קורה לכם לפעמים שאתם נמצאים בישיבה בעבודה, והישיבה נגררת ונגררת מעבר לזמן שהוקצב לה, והמשתתפים מתחילים לדבר על נושאים אחרים שבכלל לא קשורים לנושא הישיבה. ואתם כבר מרחפים איפשהו מעל למלל, במקום ריק ובודד, ומסתכלים על הפנים של האנשים, והם מדברים ומדברים, מדי פעם אחד מהם זורק משפט בטון דיבור מסכם, של "טוב, זה המשפט האחרון", אבל זה אף פעם לא המשפט האחרון. ופתאום אתם חושבים: זה לא יגמר לעולם. הם אף פעם לא יפסיקו לדבר. אני לעולם לא אצא מהחדר הזה. אתם מסתכלים על השעון, אבל מיקום המחוגים הוא חסר משמעות. הוא לא מקדם אתכם לנקודת הסיום. אין נקודת סיום.
קורה לכם לפעמים, שאתם יושבים בשיעור, ולידכם יושב מישהו ומדבר עם חבר שלו. והשיעור נגמר, ואתם מחכים שהמישהו והחבר של המישהו יקומו, כדי שתוכלו לפלס את דרככם לכיוון הדלת. אבל הם לא קמים. הם מכופפים את הגב במן תנועת טרום-קימה, הם זורקים עוד משפט לשיחה, בטון מסכם של משפט אחרון, אבל זה לא המשפט האחרון. הם אוספים את החפצים שלהם לאט לאט. אתם יושבים ובוהים בהם: הקלמר שלהם בחוץ, הפלאפון שלהם בחוץ, המעיל תלוי עדיין על הכיסא. למה הם לא לוקחים אותו? למה הם לא אורזים את התיק? למה הם לא מפנים את הדרך? ופתאום אתם חושבים: הם אף פעם לא יקומו. הם ימשיכו לדבר לנצח, ואני אמשיך להתבונן בהם לנצח. לעולם לא אגיע ליציאה. אתם מסתכלים מסביב על הכיתה בתחושה שזה המקום האחרון שתראו.
קורה לכם לפעמים, שההורים שלכם לוקחים אתכם לחברים שלהם כי הם לא מצאו בייביסיטר, ואתם יושבים שם והחברים מציעים לכם לראות טלוויזיה ועוגיות ובננות, ואמא שלכם אומרת שאסור לכם בננות, ואחרי שעתיים ההורים שלכם קמים ואומרים תודה ושלום, ואתם מתקדמים לכיוון הדלת, אבל כשמגיעים לדלת הם עוצרים, ואמא שלכם נאחזת בזנב השיחה עם החברה, והן נזכרות באיזה משהו ששכחו להגיד, ובאיזה מישהו שלא דיברו עליו, ומדי פעם אחת מהן מדברת בטון מסכם של משפט אחרון, אבל זה אף פעם לא המשפט האחרון. ואתם עומדים בגובה המותניים שלהן, מסתכלים על הידית של הדלת, מסתכלים למעלה על אמא שלכם, וחושבים: אני אשאר פה לנצח. אני תלוי לגמרי באישה הזו, אין לי לאן ללכת. והדלת לעולם לא תיפתח.
ינואר 7, 2007 ב- 6:40 pm |
לי זה מעולם לא קרה
ינואר 7, 2007 ב- 8:50 pm |
לי זה קרה! ועוד איך. אמל'ה הזכרת לי את כל הישיבות המגעילות שבהן הייתי בימי חיי, איכססססססססססססס
זכרונות הילדות שלי מודחקים כולם – טוב שכך.
באוניברסיטה – פשוט דחפתי את עצמי החוצה, כאילו דא, ז'ה סווי יזרעליין.
ינואר 7, 2007 ב- 11:14 pm |
הישיבות לגמרי מדוייק. עשית לי חררות בכל הגוף. מזל שאני משתדלת להיות כמה שפחות מעודכנת וככה להפוך את עצמי ללא רלבנטית לישיבות.
לגבי אמא – אני עם האתון. מה שאת לא זוכרת לא יכול להזיק לך.
לגבי האוניברסיטה – על הדשא אין דלתות.
ינואר 7, 2007 ב- 11:28 pm |
וסתם לקום וללכת זה לא אופציה?
אפילו מאמאל'ה זה עבד.
ינואר 8, 2007 ב- 12:49 pm |
לפעמים שוכחים שאפשר לקום וללכת
אני שמחה לראות שזה מוכר למישהו, כי התגובה הראשונה הדאיגה אותי. היא מעצבנת לאללה, אבל מצחיקה.
ומרג' – לא תצליחי לשכנע אותי שמישהי עם תואר במדעים ו-94 במבחן החננות בילתה את שנותיה באוניברסיטה על הדשא. נייס טריי.
ינואר 8, 2007 ב- 1:45 pm |
89!!
בדשא. קרוס מיי הארט. בין הדשא לים. הייתי צעירה. הייתי חצופה. ידעתי לעבור מבחנים בלי ללמוד אליהם. היום זה לא היה מצליח.
ינואר 8, 2007 ב- 2:44 pm |
להדחיק זכרונות ילדות, זה טוב? הם לא פורצים את מחסום ההדחקה באופן בלתי נמנע אצל פסיכולוג, או בטיפול בהיפנוזה או משהו? ראיתי מלא סרטים בהולמרק שזה מה שקרה בהם. לגבי מה שקורה בחיים האמיתיים יש לי פחות מידע.
ינואר 8, 2007 ב- 3:56 pm |
הכי טוב. תפסיקי לראות הולמרק ותתחילי לראות סרטי איכות אירופאיים.
הדחקות לוקח.
ינואר 8, 2007 ב- 4:02 pm |
ב"החגיגה" לא היו גמכן זכרונות ילדות מודחקים שהתפרצו?
כשלא מדברים אנגלית זה כואב לי באוזן