מִרְשִׁימוֹתָיו שֶׁל שְׁנִי-צִיּוֹנִי

המוות נתפשׂ בקרב מרבית הציבור, כך נדמה לי, כאירוע ביולוגי רגעי, נקודה בודדה בזמן, מחזה נורא וּבלתי-הפיך של דממה: הדממה שבלב החדל מִפְּעום, או הדממה שבמוח אשר מחול האותות החשמליים והכימיים שבו הגיע אל קצו. ברם, נוטה אני להאמין כי המוות הינו תהליך איטי וּממושך של דעיכה. המוות הוא מנת חלקם של החיים, וכולנו משׂתרכים עם חלקים מתים בגופנו וּברוחנו, אוֹצְרים בחובנו עלבונות מרים, זכרונות מודחקים, אהבות נכזבות, אנשים יקרים שאותם לא נראה לעולם. אט-אט וּבבטחה, המוות פושה בנו, מכביד על נפשנו כאבן-ריחיים התלויה על צווארנו. במידה כזו או אחרת, כולנו אנשים מתים, ונר חיינו אינו כבה חיש-פתע במשב רוח מקרי, או לא מקרי – כי-אם מתעמעם לו בהתמדה מייאשת עד שהחשכה הופכת לגמורה וקפואה. בעוד שהאתגר הביולוגי, אותו אנו מכנים "הִשרדות", מצטמצם לִכְדי קיום הגוף והעמדת צאצאים, הרי שהאתגר הקיומי, הרוחני, הוא הצעידה העיקשת בנושאנו בעול הולך וּמכביד זה, בדרך חתחתים, בנפתולים זרועי מוקשים וּמכשולים, עד אשר נוכרע ונִפול, ולא נקום שנית. החיים הם תהליך ארוך, מייגע וּמתמשך של מוות, אולם גם המוות אוצר בחובו חיים – וּכשם שרקבון של גוף אחד הוא הדשן המזין גוף אחר, כך גם המורשת הרוחנית, בדמות הזכרון אותו אנו אוצרים בחובנו, אין מן ההכרח כי עליה להוות אותו משקל-עודף המכביד על רוחנו, אותו חלק מת אותו אנו נושאים על כתפינו, כי יש מן האפשר שנמצא בה מהות אשר תאיר עבורנו כניצוץ של השראה ותקווה, זכרון חי המזין את רוחנו, עמוד של אש לפני מחנה החיים המתים לאטם בעולם הולך וגווע. כשם שנגזר עלינו למות, כך נגזר עלינו לחיות – בזכרונם וברגשותיהם של כל אשר נצטלבו דרכינו בדרכיהם. והלא מוטב, כך נדמה לי, כי מורשת זו, אותה מהות שאנו עִצבנו בשנות קיומנו והיא אשר תוותר אחרינו בקרב זולתנו, לא תכביד כמשׂא-עודף מת, כי-אם תקל ותשׂא את האדם ככוח מזין של תקווה, של חכמה ושל אותו קיום אשר לא בחרנו בו בלידתנו, קיום זה אשר אנו נאלצים להתמודד עמו לאורך השנים דרך הדעיכה המתמשכת ועד המוות הביולוגי אשר אין ממנו מנוס – קיום זה, הלא הוא החיים.

חולון, כ"ו בחשון, ה'תשע"ג.