קרוא וכתוב

התמונות של הנעדרים הרבים שמפרסמות בימים האחרונים המשפחות אכולות הדאגה, בתחינה נואשת לשביב מידע על יקיריהם – מרסקות ושוברות את הלב.

הן מזכירות לי את שראיתי בלונדון אחרי ה-7.7.
שם היכה בי החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על גדרות תחנות יוסטון וקינג’ס קרוס, מלוות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע.

תרגמתי אז קינה שנשאה אם על בנה הנעדר. זעקתה של אם על כל הקורבנות. אני מביאה אותה כאן שוב, בתפילה נואשת למציאתם בחיים של הנעדרים ולחזרתם בשלום של כל החטופים:

קינה של אם

50 שנים למלחמת יום הכיפורים. האדמה רעדה.
50 שנים להלם.
50 שנים לטראומה הלאומית.
50 שנים לטלטלה.
50 שנים לאובדן האמון.
והכל נצרב בזיכרון כאילו היה זה אתמול. 

במובן מסוים חיינו במדינה הזאת נחצו לשניים:
עד 6.10.1973 ב-14:00, ומאז.
ודבר לא יהיה עוד כשהיה.

אני לא מוצאת היום מילים להוסיף על הרשימה שכתבתי במלאת 35 שנים למלחמה:
בגלל המלחמה ההיא.

עוד בנושא:
שתיקת המפקדים, מות הפקודים

כתבה ב'הארץ' מספרת על  התופעה שבה גינקולוגים וקופות חולים מאיימים על פציינטיות בתביעות השתקה בשל כך ששיתפו את מה שעברו אצל רופאים אלו בקבוצות דוגמת 'המלצות ואזהרות על גינקולוגיות.ים' (גילוי נאות: אני חברה בקבוצה). גם מנהלות הקבוצות זוכות לאיומים בתביעות. זאת כתבה חשובה וכדאי לקרוא את כולה. אני רוצה להתרכז דווקא בתגובות של הממסד הרפואי שמובאות בסופה.

המשך »

ולמה טיפול נפשי עולה כל כך הרבה

כן, קשה להאמין, אבל בימים אלה מלאו 20 שנים לבלוג. שנפתח במאי 2003 במסגרת פרוייקט רשימות. למעשה חשבתי שזה היום ממש, אבל מצאתי את הרשימה שכתבתי במלאת עשור לבלוג, וראיתי שהרשימה הראשונה שלי בבלוג פורסמה ב-7.5.2003. (הפרוייקט הושק רשמית ב-17.5.2003). מאז אפריל 2010 הבלוג עבר לוורדפרס תחת הכתובת העצמאית הנוכחית.

לפני 10 שנים כתבתי:
“הבלוג היה לחלק משמעותי וחשוב בחיי. המעניק לי חירות לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר: לכתוב”. 
זה עדיין נכון אבל כתיבתי התמעטה מכל מיני סיבות ולצערי היא פחות מרכזית בחיי היום.

אתמול, 9.5, היה יום הולדתה של חברתי הגר, שנפטרה בתחילת נובמבר. מאז מותה התקשיתי לכתוב באופן מיוחד.
כשלושה חודשים לפני מותה היא כתבה לי:

לפי דעתי המאמר הבא שלך בבלוג צריך להיות בדיוק על הנקודה המוראלית והאתית שבלקיחת סכומי עתק בשביל תראפיה. שערוריה.

אז זה סוג של צוואה שלה, מבחינתי, שאני מנסה למלא היום.

המשך »

לגורה

היום לפני 150 שנים נולד ח”נ ביאליק.
אחד משיריו האהובים עלי ביותר – הולכת את מעימי – הוא שיר אהבה מופלא, שמילותיו יכולות לספק נחמה גם בהקשרים אחרים.
הנחמה נמצאת בטבע, במרומים, ביפי השמיים שכוכביהם אובדים מדי לילה

והֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,
וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,
וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

עודי נאבקת איך לכתוב על הנושא שהגר אמרה באחת משיחותינו האחרונות שעלי לכתוב אודותיו רשימה לבלוג, הגיע יום הולדתו העגול של ביאליק שסיפק לי אתנחתא והזכיר לי את השיר הזה, שבמילותיו אני נפרדת ממנה שוב.
רק חלק קטן מתחילת השיר הולחן ובוצע בסרט בלוז לחופש הגדול:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם
וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,
וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.
אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:
כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ
וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –
עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי
וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

יפי העולם שעיניך ראו תמיד, היופי המופלא הזה שהללת. “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם”. ורק את לא פה כדי לראותו. כי הלכת מעימי.

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

לזכר הגר אורן 1960-2022

בשעות הערב של יום חמישי 3.11 שעון קליפורניה, שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי 4.11 שעון ישראל – נשמה חברתי הגר את נשמתה האחרונה.

ואני לא ידעתי את נפשי.

לפני יותר מ-31 שנים, אחרי שמת, מצאתי את גזיר הנייר הזה ובו קטע משירו של גיתה בחפציו של אבי. מאז הוא תלוי מעל שולחן העבודה שלי, מוסתר למחצה בין פתקים אחרים. מדי פעם אני מסתכלת בו; תוהה האמנם מושבר כפל נחמה לאומללים כפליים?
הסתכלתי בו שוב אחרי מותה. כל כך עייפה היתה מסבל. אחרי חודשים גדושים שלו, היא זכתה לשלוה המתוקה שמביא איתו בשעות האחרונות המורפיום. ועל כנפיו יצאה מן העולם.

אך מה פשר כל הכאב הזה? הכאב שבחיים, והכאב שמותיר אחריו המוות.
מותה של הגר השאיר אותי חנוקה מרוב כאב והלומת צער.

הגר עזבה את העולם בפרשת "לך לך". יותר מהסמליות בכך שזוהי הפרשה שבה מוזכרת לראשונה בתנ"ך הגר, היא נמצאת במילותיו של ה' לאברהם "והיה ברכה". הגר היתה ברכה. במובן הפשוט שכל מי שהכיר אותה היה מבורך.
הגר היתה ציפור רבת יופי, וכזאת לא אראה עוד, כפי שכתב נתן זך. כל דבר שנגעה בו נחתם בחותם של יופי. של חמדה. היא היתה האדם הרגיש ומלא החמלה ביותר שהכרתי.

אחרי מותה הביאו לי חבילה ממנה. כל כך מוזר לקבל חבילה מאדם מת. וכל כך מאפיין את הגר שגם בסבלה חשבה על האחר. כתמיד, כל פרט ופרט טבוע ביופי, ואגרת שלא ידעה שהיא האחרונה שתכתוב לי, וכל כולה מרוכזת בי.
ממש כמו תמיד, היא השאירה אחריה שובל של חסד.

ועכשיו צריך לחיות בלי הגר. אבל איך? איך אפשר בלי לשמוע את קולה בטלפון? מי תחלוק עימי בעדינות אין קץ את משא הצער והסבל? מי תזכיר לי חמלה ורכות? למי אשלח צילומים של שקיעות בוערות, של חצבים, את הצילום המסורתי שלי כל שנה בסוף הקיץ של חבצלות בחוף, החבצלות שכה אהבה, שהייתי מוסיפה לו בכתב "שלהי דקייטא קשים מקייטא"?
ושלהי החיים קשים מהחיים, ככל שיכול להיות משהו קשה מהם.
”מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום”.

איך אפשר לחיות עכשיו? "חשבתי שהשמים יתהפכו", כתבה מיה טבת דיין. (…) "אבל רק לבי התהפך והחל לפעום לאחור".

שלום הגר. שלום ציפור רבת יופי שלי. עופי לך, משוחררת מכבלי הגוף.   
מי יתן ושובל החסד שלך ימשיך לחיות בלבבות כל אוהביך.

קופת חולים מכבי נתנה גישה מלאה לרופאים בקהילה – רופאי משפחה, ילדים, התפתחות הילד, גריאטריה וגינקולוגיה – לרשומות הפסיכיאטריות של מטופלים. גישה לרישומי התרופות היתה להם גם עד כה, אך מעכשיו, כך על פי הדיווח, “תינתן להם גם גישה למידע אישי רחב יותר, הכולל את סיבת ההפניה למערך בריאות הנפש, סיכום של כל ביקור, ממצאי המפגש ואבחנות. המידע כולל גם אנמנזה מפורטת, כלומר את סיפור הרקע של קורות חיי המטופל, המחלה ותסמיניה.” נראה ששאר הקופות בעקבות מכבי.
מידע רפואי בכלל נחשב למידע אישי רגיש, אבל מידע פסיכיאטרי (כמו גם מידע גינקולוגי דוגמת הפלות) נחשב למידע רפואי רגיש במיוחד.
מה הבעיה עם המהלך שעשתה מכבי? ובכן, יש כמה בעיות:

המשך »

על ניגוד העניינים של גאולה אבן כתבתי לראשונה לפני 10 שנים. כשהיא עוד לא היתה נשואה לגדעון סער, וטרם הוסיפה את שם משפחתו לשלה, רק קיימה איתו קשר רומנטי. כתבתי על העניין הזה לא פחות משלוש פעמים:

• בשביל זה יש כללים (31.12.2012)
• שני גוונים של אפור (12.3.2013)
• שלטון ומיקרופון (24.5.2013)

המשך »

חוק זכויות החולה מדגים שאין די בעיגון פורמלי של זכויות בחקיקה. יש צורך בחינוך לזכויות אדם כדי להגן עליהן ביעילות.

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו כשהוזמנתי לכתוב רשימה לבלוג חדש – שיח.זכויות@מינרבה – הבלוג האקדמי הראשון לזכויות אדם, של מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית.

מוזמנים לקרוא בקישור כאן את הרשימה.