היום כמו אתמול כמו שלשום, כמו לפני שבוע. רק מעט, מעט מאוד, יותר קל הלב. אפשר שמפני שבחוץ שמש. ומחר? ומחרתיים? הרי שוב הכל יישאר כמו שהיה, וזה אשר רחוק לא ייגש ולא יחייך. הרי תמיד, תמיד, מיום הראשון לכותבי את שמו בתוך יומני ידעתי זאת. ואולם עתה? עתה כבר אינני ילדה.
זה של לאה גולדברג.
וזה שלי: שמתם לב לשמות של תכניות הטלוויזיה שעלו לשידור בזמן המלחמה בעזה? מלחמת העולמות, שינויים בלוח השידורים, הישרדות ותמרות עשן.
הסתובבתי עם השנינה הזאת בשרוול המון זמן. חשבתי לספר אותה לאנשים בעבודה ואולי הם יתרשמו ממני ויצחקו, אבל אמרתי שלא, אני אשמור אותה לבלוג. בינתיים שינו את השם של מלחמת העולמות, ושינויים בלוח השידורים נעלמה מלוח השידורים, ונגמרה המלחמה וזה נהיה לא רלוונטי.
כמו כן יש לי בטיוטות התחלה של פוסט נוקב נגד גדעון לוי. כשהתחיל המשבר הכלכלי גדעון לוי כתב שהמניות שלו בסין התרסקו והוא הפסיד מזה, ואז אני אמרתי מה קרה, את עוולות הכיבוש כאן הוא לא מסוגל לסבול אבל אין לו בעיה להזרים כסף לכובשי טיבט? ובמה הטיבטים פחות צודקים מהפלסטינים? וגם, הייתי מוסיפה, תחשבו על זה שכל אזור הדמדומים מוקדש לחשיפת סיפורים אישיים של פלסטינים, כדי שנראה שלעם הזה יש פנים ושמות וביוגרפיות. אבל כשזה מגיע לפנים ולשמות של הטיבטים או מתנגדי השלטון בסין או הילדה שלא הייתה מספיק יפה לטעמם כדי לשיר באולימפיאדה, אז פתאום מאוד נוח לו להתעלם מהסבל האנושי? זה אמור היה להיות פוסט נוקב מאוד.
ואחרון זה הפוסט על איך אני לא יודעת למי להצביע בבחירות ואני מבקשת מהבלוגרים שישכנעו אותי ושנעשה דיון. זה הפוסט שהחליף את הפוסט המתוכנן שבו אני סתם בוכה על איך אין למי להצביע ואני גם לא מחפשת כי אין אופציות ולכן בבחירות אני אלך לים למרות שהאמנתי שלעולם לא אהיה מהאנשים האלה שהולכים לים בבחירות (וזה נפל על אמינות כי אני לא אלך לים).
זהו, נראה לי שאלה כל הפוסטים שהפסדתי ושהפסדתם (?). בינתיים ככל שפחות השתתפתי ויותר הסתכלתי מבחוץ ככה התחלתי לתעב את האינטרנט ביתר שאת – כמו שקורה לכל דבר שמסתכלים עליו מבחוץ, לא אישי – ולקבל בחילה מכל מקום שמוזכר בו פייסבוק או דיג או בלוג וחשבתי שאם אנשים אוהבים אנשים אז שיתחברו איתם, ואם לא אז שיניחו זה לזה ולא ימצאו דרכי ביניים מעוותות כמו פייסבוק ודיג לתקשר עם העולם ולהשפיך את החיים והדעות והטעם שלהם לחלל ואם הם נכים רגשית אז שיתגברו כי זה מה שהיו עושים לפני שהיה אינטרנט.
וככה כל הדברים ששמרתי בצד לבלוג התפוגגו להם, בדיחות לא סופרו ותזות לא נבנו ולא הופרכו, דיונים לא נערכו. הוקפא. זה לא אישי. גם בחוץ (בעולם הפחות סלחני, שזורחת בו שמש, שרוב האנשים בו יצביעו לביבי ולא לחד"ש, שלא כולם בו שמנים עם משקפיים וקשיי תקשורת ושגעון גדלות/הפרעת אישיות נרקסיסטית) הרבה דברים הוזנחו. בגדול המצב טוב, טפו טפו טפו, רק שהרבה דברים ננעלים בחוץ, גם דברים שיגררו חרטות מייסרות מאוחר יותר. ננעלים בחוץ כדי להעביר את היום. ומחר? ומחרתיים?
(היא הייתה בת 17 כשכתבה את זה. אפשר ללעוג לפסימיות שלה בגיל כל כך צעיר אבל בגדול היא צודקת, זה כבר לא ילדה)
? 
ינואר 30, 2009 ב- 1:52 pm |
צודקת. אינטרנט זה חרא.
(הי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!111)
ינואר 31, 2009 ב- 12:57 am |
תמיד מספרים איך שראובן אדלר הצדיק את טקטיקת השתיקה התקשורתית של שרון*, באמצעות האמירה לפיה אף אחד עוד לא התחרט על ראיון שהוא לא נתן. אז אני לא יודע אם אף אחד עדיין לא התחרט על פוסט שהוא לא כתב, אבל אני שמח שלא כתבת את הפוסט ההוא שבו היית אמורה לבקש מהבלוגרים המלצות למי להצביע. כבר התייחסתי בתגובה בבלוג אחר לעובדה המשעשעת שהצבעת הבלוגרים (כפי שהיא משתקפת כאן: http://hayeruka.net/archives/659) היא תמונת ראי כמעט מושלמת** – מבחינת גדלי המפלגות – לתוצאה שתתקבל בבחירות האמיתיות.
*לא הצלחתי להחליט אם זה צפוי ו/או בטעם רע להוסיף בסוגריים הערה בסגנון של: כן, פעם השתיקה שלו הייתה בסך הכל חלק מטקטיקה. אז אני משאיר לאחרים להחליט.
**רק זה שגם אצל הבלוגרים הליכוד מנצח את קדימה טיפה הורס, אבל מבחינת בעלי הבלוגים אלה ממילא שתי מפלגות קיקיוניות.
ינואר 31, 2009 ב- 12:17 pm |
עכשיו מזדחלת לראשי המחשבה שכמו שנגמלתי מטלויזיה, כך אולי צריך להגמל מהאינטרנט. הרי השלוש השעות הממוצעות ביום בהן אדם צופה במקלט, הלכו אצלי ישר לצפיה בצג.
אינטרנט זה חרא.
ינואר 31, 2009 ב- 3:01 pm |
אינטר-זיבי. זה היה השם של אחד הקטעים שעוזי וייל כתב בשער האחורי המנוח של עיתון העיר, אי שם באמצע שנות ה-90, כשעוד היה צריך לחכות חצי שעה לטעינה של דף רשת כלשהו, מבלי שבאמת היה תוכן משמעותי לצפות בו.
כמה מעט השתנה מאז
ינואר 31, 2009 ב- 10:38 pm |
האינטרנט הוא מה שאנחנו עושים ממנו חבר'ה. אני מאוכזבת מהאופן המבטל בו אתם מתייחסים לציבור הבלוגרים.
(הי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11)
פברואר 3, 2009 ב- 3:17 pm |
לי יש טקס די מעפן כל פעם שאני מגיעה למחשב. אני בודקת בוויאנט, בודקת במייל ובודקת בפייסבוק. זאת שגרה נורא משעממת, ובדרך כלל אין שום דבר מעניין באף מקום.
יש את המשחקי מילים בפייסבוק, אבל גם זה כבר הפך לבזבוז זמן בעבודה יותר מכל זמן אחר.
באופן כללי, האינטרנט בשבילי הוא אמצעי להעביר את היום.
מה היו עושים קודם? מה עושים עד היום ההורים שלנו בשביל לבזבז זמן בעבודה?
פברואר 3, 2009 ב- 6:25 pm |
בטח היו מדברים עם חברים שלהם וזה. פחח. מי צריך אנשים.
פברואר 17, 2009 ב- 1:59 am |
למי קראת שמן עם משקפיים?
ולמה לא הצבעת לתנועה הירוקה מימד כמו רוב הבלוגרים?
פברואר 17, 2009 ב- 8:40 pm |
היי מה קולה?
אני רואה שיש לך היכרות אישית איתם ולי אין, אז אגיד מה חשבתי מהתרשמות חיצונית: לא הצבעתי עבורם כי לא חשבתי שהם יעברו את אחוז החסימה, וגם אם הם היו עוברים, הם נראו לי כמו מפלגת הגמלאים 2. ואם הייתי מחליטה על הצבעת מחאה לשם מחאה, כבר הייתי מעדיפה לכתוב גלעד שליט על פתק לבן (שגם זה, למען האמת, משהו ששקלתי לעשות).
פברואר 19, 2009 ב- 6:17 am |
וואללה, מה את אומרת (לגבי גלעד שליט).
אותי זה נורא מעצבן דווקא, המאבק למען גלעד שליט.
כל המהומה הזאת סביבו.
הדבר היחיד שהמהומה הזאת מביאה, זה שאויבינו/ידידיך הערבים נורא נורא ישתדלו לחטוף עוד חיילים.
לו רק היינו מתרכזים במה שאפשר באמת לשפר, ברגע זה…
אבל זה כנראה לא מתאים לראש היהודי שרוצה לשנות את העולם מיסודו, ולא מתאים לו להלך בקטנות.
פברואר 20, 2009 ב- 4:03 pm |
אני דווקא מאוד מבינה את המהומה סביב גלעד שליט, כי בעיניי היא שילוב בין הטראומה מרון ארד (בעצם בעיקר הטראומה מרון ארד), ובין חוסר האמון בממשלה שלנו, שהעומד בראשה חשוד בפלילים ושהובילה אותנו למלחמה כושלת וכו' וכו'.
אני מבינה שיש התנגדות למאבק למען גלעד שליט כי לא ברור לשם מה הוא קיים – הרי כולם רוצים שגלעד שליט ישוחרר, מן הסתם, וכי לפעמים יש בו חלקים ריקים מתוכן או אפורטוניסטיים כמו כל מיני קבוצות פייסבוק או ווטאבר. ומצד שני, אני מאוד מזדהה עם המאבק הזה כי בעיניי גם לשמור את עניין שליט בתודעה ויותר מזה – בראש סדר היום הציבורי, זו מטרה שיש לה משמעות. אם הייתי בטוחה ב-100% שעושים *כל* מה שאפשר כדי להחזיר אותו או לפחות לספק לו תנאי שבי אנושיים, הייתי מעדיפה שלא תהיה מהומה ציבורית/תקשורתית ושיניחו לאנשים שמטפלים בזה לעשות את העבודה שלהם בשקט. אבל אחרי רון ארד ואלחנן טננבוים, ועם הממשלה הנוכחית, קצת קשה לגייס את הביטחון הזה.
מרץ 17, 2009 ב- 1:08 am |
ינדמה לי שאמרת פעם שאת שונאת שמגיבים ככה, אבל איך את כותבת , האל שיעזור.
מרץ 18, 2009 ב- 10:39 pm |
לפוסט הזה זה באמת לא מגיע. כנראה ששוב עישנת יותר מדי אסי.
למי הצבעת?
אפריל 5, 2009 ב- 5:53 pm |
קדימה. הייתי חלק ממנגנון המלחמה בשרדר הרשע. הפסדנו. צבים בצל המלחמה.