אם נשאל דובר עברית ממוצע מהו גַּמָּד, הוא ישיב בלי להתלבט שהכוונה לאדם נמוך קומה או ליצור אגדי קטן־ממדים. אך המשמעות המקורית של המילה גַּמָּד, שאותה קיבלנו מן המקרא, הייתה ועודנה שנויה במחלוקת.

מאמרו של פרופ' משה בר־אשר דן בשלושה ביטויים מלשונה של תפילת העמידה: הצורה נִשְׁעַנְנוּ, המילה וְתֶחֱזֶינָה והמשפט "ועל נשמותינו הפקודות לך".

המאמר דן בגלוסה (פירוש מילה בשולי טקסט) מתוך כתב יד מן המאה ה־14 לדיוואן של שירי רבי יהודה הלוי – לפי הגלוסה חליל הוא תוף. במאמר נבחנת האפשרות שכבר החליל הנזכר במקרא הוא כלי הקשה, ועוד מובאות בו דוגמות מלשון ימי הביניים לשימוש במילה חליל בהוראה הזו.

ייחודו של מילון לשפת סימנים שאינו מבוסס על טקסט כתוב מול טקסט כתוב, אלא על ייצוג חזותי (סטטי או תנועתי). עובדה זו מציבה אתגרים רבים לפני העוסקים במילונאות שפות סימנים, וראוי לעמוד עליהם.

הגרסה המקורית של הפתגם היא "אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי קיר?" אך הוא רֹווח בפי הבריות בגרסה שונה מעט: "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר". מניין הגיעה גרסה זו הסוטה מן הלשון המקורית של הפתגם?

מאמר של ד"ר גליה שלוסברג מתאר היבטים ייחודיים בלשונה של המציאות בת התקופה.

האקדמיה ללשון עברית אישרה 31 שמות חדשים לגמלי שלמה, חלקם מפתיעים, מקוריים ומעוררי עניין מיוחד, לצד שימור חלק מהשמות הוותיקים והמוכרים בציבור. אז מהיכן מקור השם גְּמַל-שְׁלֹמֹה מִתְפַּלֵּל ומה לגבי אָצָן יָם-תִּיכוֹנִי?

במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית עסקנו השנה בעיבוד הספר "גיא חִזיון", שכתב הרב אברהם יָגֵל (גְּלִיקוֹ) מאיטליה בסוף המאה השש־עשרה והצלחנו למצוא בו משמעות נדירה לצירוף עברי ותיק שלא עמדו עליה במילונים.

הלך לעולמו פרופסור אבי הורביץ, חבר האקדמיה ללשון העברית, חוקר לשון המקרא. לזכרו המבורך אנו מביאים דברים שנשא לכבודו ד"ר ברק דן, שהיה מתלמידיו.

מאמר חגיגי לציון מאה שנים להקמתה של האוניברסיטה העברית הראשונה בעולם.

לפני כיובל שנים במדור "מן העבודה במילון ההיסטורי" פרסם יחיאל קארה הערה במהלך העבודה במדור לספרות החדשה קצרה שכותרתה "טחורים = עכברים". האומנם כך?

נושא תרומתו של ישראל כהן ללשון העברית טרם נחקר באופן יסודי. למחקר ראשוני זה שכתבה בתו, נורית גוברין, נבחר פרק אחד בלבד מתוך המסכת השלמה של תרומתו: נושא הפתגמים והניבים.

במאמר יידונו יחסי ההוראה שבין צֶדֶק לצְדָקָה על פי לשונה של ברכה מתפילת העמידה.

אבא בנדויד זכור בציבור בזכות פועלו בייעוץ לשון ברדיו ובטלוויזיה. לרגל יום השלושים למותו נערכה במכון מזי"א בירושלים התכנסות לזכרו, והכותב הוזמן לומר כמה מילים על הנפטר. השיחה נסַבּה סביב אימוץ לשון המקורות בעיצוב הסגנון המופתי בעברית שלנו. הנושא ממשיך להיות אקטואלי, ועמדותיו של בנדויד עדיין ראויות לשוב ולהיזכר.

האקדמיה ללשון העברית כשמה כן היא – מוסד אקדמי. היא הוקמה מכוח חוק "המוסד העליון ללשון העברית" שחוקקה הכנסת בשנת תשי"ג (1953), והוטלו עליה שתי משימות כבדות משקל: לכוון את התפתחות הלשון העברית בימינו ולחקור אותה לתקופותיה ולענפיה. התעוזה של מייסדי האקדמיה לראות למרחוק, להתוות את הדרך ולדבוק בה גם בתנאים של מחסור חומרי מתמיד היא ההשראה לקביעת המדיניות של האקדמיה היום ובעתיד.

המאמר כולל מהדורה מלאה של הקטעים החדשים שנתגלו – בלויית ביאורים ותצלומי דפי כתב היד המקורי.

במאמר זה הכותב סוקר לקט דוגמאות הממחישות את נוכחות לשון המגילות בעברית שלנו:
מילים וביטויים שנשאלו ישירות מן המגילות או שצמחו בדרך עצמאית לפני גילוי
המגילות ונמצאו מכוונים למתועד במגילות.

התגבשות לשון העיתונות העברית היא פרק חשוב בתולדות העברית החדשה, ומיוחסת לה חשיבות מכרעת בעיצוב העברית בת זמננו.

איך נוכל לשחזר כיצד נשמעה העברית החדשה בראשית ימיה? סקירה חדשה מציגה את דרכי ההתחקות על הדיבור העברי הטבעי בראשיתו וכמה מאפיינים מעניינים שלו.

במלאת שלושים יום לפטירתו של פרופ' אילן אלדר, חבר האקדמיה ללשון העברית, אנו מביאים כאן פרק מספרו "תחייתה והתחדשותה של העברית: מחקרים ועיונים".

ההגדות הקיבוציות החלו לראות אור בשנות השלושים של המאה העשרים ונתנו ביטוי לאורח החיים הקיבוצי. ההגדות נסמכו על הנוסח המסורתי והותאמו לחיי השיתוף והעבודה של חברי הקיבוצים. ויש שנדפסו בקיבוצים הגדות היתוליות שבהן התבדחו המשתתפים על חברי הקהילה ועל אורחותיה.

חידושה של המילה סַרְעֶפֶת התבסס על המילה המקראית הנדירה שַׂרְעַפִּים.

אנו נשאלים שוב ושוב מה האמת על המילה "שח־רחוק". מאמרה של אסתר גולדנברג סוקר את השימוש במילה בגרסאותיה השונות ואת מידת התקבלותה, ואגב כך מציגה שפע חידושים מבית בן־יהודה.

הטכניון היה המוסד שעל שפת הלימוד בו ניטשה מלחמת השפות ביישוב העברי בשנת 1913. אך גם על שמו של הטכניון התנהלו דיונים סוערים.

סמדר ברק סוקרת במאמר מן הגיליון האחרון של 'העברית' שמות משפחה שנשים יצרו לעצמן בתקופת התחייה ולאחריה.

חידה קצרה בכתב יד, המתוארכת למאה החמש־עשרה ומופיעה באוסף כתבי היד העבריים בספרייה הלאומית של צרפת טרם פוענחה וטרם ראתה אור. 

מאמרה של ד"ר נטע דן במלאת מאה ועשר שנים למלחמת השפות, אשר נצרבה בתודעה הציבורית כניצחון מוחץ של השפה העברית וכסמל לעצמאות לאומית ותרבותית.

עם עלייתו של המשורר אורי צבי גרינברג ארצה ב־1924 הוא פסק לכתוב ביידיש ודבק בעברית המתחדשת.

לכבוד שבוע הספר העברי תשפ"ג, מאמר חדש באתר סוקר חדשנות לשונית ותחבולות לשון מגוונות בכתיבתו של מאיר שלו לילדים.

הצירוף "חס וחלילה" נראה כמטבע שטבעו חכמים, אך ביטוי אינו מופיע בספרות חז"ל, והעובדה שהוא נמצא בכמה דפוסים של התלמוד והמדרש נובעת מפיענוח מוטעה של ראשי התיבות ח"ו כ"חס וחלילה" במקום "חס ושלום".

במאמר מובאת סקירה על מילון בן־יהודה – "החיבור הלקסיקוגרפי המקיף ביותר בתולדות המילונות העברית החדשה" – תולדותיו, אופיו, ייחודו והביקורת שנמתחה עליו.

הכותב סוקר את מילון בן־יהודה – תולדותיו, ייחודו והישגיו על רקע תקופת חיבורו.

במאמר נסקרים כל חידושי המילים של בן־יהודה המובאים במילונו.

במלאת 50 שנה למותו של בן־יהודה כתב ראובן סיוון על פועלם של הראשונים – בן־יהודה וחבריו – "שבלהט אהבתם לעמם ולשפתו חוללו את נס תחיית הדיבור העברי".

דברים שנשא פרופ' זאב בן־חיים בישיבה חגיגית של מליאת האקדמיה לרגל חנוכת יד בן־יהודה בשנת היובל למותו של אליעזר בן־יהודה (תשל"ג – 1973).

אחת הנוסחאות הבולטות ביותר במכתבים בימינו, בעיקר מכתבים רשמיים, היא נוסחת לכבוד, המופיעה לפני הזכרת שמו של נמען המכתב. מניין נוסחה זאת?

גם משיר הילדים הנודע של ביאליק אפשר ללמוד על עומק הקרבה של המשורר למקורות ישראל, מן התנ"ך ועד לחוכמת הנסתר ולחסידות.

המאמר מתפרסם לזכרה של אסתר גולדנברג שהלכה לעולמה בתמוז תשפ"ב (יולי 2022) – באדיבות הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

קיצורים וראשי תיבות עשויים לציין ביטויים שונים זה מזה, כידוע. למשל ראשי התיבות ז"ל יכולים להתפרש 'זיכרונו לברכה' וגם 'זה לשונו'. בדרך כלל ההקשר מכוון את הקורא לפירוש הנכון. אבל, כאמור, רק בדרך כלל. הנושא אינו חדש ונדון בספרות המחקר. מאמרו של חבר האקדמיה, מרדכי מישור סוקר כמה קוריוזים הנוגעים לעניין שנקרו לו.

דברים שנשא פרופ' אבנר הולצמן בכינוס המדעי הבין־לאומי המקוון "העברית החדשה: תמונת מצב" שהתקיים באדר א' תשפ"ב (מארס 2022).

רוב שנותיה של השפה העברית עברו עליה בלא המילה חֻלְצָה, עד אשר חידשהּ ההיסטוריון ואיש הלשון יוסף קלוזנר בשלהי המאה התשע־עשרה. אך לְמה בדיוק כוון חידושו מלכתחילה?

במאמר קצר זה הכותב מדגים את הרעיון שבו הוא חותם את דבריו: "תחיית הלשון העברית בפינו ובעטנו לא תהא של ממש כל זמן שנסתפק בידיעת צורתה החיצונית של הלשון ולא נחתור בכל כוחנו ובכל מאודנו להשליט עלינו גם את צורתה הפנימית…"

האם המחשב יכול להמציא מילים בעברית? חוקרות באוניברסיטה העברית בנו מערכת המנסה לחקות את תהליך היצירה האנושית של חלופות עבריות תמורת מילים לועזיות.

דבריה של רות אלמגור־רמון, חברת האקדמיה ללשון העברית ויועצת הלשון ברשות השידור ותאגיד השידור "כאן" במעמד ההוקרה לקרייני ישראל, בישיבת מליאת האקדמיה ביום י"א בתמוז תשפ"א (21 ביוני 2021).

מאמרה של פרופ' אורה (רודריג) שורצולד דן בהשפעתה של הספרדית היהודית (לדינו) על העברית החדשה – מילים שאולות, תרגומי שאילה, שימושי לשון ועוד.​

הלך לעולמו ד"ר ניסן נצר – בלשן ומורה בחסד. לזכרו המבורך אנחנו מפרסמים כאן מאמר קצר פרי עטו על תחיית מילים עתיקות בעברית החדשה.

המחברת עוסקת בביטויים "וזה" ו"או משהו" בעברית המדוברת בת זמננו – היא דנה במעמד הדקדוקי שלהם ובתפקידיהם בשיח מתוך עיון בהיבטים הקוגניטיביים, החברתיים והתרבותיים של השימוש בהם.

המאמר של הבלשן פרופ' אהרון דולגופולסקי מזמין את המתעניינים להתחקות על מקור המילה חתול בלשונות אירופה בדרך סיפורית מרתקת.

עם תִרבותם של צמחים ניתנו שמות למחלותיהם. במקרא ובמשנה נזכרים שמות מחלות צמחים כגון שִׁדָּפוֹן, יֵרָקוֹן, גָּרָב, עֹבֶשׁ ונֶמֶק. מתחילת העשייה החקלאית המודרנית בארץ בשליש הראשון של המאה העשרים החלו במתן שמות עבריים למחלות צמחים, והשלימה את המלאכה ועדה מיוחדת בשיתוף האקדמיה. רשימת שמות מחלות הצמחים אושרה ופורסמה בשנת תשע"ד.

לרגל פרסומו של גלוסר המילים השאולות מיוונית ומרומית בהוצאת האקדמיה לשון העברית מספרת המחברת ד"ר נורית שובל־דודאי על מילים אלו הנמנות באוצר המילים של לשון חכמים, ורבות מהן משמשות עד ימינו.

במאמר זה המחבר דן בשאלה איך הפכה המילה העברית 'שחורה' לכינוי לקפה בערבית של יהודי תימן.

צירוף הלשון 'הרקיע שחקים' רגיל בעברית החדשה, ומשמעותו (הממשית או המושאלת) – עלה עד לשמים.

בשנת תרס"ה (1905) כתב חיים נחמן ביאליק את השיר "קומי צאי אחותי כלה", המתאר בצבעוניות וברגש את בוא האביב, עת מלבלבים העצים וקרני האור מרקדות בין השושנים.

במאמר קצר הזה המחבר מתחקה על חידושה של המילה הווי – מה מקורה מי חידש אותה ומתי, ממתי היא מתועדת במילונים, מה ניקודה ומה הוראתה.

ההגדה של פסח נועדה לקיים את מצוות "והגדת לבנך". התורה מספקת לנו טקסט שאפשר לקיים בו את המצווה: "וידוי ביכורים" (דברים כו 5–8). פסוקים אלו מתפרשים בהגדה בדרך המדרש.

המחבר מצא בכתבים הקדומים שני תחליפים מפתיעים למילה "או־קיי": לְחַיִּים או בגרסה של הארמית הבבלית לְחַיֵּי והמילה אֲבָל.

מה הקשר בין פיורד וגייזר למכתש ופער? ומה העניין שמצאה הוולשית בלשוננו? סיפורן של קומץ מילים מן העברית הישראלית שפילסו דרכן ללשונות אירופה.

בשנת תשי"ז (1957) נבחרה אירנה גרבל כחברה־יועצת – האישה הראשונה בקרב חברי האקדמיה (שנתיים אחריה נבחרה גם לאה גולדברג לחברה־יועצת).

מה צורת הזכר של 'עקרת הבית'? לכאורה תשובה פשוטה: "עֲקַר הבית". אך רק לכאורה, שכן התשובה על השאלה הזאת כרוכה בהבנת הצירוף עקרת הבית, גיזרונו וגלגולי משמעיו.

אחד מן החידושים בלקסיקון הפועל של לשון חכמים הוא השינוי במשמע השורש על"י. במקרא הוא משמש בעיקר במשמע של תנועה פיזית לגובה, ובלשון חכמים נוסף לו גם משמע של ביטול.

בפגישת צוות "קול ישראל" עם חברי האקדמיה ללשון העברית נדונה שאלת המבטא העברי הנדרש בשידורים: הגיית הח' והע', הדגש החזק והשווא הנע ועוד.

ברחבי העולם שוקדים במרץ רופאים וחוקרים על מציאת חיסון למחלה שמחולל נגיף הקורונה. מניין הגיעה המילה חיסון במשמעה הרפואי אל העברית?

המחבר שוחח עם הסופר ש"י עגנון בהיות עגנון בן 81 ובין השאר עלתה בשיחה שאלת השימוש בשפה העברית בקרב יהודים בארץ ובגולה.

העבודה במפעל המילון ההיסטורי מספקת הצצה לחיי היום־יום של היהודים לפני כאלף שנה.

המחבר מתחקה על היוולדותם של ביטויי העגה חֶרְבּוֹן, מחורבן, חִרְבֵּן, הִתְחַרְבֵּן ואָכַל חֶרְבּוֹן.

על אף האזכורים המעטים יחסית של האפיקומן בספרות חז"ל הוא זכה לעמוד במרכז שלל דיונים ביצירה התורנית מחד גיסא, ובספרות המחקר מאידך גיסא.

סיפורה האמיתי של תחיית העברית שונה כנראה מן המיתוס הרווח, אך מעורר השראה לא פחות.

היום כל ילד יודע שאפו הארוך של הפיל הוא חדק. ואולם במקרא 'חדק' אינו אלא מין קוץ, וכן הוא בספרות שלאחר המקרא עד העת החדשה.​

לקראת יום השנה לפטירתו של המשורר הלאומי​ ח"נ ביאליק – מאמרו של שמואל אבנרי, מנהל הארכיון והמחקר בבית ביאליק.

סקירה של שתי מחברות, הכתובות בכתב ידו הרהוט של מארי משומר בן שמואל נסים, מהחשובים שבחכמי עדן. המחברות מלמדות על לימוד עברית בעדן לפני כמאה שנה.

הגאוגרף יהודה זיו (תרפ"ו–תש"ף, 1926–2020) הלך לעולמו שְׂבע שנים ומעשים. יהודה זיו שילב בחייו המקצועיים את שלוש אהבותיו: הגאוגרפיה של ארץ ישראל, ההדרכה והלשון. כמה ממאמריו ראו אור בכתב העת "לשוננו לעם" בהוצאת האקדמיה ללשון העברית, ומתוכם אנחנו מביאים כאן שניים.

המאמר סוקר את השאלות והבעיות שמציב התעתיק של מילים בשפה אחת לאותיות של שפה אחרת, ואלה מודגמות בתעתיק מעברית לאותיות לטיניות. לפני הקוראים נפרסים השיקולים בקביעת הכללים והיתרונות והחסרונות של הפתרונות השונים שהוצעו.

יש שצורות המופיעות בתעודות העבריות הקדומות – ובעיקר בטקסטים שאינם נחשבים מופתיים – אינן מתיישבות עם מה שקבעו אנשי התקן או עם מה שמקובל לראות בו כלל של העברית התקנית, ואז נוצר פער מעניין בין נתוני העברית הקדומה למערך הידע של משתמשי העברית בימינו.

במלאת חמישים שנה ללכתם של הסופר ש"י עגנון וחוקר הלשון חנוך ילון ושלושים שנה למותו של דב סדן אנחנו מפרסמים שוב את מאמרה של ברכה דלמצקי־פישלר על הקשרים בין השלושה.

בחודש טבת תש"ף (ינואר 2020) הלך לעולמו חבר האקדמיה וחוקר הלשון העברית והערבית היהודית פרופ' יעקב מנצור. לזכרו מתפרסם המאמר פרי עטו.

בערב לזכרו של עמוס עוז שהתקיים באקדמיה ללשון העברית כמה חודשים לאחר מותו השתתפה בתו פרופ' פניה עוז־לצברגר ונשאה דברים על הקשר העמוק של אביה לעברית.

בחודש מרחשוון תש"ף הלך לעולמו בן־ציון פישלר שבע ימים ומעשים. הוא שלח ידו גם במחקר העברית, ועיקר מעייניו בתחום זה היה חקר הניבים והפתגמים. בייחוד חביבים היו עליו ״פתגמי חז״ל שחז״ל לא אמרום״.

המאמר מנתח את הרכיב הלשוני ככה, ועומד על קשריו עם הערבית היהודית ששימשה בפי דוברים ישראלים בני הדור הראשון לעלייה.

בעיון הקצר המחבר מבקש להדגים את תרומת יצירתו הפרשנית הענפה של רש"י לתורה לחקר לשון חז"ל.

המחבר דן בהיבטים הלשוניים של שני מטבעות הקשורים למשיח: (א) "ואף על פי שיתמהמה"; (ב) "היכונו לביאת המשיח".

בעברית הנוהגת היום הקמץ נהגה a, וזהו 'קמץ גדול', ויש קמץ הנהגה o והוא מכונה 'קמץ קטן'. קמץ קטן מקורו חולם, כגון שָׁרְשׁוֹ שיסודו שֹׁרֶשׁ. המחבר מראה שברוב רובם של המקרים במקרא קמץ שביסודו חולם (חסר) הוא קמץ קטן ולא קמץ גדול.

המאמר מתאר את השתלשלות השימוש בזוגות הצירופים 'לא היו דברים מעולם' וניגודו 'כבר היו דברים מעולם', 'כבר היה לעולמים' וניגודו 'ולא היה לעולמים' – בתולדות הספרות העברית.

המאמר סוקר שפע רב של צירופי לשון על רקע העבודה במדור הספרות החדשה של מפעל המילון ההיסטורי.

המאמר עוסק בשני מטבעות לשון מוכרים ובגלגוליהם: בין לטוב בין למוטב ובקליפת אגוז.

הדברים נכתבו בתגובה לדברי ביקורת של עטרה אופק בעניין הכתיב העברי והחלטות האקדמיה ללשון העברית.

המיליות אֶל ולְ־ הן מילות יחס נרדפות, אך תנאי החילופים ביניהן מורכבים. במאמר נדונה בהרחבה ההיערכות המיוחדת של שתי מילות יחס אלו בעברית בימינו.

פניות רבות שאנחנו מקבלים מעלות סוגיות חברתיות שמעסיקות את הציבור ויש להן גם פן לשוני. מקצתן מולידות בסופו של דבר החלטות – הן בדקדוק הן במינוח.

דברי אזהרה נוקבים מאת פרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל בחקר מדע המדינה, על המעבר להוראה בשפה האנגלית באוניברסיטה העברית.

המילה החשובה והבסיסית כל כך בימינו טֶבַע נוצרה רק בלשון חז"ל, אך בלשון זו שימשה במשמעות 'מַטְבֵּעַ'.

100 שנה למותו של אהרן אהרנסון, איש המדע והמעש – סקירה מעניינת על מאמר ביקורת פרי עטו על רשימת שמות עבריים לצמחים המצויים בארץ שפרסם ועד הלשון בשנת תרע"ג (1913).

מונחים הלכתיים הם קרקע פורייה לשימוש מטאפורי, וכך מצאו רבים מהם מקום מחוץ לעולם ההלכה.

ישראל אהרני כונה "הזואולוג העברי הראשון". הוא עלה ארצה בשנת תרס"ב (1902) בעקבות הרצאה ששמע על פועלו של אליעזר בן־יהודה ובלט ביחסו הנלהב לתחיית העברית.

מדור שירי החידה בתקופת ימי הביניים קנה לו מקום מכובד הן בשירת ישמעאל הן בשירת ישראל. אחד ממחברי שירי החידה היה משה בן אברהם דרעי הקראי, שחי ופעל באלכסנדרייה של מצרים במחצית השנייה של המאה הי"ב.

אגב קריאה ביצירתו של עגנון עוררו את תשומת ליבו של כותב המאמר כמה עניינים לשוניים.

הפרק השביעי מתוך ספרו של נתן אפרתי מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב—תרפ"ב (1881—1922)

ימות השבוע העבריים קרויים על שם מספרם הסודר, ורק השבת זכתה לשם עצמאי. בוועד הלשון היו שסברו שדבר זה אינו אפשרי באומה מתוקנת, ובשנת תרפ"ט (1929) הוצע לתת לימים שמות של ממש.

הברבור והתוכי נזכרו במקרא בהקשרו של שלמה המלך, ושניהם במשמעותם המקורית נחשבו לעופות הכשרים למאכל. בתחילה עברה מסורת הזיהוי שלהם והשתלשלה מדור אל דור בהדרגה ובהתמדה מבלי מפריע, עד לעת החדשה.

הכותב מגיב על כמה מן ההנחות של מפענחי הכתובת ומשיב על השאלה אם הכתובת כתובה בארמית או בעברית.

כאשר רוצים להביע רגשות תודה עמוקים משתמשים לעיתים בצירוף 'הכרת תודה', ויש המשבשים אותו ואומרים 'הוקרת תודה'. הצירוף הוותיק יותר, מלשון ימי הביניים, הוא דווקא 'הכיר טובה', ואילו הצירוף המקורי הוא בכלל 'החזיק טובה'.

במאמר מקיף ורב עניין המחבר מתחקה על גלגולו של ההגה שבמקרא נכתב באות שי"ן אך נהגה לימים כסמ"ך. לדעת הכותב טוב היה אילו נכתבו כל השי"נים ההגויות כ־s באות סמ"ך. כך היו נמנעות שגיאות הגייה כגון "שְׁדרות" (במקום שׂדרות).

מאמר קצר ומרתק על שאילה ישירה ושאילה עקיפה של מילים מלשונות זרות.

בשנת תשע"ז פרסמה האקדמיה את כללי הכתיב המלא החדשים – כשבעים שנים לאחר שפורסמו לראשונה כללי הכתיב של ועד הלשון.

דרכן של לשונות הבאות במגע שיש ביניהן יחסי גומלין והן מטביעות חותמן זו על זו. כמה מקשריה המרתקים של העברית עם לשונות אחרות נדונו במאמרים קצרים שהתפרסמו בעלונים השבועיים שהפיקה האקדמיה בשנת תש"ן – שנת הלשון העברית.

בחינת היסודות העבריים שבערבית היהודית תורמת תרומה חשובה לחקר העברית ותולדותיה, כי חלקם משקפים צורות הגייה קדומות.

בספרדית היהודית נשתלבו מילים עבריות לצורכי התרבות והדת, אך גם מילים רבות של חולין.

מספר המילים בעברית שעבר עליהן תהליך של התאמה ללשונות אירופה ובייחוד לאנגלית גדול בהרבה ממה שנראה בעיון ראשון במילון.

העברית סיפקה ליידיש רובד המבדיל אותה משאר הלשונות הגרמניות, והיידיש תרמה רבות לעברית המתחדשת, ובייחוד ללשון המדוברת.

העברית והערבית הן לשונות שמיות קרובות זו לזו במבנן ודומות באוצר מיליהן. בימי הביניים הושפעה העברית השפעה עמוקה מן התרבות הערבית בכלל ומן הלשון הערבית בפרט.

במאמר מוצגות כמה מן הדרכים הבולטות שבהן לשון אחת עשויה להשפיע על חברתה במערכת ההגאים, באוצר המילים וביחסי משמעות בין מילים ומבנים תחביריים.

המאמר דן בקטגוריות דקדוק מקראיות שנעלמו כליל מלשון ימינו אבל נשרדה מהן צורה אחת או צורות אחדות.

במדור שירת ימי הביניים של המילון ההיסטורי הותקנו יצירותיו של הפייטן ר' יחיאל בן אשר, שפעל בספרד במאות הי"ד והט"ו, וככל הנראה היה נינו של הרא"ש. ר' יחיאל כתב קינות כאוּבות בעקבות הפרעות שהתחוללו בטולדו בשנת קנ"א (1391) ובהן נספו רבים מבני משפחתו.

אני חי כמעט באופן בלעדי בזכות השפה והודות לחומריה של העברית. ישותי, הווייתי, חיי – מחזיקים מעמד בגלל אותו שדה, אותו מתחם או "בריכת המילים", כפי שאני מכנה את תחום המחיה שלי, ההיבט שלי. אני הוא האיש השוחה בתוך מימיה של השפה, בתוך נזילותן של האותיות, מתפרש ימינה ושמאלה, אני מבצע תנועות קטנות וגדולות, יורד לעומק ועולה חזרה אל קו המים.

"זכינו ולרשותנו עומד עושר עצום של 3,000 שנה. זכינו בעושר, ואין צידוק לכך שילדינו יגדלו בדלות" – מאת הסופרת גיל הראבן.

אומרים שהשפה העברית הייתה שפה מתה במשך 1700 שנים. אומרים שאליעזר בן־יהודה החיה אותה. אך לא, היא לא הייתה שפה מתה. ולא בן־יהודה החיה אותה, ודאי לא בן־יהודה לבדו החיה אותה. היא הייתה יפהפייה נרדמת, לא שפה מתה.

המילה שמץ מתועדת במקרא פעמיים: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" (איוב ד, יב); "הֶן אֵלֶּה קְצוֹת דְּרָכָו וּמַה שֵּׁמֶץ דָּבָר נִשְׁמַע בּו" (שם כו, יד). במחקר החדש התלבטו מאוד בגיזרונה של המילה, ובזיקה שלה אל שִׁמְצָה – מילה סתומה אף היא.

במאמר הכותבת עומדת על הקשר בין שיר היין של שמואל הנגיד "יָהֲלוֹם בְּסַפִּיר" ובין הדימוי הזוהר והצח כיהלום של כתיבתו.

בעקבות בקשה שהגיעה לאקדמיה לקבוע מחדש את גדרי המשמעות של המושגים שבכותרת ולהחליף את מקצתם מסביר כותב המאמר כי משמעותה של מילה אינה אלא זו שמקנים לה דוברי השפה, ואין מקום שהאקדמיה תתערב בכך.

בעברית הנכתבת ובעברית המדוברת נותרו בצידי הדרך כמה מקווי לשון המקרא שנפלטו מלשון חכמים ומהעברית החדשה. יש מהם שהם שרידים אמתיים שנשארו בעינם, ויש מהם שהם אך רסיסים מדומים.

מה המשותף לשלושה משפטים שהתגלו בכתבי יד מן הגניזה הקהירית?

מתולדותיהם של שלושה שימושי לשון אפשר ללמוד על צמיחת הבדלי סגנון בעברית החדשה, על מקומם של גופים ממלכתיים ואנשי לשון בהכוונת העברית ועל מעמדם של קווי לשון לא קלסיים בשיח הנורמטיבי.

עובדה, סברה, קושיה, בעיה – מילים אלו ואחרות כמותן התגלגלו אל העברית מן הארמית וכולן תולדה של אותה תופעה לשונית. ביסודן הן מילים בלשון זכר בעלות סיומת היידוע הארמית ־ָא, אך כשמילים אלו חדרו לעברית, נתפסה הסיומת a כסיומת נקבה.

במאמר נסקרים העקרונות שהדריכו את מחדשי המילים באקדמיה – מהי דרך המלך ומהן הדרכים הסוטות ממנה, ומסופר על חידושים דוגמת סיקור, סוכרת ומקָרר, על חסרונן של מילים כמו יֶדע והקשר, על מילים במשקל פָּעיל ושפעל, על הלחמים ותחיליות ועוד.

מי היה בנימין מטודלה וכיצד הגיע סמל של עיר בספרד לפינת הרחוב הקרוי על שמו? כיצד הגיעו אוסישקין וארלוזורוב לשכונה של משוררי ספרד? והאם ידיעה בדקדוק עשויה לסייע לכותבי שלטי הרחובות?

הצב המקראי איננו הצב של ימינו, כי אם 'חרדון' או אחד מסוגי החרדוניים. רק בראשית האלף השני ניטל השם צָב מן החרדון, אשר לא היה ידוע באירופה, ועבר לשני בעלי חיים אחרים: צב השריון והקרפדה.

מגד מדמה את העברית ליפהפייה שהתעוררה מתרדמתה, ומשווה את שלבי התחייה הראשונים, אז התהדרה העברית בתיאורים בלשון גבוהה ונקייה, לסגנון הרווח היום. עוד הוא מתאר את פועלה של האקדמיה בתחום חידוש המילים.

המחבר עומד על משמעו המדויק של הפועל מהווה, מדגים שימושים לא מדויקים בו ומציע ניסוחים חלופיים.

איך נקשרו השמות המקראיים צרפת, ספרד ואשכנז לארצות אירופה ולאילו מקומות הם כוונו מלכתחילה? מאמר קצר מאת שושנה בהט עליה השלום המזמן לנו טיול בין דפי התנ"ך, דפי ההיסטוריה ומפת העולם.

איך התרחב משמע המילה 'סוללה' מ'תל עפר סביב עיר נצורה' למשמעיה כיום, ואיך קיבל המלאך כנפיים? במאמר מסופר על גלגולי המשמעות של שתי המילים המקראיות ועל יחסי הגומלין בין העברית לשפות אירופה.

מדוע נמדוד עצמים לפי גודלם ולא לפי קוטנם? מדוע נציין את רוחבו של המעבר ולא את צרותו? ומדוע מדברים עד דרגת הקושי ולא על דרגת הקלות?

מניין לנו הביטוי "שנת תרפפו"? המילה תרפפו שאולה מן הספרדית היהודית, ופירושה 'סבא של סבא'. עוד במאמר על מקור הביטוי ועל ביטויים נוספים המציינים עבר רחוק.

המאמר דן במילים 'שאתה', 'זו' ו'מקח', מתאר את תולדותיהן, את המאבקים שהיו בעניינן ואת מקומן בתקנת הלשון.

במאמר מסופר על האתגרים שהמציאות החדשה מציבה ליועצי הלשון, על העקרונות שעליהם נוהגים להקפיד במיוחד ואיך חידושי הלשון והדקדוק משתלבים בלשון השידור.

לעיר ירושלים כינויים פיוטיים רבים במקרא: כלילת יופי, משוש כל הארץ, עיר האלוהים, עיר הקודש, קריה נאמנה ועוד. אולם שמותיה האמיתיים של העיר אינם רבים.

במאמר רחב יריעה בן־חיים מציג את השקפתו על העברית בת ימינו ועל זיקתה לרובדי העברית שקדמו לה, ודן בסוגיית הכוונת הלשון. הוא מציע לקורא להכיר בחיוניותה של העברית החדשה ועם זאת הוא קורא לטיפוחה כשפת תרבות ולשמירת הרציפות ההיסטורית עם העברית המוּרשת.

הביטוי 'רוב רובו' מציין רוב גדול, אך מצד ההיגיון הוא מציין דווקא מספר קטן מן הרוב: רובו של הרוב ולא כולו. השימוש הרווח בצירוף מושפע מדרך ההדגשה הרגילה בעברית – הכפלה לשם הבעת הפלגה.

עד כמה שימשה העברית לשון דיבור בארצות אירופה בתקופה שקדמה לתחיית הלשון בארץ ישראל? במאמר נסקר השימוש בעברית והדיונים בנושא זה בקרב חוגי ההשכלה בארצות אשכנז, באיטליה וברוסיה.

במאמר מתוארות שלוש קערות השבעה קדומות, והעיון בהן מלמד על חשיבותם של המקורות האפיגרפיים להכרת הלשון המנדאית הכתובה (ניב של הארמית).

עורכי המילונים עומדים על ייחודו של כל מילון: מרדכי מישור שערך עם שושנה בהט את מילון ההווה (תשנ"ה) מספר על מילון שימושי ללשון ימינו המשקף את התקן הרשמי ומציג את הפועל בצורת הבינוני. עוזי ומינה פריידקין מפרטים את העקרונות שבתשתית מילון רב־מילים בעריכת יעקב שויקה (1997) והשתמעויותיהם לאוצר הערכים ולהצגת המשמעויות שלהם.

במאמר נדונה שאלת סדר הנושא והנשוא במבני משפט למיניהם על פי הרוֹוח במקורותינו ונבחנת השאלה מה טיבה של הקדמת הנשוא לנושא בהקשרים שונים.

מי חידש את השם סביבון ואילו עוד שמות ניתנו לו? והאם ניצחה החנוכייה את מנורת החנוכה?

במאמר מתוארות דרכי חידוש של מילים המשנות את פני העברית: יצירה של שורשים חדשים על ידי תוספת תחיליות, התפשטות משקל פָּעִיל ובניין שִׁפְעֵל, וחדירתן של מילים לועזיות.

המאמר מתחקה על מקומה ותפקידה של הארמית בעברית החדשה – הן מצד אוצר המילים הן מצד הדקדוק.

על פי מסורת ישראל המושג המקראי "פרי עץ הדר" מציין אתרוג. בעברית החדשה "פרי הדר" הוא שם כללי יותר הכולל מינים נוספים כמו הלימון והתפוז.

זמן קצר לאחר שנמסר מאמר זה למערכת לשוננו נפטר החכם רבי בנימין לפלר, שחוקרי הפיוט ולשונו הגדירוהו כאחד מבני העלייה שבתחום.

בלשון חז"ל יש שתי צורות רבים למילה 'עולם': עולמים ועולמות. המאמר מתחקה על החוקיות בשימוש שתי הצורות ובוחן אם מדובר בבידול משמעות או בהתניה תחבירית.

במאמר מסורטטת פעולתו של ועד הלשון בתחום התחדשות הדיבור העברי והרחבת אוצר המילים, מתוארת ההתנגדות שעוררה פעילותו ומוצגות הצלחותיו. עוד נסקרת פעולתה של האקדמיה בעשרים שנותיה הראשונות.

ביאליק הלך בדרכם של המשוררים העבריים בספרד שמצאו להם רווח ועזרה ביצירות הלשון שבפיוט הקדום. העיון בהערותיו לשיריהם ובקיאות ב"לשון הדורות" שנדרשה לו בכתיבתו יעמיקו את בינתנו את התבוננותנו בעברית של ביאליק.

רש"י נולד בסביבות שנת דת"ת (1040) בעיר טרואה (טרוייש) שבצרפת, ובה פעל רוב ימיו עד למותו בכ"ט בתמוז דתתס"ה (1105). המאמר מבוסס על הרצאה בערב עיון פתוח שייחדה האקדמיה לדמותו של רש"י.

בימינו פֶּרֶא ועָרוֹד מוכרים כשמות של שני בעלי חיים שונים הנזכרים במקרא. המאמר דן בזיהוים, ביחס האדם אליהם ובשימושם, ובאפשרות של הכלאתם עם חיות משק כמו חמור וסוס.

במאמר מתואר כיצד חודש המונח טיל מונחה.

אין עוד בארץ יוצר עממי כנעמי שמר שיצירתה הפכה לחלק מההוויה הישראלית של צעירים ובוגרים. ילדים פוגשים דרכם חוויות חיות ועושר של לשון, ובעזרתם מתחזקת ומתעשרת זיקתם לנוף הארץ וללשון העברית המתארת אותו.

כיום שומה על העברית להתמודד לא רק עם רסיסי הלעז האנגלי החודרים אליה ומכרסמים בה, אלא עליה לעמוד במתקפה אנגלית חזיתית, גלויה ונמרצת, המאיימת לדחוק את רגליה של העברית כליל.

על הרקע הלשוני ספרותי של כמה ביטויים בלשון חכמים הקשורים במתנות עניים – פאה ולקט – ובשיער

בט"ו באייר תרע"ט, 15 במאי 1919, נעלם מעל תעלת למנש האווירון הצבאי שטס בו אהרן אהרנסון, חוקר טבע, אגרונום ובוטנאי ארץ ישראלי, מגלה "אם החיטה". אהרנסון פעל נמרצות למתן שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל.

המילה טוזיג – פיקניק בלעז – היא דוגמה מובהקת למונח לא מוצלח. המזכירות המדעית אינה ממליצה לפונים אליה להשתמש בה, ואין צורך לומר שלא האקדמיה המציאה אותה.

"כדי לכתוב ולדבר עברית אין הישראלי, דובר עברית ילידית, צריך ללמוד דקדוק." לשם מה בכל זאת צריך ללמוד וללמד דקדוק במערכת החינוך כיום? – דברים בערב עיון של האקדמיה בנושא הוראת הספרות והלשון בבתי הספר, יום הלשון העברית, כ"א בטבת תשע"ד.

מילים המבוססות על נוטריקון כדי להקל על הזיכרון אינן תופעה חדשה. דצ"ך עד"ש באח"ב הוא הסימן שנתן רבי יהודה במכות מצרים (דם, צפרדע, כינים, ערוב…) כמפורש בהגדה של פסח.

מילים מקראיות רבות משמשות בעברית בת ימינו ובהן קבוצה מעניינת ומיוחדת: מילים שבלשוננו היום הן פשוטות ורגילות, אך במקרא הן מילים קשות ונדירות שמשמען עלום או שנוי במחלוקת.

בצירוף תלמיד חכם האם "חכם" שם תואר הוא (תלמיד שהוא חכם) או סומך: תלמיד של חכם? ואם אדם גדול וחכם הוא, מה מקומו של "תלמיד" המביע פחיתות כבוד?

המילה יהודי שינתה את הוראתה אחרי גלות עשרת השבטים, והיא מציינת מאז שם כולל לכל אחד מבני ישראל. לכך יש להוסיף שינויים שחלו בהוראת המילה רק בראשית ימי הבית השני.

שלושה מתרגמים בולטים שאימצו מגמות תרגום ייחודיות, מתוך מניעים אידאולוגיים מנוגדים, הובילו את פעילות התרגום מערבית לעברית לכיוונים שונים: מנחם קפליוק, שמעון בלס ואנטון שמאס.

העברית והצרפתית שייכות למערכות בלשניות רחוקות זו מזו. עם זאת אפשר לגלות ביניהן קרבה בשל הנסיבות ההיסטוריות והגלגולים שעברו על שתי השפות.

מי חידש את השם 'כלנית' ל־Anemone? ואיך קרא לצמח זה בן־יהודה? ומהי 'דמומית'?

מי חידש את המילה שקדייה, וכיצד התקבלה ונפוצה בעברית החדשה? על מה ועל מי הסתמך מחדש המילה בחידושו?

למילה זָקֵן אין במקרא משמעות נלווית שלילית כלשהי. אך בימינו היא כמעט הפכה למילת טאבו, והומרה בתחליפים קשיש, מבוגר, בוגר, בכיר, ותיק. גם בחלופות אלו חלו תזוזות סמנטיות במרוצת השנים.

את המילה גפרור חידש מנדלי מוכר ספרים, ואולם היא אינה מובאת במילון בן־יהודה. מן הסתם ידע בן־יהודה על החידוש ולא הביאה במילונו משום שהעדיף את חידושו שלו מַדְלֵק.

בדור האחרון קמו על העברית גם המוסדות להשכלה גבוהה, והרושם הוא שיש כיום תחרות בין המוסדות מי יציע יותר לימודים בשפה האנגלית שהיא "שפת עולם התרבות והחיים".

המחבר סוקר את צמיחת הדקדוק העברי הנורמטיבי על רקע רובדי הלשון ומעמדה של לשון המקרא. בחלקו השני של המאמר הוא בוחן את פעולת הפסיקה של האקדמיה בעשור האחרון של המאה העשרים, ועומד על המגמה לסמוך על כל המצוי ברובדי הלשון ולאו דווקא במקרא.

'מעוז צור ישועתי' הוא פיוט לחנוכה הנאמר לאחר הדלקת הנרות – הוא עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שהייתה בכל אחת מהן.

"בסיפוריי כרַתי לי ברית אהבה עם הלשון העברית. ולא הלשון העברית של ימינו בלבד, שכמותה שומעים אנו ברחוב, אלא הלשון העברית על כל רבדיה."

לקורא מזומנת הצצה על התגבשות המינוח העברי בתחום שמות בעלי החיים מתחילת הדיבור העברי ועד לאחר קום המדינה – דרך בעל חיים מיוחד שגם שמותיו מיוחדים: ה־giraffe.

מקורו של התואר מָרַן במילה הארמית מָרֵא. מילה זו מופיעה כבר במצבות מלכים בארמית העתיקה שנתגלו בסוריה – היא ממלכת ארם – ומשמעה 'אדון'. מָרִי הוא 'אדוני' ומָרַן – 'אדוננו'.

במאמר מובאות דוגמאות מדיון בוועדת הדקדוק של ועד הלשון בצורותיהם ונטייתם של שמות שאין להם הכרע ברור מתוך המקורות הקדומים.

במאמר מסופר על המילים עיר, עיירה, בירה, על מונחים המתארים חלקים בעיר – שכונה, רובע, אזור, פרוור, וכן רחוב, סמטה ומבוי, כיכר, רחבה ומגרש.

בלשונות אירופה מבשר הצמח שאנו מכנים "סתוונית" את בוא הסתיו ומכאן שמו. אולם בישראל הפרח פורח בחורף ולכן מציע הראובני לכנותו 'מבשר החורף'.

כמה ממאפייני הלקסיקון של הטקסט המשפטי עשויים להכביד על הקורא ולהוסיף לאי־בהירות של הטקסט.

בחפירות שלמרגלות קשת רובינסון נתגלה חפץ קטן עשוי טין, דמוי חותם, בקוטר של כשני סנטימטרים, שעליו טבועות שש אותיות בשתי שורות, שלוש אותיות בכל שורה.

הברכה מעלה שתי תמיהות? מה פשר צירוף שני הלוואים השונים – האחד שם עצם (שלום) והאחר שם תואר (מבורך), ומדוע 'מבורך' בזכר ולא בנקבה בהתאמה למין המילה שבת?

על מדוכת שמו של הצמח המכונה 'קנביס' – העולה לכותרות חדשים לבקרים – ישבו אנשי ועד הלשון בראשית המאה העשרים. ברשימה מובא קיצור קורותיו של השם בלשוננו.

בין כתבי הפירמידות יש שני קבצים של לחשים שמטרתם למנוע נחשים מלגשת אל המומיה של המלך. הלחשים בשני הקבצים שונים זה מזה, חוץ מלחש מצרי אחד המופיע פעם בכל קובץ. האם לחש זה הוא המפתח להבנת הרקע להופעת לחשים שֵמיים בכתבי הפירמידות?

בכיכר בר־כוכבא שבמרכז ירושלים מתנוססת חיית כלאיים על ראש הבניין שבצד המזרחי של הכיכר: אריה בעל כנפיים. מקורה של המפלצת הזאת ממקור ישראל!

מה היה שמו של מנהיג המרד ביהודה במאה השנייה לספירה – בר כוכבא, בר כוזבא, בר כוסבה?

מאבקו של בן־גוריון למען העברית עולה מיומן המלחמה שהופיע בהוצאה לאור של משרד הביטחון. בעזרת המפתח המפורט אפשר להגיע לעיסוקיו בחידושי לשון, במינוח הצבאי, בשמות מקומות, בוועד הלשון.

לא רבים היודעים כי העמלץ, בן למשפחת כרישים, קיבל את שמו מהצעת תיקון לנוסח של כתוב מקראי קשה.

גרעינה של ההגדה נמצא בפרק י של מסכת פסחים במשנה ובמדרשי ההלכה של התנאים. ההגדה כתובה בעיקרה בלשון חכמים, הן מצד דקדוקה הן מצד אוצר המילים שלה.

הרב יחיאל מיכל פינס נקט גישה חדשנית בעניין הרחבת אוצר המילים ושמרנות בסגנון. מחידושיו: כָּתֹם, מַדְחֹם, מָחוֹג, מֵימָן, סָגֹל, פַּחְמָן, שָׁעוֹן, תְּנוּחָה, תְּקוּצָה, תְּתַרְגֵּרָה.

המחבר עוסק ביחס שבין הבלשנות כמדע טהור ובין הנורמטיביזם, ומציע את המושג 'נורמטיביזם מפוכח'.

החלטת האקדמיה שאפשר ליצור צורת נקבה לכל תואר, תפקיד ודרגה שנושאת אישה, נסמכת על המקורות העבריים העתיקים שבהם לנשים בעלות תפקיד יש תוארי תפקיד בצורת נקבה, כגון נביאה, מלכה ובעלה (בעלת האוב).

הנזקק לצטט פסוק מן התנ"ך כיצד יצטט? הפסוק נתון לנו במקרא בכתיב מיוחד, ומלווה בניקוד, בטעמים, במתגים ובמקפים. במה מכל זה יש להתחשב?

שתי נטיות מנוגדות אפיינו את ילין: השמרנות והדבקות במקורות לעומת ההכרה בהתפתחות הטבעית של השפה. הירתמותו למפעל תחיית הלשון הכשירה את דעת הקהל לקליטת רעיונותיו הנועזים של בן־יהודה, אך גם הובילה את להחלטות מתונות של ועד הלשון.

אפשר להעריך שלספרות חז"ל נכנסו כאלפיים מילים יווניות (ולטיניות) בתחומים שונים ומגוונים, כגון מנהל ושלטון, רפואה, ריהוט ולבוש.

דוד ילין סיפר כיצד חידש את הפועל צִלֵּם. עד כה לא נמצאה עדות אחרת לסיפור הזה. בספר הכח מאת יחיאל מיכל פינס (חותנו של ילין) באות המילים צַלָּם וצַלֵּם ברשימת מילים מחודשות המשמשות בספר.

על ייחודו של המינוח המקצועי לעומת כלל המילים בשפה

חלק לא־מבוטל בזואונימיה העברית יש לזקוף לזכותו של חוקר טבע אחד שפעל בראשית המאה העשרים והטביע עליה חותם עז – ישראל אהרני.

האם יש לומר 'שומרון' או 'השומרון'? הכותב מציג את התמונה העולה מן המקרא ומגיע למסקנה שאפשר לומר גם 'שומרון' וגם 'השומרון'.

מן הראוי לברר אם אין בצירוף חוות־דעת משום עירוב תחומין של המלים דעת ודעה, ולשאול מפני מה הועדפה הצורה חוות־דעת בדיבורנו מן הצורה חוות־דעה שהיא, לכאורה, מדויקת יותר.

לקט מובאות מן הדיונים בכללי התעתיק מעברית לכתב הלטיני שהתקיימו במליאת האקדמיה ללשון העברית וממקורות נוספים

אולימפיאדה? דן אלמגור מביא רשימה ארוכה של מילים בסיומת ־יָאדָה שהומצאו לאורך השנים – רובן מילים לשעתן, ודן ביחס ביניהן ובין מילים המסתיימות בסיומת ־ִיָּה.

מכווני הלשון עוסקים רבות בשאלת השלילה של הנשוא השמני והנשוא-הבינוני ב'אין' או ב'לא'. הקושי העיקרי הוא בתקנת משפטים דומים שנשואם בינוני. כאן קשה יותר לכותבים לקבל את המומלץ: "אין הוא הולך", "הוא איננו הולך".

במאמר נסקרות דרכי ניסוח שאינן עולות בקנה אחד עם העברית הקלסית, ומוצעות דרכים חלופיות.

במאמר הכותב סוקר את ניסיונותיהם של המדקדקים והנקדנים להתאים את השם המוזר להם 'דיבְּרות' – המשמש בפיוטים ובתפילות – לאחד מן השמות האחרים משורש דב"ר שבתנ"ך.

כבר בדור הראשון לדיבור העברי התחיל עיסוק גם בדקדוק העברית המתחיה. תחילה היה זה עיסוק נורמטיבי שבא לכוון את התפתחותה ואת הסתגלותה לעולם החדש ולחיים החדשים, לפי שלשון המקורות לא נתנה להם מענה שלם.

במאמר מוסברים העקרונות המנחים את המזכירות המדעית של האקדמיה במתן תשובות לציבור והם מודגמים בשאלות על 'ניסוי ותהייה'; נֶאֱבַד ונִכְבָּה, 'שלוש ועשרה'.

תופעה רווחת היא בעברית ששם המשמש מלכתחילה כשם קיבוצי מתגלגל במהלך הזמן לציין יחידה אחת – הפרט האחד מן הכלל.

איך קיבלה החיפושית האדומה בעלת הנקודות השחורות את השם פָּרַת מׂשֶה רַבֵּנוּ? התשובה טמונה ביידיש.

את הקריאה "חזק חזק ונתחזק" נוהגים להגות "וְנִתְחַזֵּק" בצירי אף על פי שבפסוק הפועל בא בפתח: "נִתְחַזַּק".

כיצד הפכה אות מאותיות האלפבית – ודווקא זי"ן – למציינת איבר מין? והלוא עומדים לה ללשון העברית כמה וכמה שמות נושנים לאותו איבר קטן, כגון אמה, גיד, אבר, עטרה, ראש הגוויה ועוד.

אילו מילים לועזיות יש להחליף במילים עבריות?

במקרא שמות רבים לצמחים ולבעלי חיים. בחלק מן השמות אנו משתמשים גם היום, אך לא תמיד במשמעותם המקורית שבמקרא. לרשימה זו מצטרפים גם מונחים בהתפתחות הפרח ובהנצה.

המבנה ו/או שכיח מאוד בלשון המשפטית וחדר אף ללשון הכללית. מובאות כאן שתי דעות על השימוש במבנה זה – של השופט חיים כהן ושל הבלשן פרופ' משה אזר.

המילה עגבנייה לא התקבלה בקלות, והיו שהתנגדו לה. מי חידש אותה? ועל פי מה? מי התנגד לחידוש? מה הייתה המילה המתחרה?

שני הצירופים לָשון הרע ועַין הרע נתפסים כצירופי סמיכות שגויים. ניסן ברגגרין מסביר איך נוצרו ומגלה את דעתו שאין לפוסלם.

במאמר הכותב עוסק בזיהוי ה'חולדה' הנזכרת במשנה לאור פירושו של הרמב"ם, ועומד על תרומתו של זיהוי זה להכרת הרֵאליה הקדומה​.

מובא כאן דיון במליאת האקדמיה לזכר המשורר אבנר טריניין שהיה גם פרופסור לכימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית בירושלים.

בעיתונות הכתובה רווח השימוש בפועל תָּלָה שמשמעו 'היה תלוי'. השימוש בפועל כפועל עומד, יש בו משום חידוש, ומתעוררות שאלות לגבי מדיניות הלשון.

בפרקים המובאים כאן נכללים גם הסברים לשמות החודשים תשרי ומרחשוון.

במאמר מובאים מונחים הקשורים בחג הסוכות שיש בהם שינוי המקובל הן מצד הלשון הן מצד מסורת הניקוד.

דיון במליאת האקדמיה על השימוש במשקל פָּעִיל לתארים המציינים אפשרות – כגון בָּדִיק, רָחִיב ושָׁרִית.

ועדת השמות לרחובות ירושלים, שהוקמה בהוראת הנציב הבריטי הרברט סמואל, הייתה יחידה בסוגה ופעלו בה בצוותא יהודים, נוצרים ומוסלמים.

הפרק מתאר את התארגנותם של המורים שלימדו בעברית ואת תרומתם המכרעת להתפתחות הדיבור העברי בארץ ישראל בארץ בראשית המאה העשרים.

ניבים וצירופי לשון מן הרווחים בלשוננו היום מקורם במגילת איכה. אך לא תמיד זהה משמעות הניב או הצירוף בשימוש הלשון היום עם משמעותו המקורית במגילה.

ההשוואה בין לשון המקרא ללשון ימינו מעלה שהפער ביניהן רב בתחום התחביר והפונולוגיה ורב פחות בתחום המורפולוגיה. חלק גדול מן הזרות המורגשת בלשון המקרא נובע משינויים באוצר המילים.

במשך שנים שלטה במוזיקה הפופולרית לשון שירית וגבוהה. רק עם חדירתו של הרוק אל התרבות הישראלית משלהי שנות השישים חל מהפך במעמדה של לשון הדיבור בפזמונים.

על מילים, ביטויים וענייני לשון הקשורים לחג השבועות, ובהם 'ביכורים', 'עומר', 'עצרת', 'דיברות', 'כפה עליהם הר כגיגית' ו'תיקון ליל שבועות'

המאמר דן במונח "מעתק חילון" ומביא כדוגמה כמה מילים ומקרים המוסברים במעתק זה.

את השם עדלידע בחרה ועדת השמות של עיריית תל אביב בשנת 1932 בעקבות הקריאה לציבור להציע שם לקרנבל פורים שהתקיים מדי שנה בעיר.

המאמר דן במשמעותן של המילים חֹמֶר וחֵמָר בתולדות לשוננו ועל היחס ביניהן.

על צורות נקבה וצורות זכר של שמות בעלי חיים מתוך עיון ביצירות עבריות מראשית המאה העשרים

מה הצורך במונחים עבריים בעבר וכיום? מה הדרכים העומדות לרשות מחדשי המונחים? ושאלת השאלות: באיזו מידה המונחים מתקבלים ונקלטים?

במאמר מסופר איך נבחר השם עציון לצמח שקודם לכן נקרא פרקרק.

במאמר מתואר ומודגם הסגנון העברי במיטבו.

במאמר מתוארות שלוש תופעות פונטיות אופייניות לשלב רכישת הלשון אצל ילדים, אשר משקפות תהליכים דומים לאלו המתרחשים בלשונם של המבוגרים.

במאמר מתוארת תרומתה של חמדה בן־יהודה למפעל המילון ונבחנת השאלה מדוע נפקד מקומה בזיכרון הקולקטיבי.

"הרחוב שהייתי גר בו בתל־אביב נמצא סמוך מאוד לרחוב י"ל גורדון, וקצת הלאה ממנו, מקביל לו, רחוב מאפו, ומקביל לשניהם רחוב סמולנסקין, ולא רחוקים מהם – רחובות פרישמן ומנדלי מוכר־ספרים. כשהייתי עובר ברחובות אלה, עניין של יום־יום, ונזכר בסופרים שעל שמם הם נקראים, היו עוברים בלבי רגשי חמלה עליהם, מעורבים ברגשי הערצה."

המילה פרי אינה באה במקרא אפילו פעם אחת בצורת הרבים.

המונח חג במקרא חל רק על שלוש רגלים – פסח, שבועות וסוכות – אבל בשימוש רחב יותר הוא מצוי גם לגבי יום קודש בלבד.

רבים שואלים כיצד להגותו: בַּפֹעַל (בפ"א רפה), בַּפֹּעַל (בפ"א דגושה) או בְּפֹעַל.

לא בהר־סיני ניתנו כללי הכתיב הדקדוקי אלא במושבה גדרה בחודש אלול תרס"ד (1904), ונותן הכללים היה המורה, חוקר הלשון העברית ושירת ספרד, דוד ילין.

שירי הזמר של נעמי שמר נבחנים מצד תוכנם ומצד השימוש ברובדי העברית: לשון המקרא, הלשון המדוברת בת ימינו והמזיגה שביניהם.

על העקרונות העומדים ביסוד קביעות האקדמיה בכתיב, בדקדוק, במינוח, בפיסוק ובניסוח, ועל ההיבט היישומי שלהן בעבודת העריכה