פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 268 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנה ו-3 חודשים משפחה בלו-בלו
אני מביטה בשעון. רבע לאחת. ממהרת לכתוב עוד כמה מילים אחרונות, יודעת שיום העבודה שלי עומד להסתיים בכל רגע. עוד כמה דקות הדלת תפתח בסערה והדר תיכנס הביתה, הילקוט הכבד שלה נגרר מאחוריה.
"אמא אמא את כאן?" היא תצעק ואני אצא אליה מחדרי, מקווה להספיק עוד לראות את קצה הפרצוף הזוהר לפני שיתקבע עליו עיקול הפה השמור רק לי. ידי שעוד לא הסתגלו ישלחו קדימה לחבק ויושבו פעם נוספת ריקם.
"איך היה בבית הספר? מה למדתם? עם מי שיחקת בהפסקה? השלמת עם מאיה? ירדן עוד חולה?" אפגיז אותה בשאלות הקבועות, פי ינסה להסתיר את מבוכתן של ידי.
"אוף אמא, די כבר עם השאלות האלה, אין לי כוח לענות לך" היא תהדוף אותי, ואני עדיין אהיה המומה מהילדה שצימחה לה כך פתאום לגיל התבגרות מוקדם של תשע.
"יש לך שיעורים?" אני אסוג למחוזות מוכרים בהם לכאורה יש לי עדיין זכות חינוכית לדרוש.
"נו, כבר אמרתי לך, אין לי בכלל שיעורים. הספקתי הכל בכיתה," היא תאמר, מישירה אלי מבט.
"את בטוחה?" אני לא אתאפק ואשאל, יודעת שהיא שוב משקרת.
"כן, בטח, אמרתי לך. תפסיקי לחקור אותי."
אני אתלבט אם לאיים בפתיחת הילקוט ובדיקת המחברות, או לפלוט איזה שקר לבן על אמא של מאיה שפגשתי הבוקר ודיווחה לי על השיעורים של אתמול (לא, אין טעם, הדר יודעת שהיום יש לי קליניקה מהבוקר ולא יצאתי מהבית), או לשתוק ולקוות שיעבור לה.
היא תתבונן בי במבט הנוקב שלה שחודר מבעד לכל התובנות הפסיכולוגיות שלי ותסנן כמו מתבגרת של ממש "מה את חושבת שאני לא יודעת שאת לא מאמינה לי?! לא צריך!" אחר כך היא תפתח את התיק שלה, שעדיין נשאר עומד בכניסה לבית, ותשליך לעברי כמה מחברות. "הנה, תבדקי בעצמך!"
אני אתיישב על הרצפה אפתח מחברת אחר מחברת ואחפש בתוך עטיפות הניילון שלהן עוד מכתב מהמורה.
"טוב, אז שכחתי, אז מה!" היא תענה למה שעדיין לא הספקתי לשאול. "יש שיעורים בחשבון ובאנגלית. את כל השאר סיימתי בכיתה."
הוידוי החלקי הזה יגרום לי לותר על שאר הבדיקה. "נו, אז תעשי שיעורים עכשיו כדי שיהיה לך את אחרי הצהרייפ פנוי" אני אשדל אותה. "אני יעשה כשיתחשק לי! אלה השיעורים שלי!" היא תצעק, משבשת בכוונה את העברית שלה.
אני קמה מהכסא. אני מוכרחה לקחת משהו לפני שהיא תבוא, שאוכל לצלוח את המשך היום. "אני לא מבין איך דווקא פסיכיאטרית כמוך מצליחה לעשות כל כך הרבה טעויות עם הבת שלה" איתי יגיד בערב, כשנשב שפוכים על הספה החדשה בסלון, בעודו מזפזפ בשלט. אני אגרד בציפורן את הלכלוך שהצטבר על המסעד, ואחר כך אבדוק בחרטה אם לא שרטתי בטעות את העור העדין. הרבה שעות של קליניקה עלתה לי הספה הזו. "את בטוחה שבחרת במקצוע הנכון?"הוא ימשיך כשאני אשתוק ולא אגיד לו שבתור ראש צוות שמצליח לנהל לא רע תשעה אנשים גם הוא לא מפגין יכולת מרשימה בבית, ושזו בכלל לא חוכמה לבוא הביתה אחרי 12 שעות עבודה ולהעיר הערות. אני גם לא אומר שפסיכיאטר הוא לא הוכחה לבריאות נפשית."זה מדהים איך נגמרות לך המילים בבית" הוא ימשיך את המונולוג שלו, "אולי את פשוט לא יכולה להסתדר עם אנשים נורמליים. "תפסיק לחפור כל כך הרבה" הדר היתה אומרת אילו היתה ערה ושומעת את השיחה הזו, אבל היא תישן, או לפחות תעמיד פני ישנה.
אני מפשפשת במגירת התרופות שלי. איתי סידר לי את כל הדוגמיות בקופסאות קטנות מלבניות, ועל כל קופסא רשם באותיות לטיניות גדולות את שמה. כמה חפיסות של רמוטיב התגלגלו באי סדר – הן לא מתאימות לקופסאות. איתי שונא שאני רושמת רמוטיב למטופלים. זה מחייב נוכחות תמידית של חפיסות שאינן לפי מידה, וגם תאריך התפוגה של התרופה הזו קצר. גם אני לא אוהבת במיוחד את התרופה שכן יעילותה מוטלת בספק. היא גבולית במקרי דכאון קלים ולא עוזרת כלל לחרדות. אבל מטופלים מבקשים אותה כי היא תרופה טבעית, ואני יכולה לרשום מרשמים מבלי לקחת את התרופה יחד איתם. רק לפני שבועיים נאלצתי לקחת רספרדל עם מטופל סרבן שטען שאני מרעילה אותו. למחרת קמתי בבוקר עם כפיון שרירים. "השתגעת לגמרי" איתי אמר, "מה חשבת לעצמך? לקחת כזה סיכון! אולי גם תאשפזי את עצמך יחד איתם!" ואני שתקתי וחיכיתי להמשך החבוט החביב עליו שאם יגיע פסיכיאטר חדש למחלקה הוא עוד עלול להוציא צו אישפוז גם בשבילי. אני מוכרחה להפסיק לחשוב כל כך הרבה. סטילנוקס זה מרדים, אני לא יכולה להרשות לעצמי עכשיו. כבר שנים שאיתי טוען שאני מוכרחה לסרב לטפל במשוגעים. אמרתי לו שאני בדיוק הכתובת שלהם. זו העבודה שלי. הוא אמר שכיום משוגעים אינם בהכרח משוגעים. אפשר לבחור כמה דכאוניים לא מזיקים, מקסימום חרדתיים, לא מוכרחים להיטפל לסכיזופרנים או פרנואידים. האמת היא שאיתי היה סבלני עד שחווה הגיעה לקליניקה והסתגרה בחדר האמבטיה. היא פתחה את הארון, הוציאה לק סגול של הדר ומרחה אותו, אחר כך פתחה את שפופרת קרם הידיים שלי וכשדפקתי בדלת ושאלתי מה קורה היא נבהלה ולחצה בכל הכוח על השפופרת והקרם נשפך על הרצפה. נאלצתי לקרוא לאיתי שפתח את הדלת ומצא אותה מדשדשת בשלולית רטובה של קרם ידיים מהול במים והוציא אותה צורחת ובועטת, שמלתה מופשלת וירכיה גלויות. הדר שהתעוררה משנתה מהצעקות ראתה אותה כך, ולא פיספסה אפילו את הלק. כשאני לקחתי את חווה למיון מתלבטת בין אישפוז כפוי להסתכלות ללילה, הוא והדר ניקו הכל. מסתבר שחווה הצליחה לשפוך קרם ידיים גם לתוך סל הכביסה החביב עלי. איתי זרק אותו – לא היתה שום דרך להיפטר מהריח והמרקם השמנוני. כשעברנו לבית פרטי איתי התעקש שהקליניקה שלי תהיה במרתף, ושלא יהיה לידה לא חדר אמבטיה וגם לא שירותים.
קלונקס. כמה פשוט. אין פסיכיאטר בלי קלונקס. ליתר בטחון אני מוסיפה לו גם לוריבן. עכשיו אוכל לנשום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
