מזמן לא עדכנתי אתכם לגבי הזוכים בפרסי אקוטגווה ונאוקי, אז חשבתי שאעשה עדכון של השנים האחרונות לפחות לגבי הזוכים בפרס אקוטגווה. הפרסים מוענקים פעמיים בשנה, פעם אחת ביולי עבור יצירות שראו אור במחצית הראשונה של השנה ובפעם שניה בינואר של השנה הבאה עבור היצירות שראו אור במחצית השנייה של השנה החולפת. אני קראתי את רוב היצירות הזוכות, כך שנתחיל מהזוכים לשנת 2000 ואולי המבט הפנורמי גם יהיה מעניין מבחינת ייצוג מגוון הסגנונות והקולות שזוכים להכרה מהממסד הספרותי.

ביולי 2020 הוענקו פרסי אקוטגווה לשני זוכים. טוֹנוֹ הָרוּקָה (遠野遥) קיבל את הפרס עבור 破局, שניתן לתרגם כ"חורבן," (ואני אתייחס בהמשך לשם הזה) וטָקָיָאמָה הָנֵקוֹ (高山羽根子) עבור 首里の馬 (הסוס משוּרי). טונו נולד ב-1991, והיה לזוכה הראשון בפרס אקוטגווה שנולד בתקופת הייסי (1989 – 2019, כן כן, הייסי כבר הפכה לתקופה היסטורית ואנחנו כבר בריווה). מבחינה זו, יש דמיון בינו לאוסאמי רין, שזכתה בפרס אקוטגווה במחצית השניה של 2020 עבור 推し，燃ゆ (בעברית אולי "מעריצה, שרופה" ובאנגלית תרגמו את זה – כן, כבר תרגמו והספר כבר ראה אור – כ-Idol, Burning, אני דווקא אהבתי את ההצעה באחד הבלוגים ברשת Stan and burn). טונו, ועוד יותר ממנו אוסאמי, שנולדה ב-1999 וזכתה בפרס בהיותה בת 21 בלבד, הפכו למייצגים של הדור החדש, אולי כמו שבזמנו היו קנהרה היטומי ווטיה ריסה (שתיהן היום כמעט בנות 40, אבל היו בנות 20 ו-19 כשזכו בפרס אקוטגווה ב-2003. שתיהן כמובן מתורגמות לאנגלית, כך שחפשו Hitomi Kanehara, Wataya Risa, כי חיפוש בעברית לא ייתן שום דבר מהאזכור בבלוג הזה). אם אפשר לדבר על נושא מאחד לשלושת הזוכים, למרות השוני הברור מאוד ביניהם הן מבחינת נושא הן מבחינת סגנון כתיבה, הוא הבדידות, הניתוק החברתי או היעדר יכולת ליצור קשרים חברתיים משמעותיים.

טקיאמה הנקו – הסוס משורי

הנובלה מתרחשת באוקינווה, אזור בו זיכרונות היסטוריים נמחקים ונכתבים מחדש במהלך ההיסטוריה המודרנית. הגיבורה היא מינָקוֹ, אישה צעירה בתחילת שנות העשרים שלה, שבצעירותה עברה עם אביה לנהה, בירת אוקינווה. הוריה כבר לא בחיים והיא מעולם לא הצטיינה ביצירת קשרים קרובים. מלבד עבודתה במוקד טלפוני היא מתנדבת בארכיון מקומי קטן שמנוהל על ידי אישה מאוד מבוגרת בשם יוֹרי, שאומנם אינה ילידת אוקינווה אך הקדישה את חייה לאיסוף של סיפורי פולקלור, זיכרונות וחפצים שונים באוקינווה. נראה שמלבד יורי ומינקו, איש לא מתעניין בארכיון הקטן הפועל בבניין רעוע שבעבר היה שייך לצבא האמרקני, ומינקו, ללא כל ניסיון בארכיונאות, מנסה לשמר את פריטי הארכיון על ידי דיגיטליזציה – כלומר, צילום הפריטים והכרטסת באמצעות הטלפון הסללולרי שלה. אחרי עבודתה במוקד הטלפוני היא מוצאת עבודה משונה, תפקידה הוא להקריא חידונים לאנשים שנמצאים בנקודות שונות בעולם מחוץ ליפן. כל אחד מהאנשים האלה עובד במשהו שמחייב אותו לשהות לבד בחלל סגור זמן רב – אחד תקוע בתחנת חלל כיוון שבמהלך שהייתו בה במדינתו התרחש מהפך שלטוני ואין לו יותר לאן לחזור, אישה אחרת נמצאת במעבדה תת-ימית, והשלישי מצא את עצמו באזור לחימה ואינו מצליח לצאת ממנו. התקשורת עם האנשים האלה מתבצעת דרך אפליקציית שיחות וידאו וזאת עבורם הדרך היחידה לתקשר עם מישהו. התקשורת הזאת נראית חסרת תוחלת כמו גם עבודתה בארכיון המתפורר. כשנראה שהיא נותרה לחלוטין לבד, מוצאת מינקו בחצר ביתה סוס מיאקו, גזע אנדמי לאוקינווה, שאומנם מוביל לניתוק מוחלט שלה מהחברה האנושית, אבל גם מעניק לה כוח נפשי מסתורי. בסוף הסיפור מינקו צופה בבניין הארכיון נהרס אחרי מותה של יורי. הנובלה שראתה אור במרץ 2020 בדיוק בתחילת מגפת הקורונה כמעט חזתה את אווירת הניתוק והבדידות שרבים חוו, ואף על פי ששריפתו של מבצר שורי בסוף אוקטובר 2019 אינה מוזכרת, היא מטילה את צלה על העלילה.

טונו הרוקה – חורבן

את שם הספר Hakyoku ניתן לפרש כאסון, משהו שמגיע לסיום טראגי, או כקריסה או התפרקות של קשרים או מערכות יחסים, ושני הפירושים מתאימים במקרה של הנובלה הזאת, כיוון שהעלילה סובבת סביב התפוררות מערכות היחסים של הגיבור הראשי יוסוקה, והיא מסתיימת באסון או טרגדיה (אולי) צפויים מראש. יוסוקה הוא תלמיד שנה רביעית בחוג למשפטים ושחקן רוגבי ששואף לעבוד במגזר הציבורי בתום לימודיו. יש לו מאמן שאותו הוא מעריץ, חבר ששואף להיות סטנדאפיסט וחברה שרוצה להיכנס לפוליטיקה. הוא משתדל תמיד לעשות את הדבר הנכון ומה שמצפים ממנו – הוא יודע שכשהוא מוזמן לארוחה בביתו של המאמן עליו לנהל שיחת חולין מנומסת עם המשפחה, וכשמישהו מחייך אליו, לחייך בחזרה. הוא יודע שצריך להתנהג יפה כלפי נשים ולעולם לא לעשות שום דבר נגד רצונן ושלא קונים אלכוהול עבור מי שטרם הגיע לגיל הבגרות. הוא מרגיש שאנשים כל הזמן בוחנים אותו ואת התנהגותו והוא עושה כמיטב יכולתו להתנהג כפי שמצפים ממנו. אף על פי שהסיפור מסופר בגוף שלישי, אנחנו מקבלים רק את נקודת מבטו של יוסקה, אבל אנחנו גם לא באמת מגלים מה הוא חושב, מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, איך הוא מנתח את המצבים שבהם מוצא את עצמו. התחושה היא שלא מדובר במידע שהמספר מונע מאתנו אלא שיוסוקה עצמו לא מסוגל לחשוב על הדברים לעומק.

למרות ואולי דווקא בגלל זה הקשרים שלו עם בני אדם הולכים ונפרמים. הקשר שלו עם המאמן מתקרר, ונראה שיוסוקה, שכעת מאמן בעצמו, אינו אהוב במיוחד על השחקנים. הוא וחברתו מאיקו נפרדים כי מאיקו עסוקה מדי בקריירה הפוליטית שלה (או לחלופין, אולי משום שיוסוקה לא באמת מבין אותה – יש רמזים לכך שהפוליטיקאי שאצלו היא עושה התמחות מטריד אותה מינית וגם הסיפור המשונה של פריצה לביתה כשהייתה קטנה עובר מעל לראשו של יוסוקה, למרות שהוא מספר לנו אותו). החברה החדשה שהוא מוצא, אקארי, היא בעלת תיאבון מיני שיוסוקה בקושי מצליח לעמוד בו, אבל היא עוזבת אותו כשהיא מגלה שהוא שכב עם האקסית שלו מאיקו. הנובלה מסתיימת באסון שאפשר לצפות מעלילה על אדם שכל החיים רק ניסה לעשות את מה שנכון, אך אף פעם לא הכיר את עצמו ולא הבין את הסובבים אותו – יוסוקה רודף אחרי אקארי כשהיא עוזבת אותו, עובר אורח מתערב ויוסקה מתנפל עליו מבלי לחשוב. בסצנה האחרונה הוא נכנס לניידת משטרה בעוד עובר האורח שרוע על הקרקע.

זהו מעין סיפור מראה ל"בשולי הנוחות" של מורטה סיאקה (ספר שהיה לרב מכר ביפן ובכמעט כל מדינה שבה ראה אור, אבל לגמרי עבר מתחת לרדאר בישראל גם כשתורגם), בו הדמות הראשית קייקו לא מנסה בכלל לעשות שום דבר שהחברה מצפה ממנה. בשני המקרים ייתכן שמדובר בגיבורים שלא באמת מבינים (או אולי גם לא מסוגלים להבין) את הקודים החברתיים, אבל בעוד קייקו פשוט חיה את חייה בצורה שהכי מתאימה לה, יוסוקה נלחם בעצמו כדי להשתלב בצורה הכי מקובלת (כפי שהוא מבין) בחברה. קייקו מבינה שהקשרים החברתיים המקובלים הם לא בשבילה ונראה שהיא במידה רבה שלמה עם זה; יוסוקה, לעומת זאת, מרוב ניסיון להיות אדם "רגיל" לא מבין למה הוא עצמו זקוק.

אוסאמי רין – מעריצה, שרופה

הגיבורה של אוסאמי רין היא עוד אחת מהצעירים שלא מוצאים לעצמם מקום בחברה. אקארי היא תלמידת תיכון שחיה עם אחותה הגדולה ואמה. האם, מרוב הצורך לקיים את המשפחה ולטפל בסבתה הזקנה והחולה של אקארי, לא מוצאת זמן לדאוג לצרכים הנפשיים של בתה. אנחנו פוגשים את אקארי כתלמידה בודדה, שמה שממלא את הצרכים החברתיים שלה הוא פורום המעריצים של האיידול שלה, אואנו מסאקי מלהקת Mazama-za, לו היא קוראת בשם חיבה אושי-קון (אושי בסלנג זה גם הזמר/שחקן שאותו מעריצים, רוצים בהצלחתו ודוחפים [אוסו] אותו קדימה). היא גם עובדת כמלצרית בבאר, כדי לממן את האובססיה שלה – רכישת דיסקים, מרצ'נדייז, ומתנות לאושי-קון. אך מרגע שאנחנו פוגשים אותה אנחנו גם עדים להידרדרות הנפשית המהירה שלה במקביל להידרדרותו של אואנו, בה אנחנו צופים דרך עיניה של המעריצה השרופה שלו. האירוע שממנו הכול מתחיל הוא הידיעה על כך שאואנו פגע פיזית באחת המעריצות שלו, והסיפור כמובן מתפוצץ ומתפשט כאש בשדה קוצים ברחבי האינטרנט, מה שמוביל לצניחת הפופולריות של אואנה ולהחלטתו לעזוב את הלהקה ואת עולם הבידור. האיידול של אקארי נשרף ועמו כל עולמה, זהותה, כל מה שיצר אשליה של קשרים חברתיים והיווה סיבה לקום בבוקר. היא מפסיקה ללכת לבית ספר וגם עוזבת את העבודה שבה היא במילא לא מסתדרת ומשקיעה את כל זמנה במעקב אחר המתרחש בעולמו של האושי שלה. הפרישה שלו היא סוג של מוות בשבילה. בסיום הספר אקארי מוצאת את עצמה על רצפת ביתה של סבתה, שבדיוק נפטרה בבית חולים, אוספת קיסמי אוזניים שהתפרזרו על הרצפה. היא מבינה את עומק הייאוש שלה ואת אובדן השליטה על חייה. לאט לאט היא מתחילה לאסוף את קיסמי האוזניים, כמו שהמשפחה האבלה אוספת את חלקי העצמות הנותרות בתוך העפר לאחר שריפת גופת יקיריהם.

אוסאמי, אישה צעירה בעצמה, כותבת בקול של בנות צעירות, בסלנג של אינטרנט, ובייאוש שאולי ממלא את לבן של נערות מתבגרות שמנסות לנווט את חייהן בעולם האמיתי והעולם הווירטואלי, שלעיתים קרובות מחליף אותו. תרבות האיידולים נפוצה מאוד ביפן כמו במדינות רבות אחרות, והתרבות הזאת לעיתים יוצרת מסך של תעתוע ותחליף לטיפול פסיכולוגי או לקשר בין-אישי. העולם הזה מנצל הן את המעריצים הן את מושאי ההערצה שמופקים על ידו ומפוקחים ללא הרף. העולם המתעתע הזה הוא בודד מאוד על ריבוי המשתתפים באשליה והוא בולע גם את האיידולים וגם את המעריצים. וכל סדק בעולם הזה עלול להוביל להתפוררות של האנשים הלכודים בו. הספר מציג את עולם האיידולים הן כעולם מנחם שמאפשר לאנשים שמתקשים בעולם האמיתי לברוח לתוכו, אך גם חושף את הצד האפל שלו.

***

עכשיו שכתבתי על שלושת הזוכים לשנת 2020 אני מבינה שאולי עדיף לחלק את הפוסט הזה למספר חלקים, כדי שגם תצליחו להגיע לסוף הפוסט בלי להתעייף וגם יהיה למה לחכות.