בפוסט הקודם עסקנו בסוג מופשט ואינטלקטואלי במיוחד של דימויים – דימויים של אנשים לספרים ולטקסטים, כגון משורר שכותב את שיריו בדיו עיניה של אהובתו או אישה מוכת צער שמדברת "כאילו היא מדפיסה את מילותיה". היום נהרהר על סוג שונה מאוד, אולי אפילו הפוך, של דימויים: פיזיים, חושניים – דימויים לטעמים ולתבלינים.

ויכוח חריף, סחוג חמוּר

הבלשן גיא דויטשר, בספרו "גלגולי לשון", מספר לנו שמטאפורות זורמות כמעט תמיד בכיוון אחד: מן המוחשי אל המופשט. כך, אומר דויטשר, יש לנו למשל "עניינים כבדי משקל", שבהם המשקל ממחיש לנו את רצינות העניין, "מזג חם", שבו הטמפרטורה הגבוהה מציינת את האופי הרגזני, וגם "ויכוח חריף", שבו בערת הפלפל בפה ממחישה לנו את עוצמת הוויכוח. אבל כמעט לעולם אין מצב הפוך: ויכוח יכול להיות חריף, אבל סחוג, אומר דויטשר, כמעט לעולם לא יהיה "חמוּר" (מלבד אולי בביקורות מסעדות של שגיא כהן). למה זה כך? משום שקל לנו יותר לחשוב ולדבר על דברים מופשטים בעזרת מטאפורות ודימויים השואבים מהעולם המוחשי, המוכר לנו היטב מניסיוננו.

ואכן, הטעמים, שיש להם מקום מרכזי בחיינו, הן להישרדות והן לשם הנאה, הם המקור לשפע של מטבעות לשון.

הטעם החמוץ העניק לנו כמובן את "להחמיץ פנים", ומכאן "חיוך חמצמץ" וגם כמובן "חמוצים".

מן הטעם המר נוצרו הביטויים "מר נפש", "השאיר טעם מר" ו"לבלוע את הגלולה המרה".

מן המתוק קיבלנו את "מתוק" במשמעותו המושאלת, כלומר בעל אופי נעים וחביב, וגם את "קול מתקתק" ו"מתק שפתיים".

המלוח הוליד את "ממולח", "לזרות מלח על הפצעים" ו"מלח הארץ"; ונציין שהביטוי "מלח הארץ", שאנו מרבים להשתמש בו לתיאור ארץ-ישראליות שורשית, מקורו בברית החדשה, שם ישו מכנה בו את תלמידיו: "'אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ?'" (הבשורה על פי מתי ה 13).

החריף מופיע בכינוי "פלפל", כלומר נמרץ ופיקח, "יש לו פלפל בישבן", "חריף שכל", "לשון חריפה" ו"אמירה חריפה". מבחינה מדעית, אגב, "חריף" אינו טעם אלא תחושה הנוצרת על ידי גירוי קולטנים הרגישים לחום וכאב, ונשים לב שבאנגלית, המילה hot פירושה, אכן, גם "חם" וגם "חריף". לעומת זאת, הטעם החמישי מבחינת בלוטות הטעם הוא אוּמאמי (umami) – אבל במקרה זה בלוטות הטעם לחוד והשפה לחוד: יש ביטויים ומטבעות לשון הקשורים לחריפות, ולעומת זאת, לפחות בעברית, אין ביטויים הקשורים לאומאמי.

מעניין להבחין כי לדידה של העברית, מתוק וחריף (ואולי גם מלוח) ממופים כטעמים "טובים", ואילו מר וחמוץ מזוהים כ"רעים", למרות כל תכונותיהם הטובות של בירה ומלפפונים חמוצים. ישנם גם ביטויים הקשורים לטעמים באופן כללי – "בטוב טעם", "דברי טעם" – ונשים לב שגם המילה "טעם" במובן "סיבה" מקורה בשימוש מושאל ב"טעם" הפיזי.

לצד ביטויי הטעמים, ישנם גם ביטויי תבלינים, כמו "תיבל את דבריו במשלים/בהומור" ובאנגלית – spicy gossip ו-to spice things up. המילה העברית "תבלינים", אגב, דומה ל"שרימפסים", "בְּרֶקסים" ו"קליפסים" בכך שיש בה ריבוי כפול: המילה המקורית היא בכלל "תֶּבֶל" (במלעיל), וצורת הרבים המקורית היא "תְבָלים" או "תַּבְלִין". בעברית החדשה הפכה "תַּבְלִין" לצורת היחיד, וקיבלה צורת רבים חדשה – "תבלינים".

ספרות בטעמים

גם דפי הספרות מתובלים בדימויי טעמים. דורי מנור, ברשימה "קודם כל צריך להיות בני אדם: זיכרון על דליה רביקוביץ" (2019), המופיעה באתר פרויקט בן יהודה, מספר לנו על החמוץ:

ביקור אצל דליה רביקוביץ בדירתה שברחוב יהואש. הייתי שם עם כמה מחבריי לכתב העת "אֵב". כולנו היינו בני עשרים וקצת. דליה הייתה בתקופת דיכאונות, אבל בין דיכאון למשנהו היא הזמינה אותנו אליה ואירחה אותנו בנדיבות: לא נדיבות חומרית, אלא נדיבות רוחנית גדולה כלפי צעירים ממנה. לא היה בה שמץ מאותה המרירות או הקנאה שאנשים צעירים מאוד מעוררים לא פעם במבוגרים מהם, ובייחוד צעירים מוכשרים. ענייני משק בית מעולם לא היו הצד החזק של דליה, ודאי לא בימי המצולות שלה.

היא הציעה לנו קפה והגישה אותו עם חלב חמוץ.

היינו נבוכים: להעיר לה? לא להעיר לה? לא יכולנו לשתות את הקפה, והתבונַנו זה בזה במבט תוהה. בסופו של דבר הבחינה דליה בטעות והתנצלה בחיוך מבויש שהפיג כל מתח. אני חשבתי לעצמי בגיחוך על הסמליות היתרה שבסיטואציה: האֵם הפואטית הגדולה חולצת שד לחבורת ילדיה הרוחניים, אך חלבהּ – אללי – חמוץ. אילו העזתי להזכיר את הדבר באוזניה באחת מפגישותינו הבאות אני מאמין שהיא הייתה משתעשעת: היה לה הומור עצמי נהדר וחוש נדיר לאירוניה.

נסיים בשני פסוקי טעמים מהתנ"ך. את הטעם המר אנו פוגשים במגילת רות, שבה מופיע אחד המשפטים היפים והעצובים בספרות, דבריה של נעמי אל בנות עירה כאשר היא חוזרת אליה לאחר שאיבדה את בעלה ובניה: "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נׇעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד" (רות א כ).

ומן המר אל המתוק: בספר קוהלת נמצא את הפסוק היפה להפליא "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ" (יא ז).

לשני הפסוקים האלה יש משמעות מיוחדת כרגע. ליבנו עם כל מי שכמו נעמי, איבדו את אהוביהם, ואנחנו מקווים שמדינת ישראל תשכיל להחזיר במהרה את החטופים והחטופות מחשכת המנהרות אל אור השמש.

*

תודה גדולה לכל מי שהצטרפו לדיון בפייסבוק ותרמו דוגמאות ספרותיות וביטויים הקשורים לטעמים.

שיר ברדיו לכד את תשומת ליבי – קודם המוזיקה ואחר כך המילים:

לִבִּי כְּמוֹ סֵפֶר פָּתוּחַ

תִּרְאֶה אוֹתִי

תִּרְאֶה אוֹתִי

השיר, כך התברר, הוא "הולכת איתךָ" של נרקיס, והוא עורר בי הרהורים על דימויים שקשורים לספרים ולטקסטים בכלל. מי עוד יצרו דימויים כאלה, ומדוע יש להם הד מיוחד בליבנו (!), או לפחות בליבי? היום הצטרפו אליי בהרהורים האלה מיה סלע ויובל אביבי ב"מה שכרוך". כרגיל, אפשר וכדאי לשמוע את התוכנית ואת הפינה כאן.

לכי, לכי, יא פרוזה

בדומה לנרקיס, שדימתה את ליבה או את עצמה לספר, המשורר הסורי ניזאר קבאני דימה את אהובתו לשיר. קבאני אמנם היה למרבה הצער מאוד אנטי־ישראלי, אבל גם כתב כמה שירים יפים מאוד שמתאימים לענייננו, ואשר הופיעו בעברית בספר "לחם וחשיש וירח" בתרגום יותם בנשלום. הנה קטע מהשיר "מכתב אהבה מספָּר מאה":

זֶהוּ מִכְתַּב הַטֵּרוּף הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי

וּמִכְתַּב הַיַּלְדוּת הָאַחֲרוֹן שֶׁלִּי,

וְאַחֲרַי לֹא תֵּדְעִי עוֹד

תֹּם יַלְדוּת וְיֹפִי שֶׁל טֵרוּף.

[…] הֵמַר לָךְ גּוֹרָלֵךְ, גְּבִרְתִּי!

מֵהַיּוֹם לֹא תָּגוּרִי בַּסְּפָרִים הַכְּחֻלִּים

וְלֹא תָּגוּרִי בִּנְיַר הַמִּכְתָּבִים,

בִּבְכִי הַנֵּרוֹת,

בְּתִיק הַדַּוָּר.

לֹא תָּגוּרִי בְּחַיּוֹת הַסֻּכָּר,

בִּמְטוֹסֵי הַנְּיָר הַצִּבְעוֹנִי,

לֹא תָּגוּרִי בִּכְאֵב הָאוֹתִיּוֹת

וְלֹא בִּכְאֵב הַשִּׁירִים…

הוֹצֵאת אֶת עַצְמֵךְ אֶל מִחוּץ לְגַנֵּי יַלְדוּתִי

וְהָפַכְתְּ פְּרוֹזָה.

קבאני קושר פה בין שירה ואהבה פרועה ("מטורפת") לבין ילדוּת, ואכן יש משהו ילדותי בכך שכאשר אהובתו עוזבת אותו ועוברת הלאה, הוא אומר לה "הפכת לפרוזה", בבחינת "לכי, לכי, יא פרוזה" (ושמא אף "לא הייתי חורז אותך אפילו עם מקל"). שיר נקמה, כפי שדייק יובל בתוכנית – אבל אם כבר שיר נקמה, מוטב "הפכת פרוזה" מאשר "תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך", כפי שהציע אלתרמן. מכל מקום, ייתכן שאהובתו הנוטשת של קבאני מצאה את הגבר הנכון, שאיתו היא יכולה להיות גם שיר וגם פרוזה, ולא רק אחד מהם.

סימניית הנפש

יוצרים אחרים לוקחים את הדימויים האלה הלאה, לחלקי טקסט קטנים יותר – מצאתי כמה יפים כל כך, שקשה לבחור מביניהם. המשורר אברהם חלפי, בשורה הידועה כל כך מהשיר "עטור מצחך", כותב "מִצְחֵךְ מִתְחָרֵז עִם עֵינַיִם וְאוֹר", כלומר מדמה את מצחה של האהובה, או את יופייה או את האהובה עצמה, לשורת שיר חרוזה. ב"שיר הפרחה" של עפרה חזה, שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק, האהוב הוא מילה ("אֵין לִי רֹאשׁ לְמִלִּים אֲרֻכּוֹת / וְאַתָּה מִין מִלָּה אֲרֻכָּה שֶׁכָּזֹאת"). והזמר הצרפתי פרנסיס קַבְּרֶל (Cabrel), בשיר "הדיו של עינייך", מתאר את עיני אהובתו כדיו שבו הוא כותב את יצירותיו ("אֶת כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לִכְתֹּב / שָׁאַבְתִּי מֵהַדְּיוֹ שֶׁל עֵינַיִךְ" – תודה למתרגמת לי עברון).

איריס אליה כהן, בשיר "סימנייה", מחזירה אותנו לדימוי של האהוב כספר, ויוצרת דימוי יפהפה של זוג אוהבים כספר וסימנייה: "וְרוּחַ דַּק דָּחוּק בֵּינוֹת דַּפֵּי הַגּוּף / נַפְשִׁי בְּךָ כְּמוֹ סִימָנִיָּה. / גַּם אִם אֶפְתַּח אוֹתְךָ / בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה / אֵדַע / אֵיפֹה הָיִיתִי." ואגי משעול, בשיר "מראה לךָ", מתפשטת עד לכתב היד ולאותיות: "מִתְפַּשֶּטֶת בִּשְבִילְךָ עַד לִכְתַב יָדִי / עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַגְּרוֹנִיוֹת / אֶת הַנַּחְצִיּוֹת / אֶת הָאֶהֱוִי / עַד שֶרוֹאִים לִי אֶת הַסָּמֶךְ / וְאֶת הֲכִי סוֹפִיוֹת שֶלִּי […] כְּשֶאֲנִי בָּאָה אֵלֶיךָ / שֶתִּקְרָא לִי בַּדְּיוֹ."

לא תמיד הדימוי לטקסט הוא חיובי או אירוטי: בספרה של אן טיילר Earthly Possessions ("רכושי עלי אדמות", נניח), הגיבורה מספרת שאחרי מות אביה, אמהּ מוכת היגון דיברה בצורה שטוחה, ללא אינטונציות, כאילו היא מדפיסה את מילותיה.

התמקדנו כאן בדימויים של אנשים, ובפרט אהובים, לטקסט, אבל יש גם אחרים, כמובן. בסיפור "עב"ם נוחת בקוּשירוֹ" בספר "ריקוד האדמה" של הָרוּקִי מוּרָקָמי, הוא כותב על שלג שנערם "כמו מילים שאיבדו את התכלית שלהן", דימוי יפה במיוחד מפיו של סופר.

דימויים כאלה, של אדם (או של פנים, או של שלג…) דווקא לטקסט מעניינים ויפים בעיניי מכמה בחינות. ראשית, זהו דימוי שכלתני או אינטלקטואלי מאוד: הדימוי אינו מפנה אותנו אל עולם החושים – מראה, צליל, ריח – אלא משאיר אותנו בתחומי החוויה השכלית של טקסט וקריאה.

שנית, דימוי של דמות ביצירה לטקסט הוא סוג של רקורסיה – רקורסיה היא תופעה שכוללת גרסה פשוטה או מוקטנת של עצמה, או במחשבים, פונקציה ששבה וקוראת לעצמה: במקרה שלנו, טקסט ששב ומדמה את דמויותיו לטקסט. במקום לצאת מגבולות הטקסט ולהזכיר לנו משהו אחר מניסיוננו בעולם, הטקסט שב ומפנה אותנו אל עצמו – מערכת סגורה.

יש פה גם אמת עמוקה בנוגע לטקסט: דמות בספר היא אכן טקסט. דמות האהובה בשיר היא אכן שורות שיר, והשלג בספר אכן עשוי ממילים. זהו עולם הבנוי מאותיות (ומסימני פיסוק).

ולבסוף, יש בבחירה הזאת גם משהו שיווקי, סוג של פנייה לקהל מפולח: דימויים הקשורים לטקסט כנראה יקסמו במיוחד למי שממילא קוראים טקסט כרגע. שיר המדמה את עיני האהובה לדיו או את יופייה לשורה חרוזה מתנהג קצת בדומה לאתר קניות, נניח אמזון, שאומר לנו "אם קנית את זה, אולי גם זה ימצא חן בעיניך".

•

מחכים להחזרת החטופות והחטופים, מייחלים לשיבת כל החיילים בשלום ולחזרה בטוחה של המפונים לבתיהם.

תודה גדולה לכל מי שהצטרפו אליי בדיון על דימויים הקשורים בספרים ותרמו לי דוגמאות מופלאות, שכמה מהן מופיעות כאן. תודה מיוחדת לחברי.ות מועדון הספר הטוב של הכורסא ובפרט לחגית מרמלשטיין וליעל כהנא-שדמי.

התמונה באדיבות Freepik.com

האם הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עם אמפתיה הוא לוחמה פסיכולוגית, כיצד אייזק אסימוב כתב דמות של אמפת אבל סופר אחר המציא מילה ליכולת העל־טבעית הזאת, ומהי המילה הלא־מנומסת ל"אמפת" בעברית – על כל אלה דיברתי היום עם מיה סלע ויובל אביבי בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך", בהמשך לפוסט הקודם שלי על אמפתים בתרבות הפופולרית, שנמצא כאן.

ראשית, נבחין שאנו מדברים על המילה "אמפת" (empath) – שם עצם, להבדיל משם התואר "אמפתי". למילה "אמפת" יש שתי משמעויות עיקריות, שקשורות בשני הקשרים עיקריים שבהם משתמשים במילה הזאת – ואנשים רבים שמשתמשים בה במשמעות אחת כלל אינם מכירים את המשמעות האחרת. ביצירות מדע בדיוני ופנטזיה, אמפת הוא מי שיש לו יכולת על־טבעית לקרוא רגשות של אנשים אחרים ולפעמים גם להשפיע עליהם; בשיח פופולרי על פסיכולוגיה ואישיות, "אמפת" הוא אדם ער וקשוב מאוד לרגשות של אנשים אחרים, אולי יותר מדי, אולי מרצֶה.

לאורך השנים אנחנו רואים דמויות רבות של אמפתים בקולנוע ובטלוויזיה – בין השאר בסדרות הטלוויזיה "מסע בין כוכבים, הדור הבא" (למי שחוגג), "אנג'ל" ו"הפלאש", בסרטי האקס-מן וב"שומרי הגלקסיה 2". למרות הבולטות הזאת על המסך, מתברר שהאמפתים החלו את דרכם דווקא בספרים. מילון אוקספורד מספר לנו שהמילה הופיעה לראשונה בשנת 1956, בסיפור בשם "אמפת" (Empath) של ג' ט' מקינטוש (J. T. McIntosh), שהוא שם עט של הסופר הסקוטי ג'יימס מרדוק מקגרגור (את הסיפור אפשר לקרוא כאן).

אמפתים נגד ארגוני עובדים

בסיפור של מקינטוש, בחורה צעירה מסתבכת בהאשמה ברצח ובעקבות זאת מגלה שישנם אנשים עם יכולות מנטליות בלתי רגילות, ובהמשך – שהיא אחת מהם. במפגש הראשון שלה עם אמפת היא אומרת לו "אתה טלפת או משהו. נגעת במחשבות שלי". האיש מסביר שהוא אינו טלפת, משום שאינו מסוגל להעביר במחשבה רעיונות או מילים; לעומת זאת, הוא ואמפתים אחרים מסוגלים לזהות רגשות של אנשים אחרים, כמו עוינות, התנגדות או אהדה. היכולות האלה הופכות אמפתים למועילים מאוד בשירותי הביטחון – הם מזהים התנגדות מכל סוג, אלימה או לא־אלימה, ואפילו עובדים שמתכננים שביתה.

(אגב, מקינטוש עצמו כתב הקדמה מפתיעה משהו לסיפור הזה. זהו סיפור שבו הוא טבע את המילה "אמפת", הציע כמה שימושים מעניינים ומבהילים לאמפתים, תיאר כיצד סכנה של פצצות אטום עשויה להביא ליצירת סוג חדש של ערים – שבהן העשירים גרים בעומק האדמה והעניים גרים בקומות הגבוהות של מגדלים – וקינח בהגיג חמוד ודי מדויק על אהבה; ובהקדמה לסיפור הזה הוא מתנצל על כך שהרעיון שלו לא כל כך מקורי, ואפילו שחוק, ומספר שהתלבט אם לכתוב אותו, משום שהוא עוסק בנושא הוותיק של "מישהו שיכול לעשות משהו שרוב האנשים אינם יכולים". זהו בלי ספק קנה מידה מחמיר למדי למקוריות.)

נחזור לפן הלשוני – המילה שמקינטוש טבע, "אמפת", נגזרת כמובן מן המילה "אמפתיה", שמקורה ביוונית עתיקה ואשר בה היא קשורה למילה "פתוס", שאחת המשמעויות שלה היא "רגש". מן היוונית העתיקה התגלגלה "אמפתיה" לשפות אירופיות שונות, ובאנגלית היא קיימת החל מראשית המאה ה-20. המילה "אמפת" שקופה וברורה מאוד הודות לדמיונה למילה הוותיקה יותר "טלפת".

עובדה מעניינת היא שמקינטוש אמנם טבע את המילה "אמפת" ב-1956, אבל דמות מפורסמת מאוד של אמפת הופיעה בספר כבר כמה שנים קודם לכן, ב-1953: הפֶּרֶד בספרו של אייזק אסימוב "המוסד האחר" (Second Foundation). הפרד הוא מוטנט החש ושולט בעוצמה אדירה ברגשותיהם של אנשים אחרים, ויכול לחולל פחד עצום וליצור נאמנות גמורה גם אצל אנשים ששנאו אותו והתנגדו לו. כלומר, אסימוב יצר דמות שיש לה יכולת על־טבעית לחוש ברגשות הזולת ולשלוט בהם, ומקינטוש, שכתב אחריו, העניק שם ליכולת הזאת.

מעניין ואולי מעציב שאמפתים, במובן של אנשים בעלי יכולת על־טבעית לחוש את רגשות הזולת, עלו על בימת הספרות דווקא בהקשרים כה אלימים ולוחמניים. ביצירות אחרות ומאוחרות יותר, כגון סדרת הטלוויזיה "אנג'ל" שהזכרנו, ישנם גם אמפתים שמשתמשים בכוחותיהם כסוג של פסיכולוגים – מסייעים לאנשים להבין את עצמם טוב יותר, לבחור את הדרך שנכונה להם וכן הלאה.

גדוד האמפתיה העברי

הסופרת הישראלית קרן לנדסמן, בספרה "לב המעגל", תיארה אמפתים שמשתמשים בכוחותיהם בשתי הדרכים – כיכולת קרבית, להפחיד ולשתק (אפשר לומר, סוג על־טבעי של לוחמה פסיכולוגית), ולעומת זאת כיכולת טיפולית, לחזק ולהרגיע (ואגב גם בהקשר ספרותי: גיבור הספר, גבע, הוא "מעצב רגשי" שבין השאר שוזר רגשות בדפים של ספרים כך שהקוראים חווים אותם תוך כדי קריאה!). העלילה של הספר ממוקמת בישראל, במציאות אלטרנטיבית שיש בה אנשים עם כוחות על־טבעיים, שהחברה השמרנית הופכת אותם לאזרחים סוג ב' שסובלים מאפליה, שנאה ודעות קדומות. בספר של לנדסמן ישנם כמה סוגים של כוחות על־טבעיים: ראיית עתיד, קסמי יסודות (אדמה, מים, רוח ואש) – ואמפתיה. החברה העוינת מצמידה לאנשים בעלי הכוחות האלה כינויי גנאי, והאמפתים זוכים לכינוי "רִיגְשִי", שהאמפתים עצמם מאמצים אותו ומשתמשים בו, כלומר עושים לו ריקליימינג. ממש בימים אלה עתיד לראות אור ספר ההמשך של "לב המעגל", שייקרא "תחתית הבאר".

מילים שנוצרו בין דפי הספרות

מצאנו אם כך שהמילה "אמפת" נמנית עם המילים שנוצרו במחוזות הספרות – כמו "לרשרש" של ביאליק, "להתקרנף" שהופיעה בביקורת על הפקה ישראלית של "קרנפים" של יונסקו, "שקדייה" שהופיעה לראשונה בשיר של לוין קיפניס, "חייזר" שחידש המתרגם עמוס גפן וכמובן "רובוט" של קארל צ'אפק ו"אודיסיאה" של הומרוס. ובדומה ל"חייזר" ו"רובוט", גם "אמפת" החלה את דרכה ביצירות מדע בדיוני וזלגה מהן אל השפה הכללית.

•

תודה רבה לניר טלאור שסייע לי באיתור הסיפור “Empath” מאת ג' ט' מקינטוש.

האם אמפתיה היא סוג של כוח־על? השאלה נשמעת מוזרה – אבל חכו ושמעו, התשובה פחות פשוטה משנדמה.

בסדרת בית החולים שכבר נזכרה כאן לאחרונה, "הרופא הטוב", מופיעה דמות שיש בה עניין מיוחד בעיניי: ד"ר קלייר בראון, מנתחת מתמחה צעירה שניחנה ברגישות ובהבנה עמוקה לרגשות הזולת. התכונה הזאת שלה כה מובהקת עד שבמקרים רבים שולחים דווקא אותה לשוחח עם מטופלים ובני משפחותיהם במצבים קשים, ואף שולפים אותה לשם כך מחדר הניתוח, לעיתים למורת רוחה. דמותה של קלייר ממלאת תפקיד חשוב בהצגתו ובהתפתחותו של גיבור הסדרה, ד"ר שון מרפי, מתמחה מבריק הנמצא על הספקטרום האוטיסטי: הקשב והרגישות של קלייר יוצרים ניגוד לקושי של שון להבין את רגשות הזולת ולהזדהות עימם, והקשר ביניהם מסייע לו לפתח את היכולת הזאת. לנושא זה שמור מקום מרכזי בסדרה, ואחד הפרקים בעונה השנייה אף נקרא "אמפתיה".

השחקנית המגלמת את דמותה של קלייר היא בחירה מעניינת בפני עצמה. כאשר ראיתי אותה בפרק הראשון ניסיתי להיזכר מנין היא מוכרת לי, ולאחר כמה רגעים נזכרתי: אנטוניה תומאס שיחקה לפני אי אלו שנים את דמותה של אלישה דניאלס בסדרה הבריטית Misfits, סדרת מדע בדיוני שגיבוריה הם חבורת עבריינים צעירים הזוכים בכוחות־על הודות למכת הברק הקלאסית. כוח־העל המפוקפק של אלישה הוא לעורר תשוקה עזה בכל מגע, ובהמשך היא רוכשת כוח אחר – ראייה מרחוק, clairvoyance: היא מסוגלת לראות מבעד לעיניהם של אנשים אחרים, בכל מקום שבו יימצאו. האם הבחירה באנטוניה תומאס לתפקיד קלייר קשורה לזיהוי שלה עם דמות בעלת כוחות־על, וספציפית כוחות־על הקשורים ברגש וביכולת לראות מבעד לעיני הזולת? אולי. האפשרות הזאת נחמדה במיוחד אם נביא בחשבון שפירושה המילולי של המילה הצרפתית clairvoyance הוא "ראייה צלולה". voyance נגזרת מן הפועל הצרפתי voir, "לראות", ו-clair פירושו "בהיר" או "שקוף", בדומה ל-clear באנגלית. צורת הנקבה של clair היא, נכון, claire – ומכאן השם "קלייר", הלא הוא שמה של הרופאה האמפתית.

אמפתים, אמפתים בכל מקום

בשנים האחרונות היה לי רושם שאני רואה יותר ויותר אמפתים בתרבות הפופולרית. ד"ר בראון מ"הרופא הטוב" יוצאת דופן ביניהם במובן זה שהאמפתיה שלה היא אמנם תכונה בולטת ומובהקת, אך אנושית לגמרי – אם לא נביא בחשבון את האלוזיה ל-Misfits, בין שהיא מכוונת ובין שהיא בעיני המתבוננת. אך אמפתיה מופיעה ככוח־על, כיכולת קסם או כתכונה חייזרית בשלל סדרות טלוויזיה, קולנוע וגם ספרים.

היועצת דיאנה טרוי מ"מסע בין כוכבים, הדור הבא", שיצאה לדרכה בסוף שנות ה-80, היא אחת הדמויות הוותיקות והידועות ביותר של אמפתים. בתחילת שנות האלפיים פגשנו את השד האמפת לורן ב"אנג'ל", ספין־אוף של "באפי קוטלת הערפדים". לורן הוא בעלים של מועדון קריוקי, וקורא את רגשותיהם של הלקוחות כאשר הם שרים. ססיל הורטון מ"הפלאש" היא אמפתית וגם טלפתית, מנטיס מ"שומרי הגלקסיה" היא חייזרית אמפתית מקסימה (ראו בסרטון למטה), ומוזה היא פיה אמפתית בעיבוד המצולם של סדרת האנימציה האיטלקית "מועדון וינקס". ובספרים, המוטנט המכונה "הפֶּרֶד" בסדרת "המוסד" של אסימוב מראשית שנות ה-50 הוא אמפת חזק מאוד המסוגל (כמו כמה מהאחרים שהזכרנו כאן) לא רק לזהות רגשות של אנשים אלא גם להשפיע עליהם, ורינדה מסדרת "המורשת הנסתרת" של אילונה אנדרוז היא קוסמת אמפתית הנמנעת מלהשתמש ביכולותיה כדי לא לחוש ברגשותיו האמיתיים של בעלה כלפיה (על אמפתים נוספים במגוון ז'אנרים תוכלו לקרוא באתר TV tropes).

הרהרתי על כל האמפתים האלה עם בנזוגי אוהד, והוא העיר הערה מדויקת מאוד: "כולם דמויות משנה." אכן: כל האמפתים שפגשנו כאן הם דמויות משנה. רובן, כמו קלייר ב"הרופא הטוב", מאירות את הגיבור הראשי, מסייעות לו להתפתח או מספקות תובנות רגשיות המניעות את העלילה. השד האמפת לורן מקשיב לאנג'ל ועמיתיו שרים, מעמת אותם עם רגשותיהם ומייעץ להם כיצד לפעול. ובקטע הזה מ"שומרי הגלקסיה", מנטיס מגלה לכל החבורה שפיטר מאוהב בסתר בגאמורה, גילוי שדראקס מוצא משעשע להפליא.

דרוש חבר אמפת

מה המקום הזה של אמפתים כדמויות משנה מספר לנו? אם נסתכל על גיבורים ראשיים, הן כאלה שיש להם כוחות־על וכוחות קסם והן מהסוג הריאליסטי יותר, נמצא שרבים מהם הם חזקים מאוד, גם אם הם צריכים לגלות את כוחותיהם, לבטוח בהם וכיוצא באלה; ושרבים מהם יפים במיוחד (כנ"ל). יש ביניהם כמה טלפתים, כלומר קוראי מחשבות, כניגוד לרגשות (כגון פרופ' X וג'ין גריי מהאקס-מן וסוקי מ"דם אמיתי"), או בגרסה הריאליסטית של אותו כישרון – מנטליסטים למיניהם, המסוגלים לקרוא שפת גוף ולצרף רמזים וכך לגלות את סודותיהם של זולתם (שרלוק הולמס, "המנטליסט"). ורבים מהם מתמודדים עם שלל אישוז וצריכים לפתור אותם, וכאן האמפתים מושיטים עזרה נחוצה.

אם הגיבור או הגיבורה הראשיים הם אלה שהצופים, כלומר אנחנו, מזדהים איתם, ומכאן שהתכונות שיש להם הן אולי אלה שהיינו חומדים לעצמנו, הרי שהמקום הקבוע של אמפתים כדמויות משנה עשוי להעיד שאין לנו עניין מיוחד לקרוא רגשות של אנשים אחרים, ולעומת זאת אנחנו רוצים מאוד שיבינו את רגשותינו, ואם אפשר – בקלות ובמיידיות, בלי שנצטרך להסביר יותר מדי (ולכל היותר, לשיר). ואם הרושם שלי שיש יותר ויותר אמפתים בתרבות הפופולרית הוא נכון, הרי שהיצירות האלה משקפות לנו רצון הולך וגובר, או שמא צורך הנענה פחות ופחות, שיתעניינו ברגשותינו ויבינו לליבנו (הרי אפילו ברק אובמה כבר העיר על הצורך באמפתיה רבה יותר בחברה האמריקאית). האם זה אכן המצב?

הסטטיסטיקה של האמפתיה

כדי להבין אם התרבות הפופולרית כיום עוסקת באמפתים יותר מאשר בעבר, שאלתי את Google Books Ngram על תדירות השימוש במילה empath, וקיבלתי את התשובה הזאת:

לכאורה, תשובה ברורה ביותר. מעולה! אבל רגע, האם זו בעצם תשובה לשאלה שחשבתי עליה? כשהסתכלתי בגרף, נזכרתי שנתקלתי במילה הזאת גם בהקשר נוסף. במגזינים למיניהם, בעיקר אמריקאיים, פגשתי את המילה empath כתיאור של סוג אישיות: אדם רגיש, אולי רגיש מדי, אולי מרצֶה. נסתכל למשל על האימג' הזה, הלקוח מכאן:

הכיתוב העליון (בשחור) הוא "10 סימנים שאת.ה אמפת" (empath); הכיתוב הצבעוני שמתחתיו הוא "סימנים שאת.ה אמפתי" (empathic) – כלומר כאן לא כשם עצם אלא כשם תואר. ההבדל בין השניים כפול: ראשית, empathic או empathetic מציינים תכונה או מאפיין, לא בהכרח קבועים – אני יכולה להיות empathetic, להתנהג בצורה אמפתית, כלפי אדם מסוים או בסיטואציה מסוימת, ולעומת זאת להיות כלל לא empathetic, להתנהג בצורה לא־אמפתית, כלפי אדם אחר או בסיטואציה אחרת. empath, לעומת זאת, הוא אדם שזו תכונתו הקבועה, טיפוס האישיות שלו – כפי שבהקשרים הז'אנריים שראינו, זוהי יכולת או כישרון קבועים (או קבועים למדי).

שנית, empath, בניגוד ל-empathic או empathetic, היא מילה בלתי שכיחה, ולדידם של רבים – כלל לא מוכרת. לראיה, קבלו עוד גרף באדיבות Google Ngram, שייצר בעבורנו עקומות שכיחות לאורך זמן של קבוצת מילים קרובות: המילה empathy, אמפתיה, היא השכיחה ביותר מביניהן (כחול), empathic ו-empathetic – הבאות אחריה (אדום וכתום), ו-empath – הרבה אחריהן (ירוק).

אם כך, המילה "אמפת" קיימת בעצם בשתי משמעויות: ביצירות מדע בדיוני ופנטזיה, היא יכולה לציין אדם בעל כוחות על־טבעיים לחוש ברגשות של הזולת ואולי גם להשפיע עליהם; ובהקשר היומיומי, האישיותי־פסיכולוגיסטי, היא מציינת אדם שניחן (או קולל) ברגישות גבוהה מאוד לרגשות הזולת (יש גם אנשים הטוענים שאכן ניחנו ברגישות על־טבעית, ואף הפכו אותה למקצוע).

יפה. האם למילונים יש אולי משהו לתרום לנו בעניין הזה? הלכתי להציץ וגיליתי שיש ויש. מריאם ובסטר מספר לנו בשלווה מילונית שלעומת empathy, empathetic ושאר החבורה, שמקורן בראשית המאה ה-20, השימוש הידוע הראשון במילה empath הוא בשנת 1956, וכי היא נוצרה ככל הנראה באמצעות אנלוגיה ל"טלפת". מילון אוקספורד מסכים עימו ואף מגלה לנו מי אחראי לשימוש הזה – ג' ט' מקינטוש, סופר מדע בדיוני סקוטי.

המילה "אמפת" החלה אפוא את דרכה ביצירות מדע בדיוני, ומהן זלגה לשפה הכללית. ההיסטוריה הזאת של מושג האמפת מהדהדת כנראה בדמותה של הרופאה האמפתית שממנה התחלנו את מסענו (האם המילה empath מופיעה בסדרה עצמה? אם אתם זוכרים/יודעים, ספרו לי), ולא בכדי האמפתיה של ד"ר בראון מופיעה בסדרה כסוג של כוח־על.

•

תודה גדולה לבנזוגי אוהד על התובנות שתרם לפוסט. תודה רבה לחברות ולחברי פורום אג'נדה בפייסבוק על הדיון המועיל.

מחכים ומחכות להחזרתם המהירה של כל החטופים ולשובם בשלום של החיילים.

"לא" היא המילה השכיחה ביותר בשפה העברית – כך מספרת לנו האקדמיה ללשון. מה זה אומר לנו עלינו ועל העברית לעומת שפות אחרות? אילו דברים מעניינים עשתה הספרות עם המילה "לא"? ואיזה רעיון בלשני מעניין אפשר להמחיש בעזרת המילה הזאת? על כל אלה שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בתוכנית הרדיו הספרותית "מה שכרוך".

מפתיע או לא

ראשית, בהיותנו אנשים מסודרים, נבדוק רגע כיצד האקדמיה ללשון הגיעה למסקנה הזאת. האקדמיה מסבירה כי דלתה את המידע ממאגר הנתונים של המילון ההיסטורי שלה, "מאגרים". האקדמיה ציינה בפוסט שלה כי בעברית החדשה נפוצים מאוד גם הפעלים "היה" ו"אמר" והמילים "אֶת", "כֹּל" ו"אֵין", וכן כי בלשון הדבורה שכיחות גם המילים "זה" ו"אני", וכי המסקנה הזאת מבוססת על קורפוסים מוקלטים.

האם המקום הראשון של "לא" מפתיע או לא? אולי קצת פחות אם ניזכר כי מבין עשרת הדיברות, שבעה פותחים ב"לא". המסורת המפוארת הזאת נשמרה אפוא לאורך הדורות, כיאה ל"עם קשה עורף", כדעתו העקבית של אחד הגורמים המוסמכים בעניין זה.   

רגע של השוואה לא שיטתית עם האנגלית

האם המקום המכובד הזה של "לא" ייחודי לעברית, או שמא הוא מאפיין גם שפות אחרות? ובכן, הצצתי במאגר הבלשני https://www.wordfrequency.info/ ומצאתי כי המילה not מופיעה במקום ה-23 בלבד, אבל n’t-, בנפרד, נמצאת במקום ה-20 ו-no במקום ה-85. אם נחבר את התדירויות של שלוש אלה יחד, כבר נגיע למקום העשירי והמכובד, אך גם הוא עדיין רחוק מאוד מהראשון. עם זאת, העשירייה הפותחת של האנגלית כוללת גם את המילים the, and, a ו-to, שמקבילותיהן בעברית הן אותיות שימוש (ה-, ו-, ל-), שכנראה לא נכללו בבדיקה של האקדמיה ללשון לגבי העברית, ובמקרה של a, "משבצת ריקה". בקיצור, השוואה בין תדירויות מילים בשתי שפות מצביעה על הבדלים בדקדוק שלהן ועל שיטות המחקר לא פחות מכפי שהיא מאפיינת את תדירויות השימוש במילים כשלעצמן – ועדיין, המקום הראשון של "לא" בעברית בהחלט מרשים.

אומרים שירה: לא

מה עשו סופרים ומשוררים עם המילה "לא"? רחל סברה בצניעות כי לא שרה לארצה, דן פָּגיס העיד, להבדיל, "לא לא: הם בהחלט / היו בני אדם: מדים, מגפיים. / איך להסביר. / הם נבראו בצֶלֶם". ושוב להבדיל, נעמי שמר גרסה "לא תנצחו אותי כל כך מהר". ובמישור האישי יותר, ביאליק לא זכה באור מן ההפקר, יונה וולך שוררה

וזה לא מה ש

ישביע את

רעבוני לא

זה לא

מה

שיניח את

דעתי

לא

זה לא זה.

(לוולך, אגב, יש כנגד שיר ה"לא" הזה גם שיר "כן"), ואלכסנדר פן, בשיר "לא אני", מספר לנו ש"לא אני הוא האיש לא אני / אל שובו משכבר מצפה את."

בכל היצירות האלה היוצרים בוחרים לומר לנו, לרוב כבר בשורה הראשונה (ואם לא, כמו בשיר של נעמי שמר, אזי בחלק שהלחן שלה מדגיש לנו כעיקרי ביותר), דווקא מה לא: מה היא לא הצליחה לעשות, לכאורה (רחל) או מה הוא לא (אלכסנדר פן, לא בשל למערכת יחסים), או שהעולם, המציאות, אינם מספקים את רצונותיה ומותירים אותה כמהה למשהו אחר (וולך), מה לא עשו בשבילו אלא הוא עשה בעצמו (ביאליק), או, בשמחה ובהתרסה, מה לא יקרה: לא תנצחו אותי (נעמי שמר). ה"לא" כאן אחראי לחלק ניכר מכוחן של היצירות: השלילה, או הצבת הגבול, או ההצבעה על החוסר, או הסרת האפשרות מעל הפרק.

עבור לא תעבור

"לא זכיתי באור מן ההפקר", "לא, זה לא זה" והדוגמאות האחרות שראינו הן "פעולות דיבור טענתיות", במונחי תיאוריית פעולות הדיבור הידועה של הבלשן ג'ון סרל. פעולת דיבור טענתית היא אמירה המתארת משהו כאמת, במידה זו או אחרת של ודאות – למשל, הדובר קובע, מסיק, משער.

ב"פעולות דיבור הנחייתיות", לעומת זאת, הדובר מנסה להשפיע על מעשיו של השומע: הוא מבקש, מאיים, שואל, מצווה. הבה נקרא את אחת הדוגמאות המרשימות והידועות לפעולת דיבור כזו בתחום ספרות הפנטזיה, ואולי בספרות בכלל, מתוך הרומן האפי "שר הטבעות" של ג' ר' ר' טולקין. בקטע הזה הקוסם רב העוצמה גאנדאלף, מגיבוריו המובהקים של צד הטוֹב ברומן, מתייצב מול התגלמות של הרוע, יצור בשם בָּאלרוֹג. הקוסם מתייצב על ראש גשר כדי למנוע מהבאלרוג לעבור את הגשר בדרך אל שאר הגיבורים.

הבאלרוג הגיע אל קצה הגשר. גאנדאלף עמד במרום הקימור, שמאלו שעונה על מטהו ובימינו מבהיקה [החרב] 'גלאמדְרינג', צוננת ולבנה. האויב עצר ועמד מולו, פנים אל פנים, וצלו משתפך לצידיו כשתי כנפיים אדירות. הוא הניף את מגלבו ורצועותיו שרקו. אש יצאה מנחירי אפו. אך גאנדאלף עמד איתן.

"עבור לא תעבור," אמר. האורקים עמדו מנגד, ודממת מוות השתררה. "אנוכי משרתה של אש הסתרים, נוטר להבת אנוֹר. עבור לא תעבור. […] שובה לך אל הצללים! עבוֹר לא תעבור."

הבאלרוג לא השיב תשובה. האש הקודחת בו כמו דעכה והחשיכה גברה. אט-אט הציג רגליו על הגשר, ולפתע הזדקף מלוא קומתו וכנפיו נתפרשו מקיר אל קיר; אך מנגדו ניצב גאנדאלף ודמותו מוארת באור קלוש. הוא נראה זעיר-קומה, ובודד לחלוטין; אפור ושחוח, כעץ עתיק-יומין בטרם סער.

מן הצל הזדקרה חרב אדומה, לוהבת-אש.

'גלאמדרינג' ענתה לה, מזהרת בלובנה.

ברזל בברזל הקיש, ולשון-אש לבנה זינקה מעלה. הבאלרוג נסוג אחור, שברי חרבו נעקרו מידו וניתכו באש. הקוסם התנודד על הגשר, נרתע כדי-צעד, ושוב עמד איתן.

"עבור לא תעבור!" אמר.

(תרגום רות לבנית, 1966)

האמירה "עבור לא תעבור" (במקור you cannot pass, או בגרסת הסרט הידועה יותר you shall not pass) מגלמת את התביעה שמציג הרומן מן הטוב לעמוד בפני הרע, בכל מקום ובכל דור מחדש. הציטוט הידוע הזה מזכיר מאוד את הסיסמה הצרפתית מתקופת מלחמת העולם הראשונה "הם [הגרמנים] לא יעברו", ils ne passeront pas, המיוחסת לגנראל רוֹבֶּר נִיוֶול (Robert Nivelle) בקרב וֶרְדָן. הגרסה הספרדית No pasarán הייתה לסיסמתם של הכוחות הרפובליקניים, ובהם מתנדבים מרחבי העולם, במלחמת האזרחים בספרד.

האם הסיסמה הצרפתית או גרסתה האנטי-פשיסטית העניקה לטולקין את ההשראה לדבריו הידועים של גאנדאלף על הגשר? מבחינת מסגרת הזמן, הדבר אפשרי כמובן – הכרך הראשון של "שר הטבעות", "חבורת הטבעת", ראה אור ב-1954. אין ספק שטולקין הכיר את הסיסמה הזאת, ומבין הקשריה ההיסטוריים, הקרובה לליבו הייתה כנראה מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת בצבא הבריטי ונלחם בחזית הצרפתית. בהקדמה למהדורה השנייה של "שר הטבעות", התייחס טולקין לתגובות הרבות מאוד לספר, ובפרט לשאלה אם הספר הוא אלגוריה למלחמת העולם השנייה, החשודה המיידית מבחינת הקִרְבה בזמן. טולקין כתב לקוראיו כי אינו אוהב אלגוריות משום סוג, וכי עדיף בעיניו החופש של הקוראים למצוא דמיון בין הספר לבין מציאות עולמם מאשר הקבלה שהסופר עצמו כופה עליהם. עם זאת, במענה להשוואות הרבות למלחמת העולם השנייה, טולקין ציין בעדינות שלאדם צעיר בשנת 1914, מלחמת העולם הראשונה הייתה חוויה איומה לא פחות.

ברור אפוא שטולקין הכיר את הסיסמה "הם לא יעברו" בגרסאותיה השונות כאשר כתב את הסצינה הידועה הזאת ב"שר הטבעות", וברור גם שכסופר, הוא גרס שיצירותיו אינן אלגוריות והעדיף שלא יקראו את "שר הטבעות" כתיאור מחופָּשׂ של מלחמה מסוימת שהתרחשה באירופה. ובכל זאת, האם חוויות חייו טבועות בספרו (סליחה על משחק המילים)? כמובן; טולקין עצמו אומר זאת באותה הקדמה ידועה, אך מוסיף ומסייג כי הדרכים שבהן ניסיון חייו של סופר מתבטא ביצירתו הן סבוכות ומורכבות. ייתכן, אולי, כי אחת הדרכים האלה היא הסיסמה הזאת, המבטאת נחישות לעצור את הרוע בכל מחיר.

•

שתהיה לנו שנה טובה יותר. שהחטופות והחטופים יוחזרו אלינו במהרה, שהחיילים והחיילות יצאו בשלום וישובו בשלום, שהמפונים יחזרו בבטחה לבתיהם. שתהיה שנה של תקווה, בריאות ומילים טובות.

תודה גדולה לכל מי שהצטרפו לדיון ב"לא" בספרות ובשירה וסייעו במציאת ציטוטים, ובייחוד לתמי ניניו, דורית בריל-פולק, נועה מנהיים, פאר פרידמן, מאיה שוהם-פלאי, יניב פרקש, עפר לרינמן, עתליה יפה, יעל אסף, נועה דגן ודורית ברלי-פילד.

הקטע שלהלן, פרי עטו של העיתונאי והפרשן המשפטי משה גורלי, הופיע בתחילת החודש בעיתון "כלכליסט":

ככל שסיכויי העסקה מתפוגגים, יורד ערכם של החטופים כנכסים שניתן לסחור בהם ולכן ערך חייהם פוחת ומגיע, חלילה, לדרגה שבה אינם חיוניים ונחוצים עוד [ההדגשות שלי].

האפקט המטלטל של הקטע הזה הוא כמובן מכוון. גורלי ממשיך וכותב על המינוח הכלכלי החוזר שוב ושוב בדיון בשחרור החטופים – מהמילה "עסקה" ועד ה"מחיר" שראוי או לא ראוי לשלם ומה נקבל ב"תמורה" לאנשינו: החיילות הצעירות, החיילים, האזרחים, הפעוטות. המילים הלקוחות מעולם העסקים והכסף צורמות מאוד כאשר הן נוגעות לחיים ולחירות של בני אדם; אך החיבור הזה אינו חדש, והתבוננות בשפה מגלה אותו במילים ובביטויים רבים.

"כל ישראל ערבים זה בזה"

ביטוי הנמצא בלב הדיון הוא "עַרְבוּת הדדית". "ערבות" החלה את דרכה כמילה הקשורה לכסף, הנגזרת מ"עירבון" ("וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ", בראשית לח יח). מן ה"עירבון" המקראי הגענו בלשון חכמים ל"ערְבוּת", התחייבות של אדם לשלם במקום אדם אחר אם לא ישלם את חובו, למשל לחתום למישהו ערבות בבנק. ומכאן גם "ערְבוּת" במובן מופשט יותר: "כל ישראל ערבים זה בזה", ביטוי שמקורו בלשון חכמים, ובשיח התורני פירושו שכל אחד מאיתנו אחראי לא רק לשמירת המצוות או לאי־שמירת המצוות שלו עצמו, אלא גם לאלה של זולתו. כיום משתמשים בביטוי הזה במובן אנושי ורחב יותר – "כל ישראל ערבים זה לזה", כלומר אחראים להגן זה על זה ולטפל זה בזה.

אמרנו שערבות היא התחייבות לשלם חוב של אחר אם הוא לא יעמוד בו, ונשים לב לקרבה בין "חוֹב" (המקראית) ל"חוֹבָה" (לשון חכמים): שוב אנחנו מגיעים ממילה שמשמעותה כספית, חומרית ("מִצְוָה עַל הַיְּתוֹמִים לִפְרֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן", כתובות צא) למילה שמשמעותה מופשטת יותר – מחויבות, כגון חובה מוסרית.

המילה "ערך", שגם היא בעלת משמעות מוסרית, התחילה גם היא את דרכה כמושג חומרי, כספי – סכום כסף או שווי בכסף ("וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף" – כאן מדובר בסכום כסף קבוע הניתן להֶקדֵש, לכוהנים, כנגד כל אדם על פי גילו ומינו) ובהמשך, בהשאלה – מידת חשיבות: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא […] לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ" (איוב כח יב-יג). מילון אבן שושן מגדיר "ערך" במשמעות הזאת כ"נכס רוחני": שוב לפנינו הכפילוּת והקִרבה בין ערך חומרי וכספי לבין ערך רוחני או מוסרי, ואנו נזכרים בערכם של החטופים כ"נכסים שאפשר לסחור בהם" מהטור שפתחנו בו.

השפה מספרת את האמת

ההתפתחות הדוֹמה הזאת שאנו רואים במילים רבות – ערבות, חוב/חובה, ערך – מן החומר אל הרוח והמוסר, היא מקרה פרטי של מגמה רחבה בהרבה בשפה, של מילים שציינו במקורן דבר־מה מוחשי ואשר רכשו בהמשך משמעות מופשטת יותר: נחשוב למשל על המילים "דרך", "לב" ו"כלכלה", שציינה תחילה את כלל המצרכים הדרושים למחיה.

אך מעבר ליופי שבמעבר הזה מן החומר אל הרוח, המשמעות הכפולה החוזרת הזאת של מילים המציינות גם כסף וגם חיים מגלה לנו, כדרכה של השפה, משהו אמיתי על העולם: שלעיתים קרובות יש קשר בין השניים. כי הרי לחיות עולה כסף, בדרכים רבות ושונות, וכדי להשיג משהו חשוב צריך במקרים רבים לוותר על משהו חשוב אחר. וכך, כעת, חייהן של לירי ונעמה, חייהם של קית' ואבינתן ורבים אחרים, הם נושא לעסקה שכדאי או לא כדאי לעשות ואפשר לשקול את חייהם כנגד ערכן של מטרות אחרות מסוגים שונים ולהחליט מה הם שווים ולמי, או בלשונה הקשה של המשנה: "אין פודין את השבויים יתר על דמיהן" (גיטין ד ו). וכך נשאלת השאלה: מהם "דמיהן" של השבויים, כלומר כמה הם שווים, ולמי? האם הם שווים, למשל, יותר או פחות מקואליציה? מה ערכם של הערכים שלנו – אלה בינינו שיש להם ערכים? איזו חובה אנחנו מרגישים כלפי נערות ששירתו בשירות חובה (חובה, לפחות, לחלק מנערות ישראל) ונפלו בידי מחבלים? איזה סוג של ערבות, בדיוק, אנחנו מרגישים שיש בינינו?

•

פוסט זה מבוסס על שיחה בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית הרדיו "מה שכרוך". אפשר להאזין לה כאן.

תודה לצילה אלעזר על תובנותיה.

בתי גילתה לפני כמה ימים את הביטוי "ותוּ לא". הגילוי עורר תמיהה מסוימת.

"'וזה הכול'? למה זה מה שזה אומר? מה המקור של הביטוי הזה?"

כדי לשפוך אור על עניין ה"תוּ", צריך לדעת שהביטוי "ותוּ לא" מקורו בארמית, ושהופעת שי"ן בעברית במקום שיש תי"ו בארמית היא תופעה שכיחה. כך אנו מוצאים למשל את הצמדים שלוש–תלת, שוֹר–תוֹר. "תְּמָנְיָא" בארמית פירושו שמונה, ומכאן "מתוּמן", בעל שמונה צלעות, וגם "תְּמָנוּן" – "נוּן" בארמית הוא דג, והתמנון הוא "דג-שמונה", כיוון שיש לו שמונה זרועות. ו"תְּנָא" בארמית פירושו "שָׁנָה", "לָמַד", ומכאן "תַנָאים", חכמי ישראל שדבריהם השתמרו במשנָה.

"תּוּב", והצורה הקצרה יותר "תּוּ", הן מילים ארמיות המקבילות למילה העברית "שוּב", ופירושן בהתאם – "שוב" או "עוד". הצירוף הארמי "וְתוּ לָא" פירושו לפיכך "ולא עוד", "וזהו", "וזה הכול". הביטוי הארמי רווח מאוד בעברית, כשה"לָא" הארמית מוחלפת ב"לֹא" העברית.

זה הכול, אנשים!

האם צלילי השם של דמות יכולים לגלות לנו משהו עליה, למשל אם היא טובה או רעה? על השאלה המפתיעה הזאת שוחחתי היום עם יובל אביבי ומיה סלע בפינתי "מוציאה לשון" בתוכנית "מה שכרוך".

ראשית, נשים לב שמדובר בצלילי השם עצמם, ולא במשמעות השם. אם דמות מסוימת נקראת למשל "קרואלה" או "שלגיה", קל לראות שלשם עשויה להיות משמעות הקשורה לאופייה של הדמות או למקומה ביצירה. אך בבלשנות מוכרת תופעה הנקראת "סמליות צלילית" (sound symbolism), כלומר קישור מנטלי שאנחנו עושים בין הצלילים או הצורה של מילה לבין משמעות מסוימת.

למשל, אחת התופעות הידועות בתחום זה היא "אפקט בובה-קיקי", שהתגלה בניסויים שנערכו כבר לפני כמאה שנה. בגרסה הידועה ביותר של הניסויים האלה, מראים לאנשים צורה עגלגלה, כמו כתם דיו שנשפך, וצורה עם שפיצים, סוג של כוכב לא־מסודר, ושואלים אותם איזו מהצורות היא "בובה" ואיזו היא "קיקי". אף על פי ששתי המילים האלה הן נונסנס, אין להן משמעות בשפתם של הנבדקים ובפרט הן לא מציינות אף אחת מהצורות האלה, רוב הנשאלים מסכימים על התשובה. הנה, נסו בעצמכם:

באופן עקבי, רוב המשתתפים בניסוי (כ-90 אחוז) מזהים את הצורה העגלגלה כ"בובה" ואת הקוצנית כ"קיקי". מחקרים בטכניקות של דימות מוחי, כגון fMRI, איששו את הממצאים האלה, והראו כי אזורים מסוימים במוח פעילים יותר כאשר יש אי־התאמה נתפסת בין הצורות לשמותיהן, כלומר כאשר אומרים לנבדקים ש"בובה" היא הצורה הקוצנית ו"קיקי" היא הצורה העגלגלה – כאילו המוח נדרש להשקיע משאבים קוגניטיביים רבים יותר כדי לתפוס את המידע הלא־תואם.

בדומה לכך, מחקרים הראו כי אנו נוטים לזהות את התנועה i עם דברים קטנים ואת התנועות a, u – עם דברים גדולים.

הקישור בין צלילים למשמעות אינו מוגבל לצורות, או למילות נונסנס שאין להן משמעות בשפת הניסוי, כמו "קיקי" ו"בובה" בעבור דוברי אנגלית. נערכו גם ניסויים שבדקו תגובות על מילים אמיתיות – למשל, ניסויים שבהם הציגו למשתתפים צמדי מילים שמציינות הפכים, כמו "חבר-אויב", "קרוב-רחוק", בשפות זרות להם, והם התבקשו להתאים אותן לשתי המילים המקבילות בשפתם. גם בניסויים כאלה, המשתתפים השיגו הצלחה גבוהה בהרבה מזו של ניחוש אקראי – כלומר, רק על פי הצלילים והצורה של צמד מילים בשפה זרה להם, הם הצליחו לשער, למשל, איזו מהן פירושה "חבר" ואיזו – "אויב".

ומה בספרות?

שמות של דמויות ספרותיות הם נושא מחקר מעניין במיוחד מבחינת סמליות צלילית, כיוון שהסופרים בוחרים אותם במחשבה על דמויות מסוימות. ואכן, כמה מחקרים מהשנים האחרונות בדקו את הקשר בין צלילים בשמות דמויות לבין היותן נעימות או בלתי נעימות, או לחלופין טובות או רעות.

מחקר מעניין מסוג זה ערכו החוקרת האמריקאית רות פּוֹגצ'ר (Pogacar) ועמיתיה. המחקר בדק אם אנשים ששפת אימם היא אנגלית או סלובנית יכולים לקבוע אם דמויות שונות באוליבר טוויסט של צ'רלס דיקנס הן דמויות נעימות או בלתי נעימות רק על פי שמותיהן, בלי להכיר את היצירה. החוקרים בחרו דווקא בדיקנס משום שידעו כי הוא היה רגיש מאוד למאפיינים הלשוניים של הדמויות, כגון סגנון הדיבור והדיאלקט – וגם בחר את שמות הדמויות במחשבה ובתשומת לב.

החוקרים בחרו לצורך הניסוי שמונה דמויות מרכזיות באוליבר טוויסט, שכללו דמויות נעימות (אוליבר טוויסט, ננסי, מר בראונלו, רוז מיילי), בלתי נעימות (פייגין, ביל סייקס) ועמומות. המשתתפים התבקשו להגיב על משפטים כמו "השם ___ נראה לי נעים (likable)".

התברר שלדוברי שתי השפות היו תחושות דומות לגבי שמות הדמויות: שתי הקבוצות העניקו דירוג חיובי גבוה יותר לדמויות נעימות מאשר לדמויות לא נעימות, על סמך שמותיהן בלבד! החוקרים שיערו לפיכך שסמליות צלילית, שדיקנס אולי יצר אותה בכוונה תחילה, השפיעה על האופן שבו אנשים תופסים את הדמויות. נשים לב שכאן החוקרים הראו שהנבדקים ייחסו משמעות מסוימת לשמות, רק על פי צלילם, אבל לא זיהו אילו צלילים בשמות הם האחראים לכך – כצפוי במחקר כזה, שמשתמש במילים אמיתיות (במקרה זה שמות אמיתיים) ולכן מגוונות מאוד באורך, בסוג הצלילים (התנועות והעיצורים) וכו', בניגוד למחקר המשתמש במילים מומצאות (מילות נונסנס), שבו אפשר "לתפור" את המילים בדיוק על פי הפרמטרים הנבדקים.

מחקר כזה בדיוק נערך על ידי צמד חוקרים מאוניברסיטת צודה (Tsuda) בטוקיו. החוקרים בדקו 224 שמות דמויות מ-68 יצירות מנגה (קומיקס יפני), קולנוע וטלוויזיה. כל השמות האלה היו חסרי משמעות מילולית, כדי שהממצאים יתייחסו רק לצלילי השם ולא למשמעות שלו, וכולם היו שמות של דמויות שהיו בפירוש "טובות" או "רעות" בעולמה של היצירה. החוקרים ניתחו את שכיחותם של צלילים שונים בשמות אלה ומצאו כמה צלילים שהיו שכיחים במיוחד בשמות של דמויות "טובות" וכמה צלילים שהיו שכיחים במיוחד בשמות של דמויות "רעות", וכן מצאו שהשכיחויות האלה שונות בין דמויות נשים לדמויות גברים.

בשלב השני של המחקר, החוקרים יצרו "שמות" מומצאים, סינתטיים, כולם בעלי הצורה XEXE, שבהם X הוא העיצורים השונים שנמצאו בשלב הראשון של המחקר. לאחר מכן הציגו ל-80 צעירים דוברי יפנית משפטים להשלמה שתיארו דמויות טובות ורעות, גבריות או נשיות, כגון:

"המלכה ___ האהובה על הכול ניסתה להתפלל למען אושרם של בני עמה. איזה שם עדיף בעיניכם למלכה? (א) מֶמֶה (ב) קֶקֶה."

ניתוח הממצאים הראה כי שמות שכללו את הצליל m התאימו בעיני הנבדקים לדמויות נשיות טובות, ואילו שמות שכללו את הצליל g התאימו בעיניהם במיוחד לדמויות גבריות רעות. אז כפי שהעיר יובל בתוכנית, אם תכתבו פעם רומן עם דמות של נבל, אולי כדאי שתקראו לו "גד". או אולי "גַג", או שמא Gag.

על טוב ורע ועל חשיבותם של מחקרים בשיווק

נשים לב ששני המחקרים האלה הסתמכו על יצירות, או על גופי יצירות, שיש בהם הבחנה ברורה מאוד בין דמויות נעימות או בלתי נעימות – אצל דיקנס, שהתבטא בחייו בדבר החשיבות של חביבות או נעימות לעומת התכונה האמורפית והתיאורטית יותר של "טוב לב" – ובין דמויות טובות ורעות ביצירות מנגה, סדרות טלוויזיה וסרטים מסוימים. מן הסתם קשה יותר לערוך מחקרים כאלה ביצירות שהדמויות בהן פחות חד־משמעיות, אבל האוניברסליות של ממצאים בתחום הסמליות הצלילית מרמזת שהממצאים האלה כנראה תקפים גם לגביהן.

האם מעבר לעניין התיאורטי, יש לממצאים האלה גם חשיבות מעשית? התשובה לשאלה הזאת, שהעלתה מיה, היא באופן מפתיע "כן". פוגצ'ר ועמיתיה פרסמו את המחקר שלהם בכתב עת לתרגום, והם מציינים כי לעבודתם יש משמעות לגבי ההחלטה כיצד לתרגם או לתעתק שמות בתרגום של יצירה: תרגום ששומר על המשמעות אך משנה את הצלילים עלול למחוק את הרובד של סמליות צלילית של השם – למשל, אולי המשמעות המילולית של השם תהיה טובה, אבל תתקבל סמליות צלילית שאופיינית לשם של דמות רעה. ואם בוחרים בתעתיק, חשוב לבחור תעתיק שאכן יאפשר לקוראים של שפה אחרת לבטא את השם כמו בשפה המקורית.

ולבסוף, מעניין להבחין שפוגצ'ר היא דווקא חוקרת מתחום השיווק, ועוסקת בהשפעות של שפה על צרכנים – למשל, השפעותיהם של שמות מותגים. במחקר זה, היא ועמיתיה השתמשו בידע שהצטבר בתחום השיווק ויישמו אותו בתחום הספרות. גם צוות המחקר היפני, מייקודה ואושיטה, התבסס על מחקרים מתחום השיווק ותפיסת שמות מותגים – ואין זה מקרה יחיד שבו חקר הספרות שואב מתחומים מתוקצבים יותר, כפי שראינו כאן.

•

ולקראת השנה הבאה, בתקווה שתתחדש עלינו לטובה: אם אתם או מישהו מיקיריכם חפצים ללמוד עריכה או תרגום, גם בשנת הלימודים הקרובה אני עומדת ללמד בשתי תוכניות לימודים מצוינות – תוכנית לימודי העריכה הלשונית של אוניברסיטת תל־אביב ותוכנית לימודי התרגום של המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט. בשתיהן מרצות ומרצים מן המשובחים בארצנו, הלימודים מותאמים ומאפשרים לימודים לצד עבודה ובמפגשים איתי יש דיונים כיפיים (אני מקווה).

הנה חידה לשונית חמודה מטעם החוג ללשון באוניברסיטת תל־אביב, וכאן אפשר להירשם לתוכנית העריכה השייכת אליו.

וכאן ולמטה כמה פרטים על תוכנית לימודי התרגום של לוינסקי.

תודה גדולה לאוהד עוזיאל על תרומתו להכנת הפוסט והפינה.

מהם "עוגת כֻּסְפָּה", "מעדן תורכי" ו"עסיס גלמושים"? המטעמים המסתוריים האלה עלו על שולחנם של גיבורי הספרים בתרגומים ישנים, והציתו את דמיונם ועוררו את תאבונם של דורות של קוראים. בכך הוכיחו שוב שלפעמים טוב לגלות טפח ולכסות טפחיים, והדמיון כבר יצייר לעצמו משהו נפלא יותר מכל מה שיכולנו לראות או לטעום במציאות. ובכל זאת, היום נפגשנו בפינתי ב"מה שכרוך" כדי להסיט את מסך המסתורין, לחשוף את האמת ולגלות סוף סוף במה דברים אמורים ומה היה בצלחות המתורגמות האלה.

כיסופים לעוגת כֻּסְפָּה

בעניין עוגת הכֻּסְפָּה, עמיתתי המתרגמת תמי אילון-אורטל ערכה תחקיר יסודי ותיארה את ממצאיו בחֵן כדרכה, ואין לי אלא להביא את התוצאות. באחת הסצינות הראשונות בספר ההוביט של ג' ר' ר' טולקין, קוסם וחבורת גמדים פחות או יותר מזמינים את עצמם לביתו של ההוביט בילבו. האורחים מתכבדים ביד רחבה ושולחים את המארח להביא עוד ועוד מאכלים מהמזווה, כשהם מגלים בקיאות מפתיעה בתוכנו. בתרגום משה הנעמי מ-1976, הם מבקשים (ומקבלים) גם "עוגת כֻּסְפָּה":

מהי העוגה הזאת?

"כֻּסְפָּה", מתברר, היא הפסולת הנותרת לאחר סחיטת זרעים שונים – כמו חמניות, שומשום או סויה – כדי להפיק מהם שמן. אבל העוגות שבמזווה של ההוביט הכילו משהו הרבה פחות מוזר. הגמדים של טולקין שלחו את בילבו להביא seed-cake, שהיא עוגה בריטית פשוטה ומסורתית המכילה קימל. ואכן, יעל אכמון בתרגום שלה משנת 2012 קראה לעוגה הזאת פשוט "עוגת קימל". כך הרבה יותר ברור באיזו מין עוגה מדובר – אם כי הפסדנו את המסתורין של "עוגת הכֻּסְפָּה", שהיו קוראים שדמיינו אותה כסוג נכסף במיוחד של עוגה.

בטרם ניפרד מההוביט ומהמזווה שלו, נוסיף שהשיכר שבַּלִין ביקש וקיבל אינו אלא בירה ("A little beer would suit me better") ו"כד השיכר" אינו אלא כוס של פיינט, a pint beer-mug.

עסיס גלמושים ולימונינים כבושים

האסופית מאת לוסי מוד מונטגומרי בתרגום י' פישמן (1951), ושני ספרי ההמשך, שנקראו אן מאבונלי ואן שרלי, הם מטמון של מאכלים מתורגמים. "פשטידת הלימון" שאן הכינה לארוחת הערב לכבוד הכומר כלל אינה פשטידה אלא פאי לימון. "עוגת רבדים" היא עוגת שכבות המכילה ריבה: "רובד" הוא הרי שכבה, והעוגה, כך מתברר, הייתה מרובת רבדים. אפילו "סוכריות של שוקולדה" נשמעות מופלאות יותר מסתם סוכריות או ממתקי שוקולד. אבל גולת הכותרת שהקסימה דורות של קוראות היא "עסיס גלמושים" – מתברר שמדובר פשוט בסירופ מייפל.

המייפל, הבירה וגם הקימל מכוונים אותנו לאחת הסיבות למסך המסתורין הזה של התרגום. בשנות ה-50, ה-60 וה-70, שבהן נוצרו התרגומים האלה, נורמות התרגום נטו יותר למילים עבריות מאשר לתעתיק של מילים לועזיות, כמו בירה, סירופ, מייפל וגם קימל, מילה שהגיעה אלינו מן היידיש ואל היידיש מגרמנית. המתרגמים והמתרגמות הצטרכו אפוא להיות יצירתיים כדי למצוא חלופות עבריות לשמותיהם הלועזיים של כל הדברים האלה. גורם נוסף שפעל כאן, כפי שציין יובל אביבי בתוכנית, הוא ההעדפה באותן שנים לתרגומים בשפה גבוהה ועשירה, גם אם המשלב הזה לא תאם בהכרח את המשלב ביצירה המקורית. ולבסוף, מוצרים ומאכלים מסוימים עדיין לא היו זמינים אז בארץ ונסיעות לחו"ל היו הרבה פחות תדירות, ולכן לא היו להם שמות שגורים בעברית.

לפעמים חמיטה כלל אינה חמיטה

בקלאסיקת נערות אחרת, נשים קטנות של לואיזה מיי אלקוט בתרגום שלמה ערב, כיכבו ה"לימונינים הכבושים" הנחשקים והמסתוריים. הלימונינים האלה היו הלהיט התורן של הילדות בבית הספר, ורק לאיימי לא היה כסף לקנות אותם ולכבד בהם את חברותיה. מתברר ש"לימונין" הוא פשוט לַיים.

עדיין בתרגום שלמה ערב, פגשנו גם את ה"חמיטות החמות" שמג וג'ו קיבלו מסוכנת הבית הטובה חנה כשיצאו ליום עבודתן בבקרים קרים. המילה העברית "חמיטה" פירושה פנקייק, אבל מה שבנות מרץ' קיבלו לא היה בדיוק פנקייק (שרובנו גם לא ניקח איתנו בצאתנו מהבית) אלא turnovers. לפי בלוג הספרייה הציבורית של דֶס פְּלֵיינס, אילינוי, turnovers הם מאפים עשויים מריבועי בצק ממולאים במלית תפוחים ואפויים או מטוגנים על מחבת. בקיצור, היום היינו אומרים כנראה שהן קיבלו מאפי תפוחים, ולא "חמיטות". שרון פרמינגר, בתרגום מאוחר יותר (2010), כתבה "כּיסָנֵי שמרים ממולאים בפירות".

בהזדמנות זו נפתור עוד תעלומה – שלמה ערב מספר לנו כי בנות מרץ' קראו למאפים האלה "'עוגות הבקר' כי לא היו להן אחרות, והחמיטות החמות היו ערבות לחיכן בבקרים קרים". אילו עוגות כבר אוכלים בבוקר שהחמיטות האלה נועדו לפצות על היעדרן? ובכן, במקור כתוב כך:

These turnovers were an institution, and the girls called them ‘muffs’, for they had no others and found the hot pies very comforting to their hands on cold mornings.

כלומר, הבנות קראו למאפים האלה muffs, גלילי פרווה לחימום הידיים, הנקראים בעברית "יְדוֹנִיוֹת", כי הם חיממו את ידיהן בבקרים הקרים. או בתרגומה של שרון פרמינגר:

דממה השתררה לרגע, עד שהאנה הפרה אותה כשנכנסה בשקט, הניחה על השולחן שני כּיסָנֵי שמרים ממולאים בפירות ויצאה. המאפים האלה היו מנהג קבוע, והילדות קראו להם "ידוניות", כי לא היו להן ידוניות פרווה, והכיסנים החמים עזרו להן לשמור על חום ידיהן בבקרים הקרים.

קותלי חזיר ומליחים

"קותלי חזיר", המופיעים בספרים ישנים ובעיקר בתרגומים ישנים, עוררו את דמיונם של קוראים רבים בארץ הקודש, שלא נתקלו אישית בבשר "לבן" ו"קותלי החזיר" האלה נשמעו להם עסיסיים ביותר. הנה לנו טיל אולנשפיגל בגרסת שרל דה קוסטֶר בתרגום אברהם שלונסקי (1966):

"חביתין עם קותלי־חזיר הבה לי, או קותלי־חזיר עם חביתין – הנה־הנם מעדני־מלכים תאוָה לחֵך!"

לימים הרחבנו אופקים וגילינו שעסקינן בבייקון.

נישאר במחלקת הבשר והדגים עם זקני בית־הספר בוִילְבֵּי (The Willoughby Captains) מאת טלבוט ביינס ריד, בתרגומו הנפלא של אריה ליב סֶמיַאטיצקי (1956, תחת שם העט א' אחירב). הנערים בפנימייה האנגלית היוקרתית בווילובי מרבים לאכול "מליחים", כלומר דגים מלוחים, שהם מטגנים בחדריהם על לוחות הצפחה שלהם. לקינוח הילדים אוכלים בעברית "רקיקי מינתה". "רקיקים" הם עוגיות, גם זו מילה שרבים מצאו אותה מפתה יותר מסתם ביסקוויט כאשר פגשו אותה על דפי הספרים, אבל במקרה זה מדובר במקור על peppermint-rock, ממתק עשוי מגבישי סוכר בטעם מנטה.

נסיים באחד מכוכבי המאכלים המתורגמים, ה"מעדן התורכי" שהמכשפה הלבנה מהאריה, המכשפה וארון הבגדים של  סי. אס. לואיס פיתתה בו את אדמונד אל הצד האפל בתרגומה של שושנה וִידַל (1961). תיאורו של ה"מעדן התורכי" הזה קסם לילדים אינספור, שדמיונם צייר להם ממתקים מופלאים מאין כמותם:

מיד הופיעה לעיניהם על השלג קופסה עגולה, קשורה בסרט משי ירוק, וכאשר פתחוה התברר שהיא מכילה כמה ליטרות מעדן תורכי מן המין המשובח ביותר. כל נתח היה קליל ומתוק עד תוך תוכו. מימיו לא טעם אדמונד משהו נפלא כל־כך.

רבים מהקוראים הישראלים התאכזבו מרה לגלות שהמעדן המסתורי הזה אינו אלא Turkish Delight, כלומר רחת לוֹקוּם.

•

תודה גדולה כתמיד לכל מי שהצטרפו לדיון במאכלים מתורגמים ותרמו דוגמאות נהדרות. אין כמוכם.

•

חמש תצפיתניות, נערות ונשים צעירות כמו אן, מג וג'ו, חטופות עכשיו בידי מחבלים בעזה. לירי, נעמה, דניאלה, קרינה ואגם יצאו לשמור עלינו והן כבר תשעה חודשים בידי מחבלים. גם עדן ירושלמי, אמילי דמארי, סשה טרופונוב, יגב בוכשטב, רומי גונן, קית סיגל, מאה ועשרים איש ואישה.

האיש המכהן כראש ממשלה בישראל ממליץ לנו לא להיות לחוצים, כי הם אמנם סובלים, אבל לא מתים, חוץ מאלה שמתו.

צאו להפגין. האחריות עלינו להחזיר אותם הביתה.