סטיבן סטילס בן 80 היום. היוצר והגיטריסט הרגיש וגם מחוספס. זה שבגיל 21 יצא לדרך עם באפלו ספרינגפילד, ניגן ב-Super Sessions עם קופר ובלומפילד, חבר CSN/Y לאורך השנים, עם הירידות והעליות של החברים, קריירת הסולו, Manassas שלו, שיתופי הפעולה (והיחסים הקמים ונופלים) עם ניל יאנג ועוד.
לכבוד יום ההולדת העגול הכנתי פלייליסט סוקר קריירה, עם 40 שירים חביבים עליי שהוא גם כתב. סידרתי אותם איך שרציתי, עם האווירה ושינויים, אבל אפשר גם להאזין בשאפל. מוזמנות/ים להאזין. ומזל טוב לסטיבן 
סיכום שנה, הקדמה:
אחרי הפוסטים המקדימים של 15 הקאברים של השנה, 10 הופעות השנה ואיתם 25 ההוצאות המיוחדות של השנה, הגענו לאירוע המרכזי והמסורתי פה כל דצמבר, עם אלבומי השנה שלי. זו הייתה שנה מקוללת וכואבת, עם כל מה שמתרחש עדיין מאז השבעה באוקטובר. המצב הזה השפיע לא מעט על המוזיקה ששמעתי, איך עיכלתי אותה, המשיכות והחיבורים. קיבלתי חיבוקים עם קולות מוכרים ומצאתי ניחומים עם אמנים חדשים.
כפי שאתאר בהמשך, היו באמת הרבה אלבומים השנה שבאו בזמן והביאו לי מקום לברוח אליו או באמת להתנחם בו, בתוך כל השיט של 2024 כאן. עם המלחמה שעדיין ממשיכה, החטופים והחטופות שלא חזרו הביתה, מצב נפשי וגם דאגה לעצמי בתוך כל הכאוס. אבל כל 50 האלבומים פה עשו לי משהו משמעותי והיה לי איתם חיבור כלשהו, יותר מרבים אחרים וטובים שנשארו בחוץ.
כרגיל, כל הטקסטים, ההסברים והחיבורים האישיים נמצאים כאן. בסוף גם פלייליסט גדול עם נציגים מכולם. אם אהבתן, התחברתם, הערכתן או התלהבתם, מוזמנים ומוזמנות להמליץ ולשתף את הסיכום עם אחרים. אולי עוד מישהו/י ימצאו כאן איזה חיבוק מוזיקלי חדש. כמו כן מוזמנות/ים לבדוק גם את דף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, עם עדכונים יומיים על מלא מוזיקה + התכניות השבועיות והספיישלים שלי ברדיו הקצה.
רגע לפני, כרגיל תזכורת לכל הסיכומים הקודמים של הבלוג:
אחרי הפוסטים של 15 הקאברים של השנה ו-10 הופעות השנה שלי, מגיע הפוסט המסורתי של ההוצאות המיוחדות. הפעם יש 25 כאלו. עם אלבומי הופעה/מחווה, EP’s, הוצאות מחודשות/דלוקס, מארזים ועוד. עם טקסטים, לינקים וגם פלייליסט עם נציגים מכולם בסוף.
Better Than Jail
אלבום צדקה שכל הרווחים ממנו מגיעים לעמותות בעד צדק משפטי ושוויוני בארה”ב. והוא מפוצץ בשמות שקשורים להרמוניה דרומית, עם שירים שסובבים את הנושא שלו. אפשר למצוא פה קטעים של סטיב ארל, ג’ייסון איבל, The War And Treaty, סדריק ברנסייד, הגרסה של מרגו פרייס ל-Hurricane (שהייתה בפוסט הקאברים של השנה שלי) ועוד. אחלה של שמות, נושא חשוב, יופי של שירים והוצאה טובה מאוד.
The War And Treaty – County Jail Blues
Jason Isbell – The Color of a Cloudy Day
My Black Country: The Songs of Alice Randall
אלבום מחווה לשירים והמילים של אליס רנדל, שהיא מוזיקאית, סופרת ופעילה חברתית בקהילה השחורה בארה”ב. כל הגרסאות החדשות לשיריה כאן מבוצעות ע”י מוזיקאיות שחורות, כולל ליילה מק’אלה, ריהנון גידנס, סאני וור, ואלרי ג’ון ואליסון ראסל, שכולן מוערכות ואהובות אצלי בבלוג. עוד מחווה חזקה ויפה שאהבתי השנה.
Bob Dylan – The 1974 Recordings
אחרי 15 הקאברים של השנה, מגיעים לפוסט הסיכום השני עם 10 הופעות השנה שלי. כן, פוסט יותר אישי, אבל אוהב לחלוק את החוויות. איגדתי את המחשבות הטריות שכתבתי על כל הופעה בזמן אמת וערכתי בשביל המבט אחורה + גם דירגתי את העשירייה וקישרתי לרגעי שיא וכל מיני דברים מעניינים נוספים שקשורים. אז הנה ההופעות שעשו לי קצת טוב על הלב השנה.
.10
Leif Volebekk – Chalk, Brighton
פעם ראשונה שחוויתי את ליף וולבק בלייב, בהופעה שפתחה לי את הטיול הגדול של אוקטובר-נובמבר. חבר טוב שהיה איתי בהופעה הוא גם זה שלפני כמה וכמה שנים הכיר לי את וולבק, ככה שהרגיש ממש מתאים. וולבק כותב ומבצע נורא מוכשר, מהסינגר/סונגרייטרס הטובים בסביבה. אני מאוד אוהב את האלבום החדש שהוציא השנה ובלייב הוא עוד הרבה יותר טוב.
יש בו משהו מרומם וחם, הוא מאוד בתוך המוזיקה, ובנוסף גם בן אדם שמאוד מתקשר עם הקהל, מצחיק וחמוד. הדבר האהוב עליי אצלו, שבלט במיוחד בלייב, אלו המעברים בין מוזיקה רכה ושקטה יותר, לחשמל וסולואים על הגיטרה. היה ממש מגניב. לכל ההופעה הייתה תחושה נינוחה ומשוחררת.
.9
Billy Bragg – Webster Hall, New York
30 שנה ל-Vitalogy, האלבום השלישי של פרל ג’אם. מה שמבחינתי תמיד היה סוג-של אלבום מעבר ללהקה, עם קצת יותר גיוון ומשהו אחר, ובמיוחד לקראת הבאות, עם האלבומים שיבואו אחריו והקהל שהמשיך איתם באדיקות ואלו שעזבו אחרי שכבר לא ראו אותם ב-MTV או שמעו להיטים מפוצצים ברדיו.
האלבום הזה גם פותח את התקופה האהובה עליי כיום עם הלהקה ובפני עצמו הוא עדיין נהדר. עם השירים הקטנים מושפעי הפאנק-רוק, המעברים והמשחקים היותר פתוחים באולפן וכמובן שירים כמו Not For You, Nothingman, Better Man ו-Immortality. כשהאלבום יצא, ללהקה כבר היה מתופף חדש וקצת אחר כך הם סיימו את 1994 כלהקה שונה מזו שהגיעה אליה, אחרי ההצלחה המטאורית של Ten ו-Vs. וכמו ש-Not For You מתאר, היא הפכה ללהקה שהיא לא לכולם, אבל מבחינתי המוזיקה המשיכה להיות מצוינת לאורך העשור ובמיוחד החופש האמנותי שלהם. זה שנשאר עד היום.
לכבוד ה-30 לאלבום, הקדשתי ל-Vitalogy ספיישל של שעתיים, בהמשך לספיישלים של האלבומים שקדמו לו. ניתן להאזין באתר הקצה ופה למטה:
פלייליסט:
שוב הגענו לעונת הסיכומים. כמיטב המסורת, משתף 100 אייטמים שפרוסים ע”ג ארבעה פוסטים. מתחילים עם 15 הקאברים של השנה. גרסאות כיסוי שאהבתי, ריגשו, חידשו או פשוט עשו טוב על הלב. בסוף יש גם פלייליסט בספוטיפיי עם כולם.
Aoife O’Donovan – The Lonesome Death of Hattie Carroll
אני מאוד אוהב קאברים לדילן שמבוצעים ע”י קולות נשיים. והשנה אייפה אודונובן עשתה זאת באלבום הטרי שלה, עם קאבר שונה, רך ולעיתים מהפנט בפשטותו לשיר המצוין הזה, והסיפור שמאחוריו.
The Black Keys – I Forgot To Be Your Lover
לא עפתי על האלבום החדש של הבלאק קיז, אבל ממש שמחתי לשמוע בו את הגרסה שלהם לשיר הזה של ויליאם בל הענק. שאחראי גם על You Don’t Miss Your Water והרבה בלאדות סול. הגרסה של הקיז מזכירה לי קצת צדדים יותר מגניבים שלהם מתחילת הדרך.
Bruce Springsteen – She Don’t Love Me Now
מתוך אלבום המחווה הנהדר שיצא השנה לשירי ג’סי מאלין, שהגעתי אליו טיפה באיחור (ותודה לחבר קוואמי על ה-Heads up). יש שם לא מעט אמנים וקטעים מעולים, אבל הלכתי כרגע על הביצוע המרגש הזה של ספרינגסטין.
Dolly Parton – Southern Accents
אחד הקאברים שהכי ריגשו אותי השנה. דולי פרטון מבצעת את השיר הקרוב ללב הזה של טום פטי. קרה במסגרת אלבום המחווה של Petty Country וזה ללא ספק מרגעי השיא שם. כולל הוידאו-קליפ היפהפה שלו והמחוות לטום.
בתחילת שנות התשעים טום פטי הגיע לאוזניים של המון מאזינים חדשים בעקבות להיטי MTV וסינגלים מוכרים. אבל באותה תקופה הוא גם מצא את עצמו בצומת דרכים מסוימת. הוא חתם בלייבל חדש עם וורנר והיה בתוך פרידה בתהליכי גירושין מזוגתו בכמעט 20 השנים האחרונות.
התקופה הזו הוציאה מטום פרץ יצירה די פסיכי ובשנים 92-93 הוא כתב המון שירים חדשים והקליט דמואים רבים באולפן הביתי שלו. להקלטות שלהם הוא חבר למפיק ריק רובין ושיתוף הפעולה הזה הוביל לאלבום Wildflowers ששוחרר השבוע לפני 30 שנה.
אלבום שהיה אמור להיות כפול במקור ורבים משיריו המעולים נשארו בסוף בחוץ או הוקלטו אחר כך שוב לאלבום הבא. אבל גם השירים שכן נכנסו לאלבום המקורי, יצרו את אחד האלבומים המושלמים והאהובים ביותר בקריירה של פטי. אלבום של אהבה, פרידה, רוקנ’רול ופסקול מוזיקלי אישי של תקופה ארוכה.
זה גם אחד האלבומים האהובים עליי בהיסטוריה ולכבודו שידרתי ספיישל של 3 שעות על Wildflowers. עם כל השירים שלא נכנסו אליו, הסיפורים, ההקלטות המיוחדות והשונות, קטעי הופעה, חיבורים אישיים וכמובן הרצועות שבסוף בנו את האלבום המקורי ומציינות עכשיו שלושה עשורים של יופי אמיתי.
ניתן להאזין באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט:
“האלבום Monster חוגג 30. אלבום שתמיד היה חצוי ומפוזר בדעות עליו מבחינת אוהבי הלהקה. חלק לא מחוברים אליו, חלק ממש מעריכים. אני אישית אוהב, בעיקר בשנים המאוחרות שלי בחיבור עם הלהקה. זה אלבום שבזמן שגיליתי אותו לראשונה, פחות עשה לי את זה. אך עם השנים וההתבגרות שלי איתו, כיום יש לו הרבה יותר מניות אצלי.
זה אחד האלבומים המעניינים בדיסקוגרפיה של R.E.M. הגיע אחרי Automatic For The People עם כל הלהיטים הענקיים שבו, ופתאום הם לוקחים איתו פנייה חדה ושונה בסאונד, עם שירים יותר מלוכלכים ומושפעי רוק-גאראג’ שכוללים גם מספר רצועות קשות יותר לעיכול. מונסטר גם הוביל סיבוב הופעות עולמי די מוטרף ללהקה ומייצג בגדול תחנה קצת אחרת בדיסקוגרפיה.
אני ושלומי צ’רקה נפגשנו בפעם השישית, בתחנה המעניינת הזו, כדי לציין 30 שנה למונסטר, לדבר על כל הסוגיות מסביבו וכמובן לשדר שעתיים עם המוזיקה שלו והתקופה. ניתן להאזין באתר הקצה וכאן למטה (בסוף קישורים לכל הספיישלים הקודמים שלנו על REM).
פלייליסט:
בשנת 2009, אחרי הרבה שנים של דיבורים ותכנונים, יצאה סוף סוף קופסת הארכיון הראשונה של ניל יאנג. הוצאה שפתחה את הדלת לארכיון הענק של יאנג ושחרור כל המוזיקה בקריירה שלו מתחילת הדרך. הקופסה ההיא התמקדה בשנים 1963 עד 1972. ההתלהבות בזמן אמת ירדה מעט אחר כך, כאשר לקח המון זמן עד שמארז הפולו-אפ שלה הגיע גם הוא.
לקח 11 שנים עד שב-2020 שוחררה קופסת הארכיון המצופה השנייה שמכסה את השנים 1972 עד 1976. ובניגוד לציפייה הקודמת, הפעם לקח 4 שנים בלבד עד שנחת החלק השלישי המאסיבי, מה שקרה בשבוע שעבר עם קופסת הארכיון השלישית והשנים 1972 עד 1987 בקריירה של יאנג.
עם 17 חלקים ו-14 שעות של מוזיקה, המארז הטרי בסדרת הארכיון הוא משמעותית הגדול ביותר עד כה. מה גם שהוא מכסה לא מעט תקופות שונות בציר הזמן של ניל יאנג. כרגיל, עם שירים שמעולם לא ראו אור קודם לכן, אלבומים שנגנזו, הופעות שלא נשמעו והרבה פנינים וקטעים נדירים לחובבי ומעמיקי המוזיקה של ניל.
לכבוד יציאת Archives Vol. 3 הקדשתי מהדורת 3 שעות של הרמוניה דרומית לקופסת הארכיון השלישית. עם נבירה עמוקה במארז והתקופות שלו והקטעים הכי מעניינים מתוכו לדעתי האישית. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט:
כשה-Byrds התאחדו ב-1973 עם החברים המקוריים החוזרים דייויד קרוסבי וג’ין קלארק, הם שחררו אלבום שכשל מסחרית. אבל לאחד מהם הכישלון היה סוג-של גלגל הצלה. השירים של ג’ין קלארק באלבום בלטו מעל כולם, כמו הנוכחות והכתיבה שלו באלבומים הראשונים של הלהקה. הם גרמו לדייויד גפן להחתים אותו ולקבל חופש יצירתי גדול לאלבום הסולו הבא שלו.
לקלארק כבר יצאו אלבומי סולו שלא הרימו לו את קריירת הסולו (למרות שהיו נהדרים), אבל הפעם זה היה הניסיון השאפתני ביותר שלו. עם הפקה גדולה ואיזה שיא יצירתי שבנה את No Other, האלבום שיצא החודש לפני 50 שנה.
למרות היופי הענק של שיריו, גפן די ביטל את האלבום ו-No Other לא קיבל בכלל קידום ונעלם מאוזני הציבור. יצירת המופת הזו של קלארק קיבלה את השבחים המגיעים לה רק שנים אחר כך, רובם אחרי מותו של קלארק ב-1991. היום הוא נחשב כאלבום אדיר עם כתיבה והפקה מופלאות. אבל במשך המון זמן הוא היה אוצר מוזיקלי שמחכה שיגלו אותו.
לציון יובל שנים ליציאתו, הקדשתי את השעתיים של הרמוניה דרומית לספיישל No Other, עם כל השירים והתקופה של האלבום וג’ין קלארק עצמו. ניתן להאזין באתר הקצה וממש פה:
פלייליסט: