מה האמריקאים רוצים מישראל (ולהפך)

Getting your Trinity Audio player ready...

כשדונלד טראמפ נבחר לכהונתו השנייה כנשיא ארצות הברית, בירך אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו בהתרגשות ברשת החברתית X. "חזרתך ההיסטורית לבית הלבן היא… התחייבות מחודשת ונחרצת לברית הגדולה בין ישראל ואמריקה", אמר. "זהו ניצחון עצום!".

נתניהו סבור שבכהונתו השנייה של טראמפ, הברית האמריקאית־ישראלית תחדש ימיה כקדם. ההנחה המובלעת כאן היא שהברית הזו דעכה, אבל לאמיתו של דבר היא איתנה כבר שנים רבות. עם זאת, לא תמיד זה היה המצב, והדעת נותנת שאופייה של הברית ישתנה שוב בעתיד הקרוב.

הסיבה לכך היא שאין בברית הזו שום דבר אוטומטי או הכרחי. מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית מורכבת, ויש בה מחלוקות יסודיות. במשך השנים היא גם עמדה תחת לחצים קשים. במאה ה־21 התעצמו המחלוקות האלה עד שכעת יש מקום לשאול האם מערכת היחסים יכולה להישאר קרובה כשהיתה – או אם ישראל בכלל אמורה לרצות בקרבה הזו.

קיצור תולדות הברית

כדי להבין כיצד מערכת היחסים העכשווית בין שתי המדינות התהוותה, יש לבחון את השינויים שהתחוללו בה לאורך השנים. בעידן שלפני הקמת מדינת ישראל, רוב המנהיגים הציונים לא ראו בארצות הברית פטרונית פוטנציאלית לתנועה שלהם. משנות ה־20 ועד 1948, היתה בריטניה המעצמה הגדולה שהתנועה הציונית, ובייחוד אגפהּ השמאלי, ביקשו לגייס את תמיכתה. בקרב הקומוניסטים והמרקסיסטים, למשל במפלגת "פועלי ציון", היו שחשבו כי דווקא רוסיה אמורה להיות המעצמה שתיקח חסות על ישראל. והיו גם מעטים שנשאו עיניהם למדינות אחרות.

אבל ערב הדיון בתוכנית החלוקה ב־1947, הציונים כבר פעלו בכל מרצם כדי לגייס את תמיכתה של ארצות הברית. הם הבינו שאמריקה הפכה למעצמה עולמית בעלת השפעה רבה ביותר באו"ם. היא גם היתה המדינה העשירה ביותר בשעתו, ובעלת הכוח הצבאי הגדול ביותר. עוד הניחו הציונים שהקהילה היהודית הגדולה בארצות הברית תעזור להשפיע על קובעי המדיניוּת האמריקאים. ולבסוף, לאחר השואה היתה תחושה שאמריקה הפכה למעין מגדלור גלובלי של ערכים.

אבל תמיכתה של אמריקה בתנועה הציונית לא היתה גורפת. האנטישמיות עדיין היתה תופעה רווחת: בתחומי לימוד מסוימים בהשכלה הגבוהה היו עדיין מכסות ליהודים, ושררה התנגדות נרחבת להגירה יהודית לארצות הברית. אנטישמים בולטים כמו הנרי פורד והכומר צ'רלס קוגלין היו אחראיים להפצתן של דעות קדומות על יהודים, והציגו אותם כאיוּּם על החברה האמריקאית. אף שהשפעתם דעכה בשנות ה־40, בייחוד אחרי שאמריקה נכנסה למלחמת העולם השנייה, החשד שהם עוררו כלפי יהודים נותר על כנו.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

בשנות ה־40 הפך הנפט לנכס אסטרטגי בעל חשיבות עליונה לשימור הכוח הצבאי והכלכלי האמריקאי. בשל הִתרבותם של כלי רכב בעלי מנוע בעירה פנימית וצריכת בנזין, ובשל גילוי שדות נפט גדולים באיראן, עיראק, בחריין וסעודיה, השתכנעו רבים בממשל האמריקאי שיש לשמר את הגישה לעתודות הנפט במדינות האסלאם, על רקע החשש שהתמיכה בציונות תגרום לחסימתה. זאת ועוד, במחלקת המדינה היו גורמים שרקמו קשרים טובים עם קהילות ערביות במזרח התיכון הודות לפעילות המיסיונרית ההיסטורית שם, וחלקם נטו לאמץ את הטיעונים נגד הקמתה של מדינה יהודית. והיו גם מי שפשוט חשבו שטענותיה של הציונות אינן צודקות יותר מהדרישה הערבית לעצמאות בארץ ישראל המנדטורית.

אף שאמריקה הכירה באופן רשמי בישראל ב־1949, היחס האמביוולנטי הזה נמשך בשנות ה־50. ב־1950 וושינגטון, לונדון ופריז חתמו על ה"הצהרה המשולשת" ולפיה הן מתחייבות לכבד את גבולות שביתת הנשק שנקבעו בסיום מלחמת העצמאות, ולהגביל את מכירת הנשק הן לישראל והן למדינות הערביות.

ב־1962 נרשם רגע מכריע, כאשר ממשל קנדי אישר מכירה של טילי נ"מ לישראל – כלי הנשק המתקדמים הראשונים שהותר לה לרכוש. מאז התהדקה מערכת היחסים בקצב איטי אך בטוח. בה בעת, יהודי ארצות הברית העמיקו את השתלבותם במערכות הפוליטיות, התרבותיות והכלכליות של המדינה, מה שאִפשר אפיקי השפעה נוספים על תהליך קביעת המדיניות, בדיוק כמו שעשו קבוצות אתניות אחרות.

מערכת היחסים כפי שאנו מכירים אותה כיום התגבשה בשנות ה־80. המלחמה הקרה קיבעה את נוכחותה של אמריקה במזרח התיכון, וישראל הפכה לאחת מבנות בריתה המרכזיות באזור. זו אחת הסיבות שהברית עם ישראל הפכה לסוגיה שזכתה להסכמה דו־מפלגתית בארצות הברית. מכיוון ששתי המפלגות הסכימו שישראל צריכה להיות בת ברית קרובה, לא היו לפוליטיקאים שבאו משורותיהן סיבות רבות להתנגד למדיניות שתקרב בין שתי המדינות ותגן על ביטחונה של ישראל.

יתר על כן, בתקופה זו היהודים כבר נטמעו באופן מלא במוסדות הכלכליים והפוליטיים בארצות הברית, והאנטישמיות דעכה במידה רבה. התנאים האלה אפשרו לשתי השדולות האמריקאיות־יהודיות המרכזיות – ועידת הנשיאים ואיפא"ק – להתבסס בזירה הפוליטית, ועם השנים הן נעשו מאורגנות יותר וכלכלו את צעדיהן בצורה נבונה יותר, מה שסייע להרחיב את מוטת השפעתן על המדיניות האמריקאית. התמיכה הדו־מפלגתית בישראל אף אפשרה להן להתמקד בחיזוק המגמות הפוליטיות הקיימות במקום שייאלצו להיאבק בהן.

צרות בגן עדן

אף על פי שהברית התחזקה עם השנים, יש בה מתחים יסודיים המתבטאים דרך קבע כמחלוקות בתחום המדיני. אמריקה היא מעצמת־על עם מגוון תחומי אחריות עולמיים וסדר עדיפויות מורכב. ישראל, לעומת זאת, היא מדינה קטנה, ואף שהיא הכוח הצבאי והכלכלי הגדול במזרח התיכון, היא ממוקדת כל־כולה בצרכיה ובסדר העדיפויות שלה, ובראש ובראשונה בביטחונה. לא פלא לכן שהאג'נדות של שתי המדינות לא תמיד חופפות.

בין המחלוקות שהתגלעו לאורך השנים, אפשר למנות מספר סוגיות של ביטחון ומדיניות חוץ בישראל, שארצות הברית התנגדה להן, כמו תוכנית הגרעין הישראלית, מבצע קדש, מתקפת המנע של ישראל בששת הימים, כיתור הארמיה השלישית של מצרים במלחמת יום הכיפורים, והפלישה ללבנון ב־1982.

ישראל, מצדה, נבהלה לא פעם ממדיניות החוץ האמריקאית, כמו למשל מהחלטתו של רונלד רייגן למכור את מטוס Airborne Warning and Control System , או AWACS, לסעודיה ב־1981; הניסיונות האמריקאיים לקדם את תהליך השלום בין ישראל לפלסטינים מאז שנות ה־40; והסכם המעצמות בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית מ־2015.

מחלוקת נוספת קשורה לפרויקט ההתנחלויות של ישראל בגדה המערבית (ובעבר גם בעזה). העימות הדרמטי ביותר בהקשר שלה התרחש ב־1992, כשהנשיא ג'ורג' בוש האב מנע מראש הממשלה יצחק שמיר ערבויות בסך 10 מיליארד דולר. ישראל ביקשה אותן כדי לצלוח תקופה כלכלית קשה, שכללה קליטה של מאות אלפי עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. בוש התעקש שישראל תפסיק את בניית ההתנחלויות, ושמיר התעקש להמשיך. העניין נפתר עם ניצחונו של רבין בקיץ 92' וירידתו של שמיר מהבמה.

כשברק אובמה היה נשיא ארצות הברית ובנימין נתניהו ראש הממשלה בישראל, מערכת היחסים ביניהם היתה מתוחה: הם התעמתו שוב ושוב בנוגע להמשך בניית ההתנחלויות, לתמיכתו של אובמה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולהסכם עם איראן.

מה מקרב בין שתי המדינות

כדי להבין את הברית האמריקאית־ישראלית יש להבחין בין מערכות היחסים האישיות של ראשי ממשלת ישראל עם נשיאי ארצות הברית לבין מערכת היחסים בין המדינות, המורכבת מקשרים רבים ומנדבכים רבים. לעתים, מערכות היחסים האלה חופפות, אבל כפי שקורה לא אחת ביחסים בין שתי מדינות – ראשיהן עשויים לחלוק זה על זה, או אפילו לשנוא זה את זה. מכל מקום, מערכת היחסים האישית בין המנהיגים אינה מסבירה את חוזקה של הברית, כי הלה נשארה איתנה גם כשהמנהיגים התעמתו. את חוזקה של הברית אפשר להסביר כשילוב בין ארבעה גורמים.

הגורם הראשון, החשוב מכולם, הוא שהציבור האמריקאי רואה את ישראל באור חיובי בסך הכול, על אף התנודות בדעת הקהל בתקופות שונות. בה בעת, דעתם של האמריקאים על מדינות ערב והפלסטינים חיובית הרבה פחות. מכון גאלופ עוקב אחרי דעת הקהל האמריקאית בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז 1988. באותה שנה, 15 אחוז אמרו שהם תומכים בפלסטינים, ו־37 אחוז תמכו בישראל.

עם השנים, שיעורי התמיכה בישראל עלו בהתמדה, לעתים גם בקפיצות גדולות מאוד, ומעולם לא ירדו שוב ל־37 אחוז. למעשה, מאז 2003, הם לא ירדו מתחת ל־50 אחוז. שיעורי התמיכה בפלסטינים, מנגד, נעו בין מעט יותר מעשרה אחוזים למעט יותר מ־20 אחוזים. כשהאמריקאים משווים את ישראל לפלסטינים, הם תמיד תופסים את ישראל באופן חיובי יותר.

במילים אחרות, רוב האמריקאים מחבבים את ישראל ומעדיפים אותה על פני הפלסטינים. בעיניהם, ישראל דומה יותר לאמריקה, והפלסטינים שונים ממנה. העמדה הזו נובעת בין היתר מבורות, מגזענות ומדעות קדומות, אבל גם מהברית ארוכת־השנים עם ישראל. עם זאת, בחלוקה לפי גיל, ניתן לראות שהצעירים אוהדים את הפלסטינים יותר משהם אוהדים את ישראל – בין היתר, בשל המערכה הצבאית הבלתי־נגמרת שישראל מנהלת בעזה בתגובה למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.

לאמיתו של דבר, קבוצת הגיל הזו התחילה לראות את הפלסטינים באור חיובי יותר עוד לפני המערכה הצבאית הנוכחית. בעשור האחרון, גם אמריקאים לא־צעירים המזדהים כדמוקרטים החלו לתמוך בפלסטינים יותר מבעבר. אין זה סביר שהמגמות האלה לבדן יחלישו את מערכת היחסים בין המדינות בעתיד הקרוב. הסקרים האלה גם לא מצביעים בהכרח על העדפות ספציפיות בתחום המדיני. לכן, גם אם הדמוקרטים והדור הצעיר מרגישים שיש צורך במדיניות מאוזנת יותר, זה לא יוביל לצמצום הסיוע האמריקאי לישראל או להפסקת שיתוף הפעולה הצבאי או הדיפלומטי.

יצוין שאחת הסיבות להעדפה של הציבור הכללי כלפי ישראל קשורה לפעילות תרבותית. גם בימים שבהם האנטישמיות עוד היתה תופעה משמעותית, הספר אקסודוס מאת ליאון יוריס עשה נפשות לדימויה של המדינה היהודית כ"טיפוס קשוח בשכונה קשה", מדינה שהצליחה להתגבר על אויביה ולשרוד בזכות נחישותה ותושייתה. יתרה מזו, אמריקאים רבים מצאו בסיפור העצמאות של ישראל הד למאבק העצמאות שלהם: עַם שנלחם נגד עריצים כדי לממש את זכותו ההיסטורית או האלוהית על ארצו.

נקודת ציון משמעותית נוספת בהתקבלותה התרבותית של ישראל נרשמה ב־1964, כשהקהל האמריקאי צפה לראשונה במחזמר "כנר על הגג". ההצגה היתה פופולרית והיא החדירה לתודעה האמריקאית ביטויים ידיים ויהודיים, כגון "לחיים", כמו גם השקפות יהודיות. המחזמר אף הראה לאמריקאים שהאידיאלים שלהם, ביניהם זכויות פרט ואהדה לקִִדמה, נכחו גם בהיסטוריה היהודית. אמנם המחזמר עסק ביהודים, ולא בישראל, אבל מבחינת אמריקאים רבים היו השניים היינו הך, וההיכרות עם התרבות היהודית הגבירה את האהדה לישראל.

הקשר התרבותי התחזק גם הודות לקהילות נוצריות רבות בעלות עמדות רומנטיות – ועל כן חיוביות – כלפי ישראל, בשל מעמדה בברית החדשה. ולבסוף, בשנות ה־80 התחזקו קבוצות אינטרס אוונגליסטיות ועזרו להנחיל במפלגה הרפובליקנית תפיסות חיוביות בנוגע למדינת היהודים. הם ראו בשיבת היהודים לארצם ציווי אלוהי, ולכן פעלו לקידום מדיניות המיטיבה עם ישראל.

הגורם השני נובע מהגורם הראשון: השיטה האלקטורלית בארצות הברית מחזקת את העדפת ישראל על פני מדינות ערב והפלסטינים. בדמוקרטיה האמריקאית, פוליטיקאים נבחרים מרגישים שהם מחויבים לציבור שבחר בהם ושיכול להדיח אותם בבחירות הבאות. כלומר, פוליטיקאים אינם פותחים במאבקים שלא לצורך. ככלל, אם ציבור הבוחרים נוטה לעמדה מסוימת בקונפליקט כלשהו, תמיכה בעמדה המנוגדת יכולה לעלות לפוליטיקאי בסילוקו מן התפקיד. קל יותר להתאים את עצמך להעדפות הציבור, ובכלל זה להעדפותיו בנוגע לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

זה לא אומר כמובן שפוליטיקאים מתיישרים עם העדפות הציבור בכל נושא ונושא. נוסף לכך, העדפות הציבור עלולות להתנגש עם אינטרסים אסטרטגיים שפוליטיקאים רגישים כלפיהם יותר. ולבסוף פוליטיקאים שונים בתוך אותו הממשל עשויים לבכר מדיניות שונה. לדוגמה, הקונגרס מצא את עצמו לא אחת בעימות מול נשיא מכהן בנוגע למדיניות – לא רק בעניין ישראל אלא במגוון סוגיות.

הגורם השלישי המסביר את חוזקה של הברית הוא האינטרסים המשותפים של ארצות הברית וישראל. אמנם ישראלים רבים רואים במדינה שלהם "מוצב אמריקאי במזרח התיכון", בייחוד בכל הקשור לתעבורה חלקה של נפט, אבל לא כך האמריקאים רואים זאת. השימוש בישראל כבסיס לוגיסטי – תפקיד שממלאות בקנה מידה משמעותי בהרבה מדינות המפרץ הערביות, בשל מיקומן הגאוגרפי – חשוב הרבה פחות משיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות.

זהו שיתוף פעולה פורה מזה עשורים. בזמן המלחמה הקרה היו לאמריקה וישראל אותם אויבים: ברית המועצות ושלוחותיה במזרח התיכון, דוגמת סוריה. כיום, ישראל וארצות הברית משתפות זו את זו במודיעין; מפתחות נכסים צבאיים משותפים, כמו כיפת ברזל וטיל החץ; ומספקות זו לזו מידע על ארגוני טרור. הן גם עבדו יחד בעבר על מניעת תפוצה של כלי נשק להשמדה המונית, אף על פי שהן לא תמיד מסכימות מה הדרך הטובה ביותר לעשות את זה, כפי שאפשר לראות בסוגיית הגרעין האיראני.

הגורם הרביעי לחוזקה של הברית הוא קבוצות האינטרס הפועלות לקדם מדיניות המתעדפת קשרים קרובים בין ארצות הברית וישראל. את הקבוצות האלה מכנים לעתים Israel Lobby ("שדולת ישראל"), אבל זה שם מטעה. ישראל היא מדינה, ולמדינות זרות אסור על פי חוק לקיים פעילות לוביסטית בארצות הברית. האנשים הפועלים לקידום התמיכה בישראל הם אזרחים אמריקאים הפועלים כמו כל קבוצת אינטרס אחרת. מבחינתם, המדיניות שהם מקדמים לא נועדה לתעדף את ישראל על חשבון ארצות הברית אלא היא מועילה לשתי המדינות גם יחד.

נכון יותר לקרוא לאוסף זה של קבוצות אינטרס בשם "השדולה הפרו־ישראלית", אבל אפילו השם הזה לא ממש מדויק. אין הגדרה מדויקת למונח "פרו־ישראלי". קבוצות אינטרס שונות מפרשות אותו בצורה שונה ומבקשות כתוצאה מכך לקדם מדיניות שונה. ג'יי סטריט היא קבוצת אינטרס מהשמאל המבקרת בחריפות את מפעל ההתנחלויות של ישראל. איפא"ק היא קבוצת מרכז־ימין. ואילו ארגון ציונֵי אמריקה ממוקם בקצה הימני של הקשת הפוליטית ותומך בהתנחלויות. אבל כל הקבוצות האלה "פרו־ישראליות" כי מבחינתן הן פועלות למען האינטרס הישראלי, לרבות חיזוק הברית בין אמריקה לישראל.

כך או כך, הקבוצות האלה אינן חזקות מכיוון שהן יהודיות (לא כולן אגב יהודיות), או מכיוון שיש להן תקציבים גדולים. אין ספק שקבוצת אינטרס לא תוכל להשפיע אם היא לא תהיה מאורגנת ואם היא לא תרכוש גישה למקבלי ההחלטות. אבל במקרה הזה, חלק גדול מהצלחתן של הקבוצות האלה נובע מהעובדה שרוב הפוליטיקאים האמריקאים, כפי שכבר ציינתי, מעוניינים בקשר קרוב עם ישראל. קל לשכנע אותם לתמוך במדיניות המקדמת את הקשר הזה.

מקלה על כך אפילו יותר העובדה שאין ממש שדולה הפועלת נגד המטרות האלה. קבוצות אינטרס שרוצות לצמצם את הברית האמריקאית־ישראלית, לקדם את המטרות הפלסטיניות או לפעול ליצירת גישה מאוזנת יותר, הן על פי רוב חלשות יותר מקבוצות "פרו־ישראליות", ולכן הקבוצות "הפרו־ישראליות" יכולות להשפיע באופן משמעותי יותר. קרוב לוודאי שגם המחאות בקמפוסים לא ישפיעו ישירות על מדיניוּת – אפילו שהן נראות דרמטיות מנקודת המבט הישראלית. עם זאת, אין לזלזל בהשפעתן על דעת הקהל בארצות הברית.

יש מקרים שבהם אפילו דעת קהל חיובית לא תעזור לקבוצות האינטרס "הפרו־ישראליות" לממש את מטרותיהן. אם נשיא אמריקאי חושב שהמדיניות שהקבוצות האלה תומכות בה אינה תואמת את האינטרס האסטרטגי של ארצות הברית, הקהילה "הפרו־ישראלית" – או לפחות חלקים ממנה – לא בהכרח תשיג את מבוקשה. לדוגמה, רייגן התגבר על ההתנגדות של הקבוצות "הפרו־ישראליות" והצליח למכור את מטוס AWACS לערב הסעודית, וברק אובמה הצליח לסגור את עסקת הגרעין עם איראן על אף התנגדות תקיפה מארגוני מרכז וימין יהודיים באמריקה. דונלד טראמפ העביר את שגרירות ארצות הברית מתל אביב לירושלים על אף התנגדותם של ארגוני שמאל אמריקאיים.

סוגיית התרומות הפוליטיות של הארגונים האלה, הנחשבת לא אחת כגורם השפעה מכריע על חוזקה של הברית, אמנם משקפת את השפעתן הנרחבת של קבוצות "פרו־ישראליות" – את הגישה שלהן למקבלי ההחלטות, את כוחן הארגוני ואת משאביהן הפיננסיים – אך היא לא מנגנון סיבתי ישיר. לראיה, ב־2024 דורגו ארגוני גיוס הכספים (PACs) של איפא"ק במקום ה־20 בלבד בסך התרומות הכולל שגייסו, מה שממחיש שתרומות הן רק היבט אחד של הדינמיקה הכללית, על אף חשיבותן הלא־מבוטלת.

ומה מרחיק ביניהן

מהסקירה ההיסטורית הזו אנו לומדים שהברית בין ארצות הברית לישראל אינה טבעית או הכרחית. הברית היא תוצר של החלטות יזומות שהתקבלו על ידי כל אחת מהמדינות האלה, וגם של נסיבות שאינן בשליטתן. מצב עניינים זה מסביר מדוע מערכת היחסים נחלשה מאז שנות ה־90, כאשר שלושה כוחות רחבים החלו להתלכד – שניים בתוך ארצות הברית ואחד בתוך ישראל. שלושת גורמי הלחץ האלה הגדילו את חשיבותן של המחלוקות בין שתי המדינות.

ראשית, האמריקאים נעשים מבודדים יותר. לפי ארגון Chicago Council on Global Affairs, המפרסם סקר קבוע של דעת קהל אמריקאית בסוגיות של מדיניות חוץ, שיעור האמריקאים שאינם חושבים כי ארצות הברית צריכה להתערב בסוגיות עולמיות עמד על 43 אחוז ב־2024 – מהתוצאות הגבוהות ביותר מאז שהושק הסקר ב־1974.

אבל השינוי הזה בדעת הקהל הוא קטן ולא עקבי: פעמים שהאמריקאים מגדילים את תמיכתם במעורבות בינלאומית פעילה, ופעמים שהם מצמצמים אותה. ויש גם פערים מפלגתיים: הרפובליקנים כיום ספקנים יותר מהדמוקרטים בכל הקשור למעמדה של ארצות הברית כמנהיגה עולמית. מבין כלל הנשאלים שאמנם חושבים כי לארצות הברית יש אחריות המחייבת אותה להתערב באופן פעיל בסוגיות בינלאומיות, יש פי שניים שמגדירים עצמם דמוקרטים מאשר רפובליקנים. מנגד, 57 אחוז מהרפובליקנים חושבים שארצות הברית צריכה לצמצם את מעורבותה בסוגיות בינלאומיות, לעומת 35 אחוז בקרב הדמוקרטים.

לאור נטיותיו המתבדלות של דונלד טראמפ במדיניות החוץ, יש להניח שאחיזת החנק שלו במפלגה הרפובליקנית תרמה למגמה הזאת; אולם הוא לא הסיבה היסודית לתמורה המתרחשת כעת, וסביר להניח שהיא תימשך גם אחרי שיעזוב את הזירה הפוליטית.

פירוש הדבר הוא שיש הרבה פחות נכונות ציבורית לשלוח חיילים אמריקאים לחו"ל – בייחוד להשתתפות במלחמות זרות – ולהוציא כספים אמריקאיים על סוגיות חוץ במקום להשקיע אותם בפתרון בעיות בבית. ההסתייגות מהסיוע הצבאי והדיפלומטי לישראל היא תוצאה ישירה של מצב עניינים זה. במרס 2024 שאל סקר דעת קהל אם הנשאלים יתמכו יותר או פחות במועמדים הממשיכים להגיש סיוע צבאי לישראל. 48 אחוז מהאמריקאים אמרו שהם יתמכו בו פחות, ו־47 אחוז אמרו שהם יתמכו בו יותר.

שנית, התמיכה בישראל הופכת לסוגיה מפלגתית יותר ויותר בפוליטיקה האמריקאית, והשינוי הזה חותר תחת הקונצנזוס הדו־מפלגתי שתרם מאז שנות ה־80 לשמירה על קשר הדוק בין המדינות. שנות אובמה–נתניהו (2009–2016) החריפו מאוד מגמה זו, שכן שני המנהיגים התקוטטו לא הרף: נתניהו טען שאובמה אינו "פרו־ישראלי" מספיק, אובמה היה מתוסכל מבניית ההתנחלויות.

סקרי מכון המחקר Pew מלמדים על עלייה בנכונותם של הרפובליקנים לתמוך במדיניות החוץ והביטחון של ישראל באופן גורף וללא שאלות. ביולי 2022 מצא Pew ש־71 אחוז מהרפובליקנים ומבעלי הנטיות הרפובליקניות מחזיקים בדעה חיובית על ישראל, ו־27 אחוז בלבד מחזיקים בדעה שלילית עליה. מנגד, רק 44 אחוז מהדמוקרטים ומבעלי הנטיות הדמוקרטיות מחזיקים בדעה חיובית על ישראל, ו־53 אחוז מחזיקים בדעה שלילית עליה. בנוגע למלחמה המתמשכת בעזה, דיווח Pew שבקרב דמוקרטים ובעלי נטיות דמוקרטיות, 50 אחוז חושבים שהפעולה הצבאית הישראלית נגד חמאס "הלכה רחוק מדי", ואילו 13 אחוז בלבד מהרפובליקנים ומבעלי הנטיות הרפובליקניות חושבים כך.

השינוי השלישי הוא שינוי שהתרחש בישראל. בקרב יהודים־ישראלים יש תנועה ימינה במפה הפוליטית. זהו שינוי דורי, אבל גם דמוגרפי. השינוי בהרכב החברה היהודית־ישראלית הביא עמו שינוי בעמדות. האינתיפאדה השנייה, שפרצה לקראת סוף שנת 2000, היתה אירוע בעלי חשיבות מהותית שהקשיח את העמדות השליליות כלפי תהליך השלום, כלפי ויתורים בתחום ההתנחלויות וכלפי הקמת מדינה פלסטינית. אירועים שונים שהתרחשו מאז, ובהם טבח 7 באוקטובר, חיזקו את המגמה הזאת.

השינוי החברתי הזה משתקף בהרכב הממשלות הישראליות למן סוף העשור הראשון של המאה ה־21. בנימין נתניהו הוא הדמות המרכזית בפוליטיקה הישראלית בתקופה הזו, והוא התקרב יותר ויותר אל הימין הדתי, בין היתר כדי לגייס שם תמיכה שתשאיר אותו בשלטון. רוב הממשלות הורכבו ממפלגות ימין וימין קיצוני. וסדרי העדיפויות שלהן בנוגע לתהליך השלום ולמדיניות החוץ מתנגשים עם סדרי העדיפויות של אמריקה.

העתיד מעונן חלקית

אף אחת מהמגמות שעמדתי עליהן כאן אינה בלתי־נמנעת או בלתי־הפיכה. במובנים רבים הן נורמליות, שכן מערכות יחסים בין מדינות משתנות בהכרח עם הזמן. מי שמניח כי ישראל וארצות הברית יהיו תמיד קרובות מתעלם מההיסטוריה של מערכת היחסים הזו, ובאופן כללי מטיבן של מערכות יחסים בין מדינות.

ישראל היא כוח כלכלי וצבאי חזק הלוקח חלק באופן מלא במוסדות הגלובליים. אבל הגיבוי האמריקאי תמיד היה חיוני להתפתחותה ולשמירה על מעמדה של ישראל בעולם. כך לדוגמה, נודעה לו חשיבות רבה בפרשת קבלתה לאו"ם. אובדן הגיבוי האמריקאי לא יביא לסופה של ישראל, אבל הוא יקשה על המדינה לקדם את האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית.

אם ישראל רוצה לחזק מחדש את הברית, עליה להבין שהיא מוגבלת ביכולתה לעשות זאת. באמריקה מתחוללים שינויים דמוגרפיים, תרבותיים ופוליטיים שלישראל אין שליטה עליהם, גם אם נדמה לפעמים שהשדולה "הפרו־ישראלית" היא כל־יכולה. נכונותו של הציבור האמריקאי לתמוך בישראל בכל מצב אינה גדולה כבעבר.

לראיה, המלחמה הנוכחית בעזה. לפי מרכז Pew, בין פברואר 2024 לספטמבר 2024 התרחש שינוי שלילי, אף אם מתון, בעמדותיהם של האמריקאים כלפי ישראל. 31 אחוז מהאמריקאים חושבים כעת שישראל "הולכת רחוק מדי" עם פעילותה הצבאית נגד חמאס, לעומת 27 אחוז בפברואר. לחילופין, שיעור האמריקאים שחושבים כי "ישראל נוקטת בגישה הנכונה" ירד מ־25 אחוז ל־20 אחוז. השינויים האלה אינם גדולים, אבל הם משקפים את השינויים המתרחשים בארצות הברית, שבהם דנתי קודם.

הדרך הטובה ביותר מבחינת ישראל לגשר על הפערים שהתגלעו בברית היא לשכנע את הפוליטיקאים האמריקאים לחזור לקונצנזוס הדו־מפלגתי, שהיה נדבך יסודי של מערכת היחסים הזו במשך שנים רבות. זה דורש התאמות גם מצדם של נשיאי ארצות הברית וגם מצדם של ראשי ממשלת ישראל.

אבל יהיה קשה להגיע לעמק השווה. נתניהו נוקט עמדה נצית גם בסוגיות של ביטחון וגם במדיניות החוץ של ישראל, ואינו מעוניין עוד להתפשר עם הפלסטינים. מנגד, מכיוון שמדיניות החוץ האמריקאית היא באחריותו של הנשיא, ומכיוון שהנשיאות, העוברת הלוך־ושוב בין רפובליקנים ודמוקרטים, מתאפיינת יותר ויותר בשינויים קוטביים בין כל כהונה – מדיניות החוץ של ארצות הברית היא בלתי יציבה. לכן מידת קרבתה של ארצות הברית לעמדות הישראליות תשתנה בהכרח.

ממשל טראמפ הנכנס לא יקל על הצדדים לגשר על הפערים. אמנם טראמפ רואה עין בעין עם נתניהו בסוגיות רבות, אבל אישיותו ההפכפכה וחשדנותם של יועציו בכל הקשור למעורבות האמריקאית מעבר לים, ייאלצו כנראה את ישראל להימצא בעמדה של תגובה מתמדת למדיניות האמריקאית. ועמדה תגובתית זו מקשה על גיבוש מדיניות חוץ ברורה ועקבית.

לאור ההתפתחויות והמגמות האלה, על הפוליטיקאים הישראלים לנהל דיון רציני בנוגע לקרבה הרצויה בין ישראל לאמריקה. בשלב זה, לא ברור אם הגיבוי האמריקאי חיוני לשגשוגה של ישראל, והוא ודאי לא חיוני להישרדותה. השאלה היא מה הדרך הטובה ביותר להבטיח את השמירה על ביטחונה של ישראל ועל האינטרסים שלה. ייתכן שהדרך לשם היא ברית חזקה עם אמריקה. אבל אולי לא.

תרגום: תומר בן אהרון

על פרופ' ברנט אי. ססלי

ראש מחלקת מדע המדינה באוניברסיטת טקסס בארלינגטון. ספרו, Politics in Israel, שאותו כתב יחד עם האל וולר (Waller), ראה אור בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ב־2017.