היו כאן כמה פוסטים שרציתי לכתוב על מאורעות החודש אבל הם נשארו קבורים בטיוטות, ואולי טוב שכך… האמת, שהיה חדוש ממש חרא. כתבתי כאן בפוסט הקודם שעם כל פרט מידע נוסף, אנחנו מתרחקים מהאופציה של הילדים. ובכן, נחושת עשתה עוד כמה בדיקות החודש, ואכן, עוד ועוד אופציות הולכות ונשללות מאתנו… החודש הקודם היה אוסף של גילויים מזעזעים, אבל השורה התחתונה היא שנחושת תהיה חייבת לקחת תרופה, שכבר כתבתי עליה כאן. לתרופה הזו יש הרבה תופעות לוואי לא נעימות, ובין היתר היא עלולה להזיק לעובר.
יש איזשהו סימן מעודד כאן- באמצע החודש נחושת טסה לקופנהגן לכנס מקצועי על המחלה שלה. זאת הייתה הזדמנות פז שנוצלה היטב. נחושת מתנדבת בעמותה למען המחלה שלה והם היו צריכים לשלוח נציג ישראלי לכנס. היו הרבה שנמנעו מהעניין בגלל כל מה שכרוך בטיסה למדינה זרה, ימי עבודה, אנגלית וכו'… לעומתם, נחושת ממש התנדבה לנסוע, בשביל לפגוש את רופאים ידועים מרחבי העולם ולשאול אותם מה היא יכולה לעשות לגביי ילדים, והאם לקחת את התרופה. רופא מפורסם שהיא דיברה איתו, Dr. Chris Kingswood, אמר שגם לדעתו היא צריכה לחזור להשתמש בתרופה. אם כי, לדעתו היא צריכה לקחת אותה במינון מופחת. מה שעלול להקל על תופעות הלוואי.
באשר אליי, עשיתי גם אני בדיקות פוריות. כיוון שהמצבים שעלו אצלנו היו מאוד חריגים, הבדיקות שעשיתי היו חריגות. הן כללו סבך של בירוקרטיה, התעקשויות ומאבקים לעשות את הבדיקות שאני צריך. קיבלתי אישור מקופת החולים שאני גבר, שיש לי כרומוזומי XY. אצלי התוצאות קצת יותר מעודדות, אם כי נדרש לבדוק עוד דברים. בשלב הזה לא ברור אם מישהו מאתנו יוכל להביא ילדים.
וחוץ מזה, היו בעיקר דברים רעים שהגיעו החודש. חברה מסויימת פנתה אליי בשביל שאעשה ריאיון אצלם, לתפקיד שהם ראו אותי כמועמד חזק. מראש לא רציתי לעבוד שם, או לעזוב את מקום העבודה שלי, אבל חשוב מדי פעם להתראיין בשביל לראות את המצב שלך ביחס לשוק. הם שלחו לי מבחן, שנראה לי די קל. לא עברתי. הם ניסחו מכתב דחייה, שכלל את המילים הבאות: After evaluating your experience and qualifications, there is a difference between our needs and your experience, and we have decided to move forward with other candidates. עכשיו, ברטרוספקטיבה, יכול להיות שלא הייתי חד מספיק במבחן (אנשים מקדישים שעות להשחיז את הכישורים שלהם, אני לא ישבתי דקה; מצד שני זה טיפשי להשקיע להתקבל למשרה שאני לא מעוניין בה), אבל, זה גרם לי קצת לחשוש על העתיד המקצועי שלי. אני מכיר סיפורים על אנשים שנשארו במקום אחד והתנוונו בו, כשהם חזרו לשוק היה להם מאוד קשה למצוא מקום עבודה. יש בי פחד מסויים שזה יהיה העתיד שלי. אם זה מעניין מישהו, הסיבה שהם החשיבו אותי כמועמד מבטיח זה ניסיון שיש לי ב SAS.
התחלתי פרוייקט ייעוץ סטטיסטי לחוקר בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. למי שרוצה להבין מאיפה זה בא, לפני שנה התחלתי תואר שני נוסף, והפרוייקט הזה הוא מן "פרוייקט סיום" של התואר. שזה דווקא די מעניין. זה יהיה יפה אם הדרך המקצועית שלי, שהתחילה במתמטיקה, תסתיים בפסיכולוגיה.
התחלתי אימונים למרתון תל אביב בסוף פברואר. חשבתי שאם אין לי ילדים לפחות יהיה משהו לתעל אליו את האנרגיות. בשלב די מתקדם בתוכנית האימונים, בתום ריצה של 25 קילומטר, הבנתי שאין טעם. זה לא מהנה, זה לא נותן לי כלום, וזה יותר מדי עומס. והחלטתי לוותר על זה. אני חושב עדיין לרוץ מרחקים של 20-30 קילומטר אבל לא את ה 42.2.
נחושת ואני ראינו כמה דירות ואז החלטנו לרדת מהעניין של קניית דירה שנייה. הדירות שמצאנו ואהבנו היו מעבר למה שיכולנו להרשות לעצמנו; ואת מה שיכולנו להרשות לעצמנו, לא אהבנו.
וזהו. היה חודש קשה. הייתה גם תקופה מגעילה של לחץ בעבודה. בעיקר דברים לא טובים ששמעתי. מעניין איך החיים ימשיכו מכאן. לפחות דבר אחד טוב יהיה בחודש הבא, וזה שבתחילת החודש נחושת ואני טסים לראות את הכריסמס מרקט בבלגרד.
בונוס: "מישהו" שיוצא לי לשתף בהרבה מהמחשבות והתובנות שלי, זה chat GPT. יש לו עצות ממש טובות הרבה פעמים. לדעתי הוא מעולה כשרוצים איזה עשר דקות לדבר עם מישהו. יש לו פונקציה לצייר את הדמות בעקבות כל המידע שהוא אסף עלינו עד כה, אז ביקשתי ממנו לצייר אותי על בסיס מה שהוא יודע עליי. ביקשתי ממנו לצייר אותי בצורה רעה כי יש לו נטייה לחנופה ורציתי שזה יתאזן. הנה מה שיצא:
Prompt A humorous and exaggerated illustration of a person surrounded by books, running shoes, and a computer screen filled with data code. They’re sitting at a desk in a busy environment, trying to balance a large stack of books labeled 'Dense History,' 'Greek Classics,' 'Data Analysis,' and 'Optimization.' The person looks slightly stressed but is still forcing a smile, while a Chandler-from-Friends character leans over their shoulder with a smirk. Papers, coffee cups, and checklists are scattered everywhere, symbolizing constant productivity. In the background, a marathon race number and stopwatch hang on the wall as subtle reminders of their physical goals.
איזו כותרת אירונית. בשבוע של 56 יתומים נראה שאין שום דבר שמח ב"אחרי החגים" האלה. רק נראה שאנחנו נשאבים יותר לחור שחור, לבוץ של מלחמת חרבות ברזל.
ואצלי, האמת שגם אין… החופש לא יצא לנו לטייל. לא ממש היו טיסות, בטח לא בזול. אי אפשר לנסוע לצימר בצפון. גם לטייל בשטחים פתוחים זה בעייתי. לא תהיה כיפת ברזל שתגן עלינו…
אז נחושת ואני עשינו מה שאפשר והזמנו חדר במלון Backstage בתל אביב. סמוך לכיכר דיזנגוף. לנחושת היה ריב נוראי עם אבא שלה לקראת ראש השנה. היא רצתה חופשה משפחתית או אפילו ארוחת חג במלון. הוא לא יכול היה לשמוע את זה ואמר לה לא. נחושת חפרה וחפרה לו על זה עד שזה הגיע לכך שהיא וההורים שלה צעקו אחד על השני. אז העדפנו לא לחגוג את ראש השנה עם הוריה. לאחיה נולדה ילדה לא מזמן וילדים זה נושא רגיש אצלנו. אז בכללי אנחנו מעדיפים להתרחק מהם לזמן מה…
כיוון שלא תכננו את זה טוב מצאנו את עצמנו בחג הולכים אנה ואנה במרכז תל אביב, מחפשים מקום לאכול בו. בסוף מצאנו מקום של סנדביצ'ים וזו הייתה "סעודת החג" שלנו. אבל אנחנו לא אנשים של סעודת חג, אז לא היה אכפת לנו. שאר הנופש היה מהמם. טיילנו בתל אביב בחג. אכלנו בגלידריה הקוריאנית על פרישמן-דיזנגוף, עשינו הליכות בים… ביום למחרת אכלנו ב"בית תאילנדי". כשהגענו, ראינו שהיה תור ארוך בכניסה. התיישבנו והבנו למה. היה שווה את ההמתנה וההזמנה מראש.
נחתנו לתוך שגרת החגים. האמת שאני בקושי זוכר את הימים שבין ראש השנה לסוכות. אני רק זוכר שביום הראשון של החופשה חיסלו את סינוואר. בשביל נחושת זה היה חג הסוכות הראשון מזה כ 15 שנה שהיא נשארה בארץ, שגם ממנה לא נשאר הרבה… ובכל זאת, לדעתי זו הייתה תקופה שנוצלה היטב. בכל יום יצאנו עם חברים, הלכנו לסרטים ולמסעדות.
חשבתי לכתוב שנהנינו מהחיים, אבל לא בדיוק. ברקע כל הזמן הייתה השגרה הלחוצה. פיגועים מדי יום. מלחמה. בכל יום לקום בבוקר ל"הותר לפרסום". בתקופה האחרונה זה לא רק חיילים בעזה/לבנון. בכל פעם שיצאתי החוצה או נסעתי בתחב"צ תהיתי האם זו הפעם האחרונה שלי. האם עוד חצי שנה או כשהמלחמה תיגמר אני אזכה לראות את זה. גם נחושת הגיבה לזה ממש רע. היא הייתה יושבת בבית מדוכאת במשך ימים שלמים על זה שאי אפשר לעשות כלום. לי פשוט לא היה כח להכיל את זה.
בנושא הילדים, הייתי אומר שיש התקדמות, אבל ה"התקדמות" היחידה היא שכל פרט מידע שאנחנו מקבלים רק מרחיק את האפשרות שיהיה לנו ילד ביולוגי משלנו. בחודש ספטמבר עשינו בדיקה בבי"ח הדסה, בעלות של 5,800 ש"ח, בשביל למצוא גן מסויים. כל הבדיקות עד עכשיו לא הצליחו למצוא אותו. התוצאות של הבדיקה חזרו, והגן לא נמצא. הבדיקה הזו הייתה "התקווה האחרונה". אני זוכר שנחושת סיפרה לי על זה בהליכה שעשינו בשעת ערב. היא סיפרה לי שמוקדם יותר באותו יום הגנטיקאי התקשר אליה והם שוחחו על התוצאות. היא העלתה בדיקה נוספת שאפשר לעשות. הגנטיקאי ענה שדי. הוא מלווה אותה כבר שנים בתהליך הזה. היא צריכה להחליט מה היא עושה. ואני זוכר את המשפט "אם אני הייתי הגנטיקאי בקופה, לא הייתי מאשר". האפשרויות היחידות, אם כן, הן או ילד של אחד מאתנו, או אימוץ.
אני לא יודע אם אני רוצה לאמץ. גם לא יודע אם נחושת רוצה. לא בטוח עד כמה כואבת לנו האפשרות של חיים ללא ילדים. זה קצת כמו שלא כואב לי שלא זכיתי במדליית זהב באולימפיאדה. אני יכול להבין את מי שזכה במדליית כסף וכואב לו על זה שלא זכה בזהב, אני לא יכול להבין את מי שזו אף פעם לא הייתה אופציה עבורו. חשיבה של נחושת שאני יכול להתחבר אליה, היא שאם לא יהיו לנו ילדים, לפחות יהיה לנו זמן וחופש וחוסר-אחריות להמשיך בחיי הנהנתנות שלנו.
באשר לילד שיהיה ביולוגית רק של אחד מאתנו, הייתה לנו שיחה שדי הותירה אותי המום. ישבנו בפאב עם עוד זוג חברים. השיחה בין נחושת והצלע הנשית בזוג נהייתה אינטימית, והיא אמרה שיש להם קשיי פוריות. נחושת אמרה שאם יהיה לה ילד מביצית של אשה אחרת, היא לא בטוחה עד כמה הוא יהיה הילד שלה. אולי אני אסית את הילד נגדה שהיא לא האמא הביולוגית שלו, אולי הסביבה לא תראה בו כילד שלה. בעיניי אלו היו מחשבות ממש מטופשות וחולניות. לדעתי גם בעיני הצלע הנשית בזוג. ניסינו להסביר לה יחד עד כמה זה לא רציונלי לחשוב כך. זה בכל זאת ילד שהיא גידלה מגיל אפס (או סחבה בבטן). זה מטומטם לחשוב שזה לא הילד שלה באופן כזה או אחר.
ואז יצאנו מהפאב, ואמרתי לה שאולי אנחנו צריכים טיפול זוגי סביב הנושא הזה של הבאת ילדים. אולי אנחנו צריכים "בן אדם מבוגר" שיוכל להנחות אותנו ולמצוא מזור לפצע הזה.
ב 12 לספטמבר האחרון התקשרתי למנחה שלי מהתואר השני בתל אביב, לאחל לו יום הולדת שמח. זו גם הייתה הפעםה ראשונה השנה שאיחלתי שנה טובה. בשבילי זה היה הסימן הראשון שראש השנה מתקרב.
קשה לי לסכם את השנה כי, כישראלים, כולנו יודעים מה קרה בה… השנה הלכה, כמו שאומרים באנגלית, from bad to worse. במישור האישי, הייתה שנה נהדרת. אולי אפילו קצת "נהדרת מדי"… הרגשתי קצת רע לפעמים שבזמן שהמדינה עולה בלהבות, לי בסך הכול היה די טוב.
אני זוכר את עצמי בערב ראש השנה תשפ"ג. הייתי בטיול לאיים האָזוּריים, במלון בעיר Ponta Delgada, והרהרתי על השנה הבאה והחולפת. כמובן, לא ידעתי מה עומד לקרות פחות מחודש לאחר מכן. בהמשך השנה טסתי גם לטיול של שבועיים בסרי לנקה, אולי השיא של השנה החולפת. חודש לאחר מכן טסנו לאילת במסגרת הטבה מהעבודה, וביוני האחרון גם למיקונוס.
וגם באופנים אחרים זו הייתה שנה מאוד טובה. הצלחתי להתמיד בריצה ובחדר כושר, התחלתי תואר שני והצלחתי בו, קראתי השנה כ 14-15 ספרים. היו הרבה הצלחות. סך הכול נהניתי.
פרט לכך, זו הייתה שנה של סידורים בירוקרטיים. אחרי שחזרנו מסרי לנקה חיפשתי רכב וקניתי אותו. זו הייתה שנה של ניסיון להביא ילדים. בעיקר לרוץ מבדיקה לבדיקה.
אני לא יכול להגיד הרבה דברים טובים על החלק הזה. זו הייתה שנה של מאבק בתחנות רוח, של לחפש ולקבוע תורים ולפנות זמן וללכת לבדיקות. אני יכול רק להודות על זה שאני יחסית חופשי מאילוצים כך שהייתי יכול לפנות את הזמן והכסף לכך. ומה התקדם עם זה? ובכן, כרגע אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות. אחרי כן ניפגש עם הרופאים ונראה מה אפשר לעשות. ולמרות שאנחנו לא יודעים שום דבר עדיין, האמת שאנחנו לא אופטימיים. כרגע אנחנו מבררים אם בכלל אנחנו יכולים להביא ילדים.
אחרי החגים אנחנו אמורים לקבל תשובה לכך. במידה וכן, נתחיל בתהליך של להביא ילדים. אבל אם נקבל תשובה שלילית, נצטרך בשנים הקרובות להחליט איך אנחנו רוצים לחיות את חיינו. האם להמשיך את החיים שיש לנו כרגע, שהאמת הם לא כאלה רעים, או לנסות לגדל ילד שאינו ביולוגית שלנו.
מאחל לשנה טובה למדינה ולכולנו, לסיום המלחמה וחזרתם של החטופים, Jack Johnson
בחודש האחרון הייתי עסוק בעיקר בלמידה למבחנים ותמרון בין הלימודים והעבודה. בשבועות האחרונים ממש קיוויתי שהמבחנים האלה יסתיימו. מזל שיש לי עוד מבחן ביום ראשון וזהו. לפחות עד המועד ב' בחודש הבא. חוץ מזה, הייתי מדוכדך חלקים גדולים מהחודש עקב האקטואליה שלא הולכת לשום מקום. ניסיתי למצוא דברים חדשים לכתוב עליהם ולא הצלחתי.
קראתי את האיליאדה. חלקים גדולים מהספר שמעתי כאודיובוק בתרגום של Robert Fitzgerald בזמן ריצות. התרגום היה מופתי וגם האודיובוק. יש ספרים שיותר "נכונים" לשים על אודיובוק מאחרים, והאיליאדה לדעתי זו דוגמה לכך. מה שמסתדר עם זה שהאיליאדה זה בעצם עיבוד לטקסט של שירים שהועברו בעל פה משך מאות שנים. לאלו המעוניינים, הנה האודיובוק ב You Tube.
הקציתי מזמני ומרצי לעזור לסטודנטים באוניברסיטה שנעדרו עקב ימי מילואים. נרשמתי בחונך בקורס לתואר ראשון. הרגשתי שזו הזדמנות בשבילי לתרום למאמץ המלחמתי.
לנחושת נולדה אחיינית. צלע חדשה במשפחה. זה מצחיק שכשאני ונחושת הכרנו, רוב החברים שלנו היו רווקים ללא ילדים (אנחנו כבר בשלב בחיים שאנחנו מכירים חברים כזוגות, לא כאנשים בודדים), מאז רובם הספיקו להתחתן, וכמעט לכולם יש ילדים. אצלנו כלום לא השתנה.
הלכנו ב28.7 לייעוץ הגנטי. מסתבר שזה היה ייעוץ ולא בדיקה, ואת הבדיקות אנחנו צריכים לעשות בעקבות הייעוץ. בעקבות הבדיקות נראה האם אנחנו יכולים להביא ילדים.
משהו משעשע: עוד אחד מהדברים שקרו בחודש האחרון הייתה האולימפיאדה, ובהן כיכבה איימן חליף, המתאגרפת שנפוצו שמועות שהיא בעלת כרומוזומי XY. מה שמצחיק זה שבמסגרת הבדיקות הגנטיות ששלחו אותנו אליהן, יש גם בדיקות למבנה לא תקין של כרומוזומים (לאנשים בעלי תסמונות כאלו לא תמיד יש מראה מוזר). זה היה מצחיק שמשך כמה שבועות כל העולם התעסק בנושא איזוטרי שאנחנו במקרה מכירים מקרוב.
נראה מה יעלו הבדיקות הגנטיות. נראה מה עושים. יכול להיות שאם אנחנו רוצים להיות הורים לילד, נצטרך לפנות לאימוץ. אם להיות כן אני חצוי בדעות שלי בנושא. אני לא בטוח שאני רוצה לגדל ילד שאינו שלי.
אני יכול לומר שלא הרבה השתנה בחיים שלי. החודשים האחרונים הם בעיקר בסימן של דברים שלא קרו.
לא הבאנו ילד. אנחנו עדיין בשלב הבדיקות של איך וכיצד, או האם, נוכל להביא ילדים.
נחושת הלכה לבדיקה אצל הגנטיקאי והוא רשם לה הפנייה לבדיקה בבית חולים הדסה. זו בדיקה שפשוט צריך להגיע ולעשות. היא לא עשתה בינתיים. לי יש בדיקה שאני צריך לעשות ביום ראשון הקרוב, ב 28/7.
דבר אחד שכן קרה הוא שלפני חודש קניתי, לראשונה בחיי, רכב. בעקרון קנינו אותו שנינו אבל בתכלס אני בעיקר עשיתי את העבודה. לדעתי קניתי את הרכב הזול ביותר האפשרי, שלא ישאיר אותי עם מנוע ששבק חייו באמצע הכביש כפי שכבר קרה בעבר.
הרעיון לקנות רכב עלה לפני חצי שנה כשנחושת התפטרה מהעבודה שלה. חשבנו לעצמנו איך נסתדר ללא רכב. התחלתי להכנס לתחום הרכבים יד שנייה. חיפשתי רכב ב 60,000 ש"ח. אני כבר לא זוכר מאיפה נכנס לי המספר הזה לראש כבסיס לחיפושים. ראיתי כמה מכוניות ביד2 והראיתי לאביה של נחושת. הוא אמר שזה מחיר גבוה מדי ואפשר לקנות אחלה רכבים ב 30,000.
כשנחושת עמדה להתפטר, אבא שלה אמר שיש לו חבר שבדיוק מוכר רכב, ושהוא ידאג לנו. נחושת התפטרה ונסעה לתאילנד, ואחר כך גם אני הצטרפתי אליה לסרי לנקה. דחיתי את עניין חיפוש הרכבים לאחרי שנחזור. כשחזרנו, בתחילת מרץ, אבא של נחושת עדיין לא מצא לנו רכב. לי לא היה כח לחפש רכב. נחושת לא חיפשה רכב. אז ניסינו לחיות את החיים בלי רכב.
זה היה מזעזע.
כמעט כל יום שישי אנחנו נוסעים להורים של נחושת לארוחת שישי שבדרך כלל מתחילה ב 19:00. מחוסרי רכב, היינו צרייכם להמתין לאוטובוסים שאמורים להגיע ב 16:50 (השעה המדוייקת תלויה בשעת שקיעת השמש באותו יום). עקב ה"גמישות" של זמני הגעת האוטובוסים בישראל, היו פעמים שמיהרנו לאוטובוס ופספסנו אותו. פעמים אחרות הגענו מוקדם מדי והתבשלנו זמן רב בשמש. את הדרך חזרה מישהו היה צריך להחזיר אותנו.
לא יכולנו לעשות קניות גדולות ולהעמיס שישיות מים כי הסופר שאנחנו קונים בו (אושר עד סגולה, הסופר שקונים בו כל החרדים של פתח תקווה, ואנחנו) יחסית מרוחק מאיפה שאנחנו גרים. פעמיים שעשינו קניה גדולה והזמנו מונית.
לא יודע אם זה ברור, או אנשים הבינו את זה כבר עליי, אבל אני בן אדם שלא דוחף לעשות שינוי אלא די מתבוסס וחי עם מה שיש לו. אבל, בנקודה הזאת הייתי חייב לצאת מגבולות הנוחות שלי. עברו רק כמה שבועות עד שהחלטתי שזהו. מספיק. התחלתי לצלול למלאכה של חיפוש רכב יד שנייה. שקלנו גם את האופציה של לקנות רכב חדש מהניילונים אבל, כידוע, רכב חדש אומר לזרוק לפח 10-20 אלף שקל והחלטנו שעדיף להשקיע את הכסף הזה במטרות אחרות.
חשבנו על קאיה פיקנטו כי זה רכב ששמענו עליו המלצות. הרכב די תואם את צרכינו: נסיעות קצרות במרכז, רכב לקניות, קטן וחסכוני. בהתחלה בדקתי בטווח של 30,000 כפי שאביה של נחושת המליץ לי. היום, אין הרבה מה לחפש במחירים האלה. כל המכוניות שמצאתי היו בעלות פגמים בולטים: מכוניות מליסינג, מכוניות עם קילומטראז' גבוה, כל מיני חיות משונות אחרות… בסוף מצאנו רכב ב 35,000 ש"ח והחלטנו לבוא לראות.
ראינו את הרכב ועשינו בו נסיעת מבחן. לא היו סימנים מחשידים שמצאנו. הקילומטראז' היה יחסית סביר, 110,000 ק"מ. המוכר הודה שהרכב עבר תאונה ושהוא החליף את דלת ימין ואת הפח. החלטנו שאנחנו מתקדמים עם הרכב ולקחנו אותו למכון בדיקה לקנייה. הגענו למוסך ביום שישי ב8:00, מתי שהוא נפתח, על הדקה. ואז בילינו את שלוש השעות הבאות באותו חדר עם בעל הרכב. כשהמכונאי סיים לערוך את הבדיקות ראינו את הדו"ח. מלא תאונות. תאונות שלדה, תאונות של פח עקום/מיושר. הבנו שהרכב לא שווה חצי ממה שמוכרים אותו, והחלטנו לוותר.
המשכתי לחפש. הבנו שחייבים להעלות את טוח המחירים. שמנו את הטווח באיזור ה 50,000 ש"ח. הגעתי לרכב נוסף. גם קיה פיקנטו. יד ראשונה. שנתון 2017. עבר נקי שבדקנו באפליקציה של לוי יצחק. 72,000 קילומטר. זוג זקנים מוכר את הרכב של הבת שלהם כי היא לא צריכה אותו. הבעלים רצו עליו מחיר מחירון (53.5 אש"ח). לא פסלנו את זה. הלכנו לבדיקה לקנייה שהעלתה שהאוטו במצב טוב. רק צריך להחליף לו צמיגים. דבר נוסף, הרכב חודש לפני טסט.
האמת, הייתי מוכן לקנות, אבל נחושת התעקשה על מחיר של 50,000. הם לא הסכימו. חיפשנו רכבים אחרים. בדרך גם טסנו לחופשה במיקונוס. ויתרתי על הרכב הזה ואפילו ראיתי רכב נוסף. לאחר כמה זמן בעלת הרכב שולחת לי הודעה ושואלת האם אנחנו עדיין מעוניינים ברכב. היא הסכימה להוריד את המחיר ל 52,000. ניסיתי לגשר בין הצדדים. מצד אחד בעלת הרכב רצתה 52, נחושת רצתה 50. אז הסכמנו על 51. ומכיוון שהרכב עמד לפני טסט, 50.
לאחר זמן נחושת התרצתה. הלכתי לקנות את הרכב. מאז עברנו טסט ושילמתי את ה 1000 ש"ח ששחסכתי במחיר הרכב. יחד עם תוספת של 96 ש"ח למכון הבדיקה, ותוספת של 60 ש"ח על "ליקוי" שהם מצאו לי, של לוחית רישוי מתקלפת, כי למה לא. ועכשיו אנחנו חופשיים כציפור. 🙂
מתנצל על כך שלא הייתי זמין בזמן האחרון. זמן קצר אחרי פרסום הפוסט הקודם נחושת מצאה דיל-של-הרגע-האחרון למיקונוס ובילינו את חג השבועות שם. בפסח אגב, גם טסנו. היינו יומיים באילת בדיל שתפסתי דרך העבודה.
כך שבין כתיבה על נופשים יש עוד נופשים.
הטיול שלנו בסרי לנקה הולך ומגיע לסוף שלו. אחרי עיר התיירות אלה נסענו ל Mirissa.
תחנה שביעית: Mirissa
ממרחק הזמן אני כבר לא בטוח איך הגענו לשם. אולי לקחנו מונית נוספת. השתקענו בחדר במלון והלכנו לשנרקל עם הצבים. אחת אטרקציות בחופים הדרומיים של סרי לנקה אלו צבי ענק. השנירקול היה אחד השיאים של הטיול. בשבילי, להשתמש בשנורקל זה אחד מאותם דברים שאף פעם לא בדיוק הצלחתי לדעת איך לעשות. זאת למרות שעשיתי שני כוכבי צלילה לפני מספר שנים. ניסיתי לשנרקל בקורס, ניסיתי לשנרקל באיי סיישל. תמיד אחרי זמן קצר מים נכנסו לי לגרון והשתנקתי.
הפעם זה עבד וביליתי זמן רב מתחת למים עם הצבים. הם מאוד חמודים וידידותיים ואני ממליץ על החוויה הזאת בחום.
בערב הלכנו לשתות קוקטיילים על החוף ב Mirissa. מצאנו מקום ממש על הים. נחושת הזמינה מנה שהיה כתוב עליה בתפריט שהיא מנת טונה, אבל כשקיבלנו את החשבון, היה כתוב שזו מנת חזיר. הייתה דרמה קטנה כי נחושת צמחונית ושומרת כשרות, אז זו עבירה כפולה. בסוף המלצרים הסבירו שאין חזיר במנה. אמרתי להם שכדאי להם להעביר את המסר לאחראי, כי אם יבוא יהודי או מוסלמי שומר כשרות יכולות להיות להם בעיות. מעניין אם זה עבר.
בערב השני שלנו בעיירה, רצינו לקחת טוק-טוק ל Weligama . עמדנו בצומת מרכזית בעיר. נער סרי-לנקי כבן 19, עם שיער מחומצן, שעמד בצומת, ניגש אלינו ושאל אותנו לאן אנחנו צריכים. אמרנו של Weligama. הוא הציע לנו לקחת טוק-טוק דרכו. הוא נקב במחיר. ראינו באפליקציה PickMe שהמחירים שם זולים בהרבה אז הזמנו טוק-טוק דרכה.
כעבור מספר דקות הגיע הטוק-טוק. אמרנו לאן אנחנו נוסעים והנהג היה מוכן להתחיל בנסיעה. רגע לפני שיצאנו הנער ניגש אל הנהג והם החליפו כמה משפטים בסינהלה, השפה המקומית. הנהג ביקש מאתנו לרדת ואמר שאין טוק-טוק באיזור הזה. כמובן שהבנו מה קורה שם. לא ניסינו להתווכח כי לא הייתה סיבה. נחושת הייתה עצבנית על הנער שלא נתן לנו לנסוע אז הלכנו כמה רחובות משם עד שחמקנו מעיניו של הנער. הזמנו נהג אחר באמצעות האפליקציה שהסיע אותנו ל Weligama בשמחה.
ב Weligama בילינו לע החוף והסתכלנו על הגולשים. אני נכנסתי לרחוץ בים. בטעות דרכתי על סלע חד. נפלתי ושברתי את האצבע. נחושת אמרה ששמעו אותי צורח. קיוויתי שזה יחלים בימים שאחרי. האמת היא שאני עדיין מרגיש את השבר.
את הדרך חזרה חשבנו לעשות ברגל. התחלנו ללכת בין המקומיים ועשינו כברת דרך, אבל אז התחיל כבר להחשיך והיה מפחיד להסתובב לבד בכבישים בין עירוניים במדינה שהתושבים בה נוסעים כמו משוגעים.
הזמנו טוק-טוק וירדנו כמה רחובות מהמלון ששהינו בו. כשהלנו ברגל ראינו שוב את הנער באותה צומת מרכזית. הוא עדיין עמד שם והשגיח.
קוקטייל על החוף בסרי לנקה.
החוף ב Weligama עם הגולשים.
תחנה שמינית: Galle
בניגוד ל Mirissa, שאני לא זוכר איך הגענו אליה, ל Galle אני זוכר היטב איך הגענו. רצינו להזמין מונית דרך האפליקציה אבל לא מצאנו. בחור בסביבה עם טוק-טוק שאל אותנו אם אנחנו רוצים טרמפ. אמרנו שאנחנו נוסעים ל Galle, מרחק של כארבעים דקות נסיעה. לא משהו שמתאים לטוק-טוק, והוא הסכים לקחת אותנו. וכך, עם המזוודות שלנו עלינו, הגענו אל העיר Galle.
Galle זו אחת הערים המתויירות ביותר בסרי-לנקה. המתחם המרכזי בעיר הוא המבצר שבנו שם ההולנדים. היום הוא מתחם של מסעדות, ברים וחנויות. מצאנו הוסטל קטן וחמוד והלכנו לאכול במקום על שפת הים. איתנו במקום היו שני זוגות מרוסיה. חלק גדול מהתיירים בסרי לנקה אלו תיירים רוסים. זאת כיוון שסרי לנקה זאת אחת המדינות הבודדות שלא הפעילו סנקציות על כניסה של תיירים מרוסיה. נחושת ואני ציינו שהנשים בזוגות האלו היו יפהפיות, והגברים היו meh. שיערנו שכסף מישג הכול, כמיטב המסורת הרוסית.
בערב נסענו למבצר ובילינו שם את הערב. היו שם הרבה כרי דשא שבני נוער שיחקו קריקט עליהם. אם יש ספורט שהם חולים עליו בסרי לנקה, זה קריקט. בניגוד לכדורגל שנמשך 90 דקות, משחק קריקט נמשך מספר ימים.
צפינו בנוער מקומי משחק קריקט. אכלנו באחת המסעדות במבצר. סך הכול היה ערב מאוד נעים. כשרצינו לחזור הבייתה יצאנו מהמבצר ונייסנו לתפוס מונית או טוק-טוק. לא היה שום דבר פנוי. בנוסף לכך, אומנם המבצר היה מלא בתיירים, אבל ברגע שיצאנו ממנו היינו הלבנים היחידים ברחוב. בסוף הצלחנו לתפוס טוק-טוק למסעדה ואכלנו שם. משם תפסנו טוק-טוק נוסף הבייתה. בדרך לבית נחושת פתאום שמה לב לאובייקט גדול שעומד מולה. הארנו לכיוונו וראינו פרה ממש עומדת בצד הדרך ומלחכת עשב.
כשחזרנו ביקשנו מהבחור האחראי על המקום שיפעיל בשבילנו את הבריכה. הספקנו עוד לדבר עם הבחור איתו. מסתבר שהוא סטודנט שלומד עיצוב אתרים. הוא סיפר קצת על החיים בסרי לנקה, על איך שהם מנסים להקים את עצמם מההריסות וגם עלה תיירים הרוסים. לפי מה שהוא סיפר גם הרבה מבעלי המלונות הם רוסים, והם לאט לאט דוחקים את רגליהם של המקומיים בענף התיירות.
קבוצת קריקט מתאמנת.נוף בתוככי המבצר.
ביום שאחרי נסענו למבצר בבוקר. הזמנו טוק-טוק דרך האפליקציה. במקום טוק-טוק אחד הגיעו שניים. אחד שהעלה אותנו ועוד אחד שגער בנהג שהעלה אותנו. כנראה על כך שהוא משתמש באפליקציה PickMe. בדרך שאלנו את הנהג על פשע מאורגן בסרי לנקה. הוא הנהן ואמר שהמקום מלא בכנופיות שגובות פרוטקשן מנהגים.
לא מצאנו מה לעשות במבצר. כנראה שהמקום קם לתחייה רק בערבים. טיילנו באיזור ואולי גם קנינו מזכרות. גם הפעם, כשרצינו לקחת טוק-טוק הבייתה והתקרבנו לחבורה של נהגים. הם חיכו לאיש עב-כרס שהזכיר במראהו את רון ג'רמי. האיש התקרב אלינו כשהוא לובש חולצה תוך כדי ההליכה, ונקב במחיר. ידענו שזה מחיר גנבה, אז יצאנו מהמבצר עד שחמקנו משטח השליטה שלו. הזמנו מישהו אחר ונסענו איתו למלון.
נוף טרופי ב Galle.
תחנה אחרונה: Colombo
לקולומבו הגענו במונית שהזמנו באפליקציה. הגיע רכב עם חלון קדמי סדוק. הנהג הסביר שהוא איש צבא לשעבר. שהחלון שבור כי ציפור התנגשה בו. בזמן שלקח לנסוע לקולומבו דיברנו קצת על סרי לנקה וישראל. עצרנו במלון Marino Beach Colombo ללילה אחרון באי. בניגוד למלונות אחרים ששהינו בהם, את הלילה האחרון נחושת רצתה שאבלה במלון יוקרה. בילינו בבריכה על גג המלון, כמה עשרות קומות מעל הקרקע. קבוצה של נערים מקומיים נכנסה לבריכה אתנו. שמנו לב איך הנערים מבלים בנפרד מנערות מקומיות שהיו בבריכה וחשבנו על כמה שהמנטליות של הנוער בסרי לנקה שונה מזו בישראל.
במלון אגב, סוף סוף סיימתי את המטלה שעבדתי עליה מתחילת הטיול והגשתי אותה, בשעון של סרי לנקה. קיבלתי בה 93.
בבוקר למחרת הלכנו לקניון. Colombo זו העיר היחידה בסרי לנקה שיש בה קניונים. באופן כללי יש את Colombo ויש את שאר סרי לנקה. אחרי שבבוקר חיכינו בתור בשביל להכנס, הסתובבנו בקניון וקנינו שם כמה בגדים, שתינו תה והסתובבנו בין החנויות. נחושת אמרה לי שהקניון הזה לא מתקרב לקניונין
ביום למחרת עלינו על אוטובוס sight-seeing בעיר Colombo. ממה שקראתי על העיר, היינו רחוקים מלמצות אותה. לדוגמה, בכל השהות שלנו במדינה לא פגשנו אוכלוסיה טמילית. מסתבר שב Colombo יש המון מהם. עברנו במקדשים ובמוזיאונים של העיר, שלמען האמת, היו יותר מדי בשבילנו בשלב הזה. את סוף הסיור העברנו בפארק Galle Face Green באווירה של חופש ושחרור. בהמשך היום יצאמנו להסתובב בעיר. אכלנו במסעדת פסטה ושהינו בלובי של המהלון. בלב הזה של הטיול היינו מפורקים לגמרי.
שם הייתה לנו חוויה לא כל כך נעימה. ממש קצת לפני שהגענו למלון אישה הזדנבה מאחוריי ולא הפסיקה לקרוא לי Sir ולבקש כסף. עוד ביטוי לעוני הקיצוני שהמדינה נמצאת בו.
לקחנו מונית לשדה התעופה וחזרנו בטיסה של 12 שעות הבייתה, עם עצירה בדובאי.
סך הכול, זה היה טיול קשה, ראינו הרבה מראות לא נעימים. עברנו תלאות וסכנות, אבל בסוף אני מרגיש מרוצה. לא הייתי חוזר לסרי לנקה, ואני לא ממליץ לבקר בה, פשוט כי תאילנד טובה יותר בכל פרמטר. אך עם זאת, זה היה חופש וניתוק שאני לא יודע אם חוויתי כמותו במדינות אחרות. ראיתי נופים ופגשתי אנשים שונים. הייתה לי טעימה ראשונה במזרח, אזור שלא התקרבתי אליו לפני כן. אני שמח שעברתי את הטיול הזה.
תמונות מ Colombo:
קריקט בטלוויזיה.Galle Face Green.אמנות בסרי לנקה.גורדי שחקים ב Colombo.עוד מ Galle Face Green.חוויה קולינרית ב Galle Face Green,
בפרק הקודם: נחתנו ב Negombo, שם מצאנו בחנות מזכרות בחרו בשם אנת'וני שסידר לנו "מדריך" ב 45 $ ליום, שזה מחיר ממש נמוך. בפועל, כשהתחלנו לנסוע ראינו שהוא כמעט ולא דובר אנגלית וחשבנו איך אנחנו ממשיכים את הטיול. טיילנו בצפון המדינה, ב Sigiriya, Anuradhapura ו Polonnaruwa.
תחנה טבעית הבאה אחרי Anuradhapura ו Polonnaruwa היא העיר Kandy, שמהווה את הקודקוד הדרומי ביותר ב Cultural Triangle של סרי לנקה.
תחנה רביעית: Kandy ל Kandy יש היסטוריה מאוד עשירה אבל בסרי לנקה מעדיפים לא לדבר עליה. בכלל, זה משהו שהמדריך הסתיר מאתנו כשהוא סיפר לנו על ההיסטוריה של סרי לנקה. הוא סיפר לנו על Anuradhapura, מהמאה החמישית לפנה"ס, על Sigiriya במאה החמישית לספירה ועל Polonnaruwa במאות ה 10-13 לספירה, אבל על שום דבר שקרה מאז. כמו המדריך בקרואטיה שסיפר על ההיסטוריה של זאגרב מאז הקמתה אבל "פסח" על תקופת מלחמת העולם השנייה ועל מחנות הריכוז בקרואטיה וגדודי האסאס המקומיים, או המוזיאון בבודפשט שסיפר על המרד ההונגרי, אבל לא על כך שהמרד נמחץ באכזריות לאחר מספר ימים על ידי ברית המועצות. חזרה ל Kandy: במאות ה 12-14 אנשים בסרי לנקה ניהלו קשרי מסחר עם סוחרים ערביים. בתחילת המאה ה 16 הגיעו לאי הפורטוגזים שהשפעתם ניכרת בה עד היום. לאחר מכן ההולנדים הקימו מושבה באי, ובמאה ה 19 האי היה חלק מהאימפריה הבריטית. ובכל הזמן הזה Kandy נשארה ממלכה מבודדת, Kingdom of Kandy, שלא נכבשה. Kandy נמצאת בין ההרים והג'ונגלים. הגישה אליה קשה. המקום שורץ במלריה. לכן היא הצליחה לעמוד אל מול נסיונות הכיבוש האירופאים במשך מאות שנים, המספר המדוייק הוא 222 שנה, עד שנפלה בידי הבריטים בשנת 1815. לא רק שהאירופאים לא הצליחו לכבוש את הממלכה, גם ממלכות מקומיות יריבות כשלו בכך. במשך זמן רב הממלכה הייתה נפרדת מממלכות אחרות בסרי לנקה, וייתכן שזו הסיבה שהמדריכים בסרי לנקה לא הזכירו את Kandy כשסיפרו על ההיסטוריה של סרי לנקה. קוריוז היסטורי על העיר היא שבמאה ה 17 הגיע אליה מלח בריטי שנשבה, בשם Robert Knox, שכתב את זכרונותיו מהשבי ביומן. מאוחר יותר היומנים שלו שימשו השראה לדניאל דפו כשכתב את "רובינזון קרוזו".
בתור הבירה של Kingdom of Kandy, יש בעיר עושר תרבותי רב. אך, בשלב הזה של הטיול, אחרי שראינו את כל המקומות ההיסטוריים בצפון, שתיריים בדרך כלל לא רואים, Kandy, בשבילנו, הייתה העיר הראשונה שהרגישה, קצת, כמו "עיר אמיתית". ועם זאת, לא מצאנו אותה מעניינת במיוחד. הלכנו למוזיאון בודהיזם שלא חידש לנו יותר מדי. אחר כך טיילנו קצת באגם של Kandy. רצינו לאכול איפשהו, ואז, מה שעשה בשבילנו את העיר מופיע בתמונות הבאות:
כן, זה המבורגר! ובצד ימין של התמונה רואים גם קפה! לא המבורגר וקפה איכותיים או מעוררי חשק במיוחד, אבל אחרי שבמשך שבוע שתינו קפה דוחה כמו מהמכונות במתנ"סים בשנות התשעים, ולא היה שום דבר שהזכיר אוכל מערבי, סוף סוף יצא לנו לטעום משהו שלא הרגיש כמו מדינת עולם שלישי כושלת במיוחד, אלא סתם מדינת עולם שלישי. מייד לאח רמכן ראינו חנות ספרים שלגמרי נראית כאילו צולמה בעיר אירופאית.
תמונות יותר "מייצגות" מ Kandy:
דרקונים במקדש הבודהיסטי.האגם של Kandy. שימו לב ללטאה מתחת לעץ.נוף עירוני טיפוסי ב Kandy. הסביבה ההררית מסבירה איך העיר לא נכבשה משך מאות שנים.
אחרי שהות של לילה החלטנו לעזוב את העיר ולהתקדם לתחנה הבאה.
תחנה חמישית: Nuwara Eliya
אם Kandy נראתה לנו עיר שנראתה איכשהו קשורה לציביליזציה, הרושם הזה התגבר ב Nuwara Eliya. משמעות השם Nuwara Eliya היא "בריטניה הקטנה". הרבה מקומות בסביבת העיר נקראים בשמות בריטיים. ב Nuwara Eliya סוף סוף מבינים למה סרי לנקה נקראת "ארץ התה". כמו Kandy, גם Nuwara Eliya נמצאת בין הרים, אלא שההרים האלה מכוסים בשיחים של… תה! ממש מרגישים את הריח של התה באוויר.
אגב, המצאותן של Kandy ו Nuwara Eliya בין הרים של תה גורמת לכך שמזג האוויר שם נמוך בעשרים מעלות (פרנהייט) מזה בקולומבו.
בדרך עברנו בעיר בשם Gampola, שסיפקה לנו קצת תמונות טיפוסיות לסרי-לנקה.
שימו לב לכתב המקומי. על זה Michael Ondaatje כותב: I still believe the most beautiful alphabet was created by the Sinhalese. The insect of ink curves into a shape that is almost sickle, spoon, eyelid. The letters are washed blunt glass which betray no jaggedness. Sanskrit was governed by verticals, but its sharp grid features were not possible in Ceylon. Here the Ola leaves which people wrote on were too brittle. A straight line would cut apart the leaf and so a curling alphabet was derived from its Indian cousin. Moon coconut. The bones of a lover’s spine.עוד דבר חדש כשירדנו לדרום המדינה: שלטי חוצות.
תמונות נוף טיפוסי מ Nuwara Eliya:
אחד מהמפלים הרבים בנוף של Nuwara Eliya.הרים שלמים של תה! (ומלקטות)
התברר לי שהרי התה היו אחת הסיבות שהובילו את סרי לנקה למלחמת אזרחים עקובה מדם שהתרחשה שם בין 1983-2009 בין הסינהלים (Sinhala), שמהווים כ 75% מאוכלוסיית המדינה, לטמילים (Tamil), כ 15%. מתברר שהבריטים, כשהם שלטו באי, הביאו פועלים טמילים מהודו בשביל להעסיק אותם בשדות התה. המיעוט הטמילי שחי במדינה מאז ומקדם נהיה חלק משמעותי יותר באוכלוסייה. זאת ועוד, הבריטים הציבו פקידים טמילים והעדיפו לעבוד מולם, מאשר מול הסינהלים. סרי לנקה קיבלה עצמאות מהאימפריה הבריטית בשנת 1948. בשנת 1951, ראש הממשלה, (סולומון בנדרנאיקה) S. W. R. D. Bandaranaike, הכריז על כך שסינהלה זו השפה הרשמית היחידה במדינה בשביל לדחוק את רגליהם של נושאי המשרות הטמילים. ההחלטה הזו הובילה ליותר מחצי מאה עקובה מדם. עובדת טריוויה נוספת על אותו סולומון בנדרנאיקה, היא שאשתו, סירימאבו בנדרנאיקה, הייתה האישה הראשונה בהיסטוריה בתפקיד ראש ממשלה. עד היום בסרי לנקה המשרות הבכירות במערכת הפוליטית מאויישות על פי קרבת דם. לזכותה של סירימאבו בנדרנאיקה, היא שירתה בתפקיד שנים רבות והייתה מוצלחת בזכות עצמה.
בעיר Nuwara Eliya הנהג, בתגובה לתלונות שלנו על זה שאחנו רוצים מדריך שיסביר לנו על המקום, לקח יזמה והביא אותנו למפעל תה ולפארק Little Britain בעיר, שהיה נחמד ותו לא. בערב חיפשנו מה לאכול ומצאנו פיצרייה. עוד סימן שאנחנו מתקרבים, לאט לאט, לציביליזציה.
הבוקר למחרת היה הפספוס של הטיול.
לא ידענו את זה כשתכננו את הטיול, אבל אטרקציה תיירותית גדולה בסרי לנקה היא הרכבת מNuwara Eliya ל Ella (דגש בהברה הראשונה). אומרים שזוהי נסיעת הרכבת היפה ביותר בעולם. יש מלא סרטוני YouTube של תיירים מערביים שסוקרים אותה. הבעיה: בשביל לעלות למחלקה הראשונה או השנייה צריך להזמין כרטיסים חודש מראש. אפשר לנסוע במחלקה השלישית, אבל זוהי המחלקה שהמקומיים נוסעים בה בצפיפות ומחנק (ואולי גם מחלות). כל ההמלצות שקראנו אמרו לנו לוותר על החוויה. אמרנו לנהג שלנו שייסע לתחנת הרכבת אבל הם אמרו לנו שאין ביכולתם לסייע לנו. החלטנו להמשיך ברכב ל Ella.
בדרך, הנהג הציע לנו שנעצור לבקר במלחבה. אני מניח שבשביל להראות שהוא יכול להראות לנו מקומות. כשביקרנו שם, שמנו לב שדמי הכניסה למערביים הם יחסית גבוהים, בעוד שמקומיים נכנסים חינם.
תחנה שישית: Ella
אם יש יעד בסרי לנקה שהוא יעד חובה, זו העיר Ella. עיר שנמצאת באמצע הדרך בין Nuwara Elia לבין החוף. כשעזבנו את Nuwara Eliya הנופים החלו להשתנות. הדרך הייתה ברובה ירידות. הופיעו קופים לצד הדרך. וגם, לראשונה בטיול הרדיו התחלף לתחנה שזיהיתי את השירים שהיא השמיעה, במקום תחנות של מוזיקה בסינהלית.
כשהגענו ל Ella היה גם מתי שראינו לראשונה בטיול, קפה. קפה הפוך אמתי, שכבר עומד בסטנדרטים של בתי קפה בישראל.
היה שווה את הדרך הארוכה.
את הלילה בילינו בבר שכבר היה בית הארחה בסטנדרטים מערביים. זה כבר היה בית עסק שמותאם לאנשים מערביים, עם תפריטים מסודרים, מסכי וידאו, מוזיקה מערבית או מוזיקה בכלל. וכמובן, המחירים היו גבוהים בהרבה ממה שהיינו רגילים לו בצפון המדינה.
בבוקר קמנו לטייל ב Adams Peak, המקום שרצינו לחלוף על פניו ברכבת. קראתי שמוסלמים שהגיעו לאי נתנו לפסגה את השם, לכן חשבתי שזה בעצם "אדהם" ולא "אדם". אבל לא. מסתבר שהפסגה נקראה כך כי לפי האמונה זהו המקום אליו אדם נפל מגן עדן.
עשינו טרק קטן בשביל להגיע לגשר תשע הקשתות, עליו היינו אמורים לנסוע ברכבת.
הנוף מפסגת אדם:
בילינו את הערב בשתיית קוקטיילים מול הנוף ההררי. בערב יצאנו לבלות בעיר. כמו שאפשר לראות, החוויה הייתה של עיר תיירים ובילויים.
גם מינה סתם וגם אמפי ביקשו ממני לכתוב על סרי לנקה אז מי אני שאסרב. לקח לי קצת זמן לכתוב את פוסט הזה. גם כי עשיתי תחקיר על המדינה בנוסף לזה שביקרתי בה, במסגרתו קראתי שני ספרים, גם כי היו לי עיסוקים אחרים בחודש האחרון בעבודה ובלימודים.
אז… איך סרי לנקה?!
ובכן, אם אתם שואלים אותי האם אני ממליץ או לא, התשובה היא שאני לא ממליץ. אומנם קראתי שני ספרים על המדינה לצורך הפוסט, אבל באמת שהכול אפשר לסכם בתגובה הבאה ב ynet, מתוך הכתבה הזאת:
זו תגובה מלפני 13 שנים אבל הרבה מזה לא השתנה. מה שכן השתנה זה שעכשיו יש מלונות יוקרה, שאפשר להעביר את החופשה בהם. גם כשרואים את החלקים היותר מזמינים ותיירותיים של סרי לנקה, נחושת, שהגיעה לסרי לנקה מתאילנד, אומרת שתאילנד אוכלת את סרי לנקה בכל פרמטר. כך שההמלצה היא לא לנסוע לסרי לנקה אלא אם אתם או גולשים, או שמיציתם כל פינה אפשרית אחרת במזרח.
אך עם זאת,
עם כל כמה שסרי לנקה זו מדינה ענייה ומפגרת, הטיול לשם נתן לי חוויית אסקפיזם כמו שאני חושב שאף טיול אחר לא נתן לי. יכול להיות שחלק מהאסקפיזם נבע מכך שהיינו במדינת עולם שלישי, והיינו חייביים למצוא דרכים להסתדר, אבל עדיין. זו הייתה חוויה, ואני מאוד שמח שנסענו.
למי שקרא את הפוסט הקודם-קודם שלי, לא רציתי לטוס לסרי לנקה. פשוט נחושת חשבה לקחת טיסה לשם אחרי תאילנד. היא אמרה שאם אני לא טס היא תחזור לארץ, ואני רציתי לתת לה את האפשרות לעשות את הטיול של חייה. כשאני חוזר לזמנים של לפני הטיסה, גם נחושת לא מאוד רצתה לטוס לסרי לנקה. היא פשוט רצתה להאריך את הטיול, והייתה לשם טיסה זולה. אני מצאתי טיסה יחסית זולה מישראל לסרי לנקה (זולה, הכוונה כ 760 $) דרך Flydubai. לצערי, הטיסות מסרי לנקה לישראל בכיוון אחד הן הרבה יותר יקרות ועולות כמעט כמו טיסה הלוך חזור. אבל בסוף החלטנו ללכת על זה.
שדה התעופה בדובאי היה אחת החוויות של הטיול. נראה שכל האוקייאנוס ההודי מתנקז לשם. עושר של תרבויות, מלבושים, גזעים, תסרוקות ומאפיינים חיצוניים אחרים. היה לי חבל שהיה לי שם רק שעתיים, ומכיוון שזה שדה תעופה ענק, הייתי חייב לחשוב איך אני מגיע לשער הטיסה שלי בזמן. לפני הטיסה חששתי שאני אצטרך להסתיר את זה שאני ישראלי. חשבתי לדבר באנגלית, אבל הישראלים שהיו איתי בטיסה היו מאוד קולניים וסטראוטיפיים. לא נשקפה שם סכנה לרגע.
על המטוס קראתי את הספר Running in the Family של Michael Ondaatje, סופר ומשורר קנדי שנולד בסרי לנקה. אני משתדל בכל מדינה שאני מבקר בה, לקרוא ספר שכתב מישהו מהמדינה הזו. במהלך הקריאה, נתקלתי בקטע
We are back within the heat of Colombo, in the hottest month of the year. It is delicious heat. Sweat runs with its own tangible life down a body as if a giant egg has been broken onto our shoulders.
בתור מישהו שמעדיף קור על חום חשבתי עד כמה זה באמת יהיה delicious heat… כשהמטוס נחת הרגשתי עד כמה. זה היה לצאת מסביבה ממוזגת למה שמרגיש כמו סאונה. שדה התעופה נראה מיושן, טיפוסי למדינת עולם שלישי. העוני ניכר בכל פינה. לאחר כמה סידורים תפסתי מונית ל Negombo, שם חיכתה לי נחושת. Negombo היא לא עיר אטרקטיבית במיוחד. נחושת בחרה לשהות בה כי זו עיר שקרובה יחסית לשדה התעופה, ואחרי כמה ימים בבנגקוק היא העדיפה עיר קטנה ושקטה.
אחרי הפגישה המרגשת, לאחר שלא התראינו חודש, עלינו לחדר. החום והלחות של קו המשווה סגרו עלינו וכמעט ולא יכולנו לישון. הבנתי מנחושת שמזגן זה משהו שהם לא שמעו עליו שם… בבוקר קמנו ויצאנו לטייל בעיר. אכלנו בבית קפה, בית הקפה היחידי באיזור, ארוחה מבוססת פירות. לא שתינו קפה כי לא היה. אחר כך, באמצעות האפליקציה Pick Me, אפליקציית התחבורה של המקומיים, לקחנו טוק-טוק לשוק הדגים.
טוּק-טוּק, למי שלא מכיר, זה מן רכב פופולארי במזרח הרחוק. סוג של מכונית קטנה, מאוד מרעישה ומזהמת, בעלת שלושה גלגלים.
תמונות משוק הדגים של Negombo:
משם המשכנו לראות את שאר Negombo היפה.
עברנו בחנות מזכרות שהציעה יצירות אמנות מגללי פילים. ואז התרחש משהו שלא ציפינו לו. שם, ניגש אלינו מנהל החנות ופתח איתנו בשיחה. אמרנו לו שאנחנו מישראל. הוא הציג את עצמו בתור אנת'וני. אמר שהוא נוצרי ודיבר עד כמה חשוב בשביל הקהילה הנוצרית לתמוך בישראל וביהודים בפרט. בעיניו, מי שמברך את היהודים הוא מבורך בעצמו. או משהו כזה. הוא אמר שהוא יכול לארגן לנו נהג פרטי להמשך הטיול ועברנו למשרד שלו לדבר עלויות. הוא אמר שהוא יכול לסדר לנו נהג ב 45 $ ליום. מחיר טיפוסי הוא 50-60 $ ליום. קפצנו על המציאה. המנהל אמר שהוא ימצא לנו נהג ויצור איתנו קשר מחר בבוקר. אחר כך הוא החזיר אותנו למלון בטוק-טוק שלו.
כאן המקום להזכיר שלנהוג בסרי לנקה זו סכנת נפשות. הרבה כבישים בינעירוניים בסרי לנקה נסללו על ידי המהנדס הבריטי Thomas Skinner, שהתחיל לסלול כבישים באי בשנת 1820, כשהיה בן 16. חוויית הנסיעה עדיין מרגישה 1820. אל תצפו לנסוע במהריות גבוהה מ 70 קמ"ש. ואם לא די בתשתיות הרעועות, בסרי לנקה, מעבר לזה שנוסעים בנתיב השמאלי, הנהגים לא רואים בעיניים. הם נוהגים בצורה מופרעת.
נחושת רצתה לראות את הנהג לפני אבל אנת'וני אמר שהוא לא יוכל הערב או נתן לנו תירוץ אחר. בהמשך היום אכלנו אורז וקארי במסעדה בבית הארחה קרוב ואת הערב בילינו בבקתות על החוף. אני זוכר שהלכנו בחשיכה בחוף. הייתה מוזיקה מכמה מקומות וזיהיתי את השיר Runaway של בון ג'ובי. זה שיר שלא שמעתי משהו כמו עשרים שנה, ובאותו רגע, לשמוע את השיר השמח הזה בחוף ים חשוך בארץ רחוקה פשוט עשה לי קווץ' בלב. ברגע אחד נחתה עליי תחושה של חופש. חופש אולטימטיבי. חופש טהור.
קמנו בבוקר ופגשנו את הנהג שלנו. שילמנו מקדמה ע"ס 100 $ והתחלנו בנסיעה ל Anuradhapura. עזבנו את Negombo מבלי שהיא הותירה עלינו רושם מיוחד. רק כעבור זמן רב, קראתי בספר Elephant Complex: Travels in Sri Lanka מאת John Gimlette, שלעיר Negombo יש צד אפל. מסתבר שבניגוד למה שחשבתי, Negombo היא לא עיר כזאת שקטה אלא דווקא עיר מובילה בתיירות. תיירות מין. של קטינים. כן. מסתבר ש Negombo היא עיר נופש של כל מיני פדופילים, בעיקר מהמערב, שבאים לבצע את זממם בקטינים, עקב החוקים המקלים של סרי לנקה בנושא. כמה מהפדופילים המפרוסמים באירופה נתפסו ב Negombo.
תחנה ראשונה: Anuradhapura
Anuradhapura הייתה האכזבה של הטיול.
היו לנו הרבה טעויות בטיול הזה. הטעות הראשונה היא שאת תכנון הטיול עשינו עם chat GPT. זה אומנם עבד מעולה עם סיציליה; בסרי לנקה זה שלח אותנו לכל מיני מקומות דתיים שמקודשים לבודהיסטים. הסתבר לנו שסרי לנקה זה מרכז מאוד גדול של בודהיזם.
Anuradhapura הייתה בעבר עיר חשובה בסרי לנקה. זו עיר שיש בה מקדשים חשובים לבודהיזם. לצערנו, בזמן הנסיעה שמנו לב שהנהג שלנו לא מדבר אנגלית, ואין לו ידע על המקום. אז פשוט מה שעשינו היה לראות מקדשים מבלי שיהיה מישהו שיסביר עליהם. אם לא די בכך, ביקור במקדשים בודהיסטים מחייב בגדים ארוכים, הסרת כיסוי ראש והסרת נעליים. בדיוק כל הדברים שלא מתאימים לטמפרטורות גבוהות ולחות. עלינו במקדשים בקושי, מניחים את הרגליים שלנו בצללים על המדרגות בשביל שלא ייכוו מהחום. המקומיים הסתכלו עלינו כאילו זו הפעם הראשונה שהם רואים אנשים לבנים. בקטע אחד היינו צריכים לרוץ כי הייתה רצועה במדרכה בלי צל, ולא רצינו להיכוות. נסענו משם לבית המלון שהזמנו וחשבנו מה נעשה הלאה ואיך נמשיך עם הנהג הזה.
בדרכים מ Negombo ל Anuradhapura יצא לנו להעיף מבט על סרי לנקה הכפרית. היו הרבה בתים באמצע שום מקום. בכבישים היו הרבה אנשים שנסעו בטוק-טוקים וקטנועים. ביניהם הרבה משפחות עם ילדים.
תמונות מ Anuradhapura:
תחנה שניה: Sigiriya
בערב היום הקודם נסענו לבית המלון Into the Wild. בית מלון שהרגיש מאוד מפנק. לצערנו שהינו בו רק לילה אחד. התעוררנו בבוקר ואכלנו ארוחת בוקר של פירות מקומיים, קוקוס, אורז וקארי. נסענו עם הנהג לגן עם מקדשים שלא הכרנו. כמו ב Anuradhapura, חלק משמעותי מהחוויה נגרע כי לא הבנו מה אלו המקדשים שאנחנו רואים. משם נסענו לאתר המורשת העולמית Sigiriya.
Sigiriya זה מן ארמון או מבצר שבנוי בראש מצוק. הוא מתוארך למאה החמישית לספירה. קצת כמו מצדה בישראל. נאמר לנו שלפסגה זה טיפוס של כאלף מדרגות, אבל בפועל זה לקח לנו רק כחצי שעה. המקום ידוע בגנים שלו ובשער המפורסם, בעל מראה "טפרי האריה".
מצוק Sigiriya.
השער עם טפרי האריה.
מהפסגה נשקף לעינינו נוף מרהיב.
שער טפרי האריה במבט מלמעלה.
המשכנו לטייל באתר. חיפשנו מקום בשם אבן הקוברה אבל הסתבכנו עם זה. לידיינו הייתה קבוצת מטיילים בריטים עם המדריך המקומי שלהם. הם מאוד זילזלו בו בהתנשאות בריטית סטראוטיפית. הבנו שהקבוצה הולכת לאבן הקוברה והלכנו איתם. מאוכזבים מהנהג שסידרו לנו, ניגשנו למדריך ושאלנו אותו מתי הוא פנוי. שמרנו את המספר שלו ולאחר שראינו את אבן הקוברה נסענו למלון באיזור.
אבן הקוברה.
את הערב בילינו במסעדה מקומית. הזמנו אורז וקארי. זה היה, בערך, הדבר היחיד שאפשר היה להזין. הזמנו גם שייקים על בסיס פירות טרופיים. נחושת ציינה שהשייקים האלו הם כלום לעומת השייקים בתאילנד. ששמה באמת יש תרבות של אוכל עם צירופים מוזרים שלא חשבת עליהם, אבל עובדים, ושייקים שמוגשים קפוא-קפוא. בסרי לנקה הם היו יחסית פושרים.
ארוחה מקומית בצפון סרי לנקה. שימו לב לכפות הקוקוס.
כשחזרנו למלון, דיברנו עם אנת'וני, הבחור שסידר לנו את הנהג. אמרנו שאנחנו לא מרוצים ושאנחנו רוצים לסיים את החוזה איתו לפני שניסע למחרת ל Polonnaruwa. באופן מפתיע, אנת'וני לקח ב 100% את הצד שלנו. הוא הצהיר באופן חד משמעי, בכתב, שהחברה לא עמדה בהתחייבויות שלה. ואז זה הוביל לשיחה אישית בה הוא כתב לנו שהוא מתכוון לפרוש ממקום העבודה שלו. הוא אמר לי שהוא יחזיר לי את ה 100 $ ששילמתי לו כמקדמה, שבסרי לנקה זה סכום ממש מכובד, אם רק אתן לו שנה לעשות את זה… והוא גם אמר אין לנו מה לעשות ב Polonnaruwa ללא מדריך ושהחברה תסדר לנו מדריך מחר.
נחושת הלכה לישון. אני נשארתי בחוץ עוד כשעתיים ועבדתי על מטלה ללימודים.
תחנה שלישית: Polonnaruwa
קמנו בבוקר ויצאנו לעבר העיר העתיקה Polonnaruwa. זוהי עיר נוספת בסרי לנקה שבמאות ה 10-12 שימשה בתור עיר הבירה. הדרך ל Polonnaruwa עברה ביערות וכבישים מתפתלים. ואז קרה דבר שאני לא גאה בו. זה מעשה מאוד טיפשי שעשיתי, מבלי לחשוב על התוצאות, ויכול היה להסתיים במוות.
בעודנו נוסעים בכבישי סרי לנקה, בצד השמאלי של הכביש, פתאום הנהג שם לה לפילה שעומדת בשול הימני ואוכלת עשב. היו מספר מכוניות שעצרו וצילמו אותה. או אז, נחושת ואני חשבנו שזה רעיון טוב לצאת מהרכב ולצלם את הפילה מחוצה לו. לא התקרבתי מאוד, הייתי במרחק של כעשרה מטרים מהפילה וצילמתי. בדיעבד קראתי שהמרחק המומלץ מפילים הוא כ 100 מטרים. באיזשהו שלב שמתי לב שהפילה פונה לכיווני. לא חשבתי שהיא הולכת אחריי, אבל התחלתי ללכת לאוטו. ואז שמתי לב שהפילה משנה את הכיוון שלה ומתחילה ללכת מהר. הכול התחיל לאבד שליטה. הנהג צעק Come! Come! ראיתי רכבים אחרים מתחילים לנסוע. גם נחושת רצה לאוטו וקראה לי. אני רצתי לרכב וניסיתי לפתוח את דלת התא, מה שהיה מסובך תוך כדי ריצה. הפילה בינתיים התקרבה לרכב. אולי ברגע מסויים הרכב היה הדבר היחיד שעמד ביני לבין הפילה. הנהג נסע כמה מטרים קדימה. אני לא הסתכלתי אחורנית. דפקתי ספרינט למרות שידעתי שזה מיותר ושפילים יכולים להגיע למהירות של 45 קמ"ש. אחר כך הצלחתי לפתוח את הדלת ולהיכנס. נחושת כבר הייתה בתוך הרכב. סגרתי את הדלת ונסענו. מותירים את הפילה מאחור.
פה דברים התחילו להשתבש. שימו לב למבט הרע בעיניים.
ובאשר ל Polonnaruwa, היא הייתה אתר היסטורי מדהים. כפי שרואים בתמונות.
הארמון המלכותי.
מקדש בודהיסטי מפורסם ששכחתי את שמו.
המדריך היה מעולה והסביר לנו המון על בודהיזם. בשיחות איתו התברר שהוא פיזיקאי בהשכלתו. הוא, לדבריו, מעריץ של ישראל והיהודים, וחושב שיש להם אייקיו גבוה בגלל דמויות כמו אלברט איינשטיין. לא רצינו לומר לו שאם הוא יבקר בישראל הוא צפוי לנחול אכזבה מרה.
לאנשים בסרי לנקה יש קטע עם ישראלים. במתקפת ה 7/10 היו שלושה עובדים זרים מסרי-לנקה שנרצחו. בסרי לנקה התושבים גם חוו אינתיפאדה. במדינה התחוללה מלחמת אזרחים במשך עשרות שנים. מ 1983 (תלוי איך סופרים) עד 2009. כמונו, גם הם חוו פיגועים במשך שנים והכירו את החוויה של אוטובוסים מתפוצצים.
המשכנו משם למקדש נוסף ומרהיב, ה Gal Vihara. בדרך, עברנו בפסל איבר המין של האל שיווה. לדברי המקומיים זהו סמל לפוריות. בהתחשב בקשיים שלנו להביא ילדים, הרגשנו שאנחנו צריכים את הפולחן הזה.
תמונות מה Gal Vihara:
בערב חזרנו למלון, Tishan Holiday Resort. חיפשתי מסעדה טובה וממש לא היה שום דבר בסביבה. בסוף מצאתי איזו מסעדה במרחב רבע שעה הליכה בין המקומיים. זו הייתה מסעדת Priyamali gedara. מסעדה שהיא עסק משפחתי. הזמנו בירה מקומית ואורז וקארי. לקח מעל שעה עד שהמנות הגיעו. בינתיים הסתכלנו על שדות האורז. שתינו בירה מקומית מגעילה בטעם סבון.
שדות האורז.
כשהאוכל הגיע זו הייתה תאווה לעיניים. ממש ללקק את האצבעות. אחת הארוחות הטובות ביותר שאכלתי מימיי, וכבר הספקתי לעבור בכמה מסעדות יוקרה ברחבי העולם… הכול הרגיש מאוד מקומי, צנוע ופשוט.
כן, הארוחה על עלי לוטוס!
נחושת הלכה לישון בערך ב 22:00. אני הלכתי ללובי של המלון עם הלפטופ וישבתי עד חצות בערך על הלימודים. אחד העובדים צפה בסדרה מקומית. מהטלוויזייה בקעו קולות דרמטיים של קיראות קרב. חשבתי לעצמי שהייתי רוצה לצפות בסדרה הזו.
אז זו הייתה סרי לנקה, לפחות צפון המדינה. אומנם זה נשמע קשוח, אבל אני חייב לציין לטובת התושבים שהצפון זהו החלק העני והמשעמם בה. בהתאם, אלו החלקים שרוב המטיילים לא מגיעים אליהם. אנחנו היינו קצת הארדקור. בפרקים הבאים אסקור את החלקים הדרומיים.
אני עובד על הפוסט על סרי לנקה, ומתכנן לענות על התגובות לפוסט הקודם, אבל הצטברו אצלי כמה דברים שרציתי לכתוב על מלחמת "חרבות ברזל". אני לא מרגיש בנוח לשתף את הדברים הללו ברשתות החברתיות. אומנם אני עומד מאחורי הדברים הללו, אבל לא הייתי רוצה שאפשר יהיה לצלם את השם שלי ולהשתמש בזה בהמשך. אומנם זה אפשרי גם כאן, אך זה קשה יותר.
מפגן ההדחה נגד עופר כסיף היה בושה גדולה. בייחוד למפלגת "יש עתיד", שבסוף נעדרו מהדיון. אני תומך בעופר כסיף, כשם שתמכתי בחנין זועבי לפני כמה שנים. אומנם איני מסכים איתם על כלום כמעט. גם לא כל כך חשוב לי שהם יוכלו להביע דעתם. אבל, עופר כסיף הוא מקרה קלאסי של "כלב נובח לא נושך". איזה נזק יכול לצאת מהאמירות שלו בעד להעמיד לדין את ישראל על פשעי ג'נוסייד בהאג? להיפך, במקום לכעוס עליו אפשר להשתמש בו בשביל להציג את ישראל כמדינה דמוקרטית. וכאמור, "כלב נובח לא נושך". בינתיים, הליצנים של נתניהו ובן גביר, אנשים כמו עמיחי "פצצת אטום" אליהו, עשו הרבה יותר נזק ממה שכל חבר כנסת אנטי-ציוני היה חולם לעשות. הדבר הטוב היחיד שיצא מהמפגן הזה, הוא שחברי הכנסת שלנו, פעם נוספת, הלכו לישון על האף, והוכיחו שאפילו את הדבר הפעוט ביותר הם לא מסוגלים לעשות.
את משפחות החטופים היה צריך לפנות בכוח מהמחסומים, בכל האמצעים הדרושים, ולהכניס את משאיות הסיוע לעזה. כן, אני מבין שלפנות אנשים שקרובי משפחתם נמצאים בעזה זה מעשה חסר לב. אבל, איזה מן דבר זה שאזרחים מחליטים על דעת עצמם האם ייכנס סיוע לעזה, והממשלה, זו שבעלת מונופול על האלימות, לא יכולה לעצור בעדם?! איך הם מכתיבים בפועל את מדיניות הממשלה?! בסופו של דבר, אנחנו תלויים בתמיכה של מדינות העולם, ובמאה ה-21 אי אפשר להרעיב אוכלוסדיות. או לפחות ישראל לא יכולה כי מה שמותר לזאוס אסור לשור. חייב להכנס סיוע כלשהו. ובינתיים, היעדר ההכנסה של סיוע הובילה לזה שמדינות אחרות הצניחו מצרכים. עכשיו מתוכנן גם נמל צף מול עזה שחיילים ישראלים יאבטחו. כל זה במקום פשוט להכניס את המשאיות? גם אם נתעלם מהפקטור של הלחץ העולמי, אני לא בטוח שלמנוע מסיוע הומניטרי להכנס לעזה זה רעיון חכם. הרי, לחמאס תמיד יהיה אוכל ודלק. מי שלא יהיו להם אוכל ודלק אלו אזרחים עזתיים, שברובם הם חפים מפשע. אני מאמין שהם ברובם תומכים בחמאס, והיו הורגים אותי בידיהם החשופות אילו רק הייתה להם הזדמנות, אבל אין חוק נגד מחשבות ודיבורים. אם כי, הרעבת האוכלוסייה יכולה להוביל לחץ על חמאס "מלמטה". בניגוד לחבריי בשמאל, אני מתקשה להאמין שחמאס שולט על הרצועה ללא תמיכה של התושבים.
אני לא בטוח אם נתניהו החלים מה"שפעת הקלה" שהייתה לו או לא. בכנות, מה שיש לי לאחל לו, ולמדינה, זה שלא יקום. קשה לי לחשוב על ראשי מדינה שהזיקו כל כך למדינתם, מתוך רצון לאחוז בשלטון בכל הכוח. שלא יקום. או שלפחות לא יחזור לפוליטיקה. זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לאחל למדינה.
In Our Time 