נשארו לנו פה חודשיים ויומיים ומזג האויר רק גורם לי לחשוב כמה זה היה רעיון טוב להחליט לחזור סופסוף.
כבר בא לי למכור/לחלק את הדברים שבדירה, שבעלת הדירה תחזיר לנו את כל מה שהיא חייבת לנו נסגור פינה וניסע בכייף להתחלה החדשה והכייפית שלנו בארץ הקודש :)
M מתלבט בקשר לעבודה, לא מצליח להבין מה הוא רוצה מעצמו ומה הוא מחפש ואני משתדלת להגיד לו כל פעם מחדש שכל מה שהוא יבחר מקובל עלי כל עוד גרים ליד ההורים שלי כי אני זקוקה לזמן שלי ליד המשפחה.
לגבי עצמי גם אני עוד מודדת מה כדאי ומה בא לי וזה שיש את האפשרות לבחור כל קורס שבא לי ממשרד הקליטה והתמת מעוד מעודד ומעניין, העניין הוא שבא לי ממש הכל :)
החלטתי שלא להחליט מבחינת איך הריון ישתלב בכל הסיפור הזה כי זה ממש לא משנה, זה הדבר הראשון בסדר
העדיפויות שלי וכל שאר הדברים יסתדרו בהתאם לזה וזה מה שחשוב.
מבחינת הדירה כרגע אנחנו אמורים להיות אצל ההורים שלי עד שהיא תתפנה ואני אעשה איתם שיחת תיאום ציפיות
כדי שלכולם יהיה את השקט שלהם ומינימום עצבים והעלבויות. אני רוצה שכולם ישארו מרוצים כמה שאפשר מכל הסיטואציה.
עם חמותי עדיין לא דיברתי אחרי סיפור הדירה, בהתחלה כדי לא להגיש שטויות ואחר כך כי לא יצא, לא יכולה להגיד שאני לגמרי פושרת לגבי הסיפור אבל גם לא כועסת מדי, זה מרגיש לי כמו פינה לא לחלוטין סגורה והייתי שמחה אם היא הייתה מרימה את הכפפה ומתנצלת בקטנה, פשוט אומרת שזה יצא לא לעניין, זה היה מעודד אותי האמת.
אני מנסה בימים אלו לנשום עמוק ואפילו מצליחה.
סיימתי לקרוא את הספר המצוין שיחות עם אלוהים- לקחתי משם כמה וכמה תובנות ואנסה לשלב אותן באורח החיים שלי. מאוד תפס אותי עניין המחשבה יוצרת מציאות והתהליך של זה, תמיד הרגשתי שאני הולכת סביב זה ופה יש ממש הסבר איך כמה למה.
זה נחמד :) משום מה דווקא הדברים שהייתי לגמרי סגורה ובטוחה בהם מתוך ידיעה בעקבות קריאת הספר קצת התערערו.
האם אני באמת יודעת ובטוחה? אבל אני מניחה שזה בסדר.
הספר בהחלט מצא חן בעיני, לעניין, בלי ודוו שמודו קוסמי מדי ונק' מבט מעניינת על חשיבה ועל החיים.
חושבת שלא אמשיך לספרים הבאים (לפחות לא כרגע) כדי לא לקלקל לעצמי.
מעניין שכל פעם שקראתי הרגשתי התעלות ואופטימיות כי הרי אם הכל בא ממני ותלוי בי מה יותר נהדר מזה!?
אני חושבת שזה ספר שצריך לחזור אליו ולעשות קריאה פעילה עם מירקורים וכל הפאן, יש שם תהליך למידה מלהיב!
הלכנו עם אחי לראות IT כי לא היה שום דבר אחר בקולנוע שמתורגם לאנגלית.
חד וחלק בזבוז כסף! אין עלילה הכל תלוש מהמציאות או הקונטקסט ולדעתי בולשיט אחד גדול.
החלטתי שאין מצב שספר שכל כך הצליח יהיה כל כך חלש והתחלתי לקרוא את הספר.
הספר נראה לי בהחלט מעניין רק נורא ארוך ולא הכל אני מבינה (קוראת אותו באנגלית).. מה שכן נושא הפחד וההתמודדות אתו דווקא כן דיבר אלי והיום אפילו הלכתי לראות עכביש שקופץ לי בדירה וזה ממש לא הציק לי (נראה מה היה אילו זה היה ג'וק.. חחח)
בכל מקרה, אני מתלבטת אם לקרוא כי מצד אחד לא רוצה לפחד (בכלל לא אוהבת את ג'אנר סרטי האימה ועוד יותר את כל ענייני המדע הבדיוני...) ומצד שני גם זה סוג של התמודדות עם פחדים.
לסיכום יכולה רק לומר, הסרט גרוע ברמות חחח
נק' האור היחידה מבחינתי הייתה צורת וזויות הצילום כאשר מנסים להעביר טבע, הצילום היה משובח לדעתי.
מעט מאוד פעמים אני מרגישה שמצליחם להעביר מזג אויר וצבעים בקולנוע ופה הם ממש הצטיינו!
ועכשיו לספרים שאני תוקעה באמצע שלהם ולא מצליחה לסיים:
הספר השלישי בטרילוגית המאה של קן פולט קצה הנצח- שני הראשונים זרמו לי ממש בעניין ובקלות וזה, לא מצליחה
להתגבר עליו! כבר קראתי ואז הקשבתי ואני תקועה באמצע ולא מצליחה! אוף
ועוד עכשיו יצא ספר חדש שלו "עמוד האש" ואני ממש מתלבטת אם כדאי לקרוא כי אני לא רוצה להרוס לעצמי
את הרושם עליו. כתבו שזה מפוצץ מדי מידע ודמויות וקצת חוטא להיסטוריה...
הספר השני שאני תקועה בו הוא "סיפורי השפחה" החלטתי לקרוא את הספר לפני שאני רואה את הסדרה ואני תקועה
בהתחלה אמצע איפשהו ולא מצליחה להתקדם. או שזה רבוי התיאורים או שזה כי התחלתי להקשיב כשהייתי בהריון
וזה הלחיץ אותי, לא יודעת אבל קשה לי לחזור לזה.
הספר השלישי הוא "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" של פרדריק בקמן. קראתי את הספר הקודם שלו
"איש ושמו אובה" יותר נכון שמעתי אותו והתאהבתי, ממש בהכל הוא קנה אותי ונהנתי ממנו מאוד מאווווד!
בספר הזה משום מה אני מתקשה להתקדם למרות שזה ספר שיש לו לדעתי פוטנציאל.
לא הצלחתי עדיין להבין מה תוקע אותי.
הספר הרביעי הוא הספר של יונס יונסון שכתב את הספר המעולה "האיש בן ה100 שיצא מהחלון ונעלם"
לאחר מכן יצא הספר הממש גרוע שלו האנלפבתית שממש סבלתי מלקרוא אותו כי הוא מנסה וכלום לא יוצא ועכשיו גם הספר
הרוצח אנדרס או משהו כזה שהרעיון שם סה"כ מעניין אבל זה פשוט לא עובד...
מבחינת סדרות יש סדרה חדשה שהתחלתי לראות שנקראת "Mindhunter" מותחת ומעניינת:
וגם התחלנו לראות את "כיפת הברזל" ובינתיים מאוד נהנים! בכלל אני מאוד אוהבת סדרות ישראליות!
אחי הקטן הגיע לביקור!!! אני ממש מתרגשת ושמחה
אתמול היינו ביריד והיה ממש כייף, מה שהורס זה בעיקר מזג האויר, מאוד גשום ואיכס עכשיו
הייתי בהחלט שמחה לשמש שתחמם אותנו ולימים יפים יותר כדי שבאמת יוכל להנות מהטיול.
הביקור מתאפיין במלא צחוקים על הזהות המינים שלו שיצאה מהארון לאחרונה ומהניסיונות הכושלים שלו בעולם הגייז שהסתבר כמורכב לא פחות מעולם הסטרייטים אם לא יותר...
יש כל כך הרבה קטגוריות ועל מה "ההסכם" יכול ליפול כך שזה כמו רשימת מכולת הכוללת מראה, גיל, רמת כושר, העדפות תנוחה (למעלה/למטה), לאום, איזור מגורים ועוד ועוד...
בקיצור עולם קשוח בו אחי מנסה לפלס את דרכו החדשה ואנחנו נהנים מהסיפורים המצחיקים והוא נהנה מהכל חוץ
ממין חחח
שזה דווקא מרגיע כי משום מה כל הסיפור הזה מלחיץ אותי...
שלא יפגעו בו שלא ינצלו אותו וכו'...
כשאני חושבת על גיל ההתבגרות שלי והניסיונות שלי בעולם הבוגרים היו כל כך הרבה מקומות בהם יכולתי ליפול/להפגע וזה לא קרה אז למה שהוא יפול שם? העניין הוא שבגלל הפרש הגילאים בנינו אני מרגישה קצת אמא שלו ומרגישה כל הזמן צורך לגונן עליו ומאוד קשה לי לקבל את זה שהוא בוגר ואחראי ויהיה בסדר.
עצרתי את עצמי לפחות 10 פעמים ביומיים האחרונים מלהגיד לו ללבוש מעיל, לסגור סוודר מה לאכול ומה לעשות ואיך וכו'... הקטע הוא שכאשר אני נכנסת לשוונג הזה גם M סובל כי זה כמו ocd אצלי לא עוזב אותי כשאני לחוצה.
אני חייבת לחלק הוראות אחרת אני מרגישה שהדברים זולגים לי מבין האצבעות...
אז אני ממש מנסה לשחרר וכשהוא מודיע שהוא נוסע עם חברים לחול וטרם סיפר לאמא אני מכבה את הפולניה ומפרגנת ורק מתחננת שיהיה זהיר ואחראי, שלא יסתכן...
כל כך בא לי לעטוף אותו ולהגן עליו שזה מגוחך שאני 155 והוא שרירי וגדול ממני בשני ראשים..!
היום חלמתי שאני נכנסת לאיזושהי קהילה חרדית ושיש לי שם בן ככל הנראה ואני בזהירות מחלצת אותו משם ומוציאה אותו, לוקחת אותו איתי ומגנה עליו. בחלום זה ילד קטן ומתוק שפשוט בא איתי כי הוא סומך עלי וכי הוא רוצה להיות איתי ואני מרגישה שזה הכי נכון לו. הרבה פעמים בחיים הצורך שלי להגן ולשמור גורם לי להשמע כמו אמא מאשר אשה וזה משהו שאני צריכה לעבוד עליו. לא כולם ילדי או כרגע, בכלל.
זה מביא אותי לזה שבימים האחרונים אני "נתקלת" במלא לידות ובמלא חברות בהריון וזה זורק אותי אחורה בכל הכוח.
כל העבודה שאני עושה על עצמי נזרקת לפח כשאני בקשר עם הבנות שאמורות ללדת כשאני הייתי אמורה והכל בסדר, הכל תקין ואני שמחה בשבילן ובוכה בשבילי.
וזה לא שהן מדברות על זה אפילו זה, זה זה שאני יודעת שכולנו היינו אמורות ללדת במרץ והן כולן כן ואני רק לא.
ואני מנסה לא לחשוב על זה ואני מכריחה את עצמי להמשיך אבל האמור הזה שהוא כידוע שם של דג כל מקרה דוקר אותי עמוק בלב כל פעם מחדש.
עוד חודשיים אנחנו נחזור לארץ והנושא הזה יצטרף לשאר הנושאים לטיפול ואולי אף יטמע בין כל שאר הדברים ובמיוחד אם הדיירים של חמותי לא יצאו ונצטרך לחיות 4 חודשים לפחות אצל ההורים שלי.
הנושא הזה כאמור נשאר פתוח ואני נשארתי עם הכעס שלי על הטיפול הגרוע בו ועל זה שאף אחד מהאחראים לא לוקח אחריות ולפחות מתנצל על כל הפיאסקו הזה שנוצר.
לאחרונה נמנעתי מלהצטרף לשיחות הסקייפ עם חמותי כי פחדתי להתעצבן ולהגיד משהו לא במקום .
ביקשתי מ M לדבר על הנושא ולהיות השליח שלי אבל הוא לא בענין ואפשר להבין אותו ואת חוסר הרצון שלו לריב עם המשפחה שלו (מן הסתם זה לא מה שביקשתי) מצד שני, כולם החליטו להתעלם מהנושא ומהכעס שלי באלגנטיות אז הכל כביכול סבבה אגוזים ונשארתי רק אני עם המועקה שלי, אבל למי איכפת...
אני לא יודעת למה חשוב לי שאנשים יקבלו אחריות על הפאשלות שלהם כי הרי זה לא משנה את העובדות כמו ש M אומר אבל כן, היה יכול להיות נעים אם היו מתיחסים לזה בכובד ראש ומודים...
יש לי נטיה "לדחוף את הראש של הכלב לחרא שלו עצמו" כדי להדגיש נק' וכדי שלהבא לא יקרה.
M בטוח שכולם אינטלגנטיים מספיק בשביל שלא יהיה צורך בזה. אני כאמור פחות משוכנעת.
אבל את העובדות זה כמובן לא משנה ולא ברור מה יהיה אתנו. זה כמובן לא ביג דיל ומאוד זמני אבל מאוד בא לי נחיתה רכה, לסדר את הקן שלנו ולהתחיל לבנות חיים בארץ בצורה נעימה ופשוטה ככל האפשר.
ואני כבר לא מדברת על זה שאני אצטרך למצוא את עצמי בכל הסיפור הזה עבודה והכל כאשר כל נושא הילדים לא ברור איך הוא נכנס ולאן...
בינתים אני עסוקה בלנסוץ למכור את תכולת הדירה שלנו ומתרגלת לרעיון שאולי לא נרוויח על זה מה שאני מצפה ושזה בסדר ולא סוף העולם. אבל יוצא שכביכול כל דבר שלא יוצא הוא לא סוף העולם אבל אם להיות אמיתיים בשבילי זה כן ועם הרגשה קשה להתווכח.
נמאס לי להתפשר אני רוצה שהדברים ירוצו כמו שאני רוצה וזהו, זכותי.
בינתים הם רצים איך שבא להם, זכותם.
נזכרת ששכחתי לספר :)
אז יש כרטיסים בכיוון אחד!!! 28.12.17 אנחנו חוזרים הביתה!!!
חפרתי את האינטרנט עד שדודה שלי עזרה לי למצוא פתרון לכל המזוודות שלנו ויצא יחסית לא יקר ונוח.
יותר קרוב לתאריך נחליט כבר אם להשכיר רכב בשדה ולנסוע ישר לצפון (אנחנו מגיעים ב 2:20 ביום שישי) או שלנסוע
לישון אצל חמותי ונראה משם.. אני מעדיפה לסיים עם הכל ישר ולקחת את הדברים לצפון כך שאחר כך נתםנה לעניינים שלנו.
אני פחות אוהבת לעשות דברים בשלבים וזה נראה לי סתם מסבך..
גם אח של M חוזר או יותר נכון במקרה שלו עולה לארץ עוד איזה שבוע ויהיה להם ממש איחוד משפחות.
הם לא חיו כולם באותו המקום באיזה 15 שנים האחרונות ואני מקווה בשבילם שהאיחוד הזה יעשה טוב לכולם.
הסכם העבודה של M מסתיים בסוף ינואר אבל כיוון שנורא רצינו לחגוג נוביי גוד בהרכב מלא החלטנו לחזור בסוף דצמבר. כבר כתבתי לבעלת הדירה ואני מאווודדד מקווה שעניין העברת הדירה והחזרת התשלומים שהיא חייבת לנו יתבצע מהר ובקלות.
התחלנו כבר קצת להתווכח בנוגע למיקום החזרה שלנו, אני רוצה צפון כי יש לנו שם דירה שאנחנו יכולים לגור בה כמעט בחינם ו M חושב על מרכז כי יהיה יותר קל למצוא שם עבודה (רק שוכח שההוצאות שם שונות בהתאם..) בכל מקרה הפעם החלטתי להיות חכמה ולא לריב על זה כי אנחנו רבים וזה ואז בסוף נוצרת אפשרות שלישית ויחידה וכל הדיונים הללו היו מיותרים אז אני לא מתעסקת בזה יותר מדי, נחיה ונראה...
כן כבר מגרדות לי הידיים לעצב את הדירה בצפון ולחיות קרוב להורים לשם שינוי אבל נראה הכל פתוח.
אחי אמור להגיע עוד חודש להתארח אצלי, זה ממש נחמד! האמת שאני מאוד אוהבת לארח ואותו גם אפנק כי זה אח שלי המתוק!!!
היום ומחר מתארחים אצלינו זוג חברים מהמעבדה של M. הם עוזבים עוד יומיים לאנגליה ואנחנו עזרנו להם אתמול
לצבוע את הדירה כי הגרמנים נוראאא פדנטים והכריחו אותם לצבוע מלבן ללבן כולל רדיאטורים ודלתות, לפרק ולהוציא מטבח ועוד מיני שטויות לכן M מקווה שאת הדירה שלנו נעביר לחברים שלא יכריחו אותנו לבצע שום שינויים קטנוניים...
אני בעד כל עוד הם יקנו את מה שבדירה ומאוד מקווה שלא אצא פראיירית כי זה כואב לי בלב ממש!
אין קשה לי לצאת פראיירית ושמישהו יגיד ואי ואי איזה דיל עשיתי עליה...
עדיין נזכרת באוטו החמוד שלנו שמכרתי במהלך המלחמה בחצי מחיר :(
ואם כבר מדברים על מכוניות תספתי רגע ממש יפה, אפשר אפילו לראות את הכלה מתאפרת מאחור
).אני כבר בחלק השני של הטיול... עוד שבוע ויום חוזרת לגרמניה ול M שעכשיו עושה את דרכו הביתה.
השבוע היה קשה, עלינו כל יום לביה"ח אבל אחי יצא הרבה אז זכיתי לבלות אתו וגם עם אמא בעיקר בדרכים
וגם עם חברים שונים (עוד לא סיימתי את כולם אבל אני בדרך הנכונה), זה היה ממש נחמד כי ראיתי ושמעתי כמה מחכים לנו וכמה רוצים שנחזור להיות חלק מהחיים שלנו בארץ. זה גורם לי לחשוב שעשינו משהו נכון :)
שמתי לב גם שהפסקתי להתבייש לצחוק על עצמי ולהיות כזאת רגישה בקשר לזמן שלי בגרמניה. כאילו הפסקתי לנסות להוכיח שהזמן שלי שם לא עבר סתם ושעשיתי משהו חשוב כי אני מרגישה שזה ממש לא משנה לאף אחד ואני לא צריכה להוכיח שום דבר (אולי רק לעצמי ועם זה השלמתי) ואם כבר אז אפילו קל יותר לאנשים שלא לקנא כשהם חושבים שלא עשיתי שום דבר שווה והם כבר הספיקו לעשות 3 ילדים ולהתקדם בעבודה :)
החברה עכשיו בקטע חדש של קצת עישונים, זה האמת ממש משעשע והפך בשבילי לניסוי אנתרופולוגי :)
העניין עם זה הוא שעוד לא הבנתי מה אני אוהבת אבל אני נהנת לבדוק את התחושות בעיניים החדשות שקיבלתי בשנה וחצי האחרונות.
אז יש לזה כמה כיוונים מעניינים.
יוצא שכרגיל אני זורמת עם הבנים והבנות שלנו פחות בעניין אז אני נקרעת בין הרצון לעשות צחוקים עם החברה
לבין להראות טפשית לבנות (כי אין מה לעשות לא תמיד זה נראה או נשמע משהו מהצד) ולגרום להן לא להיות מאוימות ממני כי הבנים שלנו חושבים שאני זורמת אתם והן לא בלופ- זה מייצר אנטגוניזם, מה גם שיש וייב קטן של משיכה ואני קצת חוששת שהן עלולות להתחיל לקנא גם אם לא במודע ולא בכוונה כי הן מבינות כמה זה אבסורדי. אני מצידי ממש משתדלת להלך בין הטיפות ולזרום עם כולם אבל ממש בזהירות, הקטע שזה מצליח לי יותר במצב סחי :)
הפן האחר של זה והמעניין ביותר מבחינתי זה התחושות.
יש דברים שגורמים לי להאטה ובעקבות הקריאה של המאמר ההוא על חלקי המוח (במידה והבנתי נכון בכלל) אני מרגישה שעם משהו מסוים הכל הופך ליחידת זמן איטית ומתמשכת לכן כל תגובה שאני רואה, כל מבט, כל מימיקה אני כאילו בסלואו מושן שמה לב אליה ואז מפרשת אותה לעצמי.
רוצה לומר (
) שכאילו אני ממש מרגישה את המעבר את האינטואיציה עובדת כי אני "שומעת" את איסוף המידע כי הוא נהיה איטי מאוד ואז את הפרשנות שלי לזה. למשל, זוג חברים לא ממש קרוב שהיה איתנו באותו הערב, הם שתו קצת והיו שמחים ופטפטנים במיוחד שלא כהרגלם.
הסתכלתי עליו ועליה, היא דיברה שטויות (ממש אבל) החברה שלי הגיבו לזה בלגלוג. בעלה, שכנראה גם שתה קצת זרם אתה לחלוטין והרגיש מאוד בנוח איתה ועם מה שהיא אומרת. כעבור כמה זמן ראיתי את המבטים ואת איך שהוא בוחן את התגובה שלי למשל אליה. ברגע שהוא ראה שאני לא צוחקת איתה (אני הייתי סתם איטית בכלל ובמצב רגיל הייתי גורמת לבחורה להרגיש בנוח...) אלא חשב שעליה, הוא התהפך, הוא התחיל להתבייש בה וליישר קן עם כולם, ראיתי איך הוא נקרע. הוא התחיל ללחוש לה שתתאפס...
העניין הוא שבד"כ אני קולטת את כל זה בקצב אדיר ומתנהגת בהתאם לסיטואציה או מנסה למתן את האוירה לתת לכולם להרגיש בנוח, הפעם הייתי איטית מדי בשביל זה אבל זה היה מעניין..
כל התהליך כאילו הואט וממש יכולתי לפרק אותו לקטעים.
זה מעניין אבל אני מרגישה שבקב' אני תופסת את התפקיד של המאזנת, מי שמפקח על ההתנהלות ומנסה לגרום למצב לא להחמיר. זה גורם לי לחשוב שהתבגרתי, ש"השלום" שאני מסוגלת להשליט בקב' יותר חשוב לי מההתעסקות בעצמי...
אני שמחה גם בשביל עצמי שאני מרגישה בנוח מספיק עם חברים שלא לחפש לייצג משהו שלא קיים או להראות להם התקדמות כלשהי ולחפש אותה בטירוף. אני חושבת שהרוגע הזה הגיע אלי בשנה וחצי האחרונות ולמרות שאני לא לגמרי שם אני עדיין מאוד מודה לאנשים שעזרו לי להגיע לזה, יש לזה חשיבות ענקית.
שוב אני מתעוררת בחדר הילדות שלי מוקפת בזכרונות על החברים, החברים חברים שעברו בחיים שלי ויש נוסטלגיה,
הרבה פעמים אני חולמת עליהם וחוזרת ומחזירה אותנו אחורה, היקיצה בד"כ מתוקה ורומנטית.
נכון שהם מי שהם רק בזיכרון ובחלומות שלי, הם כיום כבר אנשים אחרים לחלוטין אבל גם אני, אני מרגישה כמו הדגם המשופר של עצמי. למען האמת, אני מריגישה שהחכמתי, התמתנתי ושאני בדרך הנכונה באופן כללי, גם אם עוד לא מבחינת החיים והעתיד אבל עם עצמי. אני כבר לא העטיפה היפה ללא תוכן שסבתא שלי פחדה והפחידה אותי שאהיה (וגם על זה אני מודה לה כי מהפחד דחפתי כל כך קדימה).
אני מתעוררת בחדר ילדותי עם תחושה מוכרת עד כאב שיש לי תמיד אסוציאציה שלה עם שבת בבוקר.
תחושת הבושה.
מה עשינו אתמול, עשיתי לעצמי בושות? כולם מחבבים אותי? מישהו לא התחבר למשהו שאמרתי? הבנות בסדר איתי? יזכרו את זה? התעוררתי ככה כל כך הרבה פעמים כבר ותמיד הבטחתי זהו, לעולם לא אעשה מה שיגרום לי לאבד שליטה אבל עכשיו, אני מבינה שזה השיעור הכי גדול, לאבד שליטה אבל איכשהו לא לאבד את עצמי, להרשות לעצמי לעזוב, לעוף ולא להתבייש כי למי איכפת מה אעשה או אגיד? זה יהפוך בהמשך לבדיחה וזיכרון משעשע ואני אלמד על עצמי עוד קצת..
הלחץ והפחד מ"הבושות" שעשיתי גורם לי לרצות לנקות, את החדר ואת החיים שלי, אבל אני מבינה שזו סתם תגובה..
אני חושבת שאנחנו חיים בסרט שאנשים שמים לב אלינו הרבה יותר ממה שהם באמת, לאף אחד לא באמת איכפת מדי, ולא בקטע רע אלא כי פשוט כל אחד בסופו של דבר לעצמו, למשפחתו...
עוד דבר שתמיד ידעתי ושמתי לב אליו זה הצורך שלי לרצות, אני אף פעם כמעט לא אומרת לא, אפילו כשאני לא לגמרי בעניין. אני סה"כ מרגישה שזה לא מביא אותי למקום רע או משהו אבל אני תמיד זורמת, שוב זה לא על חשבוני כי באמת נחמד לי פשוט זה תמיד מעין החלטה של מישהו שאני אומרת לעצמי יאלה קדימה ושוכחת לשאול אם לי לעצמי באמת בא לעשות את זה.
הרצון שיחבבו, שיאשרו, שיחשבו שכייף איתי עולה על הרצון האישי שלי ופה זה נתנגש במה שרשמתי קודם עם זה שלא איכפת לי. כנראה שכן איכפת לי פשוט קצת פחות...
זה מעניין כי זה מתקשר לזה שאף פעם לא חשבתי שאני יפה (יש אנשים שמסתכלים עליהם והם פשוט יפים, ללא עוררין) אני לא, אבל תמיד הרגשתי שיש לי סקס אפיל שמאוד מושך אלי אנשים (גם נשים אגב שאיתן בלי שום קשר אני יודעת להסתדר בד"כ).
זומ מין אינטנסיביות שאני מרגישה שאני משדרת ואני יכולה "להריח" איך היא מעניינת וסוחפת אבל זה טוב להתחלה, אח"כ זה משהו שצריך לשמר אחרת הוא מתפוגג ופה נכנס הריצוי. מהחבר הראשון ובכלל בתקשורת עם גברים שעניינו אותי ברמת משיכה שונות איכשהו הייתי הופכת בדיוק למה שהוא מחפש, הייתי מרגישה אותם, חוקרת ונכנסת להם מתחת לעור. זה תמיד ריגש אותי וזה אף פעם לא גרם לי לחשוב שזה עושה אותי צבועה זה תמיד היה מין משחק (אתגר אולי). לזכותי יאמר שזה לא היה גורם לי להתפוגג בתוך הדמות אלא תמיד עניין אותי והיה חלק ממני, אני כן תמיד עומדת על הזכויות והכבוד שלי במערכת יחסים אבל עדיין תהיתי אם זאת אני באמת או מי שהוא רוצה שאהיה שהפך להיות אני.
הקטע הוא שזו גם לא מניפולציה כי לא ניצלתי את זה אף פעם בשום צורה זה תמיד היה נטו אתגר, אצליח? לא אצליח? עכשיו כמובן שזה לא רלוונטי כי מצאתי את שאהבה נפשי אבל אפשר לומר שזה היה משהו גדול בכל שנות העשרה והעשרים :)
ועדיין מדי פעם אני תוהה, למה אני מרצה את כולם כל כך? והאם זה התנאי היחיד לריצוי שלי עצמי?
טוב מספיק חפרתי לבוקר זה :)
ארוחת בוקר!
