בחזרה מעיר הסיגלון

ליד מכונת הקפה שבמטבחון ס' צוחק עלי שתמיד אני עם הנייד, משחקת במשהו. מה היית עושה אם לא היה לך את הטלפון. א', שמכיר אותי מהסימסטר הראשון של התואר הראשון עונה במקומי. היא היתה קוראת. זה מה שתמיד היא היתה עושה. כל נייר שכתוב עליו משהו.

צחקתי וחשבתי על כמה שא' מכיר אותי היטב ואיך בגיל 22 אי אפשר לדעת שעשרים שנה אחר כך עדיין נעמוד באיזו פינה, נכין קפה ונצחק על שטויות.

אחר כך נזכרתי בפגישה מאותו הבוקר עם הרופא שלי. מאז התפרצות הדיכאון בחורף אני עומדת על המשמר. אמרתי לו שהכל בסדר עכשיו, אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי אם זה חוזר. האם מצב הרוח הרע הוא דיכאון או שיש סיבה חיצונית. האם אני עייפה או מדוכאת. האם אני שמה לב ואוכל לזהות ולעצור הידרדרות. האם אני שואלת את עצמי יותר מדי. הוא אמר לי את השם המתאים לזה, ואחר כך כינה זאת לעיסה. המחשבות הבלתי פוסקות ביני לבין עצמי, עלי ועל מה שאולי יהיה ואולי ידרדר. בלי שקט פנימי אף פעם מהקול הזה שהוא, כך אמר הפסיכיאטר הטוב שלי, לעיתים רחוקות חיובי.
שאלתי מה אפשר שלא ניסיתי (ואני מתורגלת היטב CBT)

את קוראת? הוא שאל באותו הטון שבו שואלים מישהו אם הוא מנגן בגיטרה, רוקד, אורג.
אז תמשיכי ותקראי הרבה.

את האזכרה של סבתא שלי עושים בבית שבו היא גרה חמישים משישים שנותיה בארץ, שהיום הוא גן ילדים של חב"ד ופעם בשנה הוא עדיין ביתה. במה שהיה הסלון עמדו הגברים והתפללו (דודה תופסת נערון "כבר עשית בר מצווה נכון? אולי תיכנס לסלון, רק לשבת איתם, לא צריך להתפלל"). במה שהיתה החצר שסבא כל כך טיפח עמדתי עם בת הדוד שלי ליד שולחן ארוך עמוס באוכל. פרסנו וחילקנו את חביתת הירק (מרכיב חיוני בברכות שאחרי התפילה. לא הבנתי למה) לצלחות הגשה.
מתוך הסלון שמעתי את אחד הדודים שלי קורא קדיש, ובלי דעת מילמלתי אמן היכן שצריך, מגיבה למילים עמוק מתוכי. מהחצר הידיים עסקו בחביתת הירק והפה בשיחה על הילדים שלנו, הבריאות, המשפחה. מדי פעם התקרבה פעוטה וביקשה לה חתיכת תפוח והאמהות שלנו, כבר סבתות בעצמן, ניצחו על המאמץ הלוגיסטי.

ככה עמדתי שם, ידיים פורסות, פה משבח את הילדים ואוזן קשובה לקדיש, והייתי בדיוק כמו שסבתא תמיד רצתה שאהיה וכל חייה לא הסכמתי. בהשתמטות שקטה לא הסכמתי. לא לכלות את זמני במטבח בסבב אינסופי של הכנת כוסות תה ומזון. לא להקשיב מבחוץ לגברים המתפללים בפנים. לא לצמצם את עצמי לכדי המקום שאליו היא צימצמה את עצמה. לא להעמיד פנים שזה מה שחשוב.
עכשיו זה לא אכפת לי: בניתי את החיים שלי כמו שרציתי ואחר צהריים אחד של עזרת הנשים לא מדגדג לי. עכשיו לא אכפת לי ואני לא יודעת אם לסבתא, בשנותיה האחרונות, היה אכפת כי גם היא הרפתה מכל מיני דברים והשאירה את הגרעין שכנראה היה שם עד גיל עשרים: סקרנית, עצמאית, גנדרנית.,

עכשיו אני חוזרת בשקט אל דברים שלא ידעתי שאני זוכרת. אל שולחן הנורוז מכוסה המפה הלבנה. עם המראה, הזהב, המים והירק. אל מילים שלא ידעתי ששמעתי ומעוררות בי רצון לחגוג את חג האביב בלבן ובירוק. מסורות שלא נמסרו אלא נזנחו לאיטן לטובת המקום החדש, ומי שרצה המשיך לקיים אותן בלי הרבה הסברים. במחשבה מכוונת אני מצליחה להיזכר בחגיגות בפארק של היום האחרון של פסח. בשולחן הנורוז. בחביתת הירק של יציאת החג (מה יש להם עם חביתות ירק?). 101 שנים להיוולדה, 3 שנים למותה. בעוד כמה שעות אחגוג את הנורוז עם חברים וכבר אני מכינה את הסיב, הסבזי, הסיר ואל הלב מתגנבת שמחת אביב. וגם תמיהה מתגנבת אל הלב. תמיהה על ההימשכות הזו של הלב אל מנהגים שאני בקושי זוכרת, שהיו אמורים להישכח.

נסעתי לחפירה בתחום האחריות שלי. פרוייקט קטן מימדים ולא ממש חשוב, אבל חפירתו הראשונה והוא מסור לה בכל ליבו. עובד עם הפועלים, מודד כל מה שאפשר, מסייר באזור, מתכנן כל שלב. הוא מדבר בהתלהבות על מה שארכיאולוג ותיק היה פוטר בשני משפטים. אני כל כך מרוצה לראות אותו שמח. אדם שאוהב את העבודה שלו. זה בעצם מה שמשך אותי לארכיאולוגיה ביום הפתוח של האוניברסיטה כשנרשמתי בכלל לביולוגיה: בביולוגיה הראו לנו מחקר על צרעה שעוקצת ג'וק. בארכיאולוגיה עמד פרופ' עם מבטא כבד ודיבר עם אור בעיניים על המקצוע שלו. הלכתי אחרי האור בעיניים הפרופ' היה המנטור שלי שנים ארוכות.

הוא אוסף את האשפה שמייצר צוות החפירה. מסביב השטח מלא באשפת פזורה. הנחתי אותו לא לאסוף את האשפה מסביב, כדי לא לפגוע במורשת התרבותית של המקומיים

בכל ישיבה מגיע השלב שבו אני ממש משתעממת. ממש. וזה מגיע די מהר. אני משתדלת למצוא עיסוקים שלא כוללים משחקים בסמרטפון ודברים בוטים כאלו. אחד מהם הוא מיון וסיווג של המשתתפים. הקלאסי הוא ספירת נשים וגברים, ואני כבר לא מופתעת שהמקסימום הוא שליש נשים והסטנדרט הוא של כרבע. בדרך כלל אני מנסה למיין אנשים גם לפי העמדות שלהם בנושא שעל הפרק, לפי מה שהשמועות אומרות על התפקיד שלהם (עומד להסתיים במסגרת השינוי הארגוני / יציב להפליא / שמועות סותרות) ולפי מפלס הקפה בכוסות.
קראתי ראיון לפני כמה זמן עם חוקרת שחזרה על הקביעה שנשים צעירות בשוק העבודה ואינן אמהות, לעיתים קרובות לא מבינות במה עוסק הפמיניזם של ימינו. אני מבוגרת מספיק כדי לא להיות מופתעת מהידלדלותן של נשים בארגון שלי ככל שעולים בדרגות ומכל מיני סטריאוטיפים שמגיחים מכל פינה, כמו ההקשבה לגברים יותר, שיתוף הפעולה המוצלח יותר של נשים וכד'.
אפילו אני, שועלת מגדר ותיקה, הופתעתי קצת מהבוטות של החלוקה בישיבה אתמול כשמצאתי שאנחנו שתיים בין תשעה גברים (והיא היתה שם כדי לכתוב פרוטוקול) והנושא הוא בטחוני. בשביל הכיף, בדקתי איזה רובאי כל אחד מהגברים שמיועדים למשימה. אחד מהם הוא 02 מהסוג שהייתי מפקדת מחלקה שלו בצבא, כלומר המיומנות והיכולת שלו נמוכות משלי. לא שהייתי רוצה להצטרף למשימה הזו, אבל נחמד עד כמה שכתפיים רחבות וקול עמוק משפיעים על בחירת המשתתפים במשימה שחשוב בה תיפקוד כמו-צבאי.

בפגישה שבה התוכניה כבר היתה מוכנה וסגורה, העיר הפרופ' ש"זה מהדברים שלא קורים" על כך שמושב שלם מוקדם לפרוייקט מחקר של קבוצה מאוניברסיטה אחרת. לא זו השותפה איתנו לכנס. המענה היה כל כך קל, כי אני לא באקדמיה ויכולתי לבחור את המחקרים הכי טובים, בלי קשר לאגו של המשתתפים.
כך יוצא שהכנס שאני בונה, מפיקה ומזיזה לכדי התגשמות מבטא באמת את המחקרים המשמעותיים שהיו בחבל הארץ הנדון. גם אם האוניברסיטה שבתחומו (והשותפה שלנו) לא עשתה שום דבר משמעותי השנה ואין לה מה לתרום, ואוניברסיטה אחרת עשתה יופי של עבודה ותציג אותה.
האגו עדיין משחק תפקיד משמעותי אצלם, ואפילו עכשיו, ימים ספורים לפני הכנס, יש שיחות טלפון של התמרמרות והודעות של פרופסורים שהם לא יגיעו למושב הנדון. שיקפצו. 11 חודשים אני עובדת על זה ופניתי כל כך הרבה פעמים אל החוקרים האלו בבקשה שירצו בכנס, שישתפו פעולה בבניה שלו, שיציעו נושאים והרצאות ופוסטרים ומחקרים. לפרקים קיוויתי שאני לא מעודכנת וכן נעשים שם מחקרים משמעותיים. אבל נראה שהדבר המשמעותי העיקרי שהם עושים קשור למאבקי אגו ורכילות.
אני מחוץ לזה. יש לי מנה גדושה של מאבקי אגו ורכילות במקום העבודה שלי, ולפחות איני מחוייבת כבר למשחקים של האקדמיה. גם לא מחוייבת אליהם כבר, וגם עושה כנס משלי שבו אני יכולה ליישם את מה שאני חושבת שצריך לעשות.