אליס אַאוּכוּסְטוּס היא מלחינה. צעירה בשנות השלושים לחייה. מפורסמת למדי בזכות יצירותיה. בנוסף היא מלחינה מוזיקה לפרסומות, בעילום שם, כמובן, כדי שלא יקשרו האנשים בין הדמות הרצינית,  למי שממסחרת עצמה לדעת. אם כי איש אינו שואל, כמובן, האם וכיצד ניתן להתפרנס מכתיבת מוזיקה "רצינית".

בעת לימודיה בחרה אליס בנגינה בכלי ההקשה, בחירה לא אופיינית, בדרך כלל, לנערות, אפילו מפתיעה. אבל זה מה שאהבה ורצתה. וסביב הריתמוס, קבוע או משתנה, למדה לטוות את הצלילים בראשה, ולהפכם למוזיקה.

ואין זה פשוט כלל לכתוב לאולמות הקונצרטים. הקהל לרוב אוהב ומצפה לשמוע את היצירות הקלאסיות, המוכרות, אלה שכתבו מי שמתו כבר מזמן.

"… פעם היה הקהל סקרן לשמוע יצירות חדשות, ואילו עכשיו האנשים מעדיפים להאזין למוזיקה ישנה. אבל אנחנו חייבים להמשיך…, המוזיקה אף־ פעם לא עומדת מלכת, ותמיד יש מוזיקאים ששומעים בראש את המוזיקה שעדיין לא קיימת."

"… השניים־ וחצי אנשים שבאים להקשיב למוזיקה חדשה לא מעלים ולא מורידים. במאה השמונה־ עשרה היו הדברים שונים. הקהל התקשה לחכות לסימפוניה חדשה של היידן. האולם היה מתמוטט מרוב תשואות באופרות של מוצרט. היה צורך מוחלט שהמוזיקה הזאת תיכתב, האנשים השתוקקו לה והתרגשו ממנה. ניכר שהשפה של היידן התחברה באופן מושלם לדמיון המוזיקלי שלהם. "

אליס נשואה למארק, עורך דין מצליח. ילדים אין להם. הם מנסים. היא משתוקקת לילד. בעצם לילדה. היא עוברת טיפולים במרפאת פוריות. מזריקה לעצמה הורמונים, עוברת ביקורות חוזרות ונשנות.

שוב ושוב אינה מצליחה.

"… הדבר הפך לאובססיה, והיא חוותה כל מחזור חודשי כתבוסה, כאילו מישהו העמיד אותה במקומה, נבדלת מכל שאר הנשים, שם, בפינה ההיא, זה המקום שלך, שלא תחשבי לעצמך. את לא יכולה להעניק לילד מקום בטוח לצמוח בו, את פולטת מדי חודש תינוק פוטנציאלי מהגוף שלך, מדממת."

הכמיהה לילד והיצירה המוזיקלית. אלה התמות המרכזיות של חייה.

מארק, בעלה, מהווה מעין דמות מראה לתשוקה ולכאוס שממלאים אותה. איש שקט ויציב, סלע שאינו מש ממקומו. אולי משום כך אין היא משתפת אותו בכל הטלטלות העוברות עליה בטיפולים. אפילו למרפאה היא נוסעת לבדה, מדוושת על אופניה.

פעם אהבה איש אחד, מבוגר ממנה בהרבה שנים, עד שהחליט, בשביל שניהם שעליהם להפרד. שהיא צריכה להמשיך בלעדיו. החליט להיות "המבוגר האחראי". אפילו בלי לשאול אותה. הסתפק בהודעה.

"' אני משקולת שקשורה לרגל שלך. אין שום אפשרות שאני אהיה מאושר במצב כזה. אני אוהב אותך. את בת עשרים־ וחמש. אני רוצה להוציא אותך לחופשי. תביני את זה'.
'עשרים־ ושש. אני לא רוצה להיות חופשייה'.
'את לא מבינה כלום. את חושבת שאני לא רוצה אותך ושבגלל זה אני עוזב. …'
'אתה אומר שאתה משקולת שקשורה לרגל שלי. לא יכולת לפחות לברר אם גם אני מרגישה ככה? זה טיעון נפלא, מלא אהבת אדם, אין שום דרך לחלוק עליו. אבל אני לא מאמינה לאף מלה בו'."

האיש הזה הותיר אותה המומה ושבורה. ועברו לא מעט שנים עד שהצליחה לחזור ולהאמין באפשרות שתהיה נאהבת. אולי משום שגם הוריה מעולם לא תמכו ולא עודדו. אולי משום כך היא לא משתפת את מארק, בעלה, בכל הקשיים שבטיפול, בכל הכאב, בכל הצער.

"…הורגלתי לכך שהאנשים שהיו חשובים לי לא הבינו מה אני רוצה. או פסלו. הורי,  בראש ובראשונה. הפתרון היחיד הוא שאעשה הכל בעצמי. להתעלם מהפסילה, לא לצפות לתשואות. לעולם לא לגלות את התוכניות שלי. "

"…אם ההתנהגות של האנשים שסביבי בכלל לא קשורה אלי, אני נשארת לגמרי לבד. ומי אני אז? לא, לשם אני לא מתקרבת, זו תהום."

בספר הזה, כמו לא מעט מספריה של אנקוויסט, המוזיקה והילדים (ובמקרה הזה, העדרם) הם הבסיס סביבו סובב הסיפור עצמו. בספר הזה – ג'וזף היידן הוא המלחין אליו היא חוזרת שוב ושוב, הן בהקשרים מוזיקליים, הן בהקשרים אישיים, ספר מכתביו בו היא קוראת, הוא מין סוג של אסמכתא לכל מיני מקרים והחלטות בחייה.

ברקע תבליט הקיר של האמן קו וסטריק, על הקיר של מטה המשטרה ברוטרדם – ילדה קופצת על חבל –  צויר בשנת 1976, כיצירת אמנות זמנית, משום שהבניין יועד להריסה בשנת 1988.  תבליט הקיר הזה, שתמונתו מופיעה על כריכת הספר, והריסתו הם הנושא והמניע של יצירה שהיא מלחינה לכבוד איזה אירוע חגיגי במיוחד, שאף הוקצה לו תקציב.

" …מוסד כזה או אחר חושב שיפגין טעם טוב אם ישמיעו בו מוזיקה עכשווית, ומין שר תרבות טרגי מקציב לזה כמה פרוטות בזמן שהוא יושב ומחכה לממשלה הבאה שבה יוכל להתקדם למשרד הכלכלה או למשרד החוץ. הקהל סובל את הביצוע, כי אחר־ כך ינגנו שוב סימפוניה חיננית של בטהובן. …"

הספר הזה, כמו ספריה הקודמים של אנקוויסט, נפלא ונוגע ללב.

מומלץ עד מאד.

היידן – סונטה לפסנתר במי במול מז'ור