ערב פסח, חמש בבוקר. לאחרונה כל יום אני מתעוררת בחמש בבוקר ועוברת לסלון כדי לא להפריע לבחור, ויש לי שעתיים עם עצמי עד שהבית קם. המחשבה שלי היום – אם יקרה משהו שימנע מאיתנו לנסוע לליל הסדר אצל אבא שלי, מה אנחנו צריכים להספיק לקנות כדי לארגן ליל סדר קטן אצלנו. אנחנו ממשיכים לקבוע תכניות אבל יודעים שהן בערבון מוגבל. ליל סדר משפחתי אולי. לילה באוהל עם חברים בחול המועד, אם במקרה יסתדר. טיסה לאוגוסט הזמנו עם אפשרות לשינוי תאריכים באופן בלתי מוגבל, דירות בצ'כיה עם אפשרות לבטל עד שבוע לפני. שבוע זה המון זמן, יכולים לקרות אינסוף אסונות. בבוקר שאחרי המתקפה האיראנית אמרתי לילדון שלא הולכים לקייטנה. הוא קיבל את זה כמעט בשיווין נפש. יום למחרת אמרתי לו שהולכים לקייטנה, אבל בעשר. ונראה מה יהיה מחר. טוב. ילד מדור הקורונה והמלחמות. הוא מאוד אג'ילי. סיפרתי לו שמדינה שקוראים לה איראן התקיפה אותנו עם טילים בלילה אבל הצלחנו לפוצץ את כל הטילים שלהם אז הכל בסדר. "יש! כל הכבוד לישראל!" הוא היה שמח והלך לשחק בלגו שלו. שום דבר לא יכול להפתיע אותו.

בין ארבעת קירות ביתנו הכל טוב, כמעט טוב מידי, כמעט טוב באופן צורם, שאינו מתאים. היחסית ביני ובין הבחור בפריחה, אולי אפילו בשיא שלא היה כמוהו בכל השנים מאז שהילדון נולד, והקורונה והמלחמות, והחיים. הילדון גם בפריחה, ילד שמח שממשיך לעורר השתאות ופליאה בקרב כל מי שנתקל בו, ויותר מהכל, אצלי ואצל הבחור. בעבודה הכל טוב וכל הזמן רק הולך ומשתפר. אני מוצאת את מקומי ומגלה בעצמי יכולות ואיכות שלא חשבתי שאי פעם יהיו בי.

מסביב הכל דיסטופיה נוראית. לפעמים אני יורדת מהרכבת, עוברת דרך המסדרון עם התמונות המתיישנות של החטופים, עוברת ליד תמונה ונר זיכרון לזכר חייל מהעיר שנהרג, מסביבי חיילים אינסוף ואנשים עם פנים מלאי דאגות ועצב. בהתחלה הייתי מרגישה כמו בסצנה מתוך סרט דיסטופי. כזה שאתה רואה וחושב לעצמך, "לא ייתכן שלמציאות כזו אנשים התרגלו". אבל אז התרגלתי.

צורת האסקפיזם האהובה עליי היא airbnb. אני מטפחת wishlist מפואר עם מקומות שנראים כמו גלויות. שאתה מסתכל עליהם ואומר, "לא יכול להיות שאנשים באמת גרים במקום כזה". יום אחד נעשה חופשה הפוכה. במקום לבחור תאריך שמסתדר לנו לנסוע בו, ואז מקום שמסתדר לנו לנסוע אליו, ואז מקום לינה נח שפנוי ועונה על כל הצרכים, נבחר גלויה אחת מתוך ה wishlist שלי. ואז נגיע אליה בזמן שהכי מתאים לה. ונבדוק בעצמנו אם באמת יש מקומות שנראים ככה ואנשים שגרים בהם.

בינתיים אנחנו פה. לראשונה לקחתי חופש על פני כל פסח, החל מאתמול, היום שלפני ליל הסדר. בלי להתחשבן ולספור ימי חופש, ולנסות להספיק לעבוד כמה שיותר, להתחלק בימים עם הבחור, להצליח לעבוד מהבית תוך כדי שהילדון איתי ולהיות גאה בעצמי שאני מספיקה הכל. פשוט חופש, וכל השאר יסתדר.

ממקום מושבי במגדל השן העשוי זכוכית בו אני עובדת, אי אפשר שלא לראות:

את שער הקריה, חיילים הולכים הלוך ושוב, מחסום עולה ויורד. לפעמים שיירת ראש הממשלה עוברת, מחרישת אוזניים. לפעמים משפחות החטופים חוסמות את הכביש, עוצרות את העולם.

מסוק נוחת על הגג של איכילוב. טרם הותר דבר לפרסום.

על מסך המחשב מופיע confusion matrix. שבועות השקעתי בלאמן מודל, והנה השבועות כולם מתנקזים לכדי מטריצה אחת.

בטלפון מופיעה פתאום תמונה של הילדון. הבחור לקח אותו להסתפר ורואים אותו מצחקק לעצמו במראה.

בשיחת המשוב השנתית המנהל מדבר איתי על מעגל ההשפעה ומעגל הדאגה.

בסוף גם היום הזה נגמר. הולכת ברגל מתחנת הרכבת הביתה. האוויר קר וכל כך נקי, המדרכה מלאה בחלזונות. אני מדלגת בין הקונכיות, נזהרת לא לדרוך על אף שבלול בחושך. כרגע זה כל מה שבתחום השפעתי. ומעגל הדאגה נדמה שעושה סיבוב ומקיף את העולם כולו.

התעוררתי בשבת לפנות בוקר מחלום בו היינו בכליל. למעשה, עברנו לגור בכליל. אבל לא בבית הקטן והמדויק שבו היינו בחופשה שהסתיימה בשישה באוקטובר. אלא בבית גדול וישן וחשוף ששום דבר בו לא תפקד. בחלום ידעתי שעברנו אל הבית הזה ישר מהדירה הראשונה שאני והבחור גרנו בה יחד, כשהיינו צעירים ורווקים. דירת שני חדרים במגדל חדיש בירושלים, שבה הכל היה מודרני ומסודר עד כאב, כי לא היה בה שמץ של מקום לשום חלקיק בלגן. בחלום תהיתי לעצמי אם עשינו טעות שעברנו לבית הזה. המקלחת שם היתה בחוץ, או אולי על הגג. ולא היה אפילו וילון. הכל היה חשוף כל כך.

התעוררתי, לצד הבחור. בדירת ארבעת החדרים שלנו, שהיא לא מאוד חדשה ולא מאוד ישנה. שרוב הדברים עובדים טוב למדי אבל יש כמה ליקויים שדורשים טיפול. שהיא מסודרת יותר מרוב הבתים שיש בהם ילדים קטנים אבל יש בה הרבה יותר מחלקיק של בלגן. הבחור ישן לידי במיטה. נזכרתי שבחלום אמנם תהיתי אם עשינו את ההחלטה הנכונה שעברנו לגור בבית בכליל, אבל ידעתי בבטחון גמור שעשינו את זה בשביל הבחור, שיותר טוב לו שם. הסתכלתי על הבחור הישן וגיכחתי בשקט. הבית ההוא היה התגשמות כל הסיוטים שלו, המקום האחרון בעולם בו הוא צריך לגור. בסוף הצלחתי לחזור לישון.

נרדמתי לחלום נוסף שבו היינו בכליל. הפעם בחופשה עם המשפחה המורחבת שלי. ישבנו סביב שולחן ארוך. היה שם משהו עם סלט פסיפלורה ובצל. הילדון שמע פסיפלורה וביקש לטעום. ואז ראה את הבצל והתלבט. לא גיליתי מה הוא בחר כי התעוררתי, אבל לפני כן הספקתי עוד לחשוב את המחשבה שזה הרבה יותר טוב, להיות בחופשה משפחתית בכליל עם סלט פסיפלורה ובצל, ולא לגור שם בבית ישן עם מקלחת על הגג בלי וילון.

כשהתעוררתי כבר היה בוקר אמיתי. הבחור עדיין ישן. הלכתי להציץ בילדון במיטה שלו, ישן בשלווה ואפילו מכוסה לשם שינוי. חזרתי למיטה, מקשיבה אם אפשר לשמוע קולות יירוטים כמו בבוקר שבת ההוא. אבל הכל שקט. חשבתי שתת המודע שלי כל כך התעקש להחזיר אותי לכליל כי אולי אם היינו נשארים שם כל זה לא היה קורה. העולם היה נשאר בשישי באוקטובר לנצח. לא הייתי שומעת את קולות היירוטים ההם שהתחילו את הכל.

כשהבחור והילדון התעוררו הצלחנו להקים את עצמנו ולנסוע לטייל. טיילנו בנחל אלכסנדר, מקום בו לא יתפסו אותנו האזעקות. המים בנחל פכפכו לצדנו לאורך כמה שעות של מסלול. השמים היו כל כך כחולים, הדשא ירוק, לצד הדרך היו פינות ישיבה פסטורליות תחת תאנים וגפנים. פינה משונה בה אין מלחמה. לצד הנחל פגשנו שלושה בחורים לא צעירים שהתעסקו עם אנטנות וציוד אלקטרוני. הילדון משך אותנו אליהם לבדוק מה הם עושים. הסתבר שהם חובבי רדיו שבשבתות יוצאים לשטח, מקימים אנטנות ומדברים עם אנשים בכל העולם. באותו רגע אחד מהם דיבר עם מישהו בדרום קוריאה. "עם הציוד שיש לי בבית אני מדבר גם עם אוסטרליה, אבל פה אני בלי מגבר, הכי רחוק שאני קולט זה קוריאה". הקשבתי קצת לשיחה שלו עם הקוריאני ונזכרתי בשיחות שניהלתי באייסיקיו עם אנשים אקראיים ב 1997. "כל אחד שאני מדבר איתו אני אומר לו שלום, ואם הם לא אנטישמיים הם גם מברכים אותי בשלום בחזרה", הוא מספר, ואני תוהה אם יכול להיות שיש אנשים שפשוט חיים את חייהם בלי לדעת מה זה שלום.

בערב יש אזעקה. האזעקה הראשונה במלחמה הזו שתופסת אותנו כשהילדון ישן. אני שולפת אותו מהמיטה, מתיישבת איתו על הספה בממד, מצמידה בכל הכח את הנשימות השלוות שלו ללב שלי שדופק בפראות. כשמתחילים קולות היירוטים הוא פוקח עיניים, רואה אותי ואת הבחור ומתחיל לצחוק צחוק מתגלגל. צוחק, צוחק, צוחק. ונרדם.

לפעמים אני יושבת בבית ומייחלת שתהיה פתאום אזעקה. כי בזמן האזעקה, רק לכמה רגעים, אני לא חסרת אונים. אני עושה דברים החלטיים וברורים, שיש בהם תועלת. אני יודעת מה סדר הפעולות המיטבי. להכניס את הילדון לממ"ד. לסגור חלון. לסגור דלת. להתיישב על הספה ולמצוא פעילות רגועה שמסיחה את הדעת.

ואז יוצאים מהממד, ושוב אני חסרת אונים, עצובה, עצבנית ומדוכאת כמו שהייתי קודם.

כל דבר שאני נזכרת בו שהתרחש לפני השביעי באוקטובר, נדמה כאילו התרחש בעולם אחר, שלא מתקיים יותר. נדמה כאילו לא ייתכן שיקרה עוד לעולם משהו שדומה לו.

התמונה האחרונה שצילמתי בשישי באוקטובר – הילדון והבחור אוכלים גלידה, הגלידה הטעימה ביותר שאכלתי בארץ, בכפר מעיליא, אחרי שטיילנו עם חברים במונפורט. עכשיו אחי הקטן מוצב עם סוללת התותחנים שלו כל כך קרוב לשם. איך נטייל שוב במונפורט, איך נאכל שוב גלידה במעיליא. וגרוע יותר מכך, איך ניהנה מהירידה התלולה בין האבנים והסלעים, איך נתרגש מהפעם הראשונה במסלול שהריסות המבצר פתאום מופיעות בתוך הנוף, איך נחייך כשנגיע סוף סוף למעלה המבצר ונרגיש את הרוח מייבשת לנו את הזיעה? איך נתענג על כל לק מגלידת האשכולית האדומה הנהדרת ביותר שטעמנו אי פעם?

נתקלתי בפוסט על הרקע שבו לאה גולדברג כתבה את השיר הזה, שאפילו שם רשמי אין לו. ושוב גיליתי עד כמה לא הבנתי פעם כלום.

הייתי ילדה בשנות התשעים. ישבתי בחדר אטום בגיל שמונה. פחדתי מאוטובוסים מתפוצצים בגיל ההתבגרות. הייתי סטודנטית לתואר ראשון כשהתחילה מלחמת לבנון השניה. ישבתי עם שתי חברות בירושלים והבטנו בזעזוע בטלוויזיה במקום ללמוד למבחן בכימיה אורגנית. ואז כשנגמרה תקופת המבחנים חזרתי לבית של ההורים בצפון ורצתי לממ"ד בכל אזעקה. הייתי במקלחת ולא הספקתי להגיע לממ"ד בדיוק כשהיתה נפילה רק שני קילומטרים מאיתנו. היה בום כל כך חזק ואני רעדתי במגבת במקלחת ושמעתי את השכנה קוראת בהיסטריה לילדים שלה. חשבתי שאני יודעת מה זה מלחמות.

אבל עד השביעי באוקטובר לא באמת ידעתי מה זה אימה. לא יכולתי להבין את השורה "ופשוטים הדברים, וחיים, ומותר בם לנגוע", עד שהנפש שלי עצמה לא חוותה את ה"אסור" הזה שאני מרגישה היום.

אני חושבת שאם לאה גולדברג כתבה את השיר הזה ב 1943, כשהימים היו כל כך הרבה יותר אפלים מהיום, ובמשך כל כך הרבה יותר זמן, ואם התשובה לשאלה היתה בסופו של דבר כן, אמנם באו ימים בסליחה ובחסד. עד כדי כך באו, עד שילדה שגדלה בשנות התשעים הלכה בשדה ואפילו לא הצליחה לדמיין את להט השריפות, את האימה ואת הדם. אפילו לא יכלה להבין למה במיתולוגיה היוונית התקווה מתוארת ככל כך חלשה וזעירה לעומת זוועות העולם. אז כן. גם עכשיו התשובה היא כן. אמנם יבואו ימים בסליחה ובחסד. אולי גם הילדון יקרא יום אחד את השיר הזה ויתרגש ממנו אבל לא יוכל להבין אותו באמת. אולי גם הוא לא יבין כמה מתוקה יכולה להיות דקירת שיבולים. אולי הוא יזכור איך קרא עם אמא שלו פעם את הסיפור על תיבת פנדורה אבל לא יזכור כמה חלשה התקווה תוארה שם.

בשבוע השלישי למלחמה הילדון חזר לגן. הגן שלו נמצא בתוך בית ספר יסודי, ובית הספר ביקש הורים מתנדבים שיהיו עם הילדים בבוקר. באופן מאוד לא טיפוסי לעצמי, התנדבתי מהר מהר, לפני שהורים אחרים ימלאו את המקומות. בדמיוני ראיתי את עצמי עוזרת לילדים להגיע לכיתות, מרגיעה ילדים לחוצים, ובמקרה של אזעקה תופסת שלושה ילדים בכל יד ורצה איתם לממ"ד. בפועל מה שביקשו זה שננקה שירותים, כי לא היה ברור אם לעירייה יהיו מספיק מנקים לכל בתי הספר. טוב נו, מה לא עושים למען הילדים בזמן מלחמה. הגענו אני ועוד אמא אחת, קיבלנו תדריך מאב הבית, עשינו סיבוב בין כל חדרי השירותים, שהיו כבר מצוחצחים ומבריקים, וקיבלנו שחרור אחרי עשרים דקות. אבל בין לבין זכיתי לראות איך בית הספר מתנהל בשעות שאין בו הורים. ראיתי איך הילדים מגיעים בבוקר, נפרדים מההורים בכניסה, איך המורות כל כך שמחות ומתרגשות לראות אותם שוב. עברתי במסדרונות והצצתי בכיתות, שהתנהלו בהם שיעורים בשקט ובשלווה. קבוצות קטנות של למידה. חדרים נעימים. שונה מאוד מאיך שזכרתי את בית הספר היסודי שלי. נכנסתי למתחם הגן של הילדון, מצאתי שם את הסייעת לבדה, כל הילדים נכנסו לתוך כיתה פנימית לשיעור עם הגננת. הסייעת שמה שירים אמריקאים ישנים ונהנתה מממלכתה הפרטית. כשנכנסתי היא קיבלה את פניי בשמחה – רק התחיל pretty woman ובדיוק נכנסה אישה יפה, היא אומרת לי באור. שמחתי שבדיוק בשירותים האלה היה חסר נייר טואלט, אז יכולתי ללכת לממלכה של אב הבית להביא משם נייר. לעשות משהו קטן בשביל האישה המאירה הזו שמקבלת כל בוקר את פני הילדון.

יצאתי באותו בוקר מבית הספר בהרגשה חגיגית של התחלה חדשה, חזרה לשגרה. אבל חזרתי הביתה ונזכרתי שזו רק אשליה של שגרה, רק אשליה של משהו טוב שמתחיל. הילדון בגן, הבחור בעבודה, אני אמורה לעבוד. אבל המתים עדיין מתים, החטופים עדיין בעזה, העולם עדיין נגדנו, המילואימניקים עדיין מגויסים, חבורה של חדלי אישים עדיין מנהלת לנו את המדינה והעתיד עדיין נראה כל כך שחור ומאיים. לא הצלחתי להתקדם בעבודה באותו יום, למרות הבית שעמד כולו לרשותי.

בית הספר לא מאפשר עכשיו להורים להיכנס, צריך להיפרד מהילדון בכניסה. כששמעתי על זה היו בי קצת חששות, איך הילדון יתמודד עם זה. רק לא מזמן, כשהתחילה השנה, אני והבחור אמרנו איזה מזל שלא עשינו את המעבר מהגן הפרטי לבית ספר בשנת קורונה, כשלא אפשרו להורים להיכנס. כמה טוב כל בוקר להיכנס עם הילדון עד הגן שלו, לעזור לו לשים את הדברים שלו במקום, להגיד שלום לגננות. אבל הילדון דווקא מרוצה מהסידור החדש. הוא מבקש להיפרד עוד לפני הכניסה עצמה. כבר בכביש, ממנו צריך לעלות כמה מדרגות, ואז לחצות רחבה שלמה עד שמגיעים לדלת הכניסה. כשאנחנו מגיעים לנקודה הזו בבוקר הוא עוצר בהחלטיות, אומר "ביי אמא" ובלי לחכות לחיבוק ונשיקה הוא מתחיל להתרחק. תיק על הגב, ועוד תיקון נוסף עם הצלחת הרב פעמית של הצהרון. אני עוקבת אחריו במבט עד שהוא נכנס. הוא לא ממהר, לא הולך ישר. הולך לאט לאט, מסתכל סביב. נראה כאילו הוא נהנה מהזמן הזה ביום, כשהוא משוחרר מהשגחת אמא ואבא שלו, ועוד לא נכנס להשגחת הגננות. ילד בעולם הגדול. הוא מסתכל על הילדים סביבו, בשלל גילאי היסודי, ומרגיש גדול להסתובב בחברתם. אם הוא נתקל במישהו מהגן שלו, לרוב צמוד להורים שלו ממש עד דלת הכניסה, הוא מנופף לו לשלום בשמחה. ואם זה חבר, הוא מיד נותן לו יד והם נכנסים יחד דרך הדלת. לא ניתן לחשוב על דרך מתוקה יותר להתחיל את היום.

המשך היום כבר פחות מתוק. קשה לי להתרכז בעבודה, קשה לי למצוא בה את המשמעות שפעם מצאתי בה. או בכל דבר אחר. אני עושה הכל כמתוך הכרח. לפעמים אני כן מוצאת את עצמי שקועה ומתעניינת בעבודה, או שמחה בגלל משהו, או לכמה רגעים שוכחת את המציאות ומרגישה איזו קלילות לכמה רגעים. וכעבור רגע מגיעים רגשות האשם על זה ששכחתי. ובעקבותיהם כעס על עצמי על רגשות האשם האלו. למה אני מונעת מעצמי להיות שמחה, זה חשוב שאני אצליח לעשות את זה, גם למען הילדון, גם למען הבחור. וזה מעגל שאין לו סוף. אני לא יכולה לדמיין לעצמי את המציאות הזו ממשיכה עוד ועוד. עוד יום ועוד יום, בלי שום הפוגה, בלי שום מקום לברוח אליו. באחת השבתות נסענו לבקר את אח שלי, באזור שאין בו בכלל אזעקות. טיילנו באיזו חורשה, הילדים שמחו לשחק ביחד, אכלנו ארוחת צהריים אצלם בבית. אבל המציאות היתה אותה מציאות, הלב היה כבד כמו בכל יום אחר. גם כשהייתי בחורשה ההיא, כשעצמתי עיניים ראיתי לנגד עיניי את התמונה ההיא של האמא שמגינה על שני ילדים ג'ינג'ים בשמיכה. גם שם שאלתי את עצמי איפה הם עכשיו, וכמה בלתי נסבלת המחשבה שהילדים שלנו כאן איתנו בחורשה, והילדים שלה כבר לא מחובקים בתוך השמיכה שלה.

את השבוע הראשון של המלחמה העברנו בעיקר בבית. הבחור לא גויס. ממש השנה הוא שוחרר משירות מילואים, אחרי שנים שהוא עשה המון מילואים, ומאז שהילדון נולד כמעט לא הלך, עד שהפסיקו לקרוא לו ושוחררו אותו. עכשיו אני רואה שקשה לו לא להיות מגויס, אבל הוא מבין כמה זה יותר קל בשבילי ובשביל הילדון שהוא כאן. אז נכנסים לסוג של שגרה.

פוקחת עיניים בבוקר. יש איזה חלקיק שנייה מבורך שאני עוד לא ממש ערה, לא זוכרת לאיזו מציאות התעוררתי. רק אני בתוך הגוף שלי, בחדר, בבית, בעולם. ואז אני נזכרת, נדמה שקודם כל הגוף, שמתכווץ, ואז גם הראש. אני שולחת יד אל הטלפון, להתעדכן באירועי הלילה, ואז מנסה להקים את עצמי. השאיפה היא לקום לפני הילדון, להצליח להספיק לעבוד כמה שיותר. לפעמים אין בי מספיק כוחות, ורק כשהוא צועד אל המיטה שלנו, מלא אנרגיות מתוקות ותמימות, אני מצליחה להניח את הטלפון מהיד ולהתחיל את היום.

כל פעם אחד מאיתנו סגור בחדר עבודה ומנסה לעבוד והשני עם הילדון. "את עושה מעל ומעבר", אמר לי המנהל שלי בפגישה השבועית שלנו, אבל האמת שלא עשיתי. לא המשכתי לעבוד אחרי שהילדון הלך לישון, כמו בסגרי הקורונה. גם בזמנים שהבחור היה עם הילדון ואני הייתי סגורה בחדר לא הצלחתי להתרכז כמו שצריך, ניצלתי את ההזדמנויות האלה להתעדכן במצב, כשהילדון לא לידי ולא צריך להעמיד פנים. דווקא בזמנים שהיה התור שלי להיות עם הילדון הצלחתי לפעמים לעשות עבודה משמעותית. הילדון שיחק לידי, או שמע פודקאסט, או ראה את הפרקים שלו בנטפליקס, ולי לא נשאר תירוץ לא לעבוד. כך או כך, הצלחתי איכשהו להתקדם במשימות שלי ולתרום את חלקי לפרויקט ולמצגת המוצלחת שהעברנו ללקוח במהלך הימים האלה.

קשה להיות סגורים בבית ימים שלמים עם ילד אנרגטי בן חמש. לא היו אצלנו הרבה אזעקות, אבל היו מספיק כדי לגרום לי לפקפק עד כמה אני רוצה להסתכן בלהתרחק מהממד הנח שלנו ולהיאלץ להשתטח באיזה גן משחקים ולגונן בגופי על הילדון. הבחור התחיל לצאת איתו לפניי. גם לבית הקפה השכונתי שלנו כשהוא נפתח. גם לגן משחקים שמספיק קרוב לאיזה מרכז מסחרי שאפשר להיכנס אליו תוך פחות מדקה וחצי. לי לקח קצת יותר זמן, אבל אחרי כמה ימים גם אני התחלתי לצאת. בפעם הראשונה יצאתי לגן משחקים פצפון שנמצא ממש כמה דקות מהבית שלנו, ויש לידו בניינים שתמיד נשארים פתוחים. בהליכה הקצרה מהבית עד לשם, בכל צעד שעשינו חישבתי בראש לאן אני רצה אם יש עכשיו אזעקה. ועכשיו. ועכשיו. ועכשיו. באותו יום היה קריר ופתאום שמתי לב שהשמיים אפורים ומלאים בעננים. "עומד לרדת גשם, בטח נצטרך לחזור הביתה עוד מעט", אמרתי לילדון, ומה שבעצם התכוונתי זה "אני לא יודעת אם אני אצליח לעמוד בחרדה הזו הרבה זמן. אני ממש רוצה לחזור כבר להיות קרובה לממד שלנו". בגן משחקים הילדון היה מאושר. התרוצץ, התנדנד, צחק, צעק. אנשים שעברו לידנו לא חייכו ולא יצרו קשר עין. הרגשתי כאילו הילדון מפר את דממת הדיכאון שמכסה את העיר. בסוף הגיעה עוד אמא אחת לשחק עם ילד, אבל גם היא לא יצרה קשר עין, והילד שלה היה שקט. פתאום נשמע פיצוץ ענקי, כזה של נפילה רחוקה, ולא של יירוט. "מה זה היה, אמא, זה היה רעם?" הילדון שאל במתיקות, לא נבהל בכלל. אין לי לב להגיד לו כן, ואני לא מסוגלת להגיד לו מה זה באמת היה. "זה היה רעם, עוד מעט יירד גשם, הולכים הביתה", אמרה האמא השנייה לילד שלה והם הולכים. זמן קצר אחר כך באמת מתחיל לטפטף, וגם אני והילדון חוזרים הביתה.

באחד הלילות הראשונים התעוררתי עם כאב ראש נוראי ולא הבנתי ממה. אמנם שתיתי קצת ויסקי לפני השינה (כמו כמעט בכל ערב מאז שזה התחיל) אבל לא מספיק בשביל כאב ראש כזה. קמתי מהמיטה, הסתובבתי בבית, לא ידעתי לעשות עם עצמי. לקחתי אקמול, ניסיתי לחזור למיטה, אבל התחלתי להרגיש גם בחילה. ניסיתי להקיא ולא הצלחתי. לא ידעתי איך להכיל את עצמי, הסתובבתי בבית והכאב רק הלך והתעצם. אחרי שעה לקחתי גם אדוויל, שאותו הגוף שלי הקיא מייד, ואז היתה הקלה כלשהי. הצלחתי להירדם לנמנום קצר עד הבוקר. הבחילות וכאבי הראש המשיכו ללוות אותי עוד שבועיים שלמים. עשיתי בדיקת הריון שיצאה שלילית, להקלתי הגדולה. זה לא חיים חדשים שצומחים בתוכי, רק חרדה.

השבוע השני היה דומה לראשון. עשינו בינינו תורנויות, ניסינו לעבוד, ניסינו לחיות. הצלחנו למצוא בייביסיטר שהגיעה מידי פעם להיות עם הילדון, ואפשרה לנו יותר זמן לעבוד ולהקדיש לעצמנו. התחלנו גם להיפגש עם חברים של הילדון בגני משחקים. זה היה טוב, כי הילדון כבר ממש היה זקוק לחברת בני גילו, אחרי שבוע של מלחמה ושבוע של חופש, בהם הוא היה תקוע רק עם הוריו הזקנים. אבל מהחברים הוא התחיל לשמוע עוד פרטים על המצב, שאנחנו עוד לא סיפרנו לו. הוא חזר עם מילים שהוא לא הכיר כמו עזה, חמאס, חייל הרוג, ניחום אבלים. "אמא, עידו אמר לי שיש רק חייל ישראלי אחד שנהרג, זה נכון אמא?" הוא שאל ואני אמרתי שנהרגו כמה חיילים ישראלים, ורציתי לבכות. הוא התחיל גם לגלות סימני עצבנות, שלא היו בשבוע הראשון, כשהיינו רק עם עצמנו. נצמד אליי ולא הסכים להיפרד לשנייה, התעצבן מכל דבר שלא הצליח לו, טרק דלתות כשכעס עלינו. ואז התחיל לשאול שאלות על המלחמה. מי ינצח, מי יותר חזק, מי התחיל. הסברתי לו ככל יכולתי, ולפי הבנתי, ולפי התחושות של מה יהיה הכי מרגיע. המלחמה רחוקה, והצבא שלנו יותר גדול וחזק וברור שננצח. והכי חשוב, אנחנו רק רוצים שלום ושקט ושלווה, עוד מעט המלחמה תיגמר. במפתיע, הדבר שהכי הרגיע ושימח אותו היה כשסיפרתי לו שהאמריקאים עוזרים לנו, ושולחים לנו תגבורת. אחרי שהסברתי מה זה תגבורת הוא היה מרוצה מאוד וחיוך גדול כיסה את הפנים שלו. הוא לא דמיין לעצמו נושאת מסוקים עם המון חיילים ונשק, הוא דמיין את קפטן אמריקה בא לעזרתנו, נלחם יחד עם החיילים שלנו נגד הרעים.

לקראת סוף השבוע השני התחילו לדבר על חזרה למסגרות החינוכיות. אין סיכוי שזה יקרה, אמרתי לבחור. אולי ילדים גדולים יותר, שמסוגלים להיכנס לממ"ד בעצמם. בגיל שלנו אין סיכוי. איך הם יכניסו עשרות ילדים בני חמש לממ"ד תוך דקה וחצי? אין סיכוי שאני אסכים לשלוח אותו. אולי יחזירו רק לשעה כל פעם, קבוצה אחרת בתוך הממד עצמו. אבל ליום שלם אין סיכוי שאנחנו שולחים פשוט אין. אמרתי ודמיינתי לעצמי איך אני משאירה את הילדון צמוד אליי עד הבר מצווה שלו לפחות.

(משפט מתוך פודקאסט בו המליצו, שוב, על כתיבה טיפולית כדרך מיטיבה להתמודד עם המצב. אז אני מנסה.)

בחמישי באוקטובר ישבנו אני והבחור בחצר בית בכליל, אותו שכרנו לחופשת סוכות קצרה. היה לנו שם טוב. אולי בפעם הראשונה בהרבה זמן, היה לנו ממש טוב. היינו מסונכרנים, רגועים, קרובים, סבלניים לעצמנו ואחד לשני ולילדון. זה היה בית קטן ופשוט, מאוורר מכל כיווניו, מתאים למגורים בכפר שלא מחובר לחברת חשמל. היה כל כך שקט. שמונה בערב, הילדון בדיוק נרדם, ישבנו עם בקבוקי בירה והרגשנו כאילו אמצע הלילה. היינו אמורים לחזור הביתה ביום שישי, והתחלנו להרהר באפשרות להאריך את החופשה בעוד לילה ולחזור הביתה בשבת. בסוף החלטנו שזה לא שווה את הפקקים, העדפנו לחזור הביתה בשישי, ולהעביר את יום שבת בכביסות ובמנוחה, לפני שנכנסים לשגרה ארוכה.

ככה שבשבת בבוקר, בשביעי באוקטובר, התעוררתי בבית שלי. בממ"ד אפילו, כי משום מה לא הצלחתי להירדם במיטה שלי ושל הבחור, אז עשיתי סיבוב קצר בבית ועברתי לישון לבד (מה היה יכול למנוע ממני שינה לפני השביעי באוקטובר, אני שואלת את עצמי בדיעבד).

לא התעוררתי מאזעקות אלא מקולות של יירוטים. בהתחלה חשבתי שאני מדמיינת. מתי לאחרונה שמעתי קולות כאלה? לפני שנתיים ומשהו? פתחתי ynet ומאז העולם לא חזר להיות מה שהיה. הערתי את הבחור, סגרנו את החלון של הממ"ד והתחלנו את היום.

את היום הנורא ההוא העברנו אני והבחור בתורות. כל פעם אחד מאיתנו היה עם הילדון והשני היה בחדר אחר, מחובר לדיווחים בטלפון, בדממה. מעולם לא היה לי קשה כל כך לשחק עם הילדון כמו ביום ההוא. הוא רצה לשחק במלחמות וקרבות, כהרגלו בחודשים האחרונים. ואני התנגדתי בכל תוקף. לא מלחמות עכשיו, משהו רגוע, אבל לא משהו שצריך לחשוב. בוא נשחק מכוניות מתנגשות. וככה יכולתי לשבת באפאטיות בקצה אחד של החדר, הילדון בצד השני, שיגרנו מכוניות אחד לעבר השני, והילדון התרוצץ בכל החדר להחזיר את המכוניות שהתרחקו. כשהבחור החליף אותי והלכתי להתעדכן, כל פעם השמיים נפלו עליי מחדש. מפעם לפעם עוד חלק מתמונת המצב הלך ונגלה לפניי. זה קורה ברגעים אלו ממש. איך יכול להיות שזה ממשיך וממשיך לקרות? למה אף אחד לא בא לעזור? איפה הצבא שלנו? תעצרו את זה כבר. רציתי לצעוק על הטלפון אבל המשכתי לשבת על הספה בסלון בדממה ולגלול ולגלול. החרדה הלכה וגברה. מה עוד נגלה שקורה ברגעים אלו ואנחנו לא יודעים. איך נוכל להתמודד כשנדע כל מה שיש לדעת?

בצהריים הבחור עשה גיחה לסופר שפתוח בשבת. התכנון המקורי היה ששלושתנו נלך יחד, המקרר היה ריק אחרי החופשה. במקום זה הבחור יצא לבדו, מגניב סכין לכיס, ואני סגרתי אחריו את כל התריסים והלכתי לבשל מג'דרה.

האזעקה היחידה שהיתה אצלנו באותו יום תפסה אותנו כשהילדון והבחור קוראים פו הדב במיטה, ואני מסתובבת מחדר לחדר בבית. נכנסנו לממ"ד, לאט ורגוע, הבחור המשיך להקריא פו הדב. הילדון לא שאל הפעם למה נכנסים לממ"ד כשיש אזעקה. הוא גם לא שאל באותו יום למה אבא הולך לבד לסופר, למה לא יוצאים אחר הצהריים לגן משחקים. אולי למרות כל המאמצים שלנו הוא הבין שהיום לא יום רגיל.

בסוף היום, כשהילדון הלך לישון, השתרר שקט בבית. כל היום חיכיתי לרגע הזה, שלא יהיה צריך להיות איתו, להעמיד פנים שהכל בסדר. ועכשיו הוא ישן, והכל לא בסדר, ועכשיו מה? ומחר מה? להעביר עוד יום כזה? איך נוכל לעבור עוד יום כזה? איך נוכל להיות בכלל?

הייתי צריכה לרשום היום את התאריך על איזה קובץ, אז הצצתי בטלפון בהיסח הדעת. קפאתי, הרגשתי את דפיקות הלב המואצות כשראיתי את המספרים מול העיניים. נובמבר? איך יכול להיות שנובמבר אם עדיין תחילת אוקטובר?

ואז נזכרתי בשיר הזה, מצאתי אותו, ושוב בכיתי.

2023 עכשיו, ואני גם האישה השחוחה, וגם הקופאי הלוחש. מנסה למצוא מילים מעודדות להגיד למישהי מהעבודה שהבן שלה במילואים בתוך עזה, והתפרקה בתשובה לשאלה "מה נשמע", ליד מכונת הקפה. מנסה לא לחשוב באותו רגע על אח שלי שיורה פגזים בצפון, כדי לא להצטרף אליה לבכי. בלתי נסבלת המחשבה שיום אחד יהיה 2024.

בימים האחרונים אני מקריאה לילדון סיפורים מהמיתולוגיה היוונית לילדים. לפעמים הם כל כך אכזריים שאני מדלגת ומצנזרת. אבל לפעמים הם מלאי השראה וגורמים לי להזיל דמעה.

אחרי שפנדורה פתחה את התיבה ושחררה לאוויר את העצב, הכאב, החורבן, האסונות, וכל ייסורי העולם, פרומתאוס הגיע וחיפש טוב טוב במעמקי התיבה עד שהוא מצא אותה. קטנה, שברירית, עדינה, אבל קיימת. התקווה. הוא שחרר אותה אל האוויר, ובזכותה בני האדם הצליחו לחיות בעולם מלא ייסורים בלי להשתגע.

זכרתי את הסיפור על פנדורה, אבל בלי החלק על התקווה. אני חושבת שאם הייתי קוראת את זה לפני חודש לא הייתי באמת מבינה. אבל עכשיו, כל יום, כל רגע, כל התעוררות בכל בוקר, מלאים בכאב וצער אינסופיים. בחלק מהרגעים יש גם תקווה קטנה ושברירית, ואז אפשר לנשום. ובחלק מהרגעים אין. ואז אני משתגעת.

⁸