטטוס ייסד בית ספר ללימוד התורה הסטואית וחינך תלמידים רבים. רוצה לומר, התובנות שעליהן הרצה לא הפכו אותו לפאסיבי ולמנותק אלא אפשרו לו לפעול בעולם – גם אם רק בשדות שבשליטתו, ובהם בלבד. הוא לא הסיח את דעתו ומרצו לעבר שדות שאינם בשליטתו. 

הכל בא מלמעלה. חוץ מדבר אחד

הפילוסופיה הסטואית רחוקה מרחק רב מהזרם המרכזי של המחשבה היהודית, ומעטים ניסו לפשר בין השתיים. ובכל זאת, ניתן למצוא תפיסה המזכירה את זו של אפיקטטוס גם במקורות היהודיים. בערך באותה התקופה שבה חי אפיקטטוס, במאה הראשונה לספירה, אמר התנא רבי עקיבא ש"הכל צפוי והרשות נתונה". כלומר, כל המעשים והקורות ידועים לאלוהים מראש, אבל בידי כל אדם הרשות לבחור בטוב או ברע. 

כ־100-200 שנה אחר כך, אמר האמורא חנינא בר חמא ש"הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". דהיינו, כל המתרחש בעולם פועל לפי הוראות האל, חוץ מיראת השמיים, כלומר הבחירה של היחיד בטוב או ברע. מקץ עוד כמה מאות שנים, במאה ה־11, רבי שלמה אבן גבירול יכתוב ב"מבחר הפנינים" שלו: "ואמרו ראש השכל, ההכרה בין ההווה והנמנע, והנחמה במה שאינו ביכולת". 

בדרך כלל דנים באמירות הללו ובאמירות אחרות מהמקורות היהודיים הדומות להן, בהקשר הפילוסופי; בעיקר, בשאלת ההשגחה הפרטית של האל ותחולתה למול חופש הבחירה של אדם. אבל אפשר להתייחס לאמירות האלה גם במישור הקיומי, בשאלת מקומו של האדם מול מאורעות גדולים ממנו שמתרחשים לנגד עיניו ממש ומטלטלים את עולמו – חוויה דומה לזו שאנחנו חווים היום.

בדיוק כמו אפיקטטוס, כל הנזכרים לעיל – בראשם ורבי עקיבא, מתומכיו הגדולים של מרד בר כוכבא – לא היו אנשים פאסיביים או נזירים מתבודדים אלא מי שפעלו בעולם וניסו לתקנו, או לפחות לשפרו. 

החיים הסוערים של מחבר תפילת השלווה

מקרה קרוב יותר לימינו של אדם שדגל בתפיסה דומה, חי על פיה ובעזרתה ניסה לתקן עולם, הוא המקרה של ריינהולד ניבור. ניבור האמריקאי היה כומר פרוטסטנטי ומי שכתב (ככל הידוע) את "תפילת השלווה", שמוּכרת בעיקר מהריטואל הלקוח מתוכניות של מכורים אנונימיים, ובישראל – מהגרסה שהלחינה ושרה שולי נתן ב"אנא אלי": "אלוהים תן לי את השלווה/ להשלים עם שאיני יכול לשנות/ אנא תן לי את אומץ הלב/ לשנות דברים שביכולתי/ ואנא תן לי את החוכמה/ להבחין בין אלה לבין אלה".

ניבור היה מנהיגה הדתי של קהילה בעיר דטרויט, במחצית הראשונה של המאה ה־20. הוא הצטרף למפלגה הסוציאליסטית האמריקאית והיה לפציפיסט; תמך באיגודי העובדים המקומיים, שמחו נגד הניצול שיצר התיעוש הגובר; ונלחם בתנועת הקו־קלוקס־קלאן הגזענית. אולם, בשלב מאוחר יותר של חייו, בעקבות מלחמת העולם השנייה ומוראות הנאצים, נסוג מהפציפיזם ותמך במאבקן של בעלות הברית במדינות הציר (אף שהתנגד להטלת פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי). מאוחר יותר גם תמך במאבקה של ארצות הברית בקומוניזם ובברית המועצות, הגם שהתנגד למלחמת ויאטנם. איש הניגודים הזה היה להוגה דתי ופוליטי חשוב ומוכּר, והשפיע על דמויות פוליטיות אמריקאיות משמעותיות לאורך עשורים רבים – מימין ומשמאל. בין השאר הזכירו את השפעתו החשובה עליהם מרטין לותר קינג, ג'ון מקיין וברק אובמה.

מעט כמו אפיקטטוס, גם האדם שחיבר את תפילת השלווה חי חיים סוערים ולא שלווים כלל, ופעל כל חייו כמנהיג דתי, אקטיביסט והוגה דעות על מנת להשפיע לטובה על המציאות. התפיסה שאותה ביטא יפה ב"תפילת השלווה" ושדומות לה ניתן כאמור למצוא גם בזמנים קדומים יותר, אין פירושה נסיגה לאדישות או להתכנסות בדל"ת אמות. להפך. ההימנעות מהעיסוק במה שעליו אי אפשר להשפיע הניעה אותו לפעולה מתמדת ביחס לְמה שאותו כן אפשר לשנות. זאת ועוד, ערכיו המוצקים העניקו לו את הגמישות המספקת לעדכן את עמדותיו לגבי המציאות המשתנה, אך בד בבד להישאר נאמן לעקרונותיו. כך למשל, גם כשתפיסת עולמו הפציפיסטית התרסקה, הבסיס האיתן אפשר לו שלא להיסחף במורדות הלאומנות והג'נגואיזם.

מרבית מאורעות העולם – ובהם למשל התבטאויותיו ומעשיו של נשיא ארצות הברית – אינם נתונים לשליטתנו הישירה ולכן כדאי שהשפעתם על שלוותנו תהיה מינימלית. מכל הבחינות. אך בה בעת, ישנם דברים אחרים, בראשם תפיסותינו האתיות, שדווקא כן נמצאים בשליטתנו, ואסור לנו בשום אופן להתפשר עליהן ולהיסחף ברוחות הרעות של הזמן. אולם הדבר איננו מצטמצם רק לעמדותינו אלא גם נכון לפעולותינו. אנחנו מי שאנחנו גם כשהכל מתנפץ מסביב, וגם אם התוצאות אינן נמצאות בשליטתנו המלאה, אם בכלל.

לפני כ־2,000 שנה רבי טרפון, בן דורו של רבי עקיבא, שהספיק לראות את חורבנו של בית המקדש השני ולקחת חלק מרכזי בכינונה של היהדות מחדש, טבע אמרה שמתמצתת במידה רבה את העמדה הבריאה שראוי לנקוט מול החורבנות הרבים שאנחנו רואים לנגד עינינו: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין ליבטל ממנה".

על אביעד הומינר־רוזנבלום

מנכ"ל שותף של המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון.