Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
20 חודשים אחרי השבעתו של טראמפ התחילו סנאטורים ורפובליקנים רציניים, אנשים שהיה אפשר לצפות מהם להתנהגות אחרת, לספר לעצמם סיפורים שמזכירים מאוד את סיפורי "הרוח השבויה" של מילוש [הדמויות בספרו של מילוש הן סופרים ואינטלקטואלים פולנים שמצדיקים בשלל דרכים את שיתוף הפעולה עם המפלגה הקומוניסטית]. לעתים הסיפורים האלה דומים זה לזה, ולעתים הם אינם אלא גלימות דקיקות שנועדו להסוות אינטרס אישי, אבל כולם מוכרים מן העבר כניסיונות להצדיק שיתוף פעולה. הנה התירוצים הפופולריים ביותר:
אנחנו יכולים לנצל את התקופה הזאת כדי לעשות דברים גדולים. באביב 2019 קישר אותי חבר שתומך בטראמפ אל פקיד ממשל, נקרא לו מארק. פגשתי את מארק לדרינק, ובלי לפרט יותר מדי, כי זאת לא היתה שיחה רשמית, הוא לא הדליף מידע או העביר ביקורת על הבית הלבן. להפך, הוא הגדיר את עצמו כפטריוט המאמין בממשל הנוכחי. הוא תמך בשפה שמייצגת את "קודם כל אמריקה" והיה משוכנע שאפשר להפוך את המילים האלה למעשים ולמציאות.
כמה חודשים אחר כך נפגשתי עם מארק שוב. בינתיים התחילו שימועי ההדחה של טראמפ, והפיטורים של מארי יובנוביץ', שגרירת ארצות הברית באוקראינה, עשו כותרות. האידאולוגיה האמיתית של הממשל – קודם כל טראמפ, לא אמריקה – הלכה ונחשפה. האופן שבו טראמפ ניצל לרעה את הסיוע הצבאי לאוקראינה ותקף עובדי ציבור לימד אותנו שהבית הלבן אינו פועל ממניעים פטריוטיים, שיושב בו נשיא שעסוק באינטרסים האישיים שלו. אבל מארק לא התנצל בשם הנשיא, אלא שינה את הנושא: הכול היה שווה את זה, הוא אמר לי, בגלל האויגורים.
לרגע חשבתי שלא שמעתי נכון. האויגורים? למה האויגורים? לא הייתי מודעת לשום צעד שהממשל נקט כדי לסייע למיעוט המוסלמי המדוכא בשינג'יאנג שבסין. מארק הבטיח לי שמכתבים נכתבו, שהצהרות הוצהרו, שהנשיא עצמו השתכנע שעליו לומר משהו באו"ם. הייתי בספק שהאויגורים הפיקו איזושהי תועלת מהמילים הריקות האלה: סין לא שינתה את ההתנהלות שלה, ומחנות הריכוז שבנתה להם עדיין עמדו על תלם. אבל מצפונו של מארק היה נקי. נכון, טראמפ הורס את המוניטין של אמריקה בעולם, ונכון, טראמפ הורס את הבריתות של אמריקה, אבל מארק עצמו היה חשוב כל כך למאמצי הסיוע לאויגורים, ולכן אנשים כמוהו יכולים להמשיך לעבוד בממשל בלי להרגיש אשמים.
דבריו של מארק הזכירו לי את הסיפור של ונדה טלקובסקה, פעילה תרבותית פולנייה שהרגישה ממש כמוהו ב־1945. לפני המלחמה עסקה טלקובסקה באיסוף אמנות עממית ובקידומה, ואחרי המלחמה קיבלה החלטה גורלית והצטרפה אל משרד התרבות הפולני. ההנהגה הקומוניסטית עצרה ורצחה אז את מתנגדיה, וטבעו של הממשל נחשף לאט־לאט, ובכל זאת טלקובסקה חשבה שתוכל להשתמש בתפקידה בתוך הממסד הקומוניסטי כדי לעזור לאמנים ולמעצבים פולנים, לקדם את עבודתם ולגרום לחברות פולניות לייצר פריטים שבחרה בייצור המוני. אבל המפעלים הפולניים הולאמו זה מכבר, ולא היו מעוניינים בעיצובים שטלקובסקה הזמינה מיוצרים. הפוליטיקאים הקומוניסטים פקפקו בנאמנותה ואילצו אותה לכתוב מאמרים מלאים בקשקשת מרקסיסטית. בסופו של דבר היא התפטרה בלי להשיג אף אחת מהמטרות שהציבה לעצמה. דור האמנים הבא תייג אותה כסטליניסטית ושכח ממנה.
אנחנו יכולים להגן על המדינה מפני הנשיא. זה כמובן הטיעון שהשתמש בו "אלמוני", המחבר של טור דעה שהתפרסם ללא שם הכותב בספטמבר 2018 בניו יורק טיימס. לכל מי שהספיק לשכוח – קרה מאז לא מעט – הטור ההוא תיאר את "התנהגותו התזזיתית" של הנשיא, את חוסר יכולתו להתרכז, את בורותו, ומעל לכול את היעדרה של כל "זיקה לאידיאלים שהשמרנים אוחזים בהם מאז ומתמיד: מחשבה חופשית, שוק חופשי ועם חופשי". "אלמוני" קבע כי "שורש הבעיה הוא חוסר המוסריות של הנשיא". הטור הזה הצליח לתאר את טבעה האמיתי של מערכת הערכים החלופית שטראמפ הביא אל הבית הלבן, בתקופה שלא כולם בוושינגטון הבינו מהי. "אלמוני" דווקא הבין היטב שהנרקיסיזם של טראמפ הוא הכוח המניע של נשיאותו, ואף על פי כן לא התפטר, לא מחה, לא הקים קול צעקה ולא התנגד בגלוי לנשיא ולמפלגתו.
הכותב הגיע למסקנה שלעובדי ציבור כמוהו עדיף להישאר בתוך המערכת כדי להסיח בעורמה את דעתו של הנשיא ולרסן אותו. והוא לא היה היחיד שחשב כך. גארי קוהן, לשעבר היועץ הכלכלי של הבית הלבן, סיפר לבוב וודוורד שלקח מסמכים משולחנו של הנשיא כדי למנוע ממנו לסגת מהסכם סחר עם דרום קוריאה. ג'יימס מאטיס, מזכיר ההגנה המקורי של טראמפ, נשאר בתפקידו כי חשב שיוכל להבהיר לנשיא עד כמה חשובות הבריתות של אמריקה, או לפחות למנוע ממנו להרוס כמה מהן.
התנהגות מהסוג הזה מוכרת היטב ממדינות אחרות ומתקופות אחרות. לפני כמה חודשים, בוונצואלה, דיברתי עם ויקטור אלוורֶס, שכיהן כשר באחת הממשלות של הוגו צ'אווס ולפני כן היה בכיר בשירות הציבורי. אלוורס הסביר לי את טיעוניו בעד ההגנה על תעשיות פרטיות מסוימות ואת התנגדותו להלאמה גורפת. הוא היה חבר ממשלה מסוף שנות ה־90 עד 2006, בתקופה שצ'אווס הגביר את השימוש במשטרה לפיזור מחאות שקטות וחתר תחת המוסדות הדמוקרטיים. למרות הצעדים האלה, אלוורס נשאר בממשלה כי קיווה למתן את האינסטינקטים הכלכליים הגרועים של צ'אווס. בסופו של דבר הוא התפטר אחרי שהגיע למסקנה שצ'אווס הקיף את עצמו בכת של נאמנים – אלוורס קרא לזה "אקלים של צייתנות" – והפסיק להקשיב לכל מי שחולק עליו.
במשטרים סמכותניים, רבים מאנשי המשטר מגיעים בסופו של דבר למסקנה שנוכחותם חסרת כל משמעות. קוהן התייסר בפומבי כשהנשיא אמר שבעצרת העליונות הלבנה הרצחנית בשרלוטסוויל היו "אנשים טובים בשני הצדדים", ובסופו של דבר התפטר כשהנשיא קיבל את ההחלטה ההרסנית להטיל מכסי מגן על פלדה ועל אלומיניום למרות הפגיעה בעסקים אמריקאיים. מאטיס נשבר רק כשהנשיא זנח את הכורדים, בעלי בריתה הוותיקים של ארצות הברית במלחמה נגד ארגון המדינה האסלאמית (דאעש).
ולמרות התפטרותם, לא קוהן ולא מאטיס הביעו ביקורת משמעותית. נוכחותם בבית הלבן הקנתה לטראמפ אמינות בעיני המצביעים הרפובליקנים המסורתיים, ושתיקתם הנוכחית ממשיכה לשרת את מטרותיו. ובאשר ל"אלמוני", איננו יודעים אם הוא או היא עדיין עובדים בממשל [לימים חשף מיילס טיילור, ראש הסגל במחלקה לביטחון לאומי, שהוא כותב המאמר]. אני רק רוצה לציין כאן שאלוורס חי בוונצואלה, מדינת משטרה אמיתית, ולמרות זאת מוכן לצאת בגלוי נגד המערכת שעזר לבנות. קוהן, מאטיס ו"אלמוני" חיים כולם בארצות הברית החופשית, ובכל זאת לא הפגינו אומץ דומה.
אנחנו, באופן אישי, נרוויח. מעטים אומרים את המילים האלה בקול רם, כמובן. אולי יש כאלה שמודים בפני עצמם, בשקט, שאינם מתפטרים או מוחים כי הם יודעים שזה יגבה מהם מחיר בכסף או במעמד. אבל איש אינו מעוניין בתיוג כקרייריסט או כבוגד. אחרי נפילתה של חומת ברלין, אפילו מרקוס וולף [מבכירי השטאזי] ניסה להציג את עצמו כאידיאליסט. הציניקן הידוע לשמצה אמר למראיין ב־1996 שהוא האמין באמת ובתמים באידיאלים המרקסיסטיים־לנינסטיים. "אני עדיין מאמין בהם".
בממשל טראמפ וסביבו יש הרבה אנשים שמבקשים לגזור לעצמם רווח אישי. לא מעט מהם עושים זאת בפתיחות מבהילה וחריגה בפוליטיקה האמריקאית העכשווית, לפחות בדרגים האלה. אידאולוגיית "קודם כל טראמפ " מתאימה לאנשים האלה כמו כפפה ליד כי היא מתירה להם להעמיד את עצמם לפני הכול. הנה דוגמה: סוני פֶּרדוּ, שר החקלאות, הוא מושל ג'ורג'יה ואיש עסקים לשעבר, וכמו טראמפ, גם הוא סירב להתנתק מהחברות החקלאיות שלו בנאמנות עיוורת כשנכנס למשרד המושל. פרדו אפילו לא ניסה להעמיד פנים שהוא מפריד בין האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלו. מאז שהצטרף לקבינט הוא הקצה, כמעט בלי פיקוח, מיליארדי דולרים ל"פיצויים" לחוות שניזוקו ממדיניות הסחר של טראמפ. הוא מילא את המשרד שלו בלוביסטים לשעבר האמונים כעת על הרגולציה של התעשיות שלהם: סגן השר סטיבן סנסקי היה מנכ"ל איגוד פולי הסויה האמריקאי במשך 21 שנה; ברוּק אפלטון היתה לוביסטית של איגוד מגדלי התירס הלאומי לפני שהתמנתה לראש הצוות של סנסקי, ומאז חזרה אל האיגוד; קיילי טקאש, חברה בפאנל לייעוץ תזונתי, היא לוביסטית לשעבר של איגוד יצרני החטיפים. הרשימה ארוכה, ויש גם רשימות של מינויים מפוקפקים כאלה במשרד האנרגיה, במשרד להגנת הסביבה ובמקומות נוספים.
המשרד של פרדו מעסיק גם טווח יוצא דופן של אנשים בלי שום ניסיון בחקלאות. האפרטצ'יקים המודרניים האלה, שנשכרו הודות לנאמנותם ולא הודות לכשירותם, כוללים נהג משאית, עובד בקאנטרי קלאב, בעלים של חברת נרות ארומטיים ומתמחה בוועדה הלאומית של המפלגה הרפובליקנית. נהג המשאית קיבל 80 אלף דולר לשנה כדי להרחיב את השווקים החקלאיים של ארצות הברית בחו"ל. מדוע היה כשיר לתפקיד? היה לו רקע ב"הובלת סחורות חקלאיות".
אנחנו חייבים להישאר קרובים למוקדי הכוח. גם כאן מדובר בסוג של רווח אישי, שאמנם קשה יותר לכמת, אבל ברור שגם הוא מוֹנע הבעת ביקורת גלויה על מדיניותו ועל התנהגותו של טראמפ; הכוונה לשיכרון הכוח ולרצון לשפר את המעמד האישי באמצעות קרבה לאדם רב-עוצמה. גם זה לא דבר חדש. במאמר שפרסם ב־1968 באטלנטיק הציג ג'יימס תומסון, מומחה אמריקאי למזרח אסיה, הסבר מבריק לתפקיד שמילא הכוח בביורוקרטיה האמריקאית בזמן מלחמת וייטנאם. כשהמצב במלחמה היה גרוע במיוחד, הרבה אנשים העדיפו לא להתפטר וגם לא לדבר גלויות, כי כולם היו עסוקים בשימור "יעילותם" – "שילוב מסתורי בין הכשרה, סגנון וקשרים", לפי הגדרתו של תומסון. הוא קרא לזה "מלכודת היעילות":
"הנטייה לשתוק ולהשלים עם המצב בנוכחותם של בעלי השררה – לשרוד עד הקרב הבא, לוותר על סוגיה מסוימת כדי להיות 'יעיל' בסוגיות הבאות – היא נטייה גורפת. והיא אינה מאפיינת צעירים בלבד. כמה מעובדי הציבור הבכירים ביותר שלנו, אנשים בעלי עושר ותהילה שמקומם בדפי ההיסטוריה מובטח, שתקו כדי שהקשר שלהם לכוח לא יאבד".
בכל ארגון, פרטי או ציבורי, הבוס מקבל לפעמים החלטות שמתסכלות את העובדים. אבל כשהוא מפר שוב ושוב את העקרונות שלו, ואנשים נמנעים שוב ושוב מהתפטרות – "אני כבר אשבור את הכלים בפעם הבאה" – אין מי שיבלום מדיניות שגויה, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון.
במדינות אחרות יש למלכודת היעילות שמות אחרים. ג'ושוע יפה מתאר את הגרסה הרוסית של התופעה הזאת בספרו Between Two Fires, שעוסק בפוטיניזם. יפה מספר שברוסית יש מילה – "פְּריסְפּוֹסוֹבְּליניטְס" – שפירושה "אדם המיומן במלאכת הפשרנות וההסתגלות, המבין אינטואיטיבית מה מצפים ממנו ומתאים את השקפותיו ואת אופן התנהלותו לציפיות האלה". ברוסיה של פוטין, כל מי שרוצים להישאר קרובים לצלחת – לזכות בכוח, לשמור על השפעה, לקבל כבוד – מבינים שעליהם לעשות שינויים קטנים בשפה ובהתנהגות, לזכור בכל רגע עם מי הם מדברים ומה מותר להם לומר ולהבין איזו ביקורת מקובלת ומה נחשב להפרה של הכללים הלא כתובים. אמנם בדרך כלל מי שמפרים את הכללים האלה לא ימצאו את עצמם בכלא – רוסיה של פוטין איננה רוסיה של סטלין – אבל הם יושלכו אחר כבוד מחוג המקורבים.
מי שלא חוו מעולם את הפיתוי המיסטי של הכוח, את הקסם שבקרבה לשררה, יתקשו להבין זאת. ואף על פי כן, אלה תופעות אמיתיות וחזקות כל כך עד שהן משפיעות אפילו על האנשים הבכירים, הידועים והחזקים ביותר באמריקה. ג'ון בולטון, שהיה היועץ לביטחון לאומי של טראמפ, קרא לספרו The Room Where It Happened – החדר שבו זה קרה – כי זה המקום שהוא תמיד רצה להיות בו. חבר שנתקל לעתים קרובות בלינדזי גרהאם בוושינגטון אמר לי שבכל פעם שהם מתראים, "הוא מתרברב שהוא בדיוק נפגש עם טראמפ". הוא מדבר על זה ברמות התלהבות "של תיכוניסט", כאילו "מלך הכיתה הרעיף קצת תשומת לב על החנון שאין לו חברים – הילד הכי פופולרי דיבר איתי!". קשה לוותר על הריגוש העז הזה, וקשה אפילו יותר לחיות בלעדיו.
חחח, שום דבר לא משנה. ציניות, ניהיליזם, רלטיביזם, חוסר מוסריות, אירוניה, סרקזם, שעמום, שעשוע – כל אלה סיבות להיות משת"פים. כך היה תמיד. מרקו מרטין, סופר ועיתונאי שגדל במזרח גרמניה, סיפר לי שבבוהמה המזרח־גרמנית של שנות ה־80 היו אנשים שהושפעו מהאינטלקטואלים הצרפתים האופנתיים של אותם ימים, והם טענו שאין דבר כזה מוסר וחוסר מוסר, אין דבר כזה טוב ורע, אין דבר כזה צודק ולא צודק – "אז כבר עדיף לשתף פעולה".
להשקפת העולם הזאת יש גרסה אמריקאית. פוליטיקאים אמריקאים שהתרגלו לציית לכללים ולהקפיד על מה שהם אומרים, לברור מילים ולשאת נאומים מתחסדים על מוסר ועל משילות, עלולים להעריץ בחשאי אדם כמו טראמפ, ששובר את כל הכללים בלי לסבול מההשלכות. הוא משקר; הוא מרמה; הוא סוחט; הוא מסרב לגלות חמלה, אהדה או אמפתיה; הוא אינו מעמיד פנים שיש לו עקרונות או שהוא פועל לפי כללי מוסר מסוימים. הוא עושה חיקוי של פטריוטיות עם דגלים ומחוות, אבל אינו מתנהג כמו פטריוט. בקמפיין שלו ב־2016 פנו לרוסיה לקבלת עזרה ("אם זה נכון, אני מת על זה", ענה בנו כשהציעו לו "לכלוך" רוסי על הילרי קלינטון), וטראמפ עצמו קרא לרוסיה לפרוץ למחשבים של יריבתו. ובראש הממשל שלו, והמפלגה שלו, יש אנשים שנמשכים באופן עמוק ולא מודע לתכונות האלה: אם אין דבר כזה מוסרי ולא מוסרי, זה אומר שאף אחד לא צריך לציית לשום חוק. אם הנשיא עצמו לא מכבד את החוקה, למה שאני אכבד אותה? אם הנשיא יכול לרמות בבחירות, למה שאני לא אעשה את זה? אם הנשיא יכול לשכב עם כוכבות פורנו, למה שלא אשכב איתן בעצמי?
זאת היתה כמובן התובנה שהאלט רייט, הימין האלטרנטיבי, הגיע אליה. אנשי התנועה הזאת הבינו את הפיתוי האפל שגלום בחוסר מוסריות, בגזענות, באנטישמיות ובמיזוגיניה גלויות, הרבה לפני שאר חברי המפלגה הרפובליקנית. הפילוסוף ומבקר הספרות הרוסי מיכאיל בכטין הצביע כבר במאה הקודמת על הפיתוי שבדברים האסורים. הוא כתב על קסמו הסוחף של הקרנבל, מרחב שבו כל דבר שנאסר עליו אינו אסור עוד, מרחב שבו מותר להיות אקסצנטרי, שבו הטומאה מכניעה את הטוהר. גם ממשל טראמפ הוא כזה: לשום דבר אין משמעות, החוקים אינם חשובים עוד, והנשיא הוא מלך הקרנבל.
נכון שהצד שלנו לא מושלם, אבל היריבים הפוליטיים שלנו גרועים הרבה יותר. כשמרשל אנרי פיליפ פטן, מנהיג צרפת המשת"פית, הפך לראש ממשלת וישי, הוא עשה זאת כי רצה להחזיר עטרה ליושנה. הוא היה מבקר חריף של הרפובליקה הצרפתית, וברגע שהמושכות היו בידיו, החליף את סיסמתה הידועה, "חירות, שוויון, אחווה", בסיסמה אחרת: "עבודה, משפחה, מולדת". במקום "ההנחה הכוזבת שכל בני האדם שווים מטבעם", הוא ביקש להשיב על כנה את "ההיררכיה החברתית" – סדר, מסורת ודת. במקום לקבל את המודרניות, פטן ביקש לסובב את מחוגי השעון לאחור.
מבחינת פטן, שיתוף הפעולה עם הנאצים לא היה צעד מביך של חוסר ברירה, אלא מהלך בעל חשיבות מכרעת, כי הוא נתן לפטריוטים את האפשרות להילחם באויב האמיתי שלהם, האויב מבית: הפרלמנטרים, הסוציאליסטים, האנרכיסטים, היהודים ושאר השמאלנים והדמוקרטים הצרפתים שחתרו תחת האומה, גזלו ממנה את חיוניותה, הרסו את מהותה. "עדיף היטלר על בלום", אמרה הסיסמה – לאון בלום היה סוציאליסט (ויהודי) צרפתי שכיהן כראש הממשלה בסוף שנות ה־30. פייר לוואל, שר בממשלת וישי, הביע את תקוותו שגרמניה תכבוש את כל אירופה. אחרת, "הבולשביזם יתפשט מחר לכל מקום".
אני בטוחה שההצדקה הזאת נשמעת מוכרת לאמריקאים, הרי אנחנו נתקלים בגרסאות שונות שלה מאז 2016. רבים דיברו על האיום הקיומי "משמאל". "המציאות השמאלנית־ליברלית שלנו, והכיוון העתידי שהיא מסמנת לנו, אינם תואמים את טבע האדם", כתב מייקל אנטון במאמרו The Flight 93 Election. לורה אינגרם, מגישת פוקס ניוז, התריעה כי "שינויים דמוגרפיים אדירים" מאיימים עלינו: "באזורים מסוימים במדינה, נראה שאמריקה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר לא קיימת". זוהי הלוגיקה של וישי: האומה מתה או גוססת, ולכן כל צעד שאפשר לנקוט כדי לשקם אותה הוא צעד מוצדק. גם אם הביקורות על טראמפ חריפות ונכונות, גם אם הוא גורם נזק חמור לדמוקרטיה ולשלטון החוק, גם אם הוא עושה עסקאות מושחתות בזמן כהונתו בבית הלבן, זה לא משנה – הכול מתגמד לעומת החלופה המחרידה: הליברליזם, הסוציאליזם, הניוון המוסרי, התמורה הדמוגרפית וההידרדרות התרבותית שכהונתה של הילרי קלינטון היתה ממיטה עלינו.
כך מרגישים בדיוק הסנאטורים הרפובליקנים שמביעים את מיאוסם מטראמפ בחדרי חדרים אבל הצביעו בפברואר בעד השארתו בתפקיד (טראמפ עוזר להם למנות את השופטים שהם רוצים, והשופטים האלה ייצרו את אמריקה שהם רוצים). זה נכון גם לגבי המטיפים האוונגליסטים, שאמורים לסלוד מהתנהגותו האישית של טראמפ, אבל במקום זה טוענים שלמצב הנוכחי יש תקדים בכתבי הקודש. הנשיא, כמו דוד המלך בשעתו, הוא חוטא, כלי פגום, אבל הוא סולל את הדרך לישועתה של אומה מושחתת.
שלושת חברי הקבינט החשובים ביותר של טראמפ – סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר המדינה מייק פומפאו והתובע הכללי ויליאם בר – לוקים כולם בחשיבה אפוקליפטית נוסח וישי. שלושתם חכמים דיים להבין מה המשמעות האמיתית של הטראמפיזם. הם מבינים שאין לזה שום קשר לאלוהים או לאמונה, שמדובר בגישה אנוכית, חמדנית ולא פטריוטית. אבל חבר לשעבר בממשל טראמפ (אחד המעטים שהחליטו להתפטר) אמר לי שגם פנס וגם פומפאו "שכנעו את עצמם שאנחנו בעיצומו של אירוע תנ"כי". כל מה שחשוב להם – הוצאתם של הפלות ונישואים חד־מיניים אל מחוץ לחוק, וגם שמירה על רוב לבן באמריקה (אף על פי שאת זה הם לא יאמרו לעולם בגלוי) – נמצא תחת איום. השעון מתקתק. הם בטוחים "שאנחנו מתקרבים אל אחרית הימים, שמדובר ברגע בעל חשיבות דתית כבירה". בנאום שנשא באוניברסיטת נוטרדאם אמר בר ש"חילונים מיליטנטים" הורסים את אמריקה, ש"הם כופים את חוסר האמונה ואת הערכים החילוניים על אנשים מאמינים". אמנם טראמפ עושה דברים רעים, אמנם הוא מזיק ומחולל הרס, אבל לפחות הוא מאפשר לבר, לפנס ולפומפאו להציל את אמריקה מגורל נורא הרבה יותר. מי שבטוח שאנחנו עומדים בפני מלחמת גוג ומגוג, יסלח לנשיא על הכול.
אנחנו מפחדים לדבר בפומבי. פחד הוא הסיבה המשמעותית ביותר לכך שאזרחים בחברה סמכותנית או טוטליטרית אינם מוחים או מתפטרים, גם כאשר המנהיג מבצע פשעים, פועל בניגוד לאידאולוגיה הרשמית שלו או מכריח אנשים לעשות מעשים שהם יודעים שהם רעים. בדיקטטורות קיצוניות, כמו שהיו גרמניה הנאצית או רוסיה הסטליניסטית, אנשים חוששים לחייהם. בדיקטטורות מרוככות יותר כמו גרמניה המזרחית אחרי 1950 ורוסיה של פוטין, אנשים מפחדים לאבד את מקום העבודה או את הבית שלהם. הפחד משמש כמניע אפילו כשהאלימות קיימת רק בזיכרון. כשהייתי סטודנטית בלנינגרד בשנות ה־80, אנשים ברחוב עדיין נרתעו ממני באימה כששאלתי אותם במבטא זר איך אני מגיעה למקום כזה או אחר – אף אחד לא עמד להיעצר ב־1984 על התרועעות עם זרים, אבל 30 שנה לפני כן זה היה עלול לקרות, והזיכרון התרבותי עוד לא התפוגג.
אבל מדוע שהפחד יהיה מניע בארצות הברית של ימינו? הרי אין כאן רציחות המוניות של יריבים פוליטיים, ומעולם לא היו, והחוקה מבטיחה את חופש העיתונות והביטוי והמחאה. ובכל זאת, אפילו באחת הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות ביותר בעולם, הפחד הוא מניע. אותו פקיד ממשל לשעבר, שדיבר על חשיבותה של הנצרות האפוקליפטית בוושינגטון של טראמפ, אמר לי בשאט נפש, "כולם שם מפחדים".
הם לא מפחדים ללכת לכלא, הוא אמר, אלא שטראמפ יתקוף אותם בטוויטר. הם מפחדים שהוא ימציא להם כינוי. הם מפחדים שילעגו להם או ישפילו אותם, כמו שקרה למיט רומני. הם מפחדים לאבד את החוגים החברתיים שלהם, או לגלות שלא הוזמנו למסיבה. הם מפחדים שחבריהם ותומכיהם, ובייחוד התורמים שלהם, ינטשו אותם. עשרות רפובליקנים עזבו את הקונגרס מאז תחילת כהונתו של טראמפ, כולל פול ראיין, יו"ר בית הנבחרים לשעבר. זהו אחד מגלי ההתפטרות המדהימים ביותר בתולדות הקונגרס, והאנשים האלה עזבו כי הם שנאו את מה שטראמפ עושה למפלגה ולמדינה. אבל אפילו אחרי שהם עזבו, הם לא דיברו בפומבי.
הם מפחדים, אבל נראה שהם אינם מודעים לכך שלפחד הזה יש תקדימים, או שעלולות להיות לו השלכות. הם אינם יודעים שנחשולי פחד כאלה כבר הפכו דמוקרטיות לדיקטטורות. הם אינם מבינים שהסנאט האמריקאי עלול להפוך לדוּמה ברוסיה או לפרלמנט ההונגרי – קבוצה של גברים ונשים רמי־מעלה שיושבים בבניין מפואר ואין להם שום השפעה או כוח. למען האמת, כבר עכשיו אנחנו קרובים יותר למצבם משאנחנו בכלל מעלים בדעתנו.
תרגום: תומר בן אהרון
על אן אפלבאום
עיתונאית, היסטוריונית וסופרת אמריקאית זוכת פרס פוליצר. היא כותבת קבועה בכתב העת אטלנטיק ועמיתה בכירה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המאמר פורסם לראשונה באטלנטיק.
