לא אוהבת כשלפניי נוסע אוטו מהמודל המשופר, שיצא אחרי המודל שאני נוהגת בו. בכל פעם שאני עומדת ליד כזה או מאחורי כזה אני מתמלאת בושה (טוב, לא מתמלאת בושה, אבל מתמלאת אי נוחות עד כדי 20% מהקיבולת) כאילו מרגע שהוציאו את המשופר אין לי שום תירוץ להמשיך ולהתנהל בכבישים עם המיושן. ועוד להעמיד אותו ליד המשופר – איזו מבוכה לעין. במיוחד המשופר שצבעו תכלת מטאלי גנדרני כזה שלא היה בכלל באופציות הצבעים של המיושן. וגם אילו היה, היום כבר היה הופך לתכלת דהוי מעפן.
כדי להימנע מהתבוננות מרוכזת בבגאז' של המשופר, ניסיתי להסתכל רגע הצידה. אבל שכחתי שלא מזמן היתה איזה סופת אבק או ל"ג בעומר או משהו, וכשמנסים להסתכל מהחלון הצידי העולם נראה ממוסך בג'יפה (זאת בניגוד לטיבו האמיתי של העולם, שאינו ממוסך בג'יפה כלל).
מה שכן, הספקתי להתרשם שאני היחידה שלא דאגה עדיין להוריד את הטינופת מהאוטו. כולם מנוקים, גם המשופר מנוקה וגם הכביש מנוקה. כמו כן, ציפור חירבנה לי החלון ואני חושבת שאם מסתכלים עליי מבחוץ רואים אותי בפרופיל כשחוצה אותי קו של לשלשת.
ואגב הגשם הפושר שלא הצליח לשטוף את הלכלוך מהאוטו – אני רוצה לדעת, כשמתחיל גשם לא צפוי, כשנופלת הטיפה הראשונה, אני היחידה שנדמה לה שירקו עליה? (כי פשוט אמרו לי שזה רק אני)
? 
מאי 14, 2007 ב- 10:44 am |
רק את, אני חושש.
אבל לגבי השטיפה, את לא היחידה. בכל יום אני מחפש בחשש גדול ונרגע רק כשאני מוצא עוד שתיים או שלוש מכוניות לא שטופות. אני משער שרק כשאשאר האחרון בחניון אחליט שהגיע הזמן.
מאי 14, 2007 ב- 10:51 am |
את יודעת מה? לא אכפת לי.
את יודעת למה? כי אני ניהיליסט.
ואני גם משתמש באמה. את יודעת למה.
מאי 14, 2007 ב- 12:14 pm |
(לא רק שהעולם צלול, פרחוני ומהמודל המשופר, הוא גם ישן שעתיים בלילה ומוציא 800 בפסיכומטרי בלי להשמין).
לא צריך להיות איזה גשם* מעורב בווקס עם ברד בצורת מברשות צבעוניות מסתובבות כדי לאזן את הסופת ל"ג בעומר?
*מלקוש?
מאי 14, 2007 ב- 12:47 pm |
זותי, ממתי נהיית לנו צפונבונית?
מאי 14, 2007 ב- 1:44 pm |
לגבי תחושת היריקה בגשם – רק את.
אתמול הרגשתי ממש לא נעים עם כל הבוץ שכיסה את האוטו (לדעתי המשקל העודף גם גרם לבזבוז גדול יותר של דלק…). ירדתי למטה ושטפתי את האוטו בסביבות 23:00.
היום בדרך לעבודה שמתי לב שאני באוטו היחיד (!) השטוף והרגשתי כאילו כולם יודעים משהו שאני לא יודע (מה, כאילו צפויה עוד סופת חול או שרב ואין טעם לשטוף?)
מאי 14, 2007 ב- 4:26 pm |
רגע לפני שנכנסתי לתגובות הייתי בטוחה שאמצא שלל "לא רק את". במפתיע, כנראה שזו רק את ואני.
הממם.
מאי 14, 2007 ב- 7:39 pm |
יו, אני לא מאמינה שזה רק אני!
רק אני והעלמה עפרונית!
אני והעלמה עפרונית מהמודל המשופר, רק שתדעו לכם. כולכם: ניהיליסטים, שוטפי רכבים, לא שוטפי רכבים (אם כי אתכם אני מבינה יותר), כולכם.
עליכם יורקים ומספרים לכם שזה גשם.
העלמה עפרונית ואני, אנחנו כל כך משוכללות, שכשיורד גשם אנחנו כבר בודקות אם יורקים עלינו.
מאי 14, 2007 ב- 8:49 pm |
סדר הפעולות הוא כזה:
מבט לצדדים – האם יש אנשים?
מבט למעלה – האם יש עננים?
מבט למטה – האם יש עוד טיפות?
אחר כך עושים ערבול קטן של התוצאות, ובמרבית הפעמים אני אומר לעצמי: מישהו ירק עלי. ואז רודף אחריו: לאאאא, אף אחד לא ירק עליך. זו בטח רק טיפה. חכה שתהיה עוד אחת לפני שאתה קופץ. ואחריהם ממהר עוד: רואה? הנה עוד טיפה. זה בסדר.
מאי 14, 2007 ב- 8:55 pm |
תיקון: עומר, העלמה עפרונית, ואני.
ניהיליסטים.
(אה, ו-לא, חשבתי שלצפונבונים יש רכבים חדשים, לא?)
ניהיליסטים.
מאי 14, 2007 ב- 9:32 pm |
זה מזכיר לי את הקטע מ"מוסקבה-פטושקי" שבו הוא מתאר איך להכין משקה מספריי רגליים, חומר קוטל ג'וקים וכאלה דברים שדופק את הראש כל כך עד שמגיעים לכזאת התעלות שיכולים לירוק עליך ולקלל אותך ולא תשימי לב.
כלומר, אנחנו המשוכללים.
לגבי הצפונבונים – לא יודע. את יותר מתמצאת ממני.
מאי 14, 2007 ב- 9:37 pm |
לא מכירה את הספר הזה, אבל אהבתי את המוות והפינגווין.
ניהיליסט.
מאי 14, 2007 ב- 9:44 pm |
איך הפכת שושנת אחו כמוני לניהיליסט?
מאי 14, 2007 ב- 9:47 pm |
אה, הבנתי. זה כמו להגיד חג שמח.
מאי 14, 2007 ב- 9:51 pm |
only u
מוות ליורקים בחסות הגשם!
מאי 14, 2007 ב- 9:55 pm |
:))
טוב, בסדר, בסדר. השתכנעתי. זה גשם.
גשם.
ניהיליסטים.
חג שמח!
מאי 14, 2007 ב- 10:19 pm |
גם אני מתרעמת בתוככי כל פעם שיורקים עלי (או שיורד עלי גשם)…
הבעיה הגדולה היא כשאת ישר משליכה את זה לגשם ומתברר לך שזה בעצם השומר באוניברסיטה שירק עליך… לא שזה אי פעם קרה לי. כמובן.
אני מתכננת לא לשטוף את האוטו של אבא כל הקיץ, כי בטוח מתישהו יופיע עוד שרב/אובך/יום מגעיל במיוחד.
לא חבל על המים?
מאי 14, 2007 ב- 10:40 pm |
גישה מעניינת, אם כי מעט ניהיליסטית.
אני יודעת שהסיכוי שיירד גשם בקיץ הוא קטן עד אפסי, אבל בתוך תוכי אני מאמינה שזה יקרה – שזה יקרה מחר, ליתר דיוק – והכל יסתדר.
מאי 14, 2007 ב- 10:54 pm |
עומר, העלמה עפרונית, אולי לוטה, אני, ושתי פקאצות.
מאי 15, 2007 ב- 8:28 am |
מוסקבה-פטושקי! יחי ירופייב!
חברה של אבא שלי, אגב, נתנה לי את הספר ברוסית, שאקרא. אופטימית שכמותה.
אמרה שהכירה מישהו שהכיר אותו, את ירופייב. אמרה שהאלכוהול זרם לו בדם כמו… כמו דם.
גם הוא היה ניהיליסט, בדרכו. הניהיליסט ההומניסט, זה מה שהוא היה.
חוצמזה, אני יודע לעשות בועות רוק עם הלשון ולהפריח אותן על העוברים והשבים. היה מעביר לי את השמירות כמו כלום. בכל אופן, לפעמים זה באמת פוגע, ואז אנשים משוכנעים שיורד עליהם גשם, למרות שבעצם – בעצם – זה הרגע ירקו עליהם.
זיקפה חרישית.
מאי 15, 2007 ב- 11:30 am |
יש עוד אחד מבית היוצר של המוות והפינגווין, אגב.
גם קומי-טרגי כזה.
ירופייב (אנחה נרגשת).
מאי 15, 2007 ב- 11:54 am |
עם הניהיליזם עוד הייתי יכולה להתמודד – אבל הקטע הזה עם הבועות רוק זה אחד הדברים הדוחים
אני חושבת ששלושה אזכורים של איך אמרתם קוראים לו? ירופייב? בתגובות שלי, מחייבים אותי להתחיל לקרוא אותו, מפני שאם תגלו שאני טיפשה יותר מכם תאבדו בי עניין.
(השני של המוות והפינגווין יותר טוב או פחות טוב מהמוות והפינגווין?)
מאי 15, 2007 ב- 1:35 pm |
("מעי הכלבה" נדמה לי שקוראים לקוקטייל עם הקוטל חרקים).
ניהיליסטים. ומכרסם אמפיבי.
מאי 15, 2007 ב- 1:46 pm |
😀
אוי, מסכנונת, אם לא היית מציין שהיא אמפיבית הייתי חושבת שהיא טובעת שם.
ורציתי גם להגיד לך, שתראה לי את מי שמוציא 800 בפסיכומטרי בלי להשמין.
אני אדקור אותו.
(בינתיים ארבעה אזכורים לזהו)
מאי 15, 2007 ב- 1:50 pm |
הספר בלי הפינגווין פחות טוב. ילדים, חיות ובחורות יחפות עד העיניים גונבים את ההצגה, אין מה לעשות.
מאי 15, 2007 ב- 1:55 pm |
ירופייב ירופייב ירופייב. שבעה אזכורים. מה שכן, חוץ מהתיאור של הכנת הקוקטייל ההוא וההשפעות שלו על מי ששותה אותו, לא היה שם הרבה. זה סיפור על אחד שנוסע ברכבת מתחנת מוסקבה לפטושקי ובדרך הוא שותה, הוזה מתוך שתיה, נזכר בחיים הלא נחמדים שלו בגלל השתיה ועוד קצת שותה.
ירופייב. שמונה.
מאי 15, 2007 ב- 1:57 pm |
:))
אתה יודע מה הפחיד אותי בספר עם הפינגווין?
שהרי למה היה לו את הפינגווין, כי סגרו את גן החיות (הממשלתי? אין לי את הספר פה) וחילקו את החיות בשרירותיות לאנשים מהרחוב.
שזה נשמע כמו מצב של קריסה ואנדרלמוסיה, יש שיאמרו ניהיליזם.
ולמרות זאת, החבר של הגיבור, השוטר, אמר שהוא היגר לישראל אבל קשה מדי לחיות שם אז הוא חזר הביתה.
(האזכורים נספרים פר מאזכר ולא פר אזכור)
מאי 15, 2007 ב- 2:06 pm |
ורומינגה צודק כתמיד.
מאי 15, 2007 ב- 2:08 pm |
לכל אחד מותר לספור איך שבא לו (ירופייב. תשע).
אפרופו ניהיליזם ואזכורים של סופרים רוסיים (ירופייב. עשר), נתנו לי פעם לקרוא את "אבות ובנים" של טורגנייב כי חשבו שאני אזדהה עם הגיבור הניהיליסט. אחת המחמאות היותר גדולות שהאגו הנפוח והמורעב שלי קיבל אי פעם.
(ירופייב. אחת עשרה)
מאי 15, 2007 ב- 2:11 pm |
אני מבקשת – לא יותר משני סופרים רוסיים עם סיומת "ייב" פר פוסט. הבלוג שלי לא יוכל לעבד את המידע ויקרוס.
בתמורה אני מוכנה להתחייב ללא יותר ממתחרה אמריקן איידול אחד עם סיומת "ג'איה" פר פוסט.
מאי 15, 2007 ב- 2:38 pm |
סיומת "סקי*" מותר?
(לא מכיר את הפינגווין, אבל כנראה שגני חיות קומוניסטיים לא היו מקומות שמחים במיוחד).
http://62.219.163.152/newproject1/NewPage3.asp?MM=%EE%E9+%E4%EB%E9+%EE%F4%E7%E9%E3%3F&titlesPage=1604&title_no=5659
*זה היה או קריית מלאכי או תיכון אלון ברמת השרון (אבל שם זה הופיע ממש ממש בסוף הרשימה).
מאי 15, 2007 ב- 2:48 pm |
:))
לא הבנתי, אתה ממליץ על הספר (או לגשת לספריית קרית מלאכי ולשאול אותו משם), או שאתה סתם מצטרף לטרנד הספרים הרוסיים עם שמות של חיות בכותרת?
הנה המוות והפינגווין ובצד שמאל למטה: המלצה על הספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות".
למה באמת?
והנה ביקורת מהללת, אבל עדיף לקרוא את הספר.
מאי 15, 2007 ב- 3:26 pm |
הממ…
גם וגם.
(התמונה על העטיפה בעברית יותר מוצלחת – שילוב של פטיש, מגל וקנגורו)
מאי 15, 2007 ב- 3:32 pm |
נשמע מעניין ומפחיד קצת.
רציתי להגיד שהרבה תרגומים מרוסית לעברית הם מוצלחים יותר לדעתי מהרבה תרגומים מאנגלית לעברית, אבל אז נזכרתי שאני לא מבינה רוסית.
מאי 15, 2007 ב- 5:03 pm |
היה לי קשה להתאפק. נורא קשה.
http://rosa.blogli.co.il/archives/23
אני אגב מאלה שתמיד חושבים שזה גשם. סוג של חינוך עצמי.
מאי 15, 2007 ב- 9:29 pm |
אח.
חמישה אזכורים.
יש לי תכנית מגירה – לערוך את כל התגובות כאן, למחוק את אלו שבהן אני מודה שלא קראתי את הספר, לשים את השם שלי מעל תגובות שמכירות את הספר (במיוחד זו של רומינגה שידע איך קוראים לקוקטייל) וליצור כזה, מצג שווא.
מאי 16, 2007 ב- 2:01 pm |
עכשיו כשקראתי את הפוסט ההוא, הבנתי שיש לי קצת בעייה עם התיאוריה שפיתחתי בפוסט, באופן כה נאה, הרשי לי להחמיא לעצמי. זאת לאור ההתגלגלות במציאות של הגברת שקוטפת אמבה ומקפיאה.
אני עוקבת ברוב עניין.
בסוף יסתבר שזה אפשרי גם הרס עצמי וגם שבסוף זה יסתדר לך איכשהוא. בלי 200 שנות טיפול.
מאי 16, 2007 ב- 4:33 pm |
😀
אמבה
מאי 16, 2007 ב- 9:15 pm |
חחחחחחחחחחחחחח
האתון גאון, האתון גאון.
קראת את הפוסט האחרון של קוטפת האמבה?
היא התחילה טיפול.
אני נחה את המקרה שלי.
מאי 16, 2007 ב- 9:22 pm |
😀
נו, את לא יכולה גם להגיד "אני נחה את המקרה שלי" וגם לעשות כאילו את לא מבינה על מה מדברים, ד'רז אה לימיט טו אוורי טריק.
מאי 16, 2007 ב- 9:39 pm |
היה לי דיליי קטן בקליטה. זה עבר לי מהר.