בבוקר התקשר אליי סמנכ"ל הכספים לפלאפון. זה לא קורה בדרך כלל. זה לא טוב.
מתי אני מגיעה למשרד? כי הוא צריך לדבר איתי. עוד עשרים דקות אני אהיה שם.
על מה יש לסמנכ"ל הכספים לדבר איתי? טוב, זה ברור על מה יש לו לדבר איתי. שבי בבקשה. אנחנו עורכים מעקב אחר השימוש של העובדים באינטרנט. אנחנו רואים הכל. את הבלוג הזה שלך. ומה פתאום עידית, מה זה העידית הזה?
עשרים דקות. החניתי את האוטו בחניון בפעם האחרונה. נכנסתי ללובי בפעם האחרונה. כולם כבר יודעים? משפילים מבטים כשאני מתקרבת? מנהלת משאבי אנוש יודעת? המנכ"ל יודע? המזכירות? המנקה יודעת?
העליתי את כל המסמכים האישיים שלי על דיסק און קי ומחקתי אותם מהדסקטופ. בדקתי את המייל של עידית ואחר כך בדקתי את המייל שלי. סידרתי את הניירות בערימה. אחרי שתי דקות הוא הגיע, לקח אותי למשרד שלו. שבי בבקשה. רוצה מים?
בכלל לא עקבו אחרי המחשב שלי. הקפיאו את הפרויקט. כשיחדשו, אם יחדשו, אולי נחפש אותך. ואולי לא, כי יהיו אנשים חדשים ואולי הם יביאו אנשים משלהם. זה לא אישי, נשמח לתת לך המלצה, משכורת של חודש למרות שלפי החוזה אנחנו לא חייבים. את יכולה לארגן את הדברים שלך וללכת הביתה בזמנך החופשי.
חזרתי למשרד. כתבתי מייל לתפוצת כולם: נהניתי לעבוד אתכם, כל טוב. השליחה נכשלה. בטח מחקו את הכתובת שלי מהשרת. שלחתי שוב מהג'ימייל.
בדרך החוצה שואלת אותי המזכירה, מה, לא הרגשת שהולכים להקפיא? היו המון מתחים מסביב, במיוחד בשבוע האחרון. כולם ידעו, חוץ ממך. את כל הזמן במחשב, עובדת.
זהו. מה לעשות עכשיו? לחזור הביתה? לשבת בבית באמצע היום?
לא. חשוב לשמור על פעילות. היום אני אעשה יום סידורים. כל מה שלא היה לי זמן לעשות. אמלא טופס החזרי מס, אלך לקבל את ההפניה לבדיקת דם, לקחת את החבילה מהדואר.
ברדיו מנגנים סו פאר אוויי פרום יו והשדרנית אומרת: וולנטיינז מתקרב, מי לא אוהב להיות מאוהב. בינינו? הכי כיף זה פשוט לאהוב. מיכל נגרין, עיצוב שנוצר מאהבה.
קופת חולים סגורה. יש שלט שאומר "הקבלה סגורה, גשו לטלפון". אני ניגשת לטלפון. שלום, אני כאן. לא, לא קבעתי תור, פשוט הגעתי. ואין פה אף אחד. אולי מישהו נמצא כאן שאוכל להיכנס אליו שיוציא לי הפניה?
לא. אין אף אחד. תנסי בארבע אולי יהיה.
בפיצוציה מתחת לקופת חולים אני קונה מנטוס. בבקשה בבקשה שייצא ורוד. אלוהים, פיטרו אותי היום. תן לי איזה סימן שאתה אוהב אותי, שיש לי מזל, שאני מיוחדת.
כתום.
עוד כתום.
צהוב.
עוד כתום.
במס הכנסה יושב לידי זקן עם פיליפיני. אחת לכמה שניות הזקן אומר "אעעעעעעהההעעעע" בקול ניחר, לא ברור אם מנסה לדבר או להשתעל. אחרי תקופה לצידו אני מגיעה למסקנה שלא זה ולא זה. הוא סתם מאוורר את הגרון, כי הוא כל כך זקן שלא אכפת לו כבר מה הרושם שזה עושה על הסביבה. או אולי הוא כל כך זקן שהוא לא יודע כבר מה הוא עושה.
אני ניגשת לפקידה והיא מסתכלת בי כאילו לא טופס אני מגישה לה אלא גוש צואה. "אני לא מטפלת בזה. את זה תשימי בתיבה".
אני שמה בתיבה והולכת.
ברדיו ביונסה. משמאל, משמאל, כל רכושך בקופסא שמשמאל.
מה זה העידית הזה? זה כי לא רציתי ניק. רציתי שם. רציתי לברוא בנאדם חדש, עם שם וביוגרפיה וגיאוגרפיה והכל. היו לי תכניות, סיפורים להמציא לעידית. בסוף הן לא יצאו לפועל. לא ממש הצלחתי להמציא מישהו אחר.
עוד כתום.
עוד צהוב.
עוד כתום.
אילו הייתי עובדת יותר קשה, אולי הייתי משאירה איזה רושם. אולי הם היו מתאמצים להשאיר אותי גם בלי הפרויקט. איך אני אף פעם לא מצליחה להפוך את עצמי ללא מיותרת.
אם עדיין לא מצאת בן זוג, חייגי עכשיו. היכנסי לשיחות הפרטיות של לאב מי ואולי תכירי גבר שיעביר איתך חורף מדהים.
הפקיד בדואר מסתכל על שתי ההודעות שקיבלתי. לא, זה חזר לשולח. את רואה, אנחנו מחזיקים כאן חבילות רק מהחודש. היית צריכה לבוא קודם.
רשום לך אולי ממי זה היה?
כן, רשום פה שזה מתל אביב.
זה גם מה שרשום בהודעה שקיבלתי. אבל מעבר לזה, משהו?
לא.
מה עכשיו? שוב לחברת כוח אדם? חברת השמה? מודעות בעיתון? באינטרנט? לשאול אנשים? מה עכשיו? אני לא אוכל לקום כל בוקר, לקום כל צהריים, לכלום. ושיט, רק לפני שלושה ימים שכנעתי את הפקידה בבנק להגדיל לי את המסגרת. אמרתי שאני מכניסה משכורת קבועה.
זה עונש? עונש על שהתלוננתי יותר מדי, שלא ידעתי להעריך את מה שיש לי? או אולי עונש על ששמחתי יותר מדי. שליקטתי כל מיני עובדות מכל מיני פינות בחיים שלי, וניסיתי לחבר אותן יחד לציור אופטימי: הנה את מתקדמת, הנה זה קורה.
גם אם נדמה לכם שאף אחד לא אוהב אתכם, אנחנו אוהבים אתכם מאוד מאוד מאוד, כאן במאה ושתיים רדיו תל אביב.
ורוד.
אבל מאוחר מדי.
כבר הגדרתי אותי לעצמי: מבחוץ חזות אפורה, אבל מבפנים – קוסמת. מידאס. הפנחס שדה של ימינו, שניחנה בכשרון מופלא לראות מעבר לרגע, מעבר לאפידרמיס שמכסה את המציאות היום יומית.
ומה עכשיו? על מה אני אכתוב? באיזו זכות אני אוכל לכתוב? מה יש לי לומר בעולם שאני לא משתתפת בו? אני אדם שאין לו תפקיד בעולם. שלא מסוגל לכלכל את עצמו. שאין בו חפץ. כלום. אפס.
? 
פברואר 26, 2007 ב- 3:37 pm |
כל כך לא יודעת מה לומר, מאיפה להתחיל.
רוצה בעיקר לחבק, כל כך קשה ההבנה הזאת שסוגרים – שצריך לחפש מקום חדש, ועבודה חדשה, ונוחות חדשה.
להתמודד עם חיים שמתפרקים טיפה טיפה ולא ברור איך להרכיב אותם בחזרה.
כרגיל עוברת לפרקטיות, זה מה שאני עושה הכי טוב אומרת המארג' – אם את מוכנה בכל זאת קצת לשבור גבולות – תשלחי קורות חיים, אולי אפשר לעזור.
פברואר 26, 2007 ב- 3:41 pm |
תודה מאמי. קודם כל אני שמחה שזכרת אותי.
האמת שהבטחתי לעצמי שאעשה הפסקה עד שאמצא תעסוקה אחרת, ומצאתי תעסוקה (חלקית) אחרת. פשוט לא רציתי לכתוב את זה בפוסט כי זה נראה כמו הפי אנד מאולץ, ולא כך אני מרגישה.
העניינים בטווח הארוך עדיין לא פתורים. אבל לצערי אני בספק אם אנשי הייטק יכולים לפתור לי את העניינים.
פברואר 26, 2007 ב- 3:42 pm |
אוף. שהתגעגעתי.
פברואר 26, 2007 ב- 3:44 pm |
קשות התגעגענו.
(גריטה!)
פברואר 26, 2007 ב- 3:46 pm |
כן, ראיתי כמה התגעגעת.
(וויסקי? אתה רציני?)
ותודה מרג'
פברואר 26, 2007 ב- 4:05 pm |
אה, שפה את טועה.
אני בעצם לא אשת הייטק – אני חברת השמה מהלכת על שתיים או בקיצור – יש לי קשרים 8)
אם יבוא לך את יודעת איך להשיג אותי כמובן.
חוצמזה אני לא שוכחת אנשים, אני כן נוטה לתת להם זמן ומרחב כשנראה לי שהם צריכים אותו.
פברואר 26, 2007 ב- 4:27 pm |
או-אה,
זה כתוב פשוט מדהים.
בהצלחה ביציאה מזה
פברואר 26, 2007 ב- 5:03 pm |
קראתי. בהרגשה שלי לא מתאימות כאן מילים. אם זה לא היה וירטואלי היינו הולכות יחד לאן שהוא. מבלות זמן, עד שהכאב היה נרגע.
פברואר 26, 2007 ב- 5:24 pm |
תודה ותודה. גם אני התגעגעתי
פברואר 26, 2007 ב- 5:44 pm |
וגם- אני מרגישה צורך להרגיע אתכם ולהדגיש שבכ"ז מצאתי איזשהו משהו לעשות במשך חלק מהזמן, כך שאני לא יושבת בבית מול דוקטור פיל ומשחקת ברולטה רוסית עם עצמי
פברואר 26, 2007 ב- 5:57 pm |
אני ממש אוהב את איך שאת כותבת.
הבעיה היא שאין שום קשר בין הכותרת לפוסט, אפילו לא לאחר קריאה, מה שגורם לחוסר נחת מסוים.
פברואר 26, 2007 ב- 6:19 pm |
אין שום מצב בעולם שאת מגדירה את עצמך לפי האמון שנותנת בך איזו חברה סלולארית מזויינת. אין שום מצב שאת נותנת להם לקבוע את ההערכה העצמית שלך. יומיים דכאון, שבוע רחמים עצמיים, עוד יומיים שלושה בים, ואחר כך מלחמה ומשהו חדש ומקום קצת יותר סימפטי. אל תתני להם, את שומעת? שיילכו להזדיין…
פברואר 26, 2007 ב- 6:34 pm |
יהונתן: זה קטע כזה, חוסר הקשר בין הכותרת לפוסט. יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא.
והופמן: תודה, האמת היא שאני מגדירה את עצמי לפי כל דבר בעולם שהוא חיצוני לי. כן, אמרו לי כבר שזה לא בריא. אני עובדת על זה.
פברואר 26, 2007 ב- 7:12 pm |
זה שחזרת לא אומר שלא חסרת.
פברואר 26, 2007 ב- 7:33 pm |
תודה. זה שחזרתי גם לא אומר שלא חזרתי, כי כן חזרתי
פברואר 26, 2007 ב- 8:58 pm |
היי, רציתי גם להציע עזרה בחיפוש עבודה, אם תרצי מתי שהוא (במידה ולא יזרקו אותי מהעבודה עד אז) בקיצור, אם תצטרכי…
פברואר 26, 2007 ב- 9:00 pm |
תודה. שאשלח את הקו"ח שלי לתפוצת בלוגלי?
פברואר 26, 2007 ב- 11:41 pm |
עידית – שלחתי לך מייל
פברואר 26, 2007 ב- 11:44 pm |
הו הו. כמה נעים.
נעים מאד, תודה.
ורק טובה קטנה, תמשיכי ככה, עם הרפש בפנים, עם השפיך שהוא חיינו מרוח על הנעל, עם המראה האומללה הזו שאנו נאלצים להביט בה.
כשאני קורא את מילותייך אני מוצף בחמימות גדולה, ספוגה באדים של אלכוהול. כמה טוב ששבאת הביתה, כמה טוב לראות אותך כאן.
פברואר 26, 2007 ב- 11:49 pm |
אמ… תודה. שמחה שאהבת את הרפש בפנים. אעשה כמיטב יכולתי להמשיך ככה. מחר בבוקר כשבאה המשאית של הזבל אצא לרחוב ואחכה שיזרקו עליי את הפחים.
פברואר 27, 2007 ב- 10:26 am |
באסה להיות מפוטר, אבל החופש הוא כל כך כיפי! אני מקוה שתהני מהחופש.
ולפרקטיקה: גם בחברה בה אני עובד וגם במקומות אחרים יש רעב לעובדים. שלחי קורות חיים ואשמח להפיץ. עוד לפני זה, יש את ראנר להתחלה מהירה.
102 היא תחנה מעצבנת עם פרסומות צעקניות. תעברי ל 88 ויהיה לך יותר נעים.
פברואר 27, 2007 ב- 11:09 am |
קשה לי עם הדברים שכתבת.
קשה לי במיוחד העובדה שהם הצליחו, בדרכם שלהם ובמידה מסוימת של חוסר רגישות, לתת לך להרגיש אשמה.
את לא אשמה.
הרבה אנשים פה, מוכנים לעזור לך. אני בטוח שמסביבך יש עוד אנשים כאלה. זה הזמן לקבל עזרה ממי שמוכן לעזור.
העבודה לא מגדירה אותך.
אלה היו 30 השניות שלי. בהצלחה רבה.
פברואר 27, 2007 ב- 1:24 pm |
"everybody will help you/ some people are very kind/ but if i can save you anytime/ come on, give it to me, i'll keep it with mine."
בשבוע שעבר גיליתי שזה בכלל שיר של דילן במקור. תגלית משמחת.
אם את צריכה תמיכה נפשית גם ממשענת קנה רצוץ, אני לרשותך. אני גם יכול לעזור לך להתקבל לעבודות מסוימות כאן אצלנו , אבל הן כאלה גרועות ש… גרועות נו, לא כל דבר צריך להשוות.
בקיצור, התגובה הסטנדרטית מקורא שלא יכול לקיים את הבטחותיו.
פברואר 27, 2007 ב- 2:44 pm |
טוב, תודה רבה לכולם קודם כל
מאתמול ועד היום קיבלתי כמה מיילים שהציעו בנדיבות ובהתחשבות להפיץ את קורות החיים שלי.
העניין הוא, שרוב האנשים כאן עובדים בהייטק, שזה לא התחום שלי, ולתחומים הרלוונטיים כבר שלחתי בעצמי. אז בכיתי לכולם שמשרתי החלקית כרגע מגרדת את ה-3000 ש"ח בחודש מלמטה, ואמרתי שאולי אשלח קורות חיים אם הם ישמעו על משהו ספציפי.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהסיכון גדול מהרווח במקרה הזה. כלומר – לי לא יהיה כיף להמשיך ולכתוב בבלוג כשחצי בלוגלי יודעים מי אני ומה שמי ומה ההיסטוריה התעסוקתית שלי, והסיכוי שאגיע בדרך הזו לעבודה שווה הוא לא גדול מספיק.
בכל אופן אני מעריכה את הכוונה, ועדיין אשמח לשמוע על משהו ספציפי
פברואר 27, 2007 ב- 6:40 pm |
אחרי שאני קורא מילים כאלה, אני תמיד מתלבט אם ראוי להגיד שהטקסט "יפה" או "מקסים"? הנה מוצג לפני פיעפוע של רגש מזוקק ואני מתפעם מהפואטיקה של הכאב?
ואני מקווה שאת מצליחה להעריך את האירוניה הדקה שמסתתרת בין ההצעות לעזרה שקיבלת מהחברים מסביב, לבין הרצון שלך לשמור על אלמוניות מקוונת… 🙂
אני באמת מקווה (ומאמין) שהכל יסתדר ושהחיים יתמלאו במיליוני סוכריות ורודות. ובינתיים – קחי לך כמה ימים של חופש אמיתי. הסתובבי ברחובות העיר של אמצע השבוע, תנשמי את הים ותרגישי קצת הווה.
פברואר 27, 2007 ב- 7:30 pm |
בהחלט מותר להגיד שהוא גם יפה וגם מקסים
פברואר 28, 2007 ב- 4:54 pm |
מימיי לא פוטרתי.
קצת מוזר כשאני חושב על זה.
אולי בגלל שסוג העבודות שאני עוסק בהן, הן מתחת לסף הכישורים שאנשים מסוימים טוענים שיש לי ומכאלה מאוד קשה להיות מפוטר, אפילו לאדם לא אסרטיבי שכמוני (שוב, זה מה שאומרים).
אולי,וזה כנראה נכון יותר, זה בגלל שאני נוטש עבודות סדרתי לפני שתהיה להם הזדמנות לפטר אותי.
מכיוון שבתגובות מעלי כבר הציעו לך השמות ושלחו מיילים ומה לא, לי לא נותר להציע חידון מוסיקלי עם קשר עקיף למצבך.
לא משהו קשה מדי.
להקת UB40, על שם מה ולמה ובמה עוסק השיר הזה.
(וזו בדרכי הנכה רגשית הדרך להגיד שאני שמח שאת שוב כותבת כאן ומקווה שלא אצטרך לחכות עוד חודש עד הפעם הבאה).
פברואר 28, 2007 ב- 7:50 pm |
עוסק באבטלה, נהדר
מרץ 1, 2007 ב- 6:22 pm |
וואו, כמה תהפוכות ארעו בזמן הפרישה הזמנית שלי מהבלוגיה (תקופת מבחנים, ועבודות לרוב).
מקווה שהכל יסתדר ושיהיה רק טוב.
הייתי מציע לך עבודה, אבל אני איש פרולטריון, חסר קשרים וכישורים.
אבל אני חושב שעם כישורי כתיבה כמו שלך, אין סיבה שלא תמצאי עבודה מגניבה.
מרץ 1, 2007 ב- 6:32 pm |
היי דרור! שמחה לראות שזו פרישה זמנית ולא קבועה.
גם אני חושבת שעם כישורי כתיבה כמו שלי אין סיבה שלא אמצא עבודה מגניבה! אבל היקום חולק עליי כנראה
מרץ 1, 2007 ב- 7:18 pm |
עזבי אותך מהיקום, זה איינצ'נט היסטורי, עדיף לעבור לאיזה אתר ווב 2.0
מרץ 1, 2007 ב- 7:19 pm |
😀