יומן קריאה, אוגוסט 2024 – פלסטינים, ערבים, הרצל והתחדשות יהודית

המשך של הרעיון שהתחיל כאן. סיכום הקריאה בספרים בחודש אוגוסט. כתוב בתמצית בין היתר כי לגבי שניים מהספרים אני מתכנן עוד להקדיש רשומות מפורטות יותר:

א. מהנכּסה לעֻבּוּר, משה שמש – ספר היסטוריה עב־כרס אבל קריא יחסית, על הפוליטיקה של הצד הערבי בסכסוך, בשנים 1967 ועד 1974. מבט מעניין אל הפוליטיקה המדינית של מדינות ערב והארגונים הפלסטינים בתקופה הזו, עם כי לא נקי להתרשמותי מהטיה פוליטית. התחלתי לעבוד על רשומת ביקורת מורחבת שתוקדש לספר, ואני מקווה להצליח להשלים ולפרסם אותה בקרוב.

 

ב. מחדשים את החוזה – אסופת מאמרים להעמקת השיח במשנתו של בינימין זאב הרצל, לרגל 120 שנים לפטירתו. במסגרת האסופה גם מאמר אחד שלי. לגבי האחרים, יש לא מעט קלישאות, כמה מאמרים מעניינים (ממליץ למשל על המאמרים של אדם רז ושל תומר פרסיקו), כמה מאמרים שהקשר שלהם לנושא די קלוש, וגם מאמר אחד של אמילי אמרוסי שאני מתכוון לכתוב עליו רשומה.

 

ג. התחלתי ועוד לא סיימתי: הברית הישראלית, יואב שורק.  בספר שני חלקים, הראשון משרטט נראטיב היסטורי של "היהדות"/עם ישראל, שאני חושב שמגבלות הנראטיב הוא בקווים כלליים נכון, עם כי סובל לטעמי מנסיון לחזק מוטיב של הרמוניה על חשבון קונפליקטואליות, וגם ממקומות של רוח אפולוגטית לטובת שירות הנראטיב. החלק השני, שאותו טרם קראתי, עוסק בפונטציאל ובכלי ההתחדשות של היהדות.

 

 

השורשים המעמדיים של המשבר הבא בחינוך הממלכתי, והצורך בהצלתו

אם אני מזהה נכון את התהליכים בשטח, למשבר הריקנות של החינוך הממלכתי הולך ומתווסף בהדרגה משבר עתידי חדש, של אי התאמה הולך ומתהווה בין אוכלוסיית ההורים והתלמידים לבין אוכלוסיית המורות, שיותר ויותר מגיעה ממערכת חינוך אחרת. זאת כמובן לצד עצם הקיום של זרמי חינוך נפרדים (ופוליטיים) שבעצמם מהווים להבנתי את מקור העומק למשבר החברתי שאליו שוקעת החברה הישראלית.

בינואר 1962, בפגישה עם ישראל גלילי וראש הממשלה בן גוריון, אמר יגאל אלון, אז שר העבודה [ההדגשות שלי. התצפיתן]:

"חינוך לעבודה איננו קיים בארץ, איננו קיים בשום בית ספר, אולי פרט לבית ספר אחד – בתי הספר של הפועל המזרחי. […] [החינוך הכללי] הוא כללי, נשאר כללי כמו בתקופת הציונים הכללים, אולי מליצות חלוציות נוספו שם. […]

[סוד כוחם של המפד"ל] לא רק האמונה שלהם באידיאולוגיה הדתית […] בעיקר ארגון ההורים סביב בתי הספר שלהם. ובית הספר הדתי הממלכתי הוא בית ספר דתי, הוא לא ממלכתי, הכסף הוא ממלכתי אבל זהו בית ספר מפלגתי פר-אקסלנס. […]

אני אומר לך בן־גוריון, הקונצפציה שלך על חינוך ממלכתי אחיד זו מוסכמה שצריך להשתחרר ממנה. היא לא מציאותית, היא לא התגשמה. אתה, באומץ הרוחני האופייני לך, הקרבת דבר גדול – את זרם העבודה שהיית בין מקימיו, אבל לא השגת חינוך אחיד. […]

[מובא אצל אודי מנור, יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית, עמ' 153-152]

לפני כשנה וחצי כתבתי כך [מובא עם עדכון נוסח קל]:

הבעיה היסודית שעד כה לא התמודדנו איתה היא שמערכות החינוך בישראל, מלבד החינוך הממלכתי, הן פוליטיות מאוד. החינוך הממלכתי התרכז ב"הכשרה מקצועית" ובתוכן ערכי דל ושטחי. כיום, בגלל התפישה השגויה ש"ממלכתי" = א-פוליטי" החינוך הממלכתי ברובו פשוט לא מחנך באמת (כלומר, מחנך לואקום רעיוני, שכמובן מתמלא ממקורות אחרים) ולא מכשיר את תלמידיו להיות אזרחים בחברה דמוקרטית‏־פרלמנטרית־מודרנית. תראו איזו חרדה קיימת בו מכל נגיעה מצד המורים חס וחלילה בנקודה "פוליטית". זה כמובן לצד חינוך לבורות, שטחיוּת ועצלוּת, שהוא בפני עצמו חינוך נוגד דמוקרטיה ומודרנה.

אל משבר החינוך הממלכתי הולך ומתווסף כיום גורם תורם נוסף, שהשפעתו הבעייתית לעתיד עוד תורגש בשנים הבאות, והוא גורם מעמדי-זהותי. להמשיך לקרוא ←

עד שנתו הארבעים (ואחת): על הדכדוך

עברו תשעה חודשים מאז הרשומה הקודמת בסדרה, שחשבתי שתהיה האחרונה. אבל איזה שבוע  עלתה לי תובנה שעזרה לי להמשיג לעצמי את מצב הרוח שלי בתקופה הזו. 

להמשיך לקרוא ←

על "זיופים" ועל קפיצה למסקנות

בחודש יוני 2023 פרסמתי כאן תגובה חלקית וראשונית לתיאוריית הקונספירציה שפרסם ומקדם מאז ד"ר דניאל דה מלאך, לפיה מסקנות ועדות החקירה שעסקו בפרשת ילדי תימן התבססו על מסמכים שזוייפו בזדון בהיקף נרחב על מנת להסתיר את מה שקרה באמת. מאז עבר הרבה זמן ועברו הרבה דברים, וגם התפרסמה תגובה מפורטת, ישירה וטובה בהרבה משלי, מצד הבלוגר א.א. קונספירציות. דה מלאך, כהרגלו, דחה את הביקורת בקש מבלי להשיב לעניין, וממשיך לקדם את תיאוריית הקונספירציה שלו. אתמול (11.8.24) הוא פרסם פוסט חדש בעניין, וכהרגלו, תוך קפיצה זריזה למסקנות לא מחוייבות מתוך הדברים, על בסיס מידע חלקי ותוך הצגה חלקית מאוד של המידע שמתבקש להציג.

אז מה הפעם? לדה מלאך יש טענה שבדפי המפקד היומי מבית החולים של "הדסה" שפעל במחנה ראש העין הם בוצעו זיופים, כי שמות של ילדים שנרשמו שיצאו מהמחלקה נמחקו בקו ונרשמו מחדש כמי שנפטרו. והנה עכשיו, הוא כותב:

"בינתיים נתקלתי היום בהוכחה לכאורה שלפחות במקרה אחד מאלה שבחנתי, בשנת 1967 עדיין הראה הרישום בספר הקבלה של בית החולים שילדה שהוועדה קבעה שנפטרה בבית החולים יצאה ממנו באותו יום בלי שום אזכור למחיקה ותיקון. השינוי ברישום התרחש אם כן באיחור של 17 שנים לפחות."

להמשיך לקרוא ←

חזון הרצל כמצפן ומקור אומץ במסע להגשמה – מאמר מתוך ספר

בשבוע שעבר, לצד האזכרה לרגל 120 שנים לפטירתו של של בנימין זאב הרצל, השיקו מרכז הרצל וההסתדרות הציונית העולמית מהדורה חדשה של ספריו 'מדינת היהודים' ו'אלטנוילנד'. עם המהדורה החדשה הושקה אסופת מאמרים העוסקים מנקודת מבט אקטואלית בהגותו של הרצל, שכותרתה "מחדשים את החוזה". בין הכותבים הרבים והנכבדים נשיא המדינה הרצוג, נשיאת העליון בדימוס אסתר חיות, הרב שי פירון, פרופ' גור אלרואי, מוקי צור, ד"ר אבשלום קור, אדם רז, ד"ר תומר פרסיקו, אמונה אלון, הרב יובל שרלו, ד"ר רות קלדרון, ד"ר יצחק וייס, פרופ' אודי מנור, וגם אנוכי הקטן. אז הנה המאמר בטקסט, ואח"כ ב-PDF ממהחוברת. ולמי שרוצה, הנה גם בהקלטה:

חזון הרצל כמצפן ומקור אומץ במסע להגשמה 

באוקטובר 1902 שלח הרצל לדוכס הגדול מבאדן עותק של "אלטנוילנד" בצירוף מכתב, ובו כתב: "זו אגדה שאני מספר אותה כאילו ליד אש המדורות, כדי לחזק את רוחם של אנשַי המסכנים בנדידתם".[1] מעט יותר ממאה ועשרים שנים חלפו מאז פרסום הרומן. לפי עלילתו, כבר לפני מאה שנים, בשנת 1923, הגשימו אנשי "החברה החדשה" את החזון הציוני ובנו בארץ חברת־מופת תוססת ומתקדמת. כיום, מאה שנים מאוחר יותר, עדיין לא הגענו להגשמת החזון. יתרה מזו, יש מקום לשאול עד כמה אנחנו עדיין מספרים בו ליד מדורות המסע שלנו. הרצל היה ונותר סמל ציוני אייקוני מקובל מאוד, אבל היבטים חשובים בחזונו הציוני הקונקרטי והמעשי מאוד כבר כמעט לא מוכרים היום, ואינם מזוהים כחלק מיעדי הציונות. לעומת זאת, מיום מותו זרמים שונים מנסים לנכס אותו לעצמם תוך סילוף משנתו. להמשיך לקרוא ←